הקדמה: לפני בקשה שהגישה חברת טקליס שירותי מימון בע"מ (להלן: "טקליס" או "המבקשת") להורות לנאמן של חברת ק.ר. נציגויות מסחר יבוא וקמעונאות בע"מ וחברת ק.י.ש יבוא בע"מ, שתי חברות לגביהן ניתן צו הקפאת הליכים ולאחר מכן אושר הסדר נושים, לשלם לה דמי שימוש בגין שימוש ב"קופות רושמות", במהלך תקופת הקפאת ההליכים, בטענה כי אותן קופות רושמות מצויות בבעלותה. העובדות העולות מהבקשה ומההליכים שנוהלו עד כה: חברת ק.ר נציגויות מסחר יבוא וקמעונאות בע"מ (להלן: "חברת ק.ר נציגויות") הינה חברה העוסקת בממכר של דברי מתיקה, חבילות שי, מתנות ועוד, שהפעילה 21 חנויות רשת, חלקן בבעלותה וחלקן באמצעות זכיינים. חברת ק.י.ש יבוא בע"מ הינה חברה העוסקת ביבוא מוצרי ודברי מתיקה מחו"ל ושיווקם לחנויות שונות, לרבות חנויות של חברת ק.ר נציגויות (להלן יחד: "החברות"). ביום 2/12/10 ניתן בבית משפט זה (כב' השופט ח'טיב) צו הקפאת הליכים כנגד החברות לתקופה של 60 יום, שהוארך מפעם לפעם. במסגרת זו מונה עו"ד רמי קוגן כנאמן להקפאת ההליכים של החברות (להלן: "הנאמן"). ביום 17/5/11 אושר הסדר נושים לחברות, תוך שצוין, ביחס למבקשת, כי זו לא התנגדה לאישורו, אם כי התנגדה למתן הפטר לבעלי המניות והודיעה כי היא עומדת על קבלת דמי שכירות עבור הקופות הרושמות המשמשות את החברות, שכן לטענתה הן בבעלותה. על פי הנטען בבקשה, חברת טקליס עוסקת במימון עסקאות ליסינג, בעיקר של מוצרי מחשוב ומוצרים משלימים. ביום 28/9/08 התקשרה חברת ק.ר נציגויות (תחת שם המותג "קנדילנד") עם טקליס בהסכם שכירות שעיקריו יפורטו עוד בהמשך (להלן: "הסכם השכירות"). בהסכם השכירות כונתה המבקשת "המשכירה" או "החברה", בעוד שחברת ק.ר נציגויות כונתה "השוכר" או "המשעבד". במקביל, חתמו הצדדים על "נספח א'" להסכם השכירות, לפיו כולל הציוד המושכר 30 עמדות מחשב כולל אביזרי קופה ומדפסת BTP (להלן יחד: "הקופות הרושמות"). גם לנספח זה אתייחס עוד בהמשך החלטתי. כמו כן, חתמו הצדדים בו ביום על הסכם שעבוד שנערך בראש ובראשונה לצורך הבטחת התשלום המלא של הכספים המגיעים ו/או שיגיעו מחברת ק.ר נציגויות למבקשת בגין מה שכונה "עסקת מכירת הציוד למשעבד ו/או העמדתו לרשותו - בדרך של רישיון שימוש ו/או השכרה ו/או בכל דרך אחרת" (להלן: "הסכם השעבוד"). בהתאם להסכם השעבוד, נרשם שעבוד על הקופות הרושמות לטובת המבקשת בפנקס חברת ק.ר נציגויות אצל רשם החברות ביום 4/1/09. לטענת המבקשת וכפי שעוד יפורט להלן, על פי הסכם השכירות, היא רכשה את "הקופות הרושמות" מהספק וממועד זה קיבלה מחברת ק.ר נציגויות, מדי חודש בחודשו, דמי שכירות. במסגרת הבקשה, עותרת טקליס להורות לנאמן לשלם לה דמי שכירות עבור השימוש ב- 25 "קופות רושמות" בתקופת הקפאת ההליכים ועד לאישור הסדר הנושים (משך חמישה חודשים וחצי); להורות לו להשיב מיידית 5 "קופות רושמות" שאין בהן שימוש כיום היות והן, כל הקופות הרושמות- לטענתה, בבעלותה; ולבסוף, להורות כי סך דמי השימוש יהיה בנוסף לסך המגיע לטקליס לפי הסדר הנושים על פי הוכחת החוב שהוגשה. טענות הצדדים: לטענת חברת טקליס, קריסתן של החברות הובילה להפרה יסודית של הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים. לשיטתה, לפי הסכם השכירות הינה זכאית ליטול לידיה באופן מיידי את הקופות הרושמות, שהינן בבעלותה, על אף שעד כה נמנעה מליטול את הקופות הרושמות לידיה, לאחר שהובהר לה כי הנאמן זקוק להן כדי להמשיך ולהפעיל את חברת ק.ר נציגויות ובתוך כך לנסות ולהביא להבראתה. על פי הנטען בבקשה, הבטיח הנאמן לטקליס כי תשולם לה התמורה עבור השימוש בקופות בתקופת ההקפאה, דבר שהיווה תנאי להסכמתה להסדר הנושים, אך בפועל הדבר לא נעשה. לטענת טקליס, רכשה את הקופות הרושמות מכיסה ועל חשבונה, כך שאלה נותרו בבעלותה, ואילו ק.ר נציגויות לא שילמה עבור הקופות, אלא רק חלק מדמי השכירות, ואף לא הגיעה קרוב למצב המאפשר לה את אופציית הרכישה לפי הסכם השכירות, מה גם שחברת ק.ר נציגויות הצהירה במפורש בהסכם השכירות כי הבעלות בקופות תיוותר בידי טקליס והיא לא תוכל להציג עצמה כבעלים של הקופות הרושמות ו/או בעלת כל זכות מעבר לשכירות, ומשכך, טענת ק.ר נציגויות כי הקופות הרשומות הינן בבעלותה, שגויה מיסודה ונגועה בחוסר תום לב. בהקשר זה מוסיפה טקליס ומציינת כי החברות דרשו לקבל חשבוניות "שכירות" ואף עשו בהן שימוש כהוצאה שוטפת (לא של בעלים) ולא כפחת, וגם לכך יש ליתן את המשמעות המתבקשת בנסיבות העניין. עוד מבהירה טקליס כי הסכם השכירות המעמיד אופציה לחברות לרכוש את הקופות הרושמות עם סיום הסכם השכירות, נהוג ומקובל בעסקאות ליסינג דוגמת העסקה הנדונה, אך אינו מוביל בהכרח למסקנה כי קיימת ל"שוכר" זכות בלתי מסויגת למימוש האופציה. בנוסף לכך, מציינת טקליס כי על פי הפרקטיקה המקובלת ולמען הסר ספק, דאגה גם לשעבד את הקופות הרושמות לטובתה, וגם לכך יש ליתן את המשקל המתחייב. מנגד, לטענת הנאמן, יש לראות במבקשת כנושה מובטח, כפי שטענה בעצמה בתביעת החוב שהגישה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טענתה לבעלות בקופות הרושמות, על כל המשתמע מכך. הנאמן כופר בטענה כי ניתנה למבקשת הבטחת מפורשת באשר לתשלום דמי שימוש בגין הקופות הרושמות בתקופת הקפאת ההליכים, ומבהיר כי כל שהובטח למבקשת הוא כי יינתן לה מעמד של נושה מובטח, עד כדי שווי הבטוחה, הא ותו לא. מתגובת הנאמן עולה כי תביעת החוב של המבקשת כלפי ק.ר נציגויות עומדת על סך של 108,527.23 ש"ח, יתרת חוב המהווה כ- 25% מסך העסקה הכולל, כשחברת ק.ר נציגויות מצדה היתה עתידה לסיים את מלוא התשלומים בגין העסקה בחודש 10/11, אחד עשר חודשים לאחר כניסתה להליכי הקפאת הליכים. לשיטתו של הנאמן, המדובר בעסקת ליסינג מימונית, שבמסגרתה מימנה טקליס עבור החברות את עסקת רכישת הקופות וגבתה תשלום נוסף בגין סיועה הפיננסי. עוד מבהיר הנאמן כי טקליס לא היתה אחראית לתפעול ואחזקת הקופות וכי המבקשת אינה חברת מחשוב, אלא עוסקת כדרך קבע במימון עסקאות ליסינג שונות. הנאמן מפנה לכך שעל פי הסכם השכירות, זכאית היתה חברת ק.ר נציגויות לרכוש את הקופות עם תום תקופת השכירות תמורת סך של 6,154 ש"ח בלבד, סכום המהווה כ- 1.5% משווי העסקה כולה, כנהוג וכמקובל בעסקאות ליסינג מימוניות אחרות. עוד מציין הנאמן כי על אף טענת הבעלות של טקליס, הרי שבפועל לא נעשה כל מהלך להשבת הקופות הרושמות לבעלותה, עד כה, דבר המלמד אף הוא על כך שמדובר היה בהסכם ליסינג מימוני, במסגרתו הועברו הקופות לבעלות חברת ק.ר נציגויות ושועבדו לטובת המבקשת לשם הבטחת פירעון החברה כלפי המבקשת, טקליס. אשר על כן, סבור הנאמן כי חובה של ק.ר נציגויות לטקליס הינו ככל חוב אחר של לווה או ספק של החברה. לבסוף, מבהיר הנאמן כי במסגרת תביעת החוב שהוגשה, הכיר במבקשת כנושה מובטחת בסך של 65,000 ש"ח, ובגין יתרת החוב, הכיר במבקשת כנושה רגילה בעלת ערבות אישית. בתשובת המבקשת לתגובת הנאמן, טוענת המבקשת כי עמדתו של הנאמן נוגדת את הסכם השכירות ואת הפסיקה, שלפיה זכות הקניין בנכס שייכת לחברת הליסינג, עד לקיום התנאי של מימוש האופציה (בכפוף לקיום יתר חיובי השוכר) - תנאי שלא התקיים בענייננו. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי אין ברישום השעבוד לטובתה על הקופות כדי לפגום בבעלותה על אותן קופות, שכן רישום השעבוד נערך כחלק מהפרקטיקה המקובלת בתחום ונועד להבטיח את זכויותיה הקנייניות של המבקשת בקופות. במסגרת הדיון שהתקיים לפני חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם, וכן הסכימו כי לא תיחקר המצהירה מטעם המבקשת. אי לכך, החלטתי ניתנת על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט. דיון והכרעה: ביסוד הבקשה שלפני עומדות 30 קופות רושמות שנרכשו על ידי המבקשת ונועדו לשמש את חברת ק.ר נציגויות. הסכם הליסינג, שהוכתר "הסכם שכירות", בין המבקשת לחברת ק.ר נציגויות (תחת שם המותג "קנדילנד") נחתם ביום 28/9/08, ובמקביל לו, נחתם הסכם לשעבוד הקופות הרושמות לטובת המבקשת. בשלב מסוים, כאמור, נקלעו החברות להליכי חדלות פירעון, ניתן נגדן צו הקפאת הליכים, ובהמשך אושר להן הסדר נושים. מתברר כי בפועל, במהלך תקופת הקפאת ההליכים, נעשה שימוש ב- 25 קופות רושמות בלבד, מתוך סך כל 30 הקופות שבהחזקת חברת ק.ר נציגויות הן הקופות הרושמות שסופקו לה על פי הסכם הליסינג. לגבי אותן קופות רושמות בהן נעשה שימוש במהלך תקופת הקפאת ההליכים, דורשת כעת המבקשת תשלום דמי שימוש. לצורך הכרעה בשאלת תשלום דמי השימוש בגין הקופות הרושמות בהן נעשה שימוש בתקופת הקפאת ההליכים, יש להקדים ולהכריע בשאלה מהי טיבה ומהם מאפייניה של עסקת הליסינג בין הצדדים - האם לפנינו עסקת ליסינג תפעולית, שבמסגרתה רכשה טיקליס את הקופות הרושמות ואלה הושכרו לק.ר נציגויות תמורת תשלום חודשי אך נותרו בבעלות טיקליס, או שמא לפנינו עסקת ליסינג מימונית, שבמסגרתה מימנה טיקליס עבור ק.ר נציגויות את רכישת הקופות, תמורת תשלומים חודשיים, כשבסיומה של התקופה ניתנה לחברת ק.ר נציגויות אפשרות לרכוש את הקופות, בתמורה מינימלית. בע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים בע"מ, פ"ד נד(1) 529 (2000) (להלן: "הלכת שורש") מנה כב' השופט אור את הקריטריונים להבחנה בין עסקת ליסינג מימוני לעסקת שכירות כעסקת ליסינג תפעולי, וביניהם: היחס בין התשלום התקופתי ובין שווי השוק של דמי שכירות הנכס, כך שככל שהתשלום התקופתי איננו משקף שווי שוק של דמי שכירות הנכס, יש בכך כדי להחליש את היבטי השכירות בעסקה; היחס בין שווי השוק הנוכחי של הנכס ובין היוון זרם התשלומים התקופתיים על-פי הסכם הליסינג, כך שאם היוון זרם התשלומים התקופתיים על-פי הסכם הליסינג קרוב לשווי השוק הנוכחי של הנכס, יש בכך לחזק את אופייה של עסקת הליסינג כעסקת מכר בתוספת עסקת הלוואה; קיומה של אופציית רכישה וערכו של התשלום הנדרש למימושה של אופציה זו, כך שבמידה וקיימת אופציה לרכוש את הנכס בתשלום מינימאלי, מתחזקת המסקנה בדבר אופייה של עסקת הליסינג כעסקת מכר בתוספת עסקת הלוואה; מספר הצדדים לעסקה, במובן זה שאם בין בעל הנכס לשוכרו קיים צד נוסף אשר עניינו האמיתי הוא בעסקת אשראי עם השוכר, יחזק הדבר את הנטייה לראות בעסקה עסקת אשראי; השיקולים אשר הביאו את מקבל הנכס לכריתת הסכם הליסינג; ולבסוף, נסיבות כריתת העסקה. לאור קריטריונים אלה יש לבחון את העסקה נושא הבקשה שלפני ולהכריע האם מדובר בשכירות שניתן לסווגה כליסינג תפעולי או בעיסקת מכר על בסיס הלוואה, שניתן לסווגה כליסינג מימוני. במסגרת העסקה המקורית עם ספקית הציוד, רכשה טקליס את 30 הקופות הרושמות תמורת סך כולל של 436,728.60 ש"ח, שנועד להיפרע במספר תשלומים, שהעיקרי בהם בדרך של עסקת מימון. חשבונית המס, הנושאת תאריך 29/10/08, הופנתה ישירות אל המבקשת. על פי הנטען, המבקשת היא זו אשר ניכתה את המס בגין הרכישה. לאחר מכן הועברו הקופות הרושמות לחזקת חברת ק.ר נציגויות ושימושה, ובמהלך תקופת "השכירות" הוצאו לה חשבוניות תקופתיות, הכוללות פירוט אודות סך כל התשלום, מועד תחילת ביצוע התשלומים, המועד העתידי לביצוע התשלום האחרון, וכן מספרו הסידורי השוטף של התשלום המבוצע. כפי שצוין קודם, הסכם השכירות מגדיר בכותרתו את המבקשת כ"משכירה" ואת חברת ק.ר נציגויות כ"שוכרת" או "משעבדת". בפתח ההסכם מצוין כי חברת ק.ר נציגויות קיבלה הצעה מהמבקשת לשכור את הציוד, וכי הצדדים מעוניינים לעגן את תנאי ההתקשרות ביניהם ביחס לשכירות, במסגרת ההסכם. סעיף 2.3 להסכם השכירות קובע בזו הלשון: "הבעלות הבלעדית בציוד הנה ותישאר בידי המשכירה והשוכר לא יקבל כל זכות קניין בציוד - זולת הזכות להחזיק ולהשתמש בו בשימוש סביר וזהיר לצורך עסקיו - בכפוף למילוי התחייבויותיו על פי הסכם זה". במסגרת סעיף 4.3.1 התחייבה חברת ק.ר נציגויות כדלקמן: "השוכר מתחייב לא להציג עצמו כבעלים של הציוד ו/או כבעל זכויות אחרות בו מעבר לזכות השכירות - ולא לתבוע מכל רשות זכויות כלשהן הנובעות ו/או הקשורות בבעלות בו - לרבות אך לא רק לא - לתבוע ניכוי פחת ו/או כל זיכוי אחר - על פי פקודת מס הכנסה". עם זאת, סעיף 4.3.2 להסכם השכירות ממשיך וקובע: "מבלי לפגוע באמור לעיל, מובהר כי במקרה בו העיסקה הנידונה הינה עסקת ליסינג מימוני, לא תהא מניעה מצד השוכר לתבוע כל ניכוי פחת ואו זיכוי אחר המותר על פי רשויות המס והדין". נראה כי סעיף 4.3.2 להסכם, אם כן, מסייג את אותה קביעה נחרצת בסעיפים הקודמים, שלפיה הקופות הרושמות הן בבעלות בלעדית של המבקשת וחברת ק.ר נציגויות אינה יכולה להיחשב כבעלים של הקופות, ואף מאשר, בלשון מפורשת, את היתכנותה של עסקת ליסינג מימונית בין הצדדים. מכל מקום, מאפייניה של עסקת הליסינג ייבחנו לא רק על פי צורתה החיצונית של העסקה, ובכלל זאת הסכם השכירות והסכם השיעבוד, אלא גם, ובעיקר, על פי מהותה של העסקה ובחינת כלל השיקולים הרלוונטיים (ראה הלכת שורש). לפיכך, העובדה כי בהסכם השכירות הוכרה המבקשת כבעלים של הקופות הרושמות, באופן בלעדי, אין בה כדי לחרוץ גורלה של העסקה לכאן (ליסינג תפעולי) או לכאן (ליסינג מימוני) ונדרשת בחינה עניינית של הנסיבות לעומקן. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה שלפנינו אין מדובר בעסקת שכירות המהווה ליסינג תפעולי, כנטען על ידי המבקשת, כי אם בעסקת מכר המבוססת על עסקת הלוואה במובן של ליסינג מימוני, כשהמבקשת נועדה לשמש כחברת מימון בלבד. נספח א' להסכם השכירות מתאר את מפרט הציוד הנכלל בעסקה, התמורה ותנאי התשלום, וכן תקופת השכירות, ביטחונות ותנאים כלליים נוספים. באשר לתמורה ותנאי התשלום, קובע סעיף 2.1 לנספח זה כי בגין השכרת הקופות הרושמות, תשלם חברת ק.ר נציגויות סך של 410,256 ש"ח, כש- 70% מהתמורה תשולם עם ריבית ב- 36 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 8,245 ש"ח כל תשלום, בתוספת הפרשי הצמדה ומע"מ, ואילו היתרה בשיעור 30% תשולם כמקדמה ב- 6 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 18,906 ש"ח כל תשלום, במהלך ששת החודשים הראשונים של העסקה, בתוספת תשלום חד פעמי בשיעור של 1% כעמלת הקמה. סעיף 5.1 לנספח א' להסכם מלמד כי בתום תקופת ההסכם תהא חברת ק.ר נציגויות זכאית לרכוש את הקופות תמורת סך של 6,154 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה, במה שכונה כ- "אופציית רכישה". אף סעיף 8 להסכם השכירות עצמו מגדיר את אופציית הרכישה וקובע כי אם ניתנה לחברת ק.ר נציגויות אופציה לרכוש את הקופות בתום תקופת השכירות, וככל שתקיים את כל חיוביה על פי ההסכם, כי אז תיחשב כמי שביקשה לממש את האופציה, אלא אם נתנה הודעה אחרת מראש למבקשת לפחות 60 יום לפני תום תקופת השכירות. הסכם השכירות, על כן, כולל אופציה לרכישת הקופות בסכום מינימלי המהווה 1.5% מסכום התמורה הכולל הנומינלי. נתון זה מהווה אינדיקציה לקיומה של עסקת ליסינג מימוני המהווה עסקת אשראי. בנוסף לכך, בסעיף 5.1.1 התחייבה חברת ק.ר נציגויות לבטח את הקופות הרושמות על חשבונה, באמצעות טקליס, בביטוח לציוד אלקטרוני, תוך הכללת טקליס כמוטב ראשון בפוליסה. נתון זה עשוי אף הוא ללמד על אופיה של העסקה כעסקת ליסינג מימוני שהיא למעשה עסקת אשראי. יתירה מכך, במסגרת הסכם השכירות (סעיף 4.4 להסכם), נקבע כי לטקליס עומדת הזכות לשעבד לטובתה את הקופות הרושמות, לרבות זכויות הביטוח ביחס אליהן, בשעבוד קבוע ספציפי מדרגה ראשונה, לשם הבטחת התחייבויות חברת ק.ר נציגויות כלפיה. בהתאם לכך, אף נחתם בין הצדדים הסכם שעבוד במסגרתו נקבע כי הוא נועד "להבטחת התשלום המלא והמדויק של כל הכספים - ללא הגבלה בסכום - המגיעים ו/או שיגיעו מהמשעבד לטקליס בגין עיסקת מכירת הציוד למשעבד ו/או העמדתו לרשותו - בדרך של רישיון שימוש ו/או השכרה ו/או בכך דרך אחרת..." (סעיף 1.1 להסכם השעבוד). כפועל יוצא גם נרשם השעבוד לטובת טקליס ברשם החברות. יודגש כי השעבוד נרשם בפנקס ק.ר נציגויות אצל רשם החברות, פנקס המכיל את השעבודים שק.ר נציגויות רשמה על נכסיה. יצוין עוד כי אמנם במסגרת הסכם השכירות נקבע כי חברת ק.ר נציגויות מוותרת על כל טענה ביחס לבעלותה כביכול על הקופות, גם אם תחליט טקליס לשעבדן כבטוחה (וכך גם לפי סעיף 6.1 להסכם השעבוד, שם הצהירה חברת ק.ר נציגויות כי היא מוותרת על כל טענה ו/או תביעה ביחס לזכות בעלות על הציוד), ברם עדיין, לא ברור ההיגיון העומד בבסיס שעבוד הקופות לטובת המבקשת אם היא אכן הבעלים של קופות אלה. במילים אחרות: אם אכן טוענת המבקשת כי הקופות הרושמות מצויות בבעלותה ולא מדובר בליסינג מימוני או בעסקת מכר, מדוע זה שעבדה את הקופות לטובתה?! גם פרופיל חברת טקליס, כפי שמופיע באתר האינטרנט שלה, מלמד כי מסלולי הליסינג העיקריים שמאפשרת החברה הינם: ליסינג תפעולי - המוגדר באתר כ"שכירות לתקופה של שנתיים ב- 0% ריבית או בריבית נמוכה התואמת את סביבת הפריים כאשר בסופה קיימת אפשרות, בין היתר, לרכוש את הציוד במחיר מימוש מוסכם מראש"; וכן ליסינג מימוני - המוגדר באתר כ"שכירות לתקופה של עד 3 שנים ובסופה הציוד עובר לבעלותכם תמורת תשלום אופציה סמלית". כך המבקשת עצמה מגדירה את שני סוגי הליסינג שהיא נותנת ללקוחותיה. הואיל ובמקרה דנא הועמד הסכם השכירות על 3 שנים, כשבסיומן ניתנה לחברת ק.ר נציגויות "אופציית רכישה", בתנאים המפורטים בהסכם, נראה כי גם מהאופן בו בחרה המבקשת להציג עצמה בפני לקוחות פוטנציאליים במסגרת אתר האינטרנט שלה מתבקשת המסקנה כי תפקידה במקרה זה היה מימוני בלבד, במובן זה שסיפקה לחברת ק.ר נציגויות את המימון הדרוש לרכישת הקופות הרושמות וקיבלה לידיה את "דמי השכירות" כהחזרים חודשיים על חשבון הרכישה. ודוק: העובדה שבאתר האינטרנט של טקליס, בחרה החברה לעשות שימוש במושג "שכירות" אף בהתייחס להגדרת ליסינג מימוני, מלמדת כי עצם השימוש במונח זה אין בו כדי ללמד על כך שיש לסווג עסקה מסוימת כעסקת שכירות דווקא, במובן ליסינג תפעולי. כך, במקרה דנא, העובדה שההסכם כונה "הסכם שכירות", כמו גם העובדה שהמבקשת כונתה "המשכירה" ואילו חברת ק.ר נציגויות כונתה "שוכרת", אין בהן כדי ללמד על המהות האמיתית של העסקה בין הצדדים, אלא נראה שהכוונה המשתמעת מן הנסיבות היא כי לפנינו עסקת מכר, כשהתשלומים המכונים "שכירות" אינם אלא ההחזרים עבור המימון שניתן לחברת ק.ר נציגויות לצורך רכישת אותן קופות רושמות. יצוין כי מלבד סממנים אלה, לא הובאו לפני נתונים נוספים שעשויים לסייע ב"פיענוח" טיבה ומאפייניה של העסקה בין הצדדים, דוגמת נתונים מדויקים בנוגע ליחס בין התשלום התקופתי ושווי השוק של דמי שכירות נכס דוגמת הקופות הרושמות בענייננו, וכן נתונים מדויקים בנוגע ליחס בין שווי השוק הנוכחי של הקופות ובין היוון זרם התשלומים התקופתיים על פי ההסכם (כמפורט בהלכת שורש). הצדדים אף ויתרו על חקירת המצהירים והסתמכו על טיעוניהם בכתב, כך שלא ניתן לקבוע ממצאים חד משמעיים באשר לנסיבות כריתת הסכם השכירות וכוונת הצדדים ביסודו, אלא על סמך הנגלה מתוך ההסכם עצמו ונספחיו השונים. העולה מן המקובץ כי הסכם הליסינג שלפנינו משקף עסקה של ליסינג מימוני, כעסקת מכר בתוספת עסקת הלוואה. בטרם סיום מצאתי לנכון להעיר כי אין ההסכם נקי לחלוטין מתניות המאפיינות ליסינג תפעולי. כך למשל הסעיף האוסר על חברת ק.ר נציגויות למכור, להעביר, להמחות ולעשות כל עסקה בקופות הרושמות (סעיף 4.10.3 להסכם השכירות); הסעיף המחייב את חברת ק.ר נציגויות לשמור את הציוד ולהחזיקו במצב תקין, ליידע את טקליס בכל מקרה של נזק לקופות ולתקן בהן כל פגם או ליקוי שיתגלה (סעיף 4.10.4 להסכם השכירות); הסעיף האוסר על חברת ק.ר נציגויות לשנות את מקום הימצאם של הקופות הרושמות (סעיף 4.10.6 להסכם השכירות); הסעיף האוסר על חברת ק.ר נציגויות לעשות כל שינוי בציוד (סעיף 4.10.8 להסכם השכירות); וכן הסעיף הקובע כי בתום תקופת השכירות ו/או בכל מקרה בו הגיע החוזה לסיום, יהא על חברת ק.ר נציגויות להשיב את הקופות הרושמות לידי טקליס במצב טוב ותקין (סעיף 7.1 להסכם השכירות). בנוסף, לא נעלמה מעיני טענת המבקשת כי חברת ק.ר נציגויות עשתה שימוש בחשבוניות שנמסרו לה כהוצאה שוטפת, ולא כפחת, אף שלא הוצגו לעיון בית המשפט מסמכי הנהלת החשבונות של החברה והטענה, למעשה, לא הוכחה כנדרש. בהקשר זה מצאתי לנכון לציין גם שלא הובאו כל ראיות אודות הסיווג והרישום של הציוד נשוא העיסקה במסמכי הנהלת החשבונות של טקליס בכל אחת מסוגי עסקאות הליסינג הקיימות, ובתוך כך לא הוכח כי אצל טקליס נהוג ומקובל לרשום את הציוד במלאי שלה בעסקאות ליסינג תפעולי, בעוד שבעסקאות ליסינג מימוני נרשם הציוד במסמכי החברה הרוכשת. יודגש כי גם עניין זה הינו סממן, מבין רבים, שיכול להעיד על מהות העסקה, אך אין בו, כשלעצמו, כדי לקבוע את מהות העסקה, בהתעלם מיתר הסממנים. ניתן לסכם ולומר כי לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין ועל יסוד כל הנימוקים המפורטים לעיל, לרבות "אופציית הרכישה" שניתנה לחברת ק.ר נציגויות לרכוש את הקופות במחיר מינימלי בתום תקופת ההסכם, שעבוד הקופות הרושמות להבטחת התשלום למבקשת, ביטוח הקופות על ידי חברת ק.ר נציגויות ועל חשבונה, וכן האופן בו הציגה המבקשת באתר האינטרנט שלה את מסלולי העסקאות הקיימים, באופן שעל פי תנאי ההסכם דנא נראה שאף לשיטתה מדובר בליסינג מימוני, והואיל ולפי הסכמת הצדדים, לא נשמעו לפני עדים שעשויים היו לשפוך אור נוסף על נסיבות כריתת ההסכם, נראה לי שבמקרה דנא נוטה הכף לכיוון המסקנה שמדובר בעסקת ליסינג מימוני, שהינה למעשה עסקת מכר לצד הלוואה, שאילו היתה מתקיימת עד תומה, היתה מאפשרת לחברת ק.ר נציגויות לרכוש את הקופות תמורת סכום מינימלי נוסף. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו הסכם הליסינג בו עסקינן נוסח על ידי המבקשת - היא חברת הליסינג - כך שאף עיקרון פרשנות החוזה כנגד מנסחו מוביל למסקנה כי יש לראות בהסכם השכירות כהסכם ליסינג מימוני, על כל המשתמע מכך. סוף דבר: על יסוד כל המוסבר לעיל, אני דוחה את הבקשה וקובע כי המבקשת אינה בעלת הקופות הרושמות ואינה זכאית להכרה בתשלומים החודשיים שהיו אמורים להיות משולמים לה בתקופת ההקפאה כהוצאות הקפאה. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לחייב את המבקשת בהוצאות משפט. הקפאת הליכיםדמי שימוש