1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 10/8/00. באותו יום הגיע התובע לחנות לממכר אופנועים "מוטו טריידר" במטרה לרכוש קטנוע. הוצג בפניו קטנוע מסוים, והתובע נסע עם הקטנוע לנסיעת-מבחן קצרה. לאחר נסיעה קצרה ביותר, ביקש התובע לבלום, אולם עקב הבלימה, הוא הועף מהקטנוע, הקטנוע התהפך עליו, ונגרמו לו פגיעות ושברים בגפיים. 2. התובע הגיש התביעה נגד הנתבעות 3, 4, שהן חברות הביטוח המבטחות את השימוש בקטנוע, וכן נגד הנתבעת 5, קרנית, ולחלופין נגד הנתבעים 1, 2 (בעל חנות האופנועים) בעילות עפ"י פקודת הנזיקין. טענת חברות הביטוח (נת' 3, 4) היא, כי תעודת הביטוח שהוצאה על ידן ביטחה את השימוש באופנוע רק לנהגים הנקובים בשמם באותה תעודה (קרי, הנתבע 1 בלבד), ועל כן, אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו של התובע בקטנוע. טענת קרנית היא, כי בעת התאונה נהג התובע ללא רשיון נהיגה תקף. כן היא טוענת כי התובע נהג ללא ביטוח, וכי הוא ידע או סביר היה שיידע על כך (ולו מפאת העובדה כי לא היה לו אותה עת רשיון נהיגה תקף). 3. במתכוון אינני נכנס לבחינת הגירסאות העובדתיות השונות של הצדדים, הואיל ואני סבור כי גורלה של תובענה זו להיחרץ עפ"י שאלה פשוטה אחת - קיומו או העדרו של רשיון נהיגה תקף במועד התאונה. 4. בענין זה יצוין כי אין מחלוקת שרשיון הנהיגה של התובע היה בתוקף עד יום 15/12/97, ולא חודש אחרי תאריך זה. רק ביום 6/4/03 חידש התובע את רשיונו. בין שני התאריכים הללו לא היה הרשיון בתוקף, מחמת אי תשלום אגרת חידוש הרשיון, ומחמת אי תשלום קנסות שהוטלו על התובע בגין עבירות תעבורה. 5. סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 שולל את הזכאות לפיצויים לפי החוק מאת - "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". ב"כ התובע טוען כי זכאותו של התובע אינה נשללת עפ"י סעיף 7(3), הואיל ורשיונו פקע רק מחמת אי תשלום אגרה, כמו גם אי תשלום קנסות, וכידוע, נקבע בפסיקה, כי גם נהג שרשיונו לא חודש עקב אי תשלום קנסות, זכאותו אינה נשללת (ע"א 4231/97 צור שמיר חב' לביטוח נ' יחיאל פד"י נ"ג (2) 193). 6. אינני מקבל טענה זו, במקרה שבפניי. מה שקבע ביהמ"ש העליון בפרשת צור שמיר נ' יחיאל הוא, שפרשנות סעיף 7(3) - "... מחייבת לתחום את הרציונל הענישתי של סעיף 7(3) לאותם מקרים שבהם אין מדובר במחדל בעל אופי פיסקלי או פורמלי-טכני, כגון אי תשלום אגרת רישוי במועד, אלא מדובר במחדל מהותי, כמו כשירות לנהוג". באותה פרשה, תוקף רשיון הנהיגה של התובע (המשיב) פג פחות מחודשיים לפני מועד התאונה. נפסק כי הזכאות עפ"י החוק אינה נשללת, שכן - "בעת התאונה היה המשיב זכאי לחדש את רשיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס, ובלי שיחויב על ידי רשות הרשוי לעבור מבחנים, בדיקות, או כל הליך אחר לצורך כך. דהיינו, בעיני רשות הרישוי, המשיב היה כשיר לנהוג ברכב בעת שאירעה התאונה". (שם, בעמ' 201). 7.לא כן המצב כאשר חידוש הרשיון מחייב את הנהג לעבור מבחנים ובדיקות. במקרה כזה, כבר אין מדובר בענין פורמלי-טכני-פיסקלי, כי אם בענין מהותי, ענין אשר נוגע לעצם כשירותו לנהוג. הסביר זאת ביהמ"ש המחוזי בענין ע"א (י-ם) 5085/04 אליהו חב' לביטוח נ' רביבו תק-מח 2004(2), 779, כהאי לישנא: "במה דברים אמורים? כאשר המדובר בענין פיסקאלי-פורמלי גרידא, ובידי הנוהג נתונה הזכות לשלם לאלתר את האגרה החסרה, ולזכות על אתר בקבלת הרשיון... ..... לגבי מי שרשיונו פקע לפני שנים הרבה, כי אז לפי דיני התעבורה עליו לעבור בחינות ובדיקות בטרם יחודש רשיונו. יוצא מכאן שאין המדובר עוד רק במי שטרם שילם אגרה, חיוב בעל סממנים פיסקאליים גרידא, אלא שעתה נכנס גם שיקול תעבורתי אל מכלול גדר השיקולים... ... אי חידוש הרשיון פרק זמן העולה על שנה מכניס למערכת השיקולים גם גורמים שאינם פיסקאליים גרידא. לפי תקנה 172א' לתקנות התעבורה, "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת, אלא אם עמד בעליו בבחינות ובבדיקות כאמור... כאילו היה מבקש רשיון נהיגה...". ...... ואכן, תקנה 172ב' לתקנות התעבורה שעמדה שם (בפרשת יחיאל - צ' ד') לדיון, לא חייבה את הנהג דבר זולת תשלום הקנסות. לא כן בעניננו, שנקודת המוצא היא חיובם של מבחנים ובדיקות כשירות כאמור. לשון אחר: המבחן הוא, האם ביום התאונה די היה בביצוע התשלום כדי להחזיר לתקפו את רשיון הנהיגה. אם אלה הם פני הדברים, אזי המדובר בענין טכני-פורמאלי בלבד. אם לא כן, כי אין הענין סב עוד על נושא פורמלי". ובהמשך פסק הדין: "בנסיבות האמורות, ובשים לב לפרק הזמן שחלף מאז פקע תוקפו של הרשיון, עמדתנו היא שלא חלה הסיפא של סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין המדובר כאן בפגם טכני, כסברת הערכאה הקודמת, אלא בפגם מהותי, היורד לשורשם של דברים, שלא ניתן היה לריפוי בתשלום בלבד". נקבע, אם כן, שבמקרה כזה חלה הרישא - ולא הסיפא - של סעיף 7(3) לחוק, ועל כן נשללת הזכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים. לפסיקה נוספת ברוח זו ראה ת.א. (חי') 801/91 שפירא סיגל נ' בהלול ציון תק-מח 2001(1) 10887, בפיסקה י"ט לפסה"ד, ת.א. (ת"א) 86198/98 טולדנו שיינברג נ' איתן חב' לביטוח, צלטנר, עמ' 7027, בעמ' 7031, ע"פ (י-ם) 2490/00 מדינת ישראל נ' עבאסי תק-מח 2001(1) 4786, ע"פ 651/88 שדה נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ג(1) 49, בעמ' 56. 8. בעניננו, חלפו כשנתיים ושמונה חודשים מיום שפקע ולא חודש תוקפו של רשיון הנהיגה, ועד יום התאונה (16/12/97 - 10/8/00). על כן, לו ביקש התובע, עובר ליום התאונה, לחדש את רשיונו, לא היה די בתשלום האגרה והקנסות. היה עליו, בהתאם לתקנה 172א' לתקנות התעבורה, לעבור גם בחינות כשירות לנהיגה ובדיקות רפואיות, הכל כאמור בתקנות. הדבר כתוב מפורשות בתקנה 172א', וגם הגב' רונית צין, ראש מדור נהיגה באגף הרישוי, אישרה את הדבר בעדותה (פרו' עמ' 20 ש' 21 - 28). אף התובע עצמו אישר בעדותו כי כאשר ביקש לחדש את רשיונו, בשנת 2003, הוא אכן נדרש לעבור הן מבחן עיוני והן מבחן מעשי בנהיגה (פרו' עמ' 14 ש' 13, עמ' 17 ש' 10 - 11). אמנם, לו ביקש לחדש את רשיונו עובר לתאונה, או אז די היה במבחן עיוני, ללא מבחן מעשי (הואיל וחלפו למעלה משנתיים, אך פחות משלש שנים, פרו' עמ' 20 ש' 24). אך גם המבחן העיוני, מבחן ה"תיאוריה", הוא ענין מהותי, הבוחן את ידיעותיו של הנבחן בכללי ובחוקי התעבורה, וזהו מרכיב חשוב ובלתי נפרד מהכושר לנהוג ברכב. ומלבד זה ישנן גם, כזכור, בדיקות רפואיות. אין מדובר, אם כן, בענין פיסקאלי-טכני, כי אם בענין מהותי, שבמסגרתו נבחן מחדש כושרו של התובע לנהוג. על כן, נשללת הזכאות לפיצויים עפ"י חוק הפיצויים, בהיות התובע "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו", ולא היה בגדר אדם הכשיר לנהוג ברכב בכפוף למילוי תנאי "טכני" של תשלום אגרה וקנסות. 9. תוצאה זו מתיישבת עם התכלית ההרתעתית-עונשית של סעיף 7 לחוק הפיצויים, כפי שהוסברה בענין רע"א 3339/00 אליהו חב' לביטוח נ' דהן פד"י נ"ז (1) 503, בעמ' 511. התוצאה צודקת במיוחד במקרה כמו המקרה שבפניי, שבו הוכח כי התובע ידע שאין לו רשיון נהיגה תקף. את זאת אני למד מכך שבתאריך 18/12/98 קיבל התובע דו"ח משוטר על נהיגה ברכב כשרשיון הנהיגה פקע וחלפו למעלה מששה חודשים מיום פקיעת תוקפו. התובע אישר בעדותו כי אכן קיבל את הדו"ח הנ"ל, וכי הוא אף חתם עליו (פרו' עמ' 7 ש' 15 - 16). 10. משקבעתי כי התובע נהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו" במובן סעיף 7(3) לחוק, ממילא אין הוא יכול לזכות בתביעתו לפיצויים לפי חוק הפיצויים, ואין כלל צורך, לטעמי, לבחון את שאלת הכיסוי הביטוחי (ר' רע"א 9524/00 הדר חב' לביטוח נ' שלוה פד"י נ"ו(3) 831 בעמ' 834, מול ו'). 11. נותרו אפוא רק העילות השונות עפ"י פקודת הנזיקין. התובע טוען כי הנתבע 1 לא העמיד לרשות הלקוחות שלו אפשרות נהיגה בטוחה וללא סיכונים באופנועים המוצעים למכירה. כן הוא טוען כי הנתבע 1 גרם לו להאמין כי הקטנוע תקין, בעוד שלא כך היה בפועל. לטענתו (טענה אחרונה זו הועלתה לראשונה בסיכומים) הבלמים של הקטנוע היו פגומים, באופן שלא איפשר נהיגה בטוחה. כל הטענות הללו נטענו על דרך הסתם, ללא שמץ של תשתית להוכחתן. אין בפניי כל ראיה כי הקטנוע לא היה תקין, או כי הבלמים היו פגומים, או כי לא ניתן היה לנהוג בקטנוע נהיגה בטוחה. 12. טענה נוספת היא כי הנתבע 1 לא נזהר בקיום תנאי הפוליסה, לא טרח להעמיד את לקוחותיו על תנאי הפוליסה, וגרם לתובע לחשוב ולהניח כי אין כל מניעה חוקית או ביטוחית לנהוג בקטנוע נהיגת מבחן. בפועל, פוליסת הביטוח היתה נקובה בשם, וכיסתה רק את נהיגתו של הנתבע 1 עצמו, או את נהיגתו של אדם אחר הנוהג ברשותו ובליווי של הנתבע 1. לפי הטענה, הנתבע 1 התרשל בכך שהתיר את השימוש בקטנוע מבלי ליידע את התובע כי נהיגתו, ללא ליווי, היא חסרת כיסוי ביטוחי. סבורני כי אין צורך להיכנס כאן למחלוקת העובדתית בין הצדדים בשאלה האם נאמר או לא נאמר לתובע שנהיגתו אינה מכוסה עפ"י הפוליסה. שכן, משמעות הדבר היא, שהתובע אינו יכול להיפרע מחברת הביטוח או מקרנית, אולם במקרה דנן התובע בכל מקרה ובלאו הכי לא יכול היה להיפרע מחברת הביטוח או מקרנית, בהיותו נוהג ללא רשיון נהיגה. 13. מאותו טעם ממש אין לקבל גם את הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, שכן, אף לו היתה נהיגתו של התובע על הקטנוע מכוסה בפוליסת ביטוח חובה בת תוקף, התובע בכל מקרה לא יכול היה להיפרע עפ"י חוק הפיצויים לא מחברת הביטוח ולא מקרנית. 14. בסיכומיו טען התובע כי יש להחיל במקרה זה את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין). בענין זה אציין, ראשית, כי טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה או בתצהיר העדות הראשית של התובע, אלא, לראשונה, בסיכומים, ועל כן אין להיזקק אליה (ור' ע"א 40/87 נשר נ' אבוטבול פד"י מ"ג(4) 49, בפיסקאות 5, 6 לפסה"ד). לא ייתכן שטענה אשר (אם תוכח) מעבירה אל הנתבע את נטל השכנוע לענין שלילת אחריותו לתאונה (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פד"י כ"ד(2)229) תועלה רק בסוף המשפט, בלא שניתנה לנתבע האפשרות להיערך לכך ולהביא את הראיות המוכיחות כי לא היתה רשלנות מצידו. שנית, תובע המבקש להסתמך על כלל זה, צריך תחילה להוכיח את קיומם של שלשת התנאים הנזכרים בסעיף 41 לפקודה, ובכללם התנאי שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לתאונה (ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן פד"י ל"ב(3)561, בעמ' 565). התובע במקרה דנן לא הוכיח כי נתקיימו התנאים הללו. אין כל טענה בתצהיר התובע כי אין הוא יודע מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה. גם התנאי השני, כי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, לא מתקיים כאן, שהרי במועד התאונה השליטה בקטנוע היתה בידי התובע בלבד. 15. לסיכום, אני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבעים 1, 2, בסך 4,000ש"ח ומע"מ. התובע ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבעים 3, 4 בסך 4,000ש"ח ומע"מ. התובע ישא בהוצאות הנתבעת 5 בסך 4,000 ש"ח ומע"מ. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. אי תשלום אגרהמשפט תעבורהאגרת רישויאגרה