1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על חלק מקביעות בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפסק דינו בעמ"ש 55716-09-11 (כב' השופטים י' ענבר, י' שבח וש' שוחט), אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו בתמ"ש 81113-09 (כב' השופט נ' נחמני) לפיו חויב המבקש בתשלום דמי שימוש ראויים למשיב בגין חלקו היחסי של האחרון במגרש, ודחה את תביעתו הנגדית של המבקש לחיוב המשיב בתשלום ההוצאות הנובעות מחלקו היחסי במגרש. 2. המבקש והמשיב הינם אחים. במוקד הבקשה עומד מגרש בגודל 2000 מ"ר, שחכר המבקש בשנת 1972 מעיריית ראשון לציון יחד עם אח נוסף (להלן: האח הנוסף) בחלקים שווים. במהלך שנת 1973, העביר האח הנוסף את זכויותיו במגרש לשני האחים - המבקש והמשיב. השניים בנו על המגרש מבנה בשטח 396 מ"ר שהושכר למשך שנים רבות (להלן: הנכס), אשר חולק בחלקים לא שווים באופן שהמשיב החזיק ב-156 מ"ר והמבקש החזיק ב-240 מ"ר. דמי השכירות חולקו בניהם. בחלוף הזמן, נתגלעו בין המבקש למשיב מחלוקות באשר לטיב והיקף הזכויות שהועברו מהאח הנוסף לשניים. דרישת המשיב מהמבקש לרשום את זכויותיו הנטענות על המגרש סורבה. לכן הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא בעלים של 500 מ"ר במגרש ושל מחצית המבנה הבנוי עליו (עמ (ת"א) 1079/02 מפי כב' השופטת שטופמן). בשנת 2003 קיבל בית המשפט המחוזי בערעור את תביעת המשיב, ובקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה נדחתה (בע"מ 2997/03). בין לבין, ביטלה העירייה בשנת 1998 את הסכם החכירה על המגרש, וההליכים המשפטיים בעניין תוקף החכירה עדיין תלויים ועומדים בין הצדדים. בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי שהמשיב הינו בעליו של מחצית המבנה, דהיינו 198 מ"ר, הגיש המשיב בשנת 2005 תביעה כספית לקבלת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה המבקש ב-42 מ"ר ששייכים לו. זאת בגין תקופה של שבע שנים שלפני הגשת התביעה בסך כולל של 178,450 דולרים, וכן תשלום של 470 דולרים על כל חודש נוסף מיום הגשת התביעה ואילך. המבקש הגיש תביעה נגדית בה תבע את תשלום חלקו היחסי של המשיב מכל ההשקעות והתשלומים ששילם עבור המגרש שמגיעים לסך של 1,225,254 ש"ח, כאשר חלקו של המשיב עומד על 306,313 ש"ח. לטענתו הוא זכאי לקזז סכום זה כנגד תביעתו של המשיב. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעתו של המשיב במלואה ודחה את תביעתו הנגדית של המבקש. נקבע שלא הוכח כי למשיב יש חובות כלפי המבקש עקב קבלת הזכויות במגרש מהאח הנוסף; אילו היו קיימות חובות - הן היו כלפי האח הנוסף או העירייה. 3. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שאישר את פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין חיוב המבקש בדמי שימוש ראויים בגין 7 שנים שקדמו להגשת התביעה. נקבע כי אין בעובדה שהסכם החכירה בא לסיומו הפורמאלי בשנת 1998 כדי לפטור את המבקש מחובתו במערכת היחסים הפנימית בין האחים לשלם דמי שימוש ראויים בנכס. אשר לתביעה שמנגד, בית המשפט המחוזי פסק שלא הוצגו ראיות המעידות על הוצאות שהוציא המבקש בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה המצדיקות קיזוז, ואילו לגבי התקופה שקדמה לכך ויתרו הצדדים על תביעותיהם ההדדיות. לצד זאת ובהסכמת המשיב, ביטל בית המשפט קמא את חיובו של המבקש לתשלום דמי שימוש ראויים מיום הגשת התביעה ואילך מאחר שלא כומת בסכום התביעה, תוך שמירת זכותו להגיש תביעה חדשה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. 4. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע שהמשיב זכאי לקבל דמי שימוש ראויים עבור השימוש למשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. היות ותוקפו של הסכם החכירה פג כבר לפני 15 שנים, הרי שגם המבקש וגם המשיב מחזיקים במגרש שלא כדין ומכאן שאין ביכולתם לתבוע האחד מהשני דמי שימוש ראויים, מחמת חוסר עילה שבדין. אם כן, כך נטען, קביעתו של בית המשפט המחוזי נוגדת את הכלל הבסיסי לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות". עוד טוען המבקש כי המשיב ידע היטב על ההליכים המתנהלים בין המבקש לעיריית ראשון לציון באשר למגרש אך בחר שלא ליטול בהם חלק. לכן לא יכולות לצמוח לו זכויות כלכליות מהנכס. המבקש טוען כי הותרת המצב על כנו עלולה להביא לתוצאה לפיה הוא יאלץ לשלם דמי שימוש ראויים פעמיים; פעם אחת למשיב ופעם נוספת לעירייה בגין שימוש ללא הסכם חכירה בתוקף. המבקש גם חוזר על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי: מועד הגשת תביעת המשיב מעיד על שיהוי וויתור על טענותיו; המבקש לא ויתר על זכותו לקיזוז הוצאות הנובעות מחכירת הנכס כנגד חלקו היחסי של המשיב ביחס לתקופה שלפני שבע שנים שקדמו להגשת התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. נתבקשה ונתקבלה תגובת המשיב. לטענתו, קביעת בית המשפט המחוזי כי תוקפו של הסכם החכירה של המגרש פג בשנת 1998 אין בה כדי לערער את פסק דינו. הקביעה ניתנה במסגרת הליך שהצדדים לו הם המבקש ועיריית ראשון לציון, כאשר לדברי המשיב הוא הגיע להסדר עם העירייה בגין חלקו בזכויות החכירה. בנוסף, המבקש אינו יכול להיבנות מטענתו כי הם מחזיקים שלא כדין בשטח, שכן הוא עדיין משכיר את המבנה וגובה בגינו דמי שכירות. כמו כן, טענת המבקש כי ייאלץ לשאת בתשלום כפול בגין אותם דמי שימוש חסרת שחר משום שהוא כלל אינו משלם את חלקו לעירייה. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה שלפנינו מהווה רובד נוסף של מחלוקת מתמשכת בין אחים על הזכויות הנובעות מבעלותם במגרש. החל משנת 1973 חלקו השניים את דמי השכירות שהתקבלו מהנכס על המגרש. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, המבקש והמשיב ניהלו את עסקיהם בהסכמה ובהבנה לאורך השנים, ולכן לא התעורר הצורך בתביעות הדדיות עד סירובו של המבקש לרשום את זכויות המשיב. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זכות החכירה במגרש שניתן בשנת 2003, הגיש המשיב תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. המבקש מתנגד למעשה לנקודת המוצא של תביעת המשיב לדמי שימוש - כי המשיב בעל זכויות במגרש. מרבית הטענות שמעלה המבקש בבקשת רשות ערעור שלפניי כבר נטענו לפני הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, נדונו ונדחו לגופן. כך בעניין טענות השיהוי והויתור על תביעה לדמי שימוש. בית המשפט לענייני משפחה קבע שגם אם בעבר היה ויתור, הרי שאין מניעות לתבוע בגין שבע השנים האחרונות. בענין זה הבהיר בית המשפט המחוזי כי משנת 2002 עת הגיש המבקש תביעה ראשונה נגד המשיב, תמו ההסכמות והויתורים ההדדיים וכל צד אמור לשלם לרעהו את המגיע לו (עמ' 9 לפסק הדין). אין מקום לדון בטענה בפעם השלישית. אשר לטענת המבקש כי לא היה על בית המשפט המחוזי לפסוק למשיב דמי שימוש ראויים מאחר שפקע תוקפו של חוזה החכירה - אין היא משפיעה על פסק הדין מושא הבקשה לרשות ערעור. ראשית, המבקש הגיש ערעור על הקביעה שפקע חוזה החכירה במסגרת פסק הדין בינו ובין עיריית ראשון לציון, אשר טרם הוכרע. שנית, הדיון בזכויות החכירה במגרש מול עיריית ראשון לציון אינו צריך להשפיע על מערכת היחסים בין האחים, שכן אף המבקש ממשיך להשכיר את הנכס הגם שמחזיק אותו שלא כדין לפי טענתו. בל נשכח שעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט המחוזי שאישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. הלכה ידועה היא שקשת המקרים בהם יתערב בית משפט זה בעניינים מעין אלו הינה מצומצמת, ותחומה למקרים בהם מתעורר עניין ציבורי וחשוב מעבר לעניינם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, (1982); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (16.1.2006)). במקרה שלפניי, לא מצאתי כי הבקשה מקימה שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי. 6. נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ש"ח. דמי שימוש