פתח דבר מונחת בפני בקשת הנתבעים שכנגד (להלן - מרקין) לסילוק התביעה שכנגד על הסף מחמת מעשה בית דין ומחמת התיישנות. התביעה שכנגד היא תביעה לפיצוי כספי בגין הסגת גבול במקרקעין, בגין רשלנות, בגין תרמית ובגין הפרת חובה חקוקה ביחס למסכת עובדתית, הנוגעת לטענת חזקה ושימוש במקרקעין. המחלוקת בין הצדדים הניצים נפרשת על פני שנים ארוכות, והתבררה כבר בפני ערכאות שונות. התובעים שכנגד (להלן -משה) טוענים, שהצדדים פלשו הדדית איש לשטח רעהו ועשו שימוש זה במקרקעיו של זה. בהמשך חלק מהמקרקעין הופקע ונתגלעה מחלוקת בשאלת איתור המקרקעין שרכשו משה ובשאלת היקף השטח, שיש להפחית משטחם של משה עקב ההפקעה. לשאלת איתור והגדרת המקרקעין שנמכרו ולשאלת השפעת ההפקעה על יתרת הזכויות של הצדדים ניתן מענה בערכאות קודמות. לאחר קבלת היתר לפיצול סעדים הגישו מרקין בתיק דנן תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין הפלישה, שפלשו משה לשטחם של מרקין. תביעה זו היתה התביעה העיקרית בתיק דנן. בנוגע לתביעה העיקרית ניתן פסק דין ביום 25.4.2006 ע"י כב' השופט (כתארו אז) אורן שורץ. בנוסף לתביעה העיקרית, הגישו משה בתיק דנן תביעה שכנגד במסגרתה עתרו לסעדים שונים (להלן - התביעה שכנגד המקורית). בנוגע לתביעה שכנגד המקורית הוגשה בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין ומחמת התיישנות. ביום 26.8.2004 נדונה בקשת הסילוק על הסף ע"י כב' השופטת מיכל נד"ב בשבתה בבית משפט זה. באותה החלטה התקבלה הבקשה באופן חלקי, כאשר לגבי חלק מהטענות שבתביעה שכנגד המקורית נקבע, שקיים לגביהם מעשה בית דין, לגבי חלק אחר מהטענות חלה התיישנות וחלק נוסף מהטענות נותר לדיון. בעקבות החלטה זו, תיקנו משה את כתב תביעתם שכנגד, וביום 16.5.2011 הוגש כתב תביעה שכנגד מתוקן (להלן - התביעה שכנגד המתוקנת), זו התביעה שכנגד המונחת עתה בפני. טענות משה בתביעה שכנגד המתוקנת משה טוענים, כי בשל טעות בחוסר תום לב וקלות ראש של המנוח מר יצחק מרקין ז"ל - המוכר, נמסר למנוח משה יהודה ז"ל - הרוכש, שטח במיקום שגוי, שאינו חופף לחלוטין את השטח שנמכר בהתאם למפה, אשר צורפה להסכם המכר. הדבר גרם בסופו של דבר להסגת גבול, ויש בו משום עוולות של רשלנות ותרמית, שבוצעו כלפי התובעים שכנגד. בשנת 1963 נבנה מבנה על המקרקעין, אשר שימש את משה כבית מלאכה. בעקבות חוסר תום ליבו של המנוח יצחק מרקין ז"ל ומסירת שטח מקרקעין שגוי לרוכש, נאלצו משה לפנות את המבנה, לבנות מבנה אחר תחתיו ולהעביר חלק מעסקיהם לנכסים אחרים תמורת תשלום דמי שכירות. בהמשך נשאו משה גם בהוצאות בגין הריסת המבנה שפינו. כל אלו גרמו למשה הוצאות כבדות. משה טוענים עוד, כי מרקין הפרו חובה חקוקה. משה טוענים, כי היה על מרקין לבצע בעין את חוזה המכר. משלא עשו כן, הפרו מרקין את חובתם לפי חוקי הקרקעות, שחלו על הסכם המכר, ופגעו בזכות הקניין של משה. משה מעריכים את שווי הפגיעה בערך המקרקעין בסך של 604,291 ₪. כמו כן עתרו משה לפיצוי בגין דמי שימוש ראויים בנוגע לשטח, שמרקין המשיכו להחזיק בו למרות היותו חלק מהממכר, בסך של 238,156 ₪. בסך הכל, התביעה שכנגד המתוקנת עומדת ע"ס 842,447 ₪. טענות מרקין בבקשה הסילוק על הסף מרקין שבו והגישו בקשה לסילוק התביעה שכנגד המתוקנת על הסף. ביחס לטענת דמי השימוש הראויים טוענים מרקין, כי קיימים פסקי דין חלוטים, שבהם נקבע, שמשה הם אלו אשר פלשו למקרקעין של מרקין. מרקין לא החזיקו בשטח כלשהו של משה, ובוודאי שלא כפולשים. ביחס לטענת משה בדבר פגיעה בשווי המגרש טוענים מרקין, כי טענת משה הינה בדבר הפרת הסכם המכר ההיסטורי, שנחתם בין המנוח יצחק מרקין ז"ל למנוח יהודה משה ז"ל. מרקין טוענים, כי טענת הפרת הסכם המכר כבר נדונה ונדחתה על הסף מחמת התיישנות במסגרת החלטתה הנ"ל של כב' השופטת נד"ב (נספח ח לכתב ההגנה שכנגד). טענות משה ביחס לבקשת מרקין לסילוק על הסף משה טוענים, כי בהחלטתה הנ"ל של כב' השופטת נד"ב מיום 26.8.04 נקבע, שלא קיים מעשה בית דין ביחס לטענות משה בבנוגע לדמי שימוש ראויים ולפגיעה בשווי המקרקעין, וכי טענות אלו לא התיישנו, ככל שהן נוגעות לשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. דיון והכרעה דמי שימוש ראויים משה מפנים להחלטתה הנ"ל של כב' הש' נד"ב מיום 26.8.04. באותה החלטה נקבע, כי נושא הפלישה ו/או השימוש במקרקעין של משה ע"י מרקין לא הועלתה, לא נדונה ולכן גם לא סולקה על הסף. וכך נכתב שם (סעיף 7 להחלטה): "לא מצאתי מקום לדחות על הסף את התביעה שכנגד, ככל שעילתה דמי שימוש ראויים בגין שטח של הנתבעים שהתובעים עשו בו שימוש, בגין 7 שנים שלפני הגשת התביעה. השאלה אם במקביל לפלישת הנתבעים לשטח של התובעים החזיקו גם התובעים בשטח מסוים מתוך הממכר כלל לא עלתה ולא נדונה ועל כן אין מעשה בית דין בעניינה והנתבעים אינם מנועים להעלותה. הוא הדין גם לעניין תביעת הנתבעים לפיצוי בגין פגיעה בשווי הנכס במצבו היום, סעיף 14(ה)(2) לכתב התביעה שכנגד". וכן נכתב ב"סוף דבר" של אותה החלטה הנ"ל: "... התביעה שכנגד לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ובגין 'פגיעה בשווי הנכס נכון למועד הגשת התביעה' ככל שיוכח שנזק זה נגרם בשבע השנים שקדמו לתביעה, על ידי התובעים לנתבעים - אינה נדחית על הסף". יצויין, כי מרקין טוענים שבערכאות קודמות הוכרע, כי היו אלו משה, שפלשו למקרקעין של מרקין, ואף חויבו בגין כך בתשלום דמי שימוש ראויים. מרקין מפנים לנוסח ההסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרת ההליכים ע"א(ת"א)1809/01, שם נאמר (נספח ב לכתב ההגנה שכנגד): "לאור הערות והמלצת בית המשפט הגענו להסכמה כלהלן: ינתן צו לפינוי וסילוק יד של המשיבים מן השטח אליו פלשו, היינו מכל השטח שאינו בתחום השטח הצהוב, המפורט בתשריט ת/2, כפי שקבוע בפסק דינה של כב' השופטת דיסקין בתיק בית משפט השלום. מוסכם כי בחלק מהשטח הצהוב (בשטח של 114.5 מ"ר) המהווה חלק מן ההפקעה שבוצעה, גם בשטח זה יפנו המשיבים את ידם, שכן המדובר בשטח ציבורי. הפינוי יבוצע במועד שיקבע על ידי בית המשפט לפי שיקול דעתו הבלעדי. כמו כן יקבע בית המשפט סנקציה במקרה של אי פינוי במועד, בהתאם לשיקול דעתו. מבקשים לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פסק דין ללא צו להוצאות ולהורות על החזרת הערבון לבא כוח המערערים". וכך נאמר בפסק הדין, שאימץ פשרה זו ונתן לה תוקף: "יש לשבח את באי כוח הצדדים שהגיעו לסיכום כאמור על פי הצעת והמלצת בית המשפט. אנו מאשרים את ההסכם דלעיל ונותנים לו תוקף של פסק דין ללא צו להוצאות. הפינוי יבוצע בתוך שבעה חודשים מהיום. בכל מקרה של איחור בביצוע הפינוי, יהיה על המשיבים לשלם למערערים בגין כל יום סך של 1,500 ₪ צמוד מהיום וכן הוצאות בסך של 15,000 ₪ + מע"מ צמוד מהיום". עינינו הרואות, כי באותה הסכמה משנת 2002 לא הועלתה ולא נדונה שאלת פלישתם הנטענת של מרקין לשטח של משה, אותה פלישה, העומדת ביסוד התביעה שכנגד לתשלום דמי שימוש ראויים. כך גם התרשמה כב' השופטת נד"ב בהחלטתה הנ"ל. על החלטה זו של כב' השופטת נד"ב לא הוגשה בקשת רשות ערעור, והיא עומדת בעינה. במצב דברים זה, אין לדחות על הסף את טענת משה בעניין תשלום דמי השימוש הראויים, ככל שהיא נוגעת לדמי שימוש ראויים בתקופה של שבע שנים לפני הגשת התביעה שכנגד, ודין הבקשה לסילוק על הסף, ככל שהיא נוגעת לטענות אלו, להידחות. פגיעה בערך המקרקעין כאמור, משה טוענים עוד, כי יש לפצותם בגין פגיעה בערך המקרקעין. הבסיס המשפטי לטענה זו הוא אי ביצועו של חוזה המכר. כך נכתב בעניין זה בסעיף 28 לתביעה שכנגד המתוקנת: "בסרובם לבצע בעין את חוזה המכר עם התובע שכנגד 9 וחליפיו, לא קיימו מרקין יצחק וחליפיו-הנתבעים שכנגד, חובה המוטלת על פי חיקוק שנועד לטובת התובעים שכנגד ולהגנתם, וגרמו להם בכך נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק וכדלקמן: ... (ד) גרמו לפגיעה בשווי המגרש שהוערכה ע"י השמאי רמי לוי בחוו"ד לו מ-12.11.03 (נספח נח) בסכום השווה בשח' ל-138,250$ אשר נכון ליום הגשת התביעה שכנגד שווים היה 604,291 שח' לפי הפירוט הבא...". דהיינו, משה מבססים את עילת התביעה לפיצוי בגין פגיעה בשווי המקרקעין על טענות בדבר אי קיום הסכם המכר. אלא, שטענה זו כבר נדונה והוכרעה בעבר. וכך כתבה כב' השופטת נד"ב בהחלטתה הנ"ל מיום 26.8.04: "לאור האמור אני קובעת, כי לעניין הפרת ההסכם על ידי התובעים קיימת פלוגתא פסוקה בין הצדדים לפיה לא הפרו התובעים את ההסכם. על כן כל טענה של הנתבעים בתביעה שכנגד לפיצוי או לתשלום עקב הפרת ההסכם כמפורט בסעיף 14 (ב) ובסעיף 14 (ד) (ובסעיף 18 (א)(1) ו- (2) בהתאמה), לכתב התביעה שכנגד - נדחית על הסף. כמו כן, עתירות הנתבעים לצווי עשה שמשמעותם תביעה לאכיפת הסכם עקב הפרתו, כמפורט בסעיף 10 לתביעה, נדחית על הסף בשל אותה פלוגתא פסוקה". ובהמשך החלטתה זו נכתב: "בשולי הדברים ולאור הדברים שפורטו לעיל אציין, כי אפילו לא התקבלה הטענה של מעשה בית דין, הייתי קובעת, כי עילות התביעה שעניינן פיצוי כספי בגין הפרת ההסכם ואכיפתו דינן להידחות מחמת התיישנות, למעט התביעה לרישום המקרקעין על שם התובעים שהיתה מצדיקה בירור אם התקיימו לגביה תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות". לאור האמור, דין טענת משה לפיצוי בגין פגיעה בערך המקרקעין עקב הפרת הסכם המכר להידחות על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין ומחמת התיישנות, כפי שנקבע כבר בהחלטתה של כב' השופטת נד"ב. סיכום טענות התובעים שכנגד בעניין פיצוי כספי בגין פגיעה בשווי המקרקעין, כאמור בסעיפים 28(ד) ו-30(א)(2) לתביעה שכנגד המתוקנת, נדחות בזאת על הסף, כמפורט לעיל. טענות התובעים שכנגד בעניין דמי שימוש ראויים, כאמור בסעיפים 20 ו- 30(א)(1) לתביעה שכנגד המתוקנת תוותרנה על כנן ותתבררנה. הוצאות הליך זה יילקחו בחשבון בסיומם של ההליכים בתיק. דמי שימושהתיישנות