נתוני רקע ועובדות: 1. התובעת הינה חברה רשומה אשר מחזיקה במרבית השטחים בתחנה המרכזית "אגד" הידועה גם כחלק מחלקה 42, בגוש 18172, בשדרות הגעתון בנהרייה (להלן: "התחנה"). הנתבעים מס' 1 - 4 הינם בעלי זכות חכירה לדורות בחנות בשטח של כ - 290 מ"ר בתחנה (להלן: "החנות") וזאת על פי הסכם מיום 1.6.88 בינם לבין השקם בע"מ, ממנו רכשו את זכות החכירה לדורות. 2. בין הצדדים התנהלו מס' הליכים משפטיים בעבר. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים בבית משפט השלום בחיפה לפני כב' השופט רנד (ת.א 11083/89) בטענה כי הנתבעים פרצו קירות חיצוניים של החנות ואף התקינו בצד המזרחי וטרינות מזכוכית, דלת כניסה נוספת ותפסו שטח ברחבה ליד הקיר המזרחי של החנות (להלן: הרחבה") וזאת ללא היתר בנייה וללא רשותם (ראה: נספח ג/1 לתצהירו של מר אלי קמר). בפס"ד קיבל כב' השופט רנד חלקית את תביעת התובעת וקבע כי על הנתבעים להשיב את מצב בקיר המזרחי, הדרומי והמערבי של החנות לקדמותו. באשר לקיר במזרחי, השופט רנד פסק כי המצב יוחזר לקדמותו תוך 70 יום ואילו לגבי הקירות המערביים והדרומיים, ניתנה אורכה של 12 חודשים וזאת כדי לאפשר לנתבעים להשיג היתר בנייה בדיעבד, לשינויים שבוצעו בקירות אלה (להלן: "פס"ד הראשון"). ערעור שהוגש על פס"ד נדחה (ראה ע"א 4684/97 - נספח ב'/2 לכתב התביעה). 3. התובעת הגישה בנוסף, תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כב' השופט ישעיה (ת.א 2434/99) לפיצויים בטענה כי הנתבעים מנעו מהתובעת לבנות בשטח הפנוי בחלל התחנה בעקבות פעולות הבנייה וההריסה שעשו ועל כן גרמו לה לנזק (ראה: נ/1). בפס"ד דחה כב' השופט ישעיה את תביעת התובעת (להלן: "פס"ד שני" (ראה: נ/2)). ערעורה של התובעת על פסק דינו של כב' השופט ישעיה לבית המשפט העליון נדחה. 4. בינואר 2008 הגישה התובעת בקשה לאכוף את פס"ד הראשון על הנתבעים ובין היתר לחייבם בקנס או מאסר לפי סעיף 6 פקודת בזיון בית המשפט. ביום 14.1.08 התקיים דיון בבקשה בפני כב' השופטת קראי - גירון (בש"א 18622/07 בת.א 11083/89) וניתנה החלטה המחייבת את הנתבעים להסיר החל מיום 15.1.08 את כל הפריטים המונחים על הרחבה שמחוץ לחנות ולסלק ידם מכל שטח שנתפס מחוץ לקיר המזרח ובסמוך לו. כמו כן נקבע כי על הנתבעים לבצע תוך 30 יום את כל הנדרש לצורך סגירת הקירות לרבות פנייה לרשויות תוך 10 ימים ממועד ההחלטה. מאחר והנתבעים לא עמדו בהחלטה זו ושוב לא קיימו את החלטת בית המשפט, פנתה התובעת פעם נוספת לבית המשפט על מנת שיאכוף על הנתבעים לבצע את פסק הדין. ביום 21.02.08 ניתנה החלטה המחייבת שוב את הנתבעים להסיר את כל הפריטים והחפצים אשר שייכים להם מהרחבה שמחוץ לחנות (להלן: החלטת בזיון בית המשפט"). כמו כן הורתה כב' השופטת קראי - גירון כי הנתבעים ימחקו את השלטים המפרסמים את חנותם מקירות המבנה למעט מהקיר בו מצויות דלתות הזכוכית. השלט בקיר זה יישאר עד מועד סגירת דלתות החנות והשבת המקום לקדמותו כנדרש בפסק הדין הראשון ואז ימחק גם הוא. בנוסף הורתה כב' השופטת כי הנתבעים ידאגו להסדרת כניסה חלופית לחנות שאינה דרך קירות הזכוכית בקיר המזרחי ומבלי לבצע לצורך כל עבודות בניה הדורשות היתר (ראה: נספח ה' בת/1). כתב התביעה 5. התובעת הגישה תביעה זו שלפני בטענה כי הנתבעים לא השיבו את המצב בקיר המזרחי לקדמותו עד להחלטת בזיון בית המשפט. נטען, הנתבעים המשיכו לעשות שימוש שלא כדין, וללא כל זכות, ברחבה בצד המזרחי של החנות וזאת לצרכי עסקיה של החנות, תוך שהם מעמידים בשטח הרחבה מעמדים (סטנדים) שעליהם תלויים בגדים. בנוסף, הנתבעים תלו שלט על קיר הרחבה ויצרו מעבר לחנות ללקוחות דרך הרחבה, בכך שהרסו קירות אטומים ובנו במקומם באזור הויטרינות דלתות כניסה ויציאה המהווים למעשה פתח כניסה חדש לחנות, שעה שבפתחים הקיימים השתמשו עבור כניסה לחנויות פנימיות שבנו בתוך החנות ושאותן השכירו לצדדים שלישיים. לפיכך התובעת סבורה כי על הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש האסור שעשו הנתבעים בשטח הרחבה שמחוץ לחנות, בתקופה שבין פס"ד הראשון לבין החלטת בזיון בית המשפט וזאת בתוספת הפרשי ריבית של 4%. טענות התובעת 6. לטענת התובעת הנתבעים לא יכולים לחלוק על עצם זכותה לדמי שימוש ראויים. זכותה של התובעת בשטח ההרחבה מחד והעדר הזכויות בשטח זה לנתבעים מאידך אינם נתונים למחלוקת. הנתבעים, בניגוד לפסק הדין הראשון, לא פסקו מהשימוש ברחבה. הם הותירו את הויטרינות ואת הכניסה לחנותם בשטח הרחבה, תוך שהם עושים בה שימוש מסחרי, הן בשילוט שתלו על הקירות, הן בסחורה שהוציאו מחנותם אל שטחי הרחבה בשעות פעילותה של החנות והן בהתקינם זרקורי תאורה בתקרת גג הרחבה לשם הארת הסחורה. השימוש האסור לא פסק לאחר מתן פסק הדין הראשון ונמשך עד להליכי בזיון בית המשפט. נטען כי,הנתבעים לא מכחישים את השימוש ברחבה אך טוענים כי הרחבה המדוברת הינה שטח בו יש זכות מעבר לציבור העוברים והשבים בתחנה ולכן השימוש שעשו הנתבעים לא היה שימוש ייחודי. אין לקבל טענה זו שכן על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, חייב מי שהפיק הנאה כלכלית מנכס של זולתו, ללא הסכמתו, לשלם לו עבור ההנאה שהפיק. על פי הפסיקה התובעת כלל לא צריכה להוכיח כי נגרם לה נזק עקב השימוש שנעשה ברכושה שכן די בתביעה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט להוכיח כי הנתבעים הפיקו הנאה מרכושה. כשעסקנינו בשימוש אותו עשו הנתבעים ברחבה, הרי שעליהם לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים. לא רק זאת, השימוש ברחבה נוצר בעקבות פתיחת דלת כניסה מהצד המזרחי, אף היא אסורה מלכתחילה. פתיחת הדלת מהצד המזרחי אפשרה לנתבעים להשכיר את הצד המערבי של החנות בשכירות משנה, לשתי חנויות נוספות , דבר המהווה טובת הנאה מובהקת. לפיכך התובעת סבורה כי על הנתבעים לשלם לה דמי שימוש ראויים בתוספת ריבית של 4% בגין התקופה שחלפה מהמועד שהיה על הנתבעת לשלם את דמי השימוש הראויים ועד למועד התשלום בפועל. 7. התובעת ממשיכה וטוענת כי אין בכוחו של הפס"ד השני כדי למנוע את התביעה הנוכחית. התביעה נשוא פס"ד זה נסבה על טענת התובעת לנזק שנגרם לה עקב אי יכולתה לבנות חנויות נוספות בשטח הרחבה בתקופה שעמד צו מניעה זמני כנגדה וכתוצאה מכך, נמנעו ממנה דמי שכירות בשיעור אותו תבעה. זאת תביעה בעילה נזיקית ולא בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. פס"ד השני דחה את התביעה הנ"ל מהנימוק שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים לבין אי יכולתה של התובעת לבנות את החנויות בשטח הרחבה. מדובר בקשר סיבתי המהווה מרכיב חיוני בתביעת נזיקין. לעומת זאת, התביעה הנוכחית הינה תביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. המתייחסת לשימוש שנעשה ע"י הנתבעים לתועלתם ברחבה בשבע השנים האחרונות שלפני הגשתה. מדובר בתקופה שלאחר הגשת התביעה השנייה, שעילתה שונה לחלוטין. לאור האמור אין בפס"ד השני כדי לחסום את הגשת התביעה הנוכחית. טענות נתבעים מס' 1,2,4,5, ו - 6 8. לטענת הנתבעים כאשר רכשו את זכות החכירה לדורות של החנות מהשקם, היו בחנות דלתות מדרום מזרח ומערב, וחלונות עיליים בכל חזיתות החנות. שוכר של הנתבעים הפך את קירות החנות לויטרינות ללא מחאה או טירוניה כלשהיא באותה העת. כעבור זמן, ביקשה התובעת לבנות מס' חנויות על הרחבה. הנתבעים התנגדו לכך וטענו כי בניית החנויות תגרום לחסימת אוויר, אור ודרכי גישה לחנות. כעבור זמן נדחתה בקשת הבניה שהגישה התובעת בנימוק כי לא ניתן להוציא היתרי בנייה בתחנה ללא תכנית בינוי מאושרת. לאחר דחיית הבקשה הגישה התובעת תביעה בבית המשפט המחוזי בת"א בגין פלישה ומניעת בניה בשטח הרחבה. בפס"ד השני, נדחתה תביעה זו. התביעה שלפנינו אינה אלה ניסיון נוסף של התובעת בטענה הכבושה לפיה כביכול עשו הנתבעים שימוש ייחודי ברחבה ולפיכך זכאית היא כביכול לדמי שימוש ראויים. לטענת הנתבעים מדובר בתביעה קנטרנית שמטרתה היא לגרום לנתבעים למכור את החנות לתובעת במחיר נמוך. הנתבעים מפנים לכתב התביעה אותו הגישה התובעת לבית המשפט המחוזי בו טענה כי הנתבעים פרצו את הקיר המזרחי של החנות ופלשו בין היתר לשטח הרחבה. התובעת תבעה פיצוי בגין מניעת בניה של 2 חנויות, אולם לא טענה, ולו אף בחצי פה, כי הנתבעים עושים ברחבה שימוש המצריך תשלום כל שהוא. ביום 30.12.02 דחה כאמור, פס"ד השני את טענות התובעת. למעשה התביעה שלפנינו היא בגין אותה עילה - "פלישה" ובגין אותה רחבה. יש כאן השתק פלוגתא, המהווה מעשה בית דין. לפיכך, התובעת מושתקת מלהגיש תביעה כספית נוספת בגין אותה הרחבה. 9. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי השימוש אותו הם עושים ברחבה אינו שימוש ייחודי, שכן מדובר ברחבה ציבורית בשימוש הציבור אשר משתמש בה בעיקר כמעבר משדרות הגעתון לאוטובוסים של התחנה המרכזית בנהרייה. כמו כן הוצב ברחבה אף מתקן לקשירת אופניים, אשר משרת את באי התחנה המרכזית. הנתבעים לא עשו שימוש ייחודי ברחבה ולא מנעו או שללו כל שימוש ברחבה של התובעת או צד שלישי כל שהוא. לפיכך, בנסיבות העניין לא ניתן לטעון לעילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף נטען כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים עשו שימוש רצוף במשך 7 שנים ברחבה. כל שהוכח הוא שנעשה מידי פעם שימוש לא ייחודי ברחבה. מאחר ומדובר בשימוש לא חוקי, קנסה העיריה את המשתמשים והפסיקה את השימוש ברחבה. התובעת גם לא הוכיחה את טענתה לעניין המטרים בהם כביכול ביצעו הנתבעים שימוש ייחודי ברחבה ואף לא צירפה חוות דעת שמאית לעניין גובה דמי השימוש הראויים, אשר ברצונה לגבות מהנתבעים. תביעתה הכספית של התובעת אינה מוכחת, אינה מבוססת ואינה לוקחת בחשבון את העובדה כי לא נעשה שימוש ייחודי ברחבה. זאת ועוד, הנתבעים טוענים כי העילה בה תולה התובעת את יהבה, עשיית עושר ולא במשפט, מהווה הרחבת חזית אסורה. עם זאת, הנתבעים טוענים גם לגופה וטוענים כי התובעת כלל לא הוכיחה האם בכלל ובאיזה סכומים התעשרו הנתבעים על חשבון ההרחבה של התובעת. דיון 10. ראשית לעניין נתבע מס' 3. נתבע 3 לא הגיש כתב הגנה, תצהירי עדות ראשית וכן לא נכח בדיונים. ביום 13.12.08 התקבלה הודעה מאחיו של נתבע מס' 3, מר הרצל גידניאן, אשר בה נטען כי נתבע מס' 3 מתגורר בארה"ב ואין בארץ מי שיכול לקבל כתבי בי - דין עבורו. בהחלטה מיום 17.12.08 אפשר בית המשפט לתובעת להגיב על הודעה זו. ביום 30.12.08 התקבלה הודעה מטעם התובעת לפיה יש להורות למר הרצל גידניאן למסור תצהיר לחיזוק הודעתו. במידה והדבר יעשה, הודיעה התובעת כי היא תבקש את מחיקת התביעה כנגד נתבע 3. תצהיר כאמור ממר הרצל גידניאן מעולם לא התקבל. למרות מס' החלטות של בית המשפט בנוגע לנתבע מס' 3, דבר לא נעשה, הן מטעם נתבע מס' 3 והן מטעם התובעת שנראה כי זנחה את תביעתה כנגדו. לאור האמור הנני מורה על מחיקת נתבע מס' 3 מכתב התביעה. כעת לגופן של טענות התובעת כנגד יתר הנתבעים. השתק פלוגתה 11. כאמור התובעת הגישה בעבר תביעה בבית המשפט המחוזי בת"א בגין פלישה ומניעת בניה בשטח הרחבה. בפס"ד השני, נדחתה תביעה זו. בכתב התביעה אותו הגישה התובעת לבית המשפט המחוזי טענה כי הנתבעים פרצו את הקיר המזרחי של החנות ופלשו בין היתר לשטח הרחבה. התובעת תבעה פיצוי בגין מניעת בניה של 2 חנויות. לטענת הנתבעים התביעה שלפנינו היא בגין אותה עילה ובגין אותה רחבה. לפיכך יש כאן השתק פלוגתא. הכלל הוא כי כאשר במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגבייה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות בין שתי התביעות. החלטה שיפוטית שהייתה חיונית להכרעה שבמחלוקת על ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות, ואשר ניתנה לאחר שלצדדים הייתה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם, מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת. בית המשפט אינו בודק בהליך הנוסף אם ההחלטה בהליך הקודם היית נכונה (ראה: א. גורן [מהדורה תשיעית, תשס"ז - 2007] עמ' 110). 12. נבחן את פס"ד השני; האם ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא? מעיון בפס"ד עולה כי התביעה בפס"ד השני נסבה על טענת התובעת לנזק שנגרם לה עקב אי יכולתה לבנות חנויות נוספות בשטח הרחבה בתקופה שעמד צו מניעה זמני כנגדה וכתוצאה מכך, נמנעו ממנה דמי שכירות בשיעור אותו תבעה. זאת תביעה בעילה נזיקית ולא בגין דמי שימוש ראויים. פס"ד השני דחה את התביעה הנ"ל מהנימוק שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים לבין אי יכולתה של התובעת לבנות את החנויות בשטח הרחבה. מדובר בקשר סיבתי המהווה מרכיב חיוני בתביעת נזיקין. התביעה הנוכחית הינה תביעה לדמי שימוש ראויים ואשר מתייחסת לשימוש שנעשה ע"י הנתבעים ברחבה במשך שבע שנים. מדובר בתקופה שהינה לאחר הגשת התביעה השנייה, ועילתה שונה לחלוטין. לאור האמור הנני דוחה את טענת השתק הפלוגתא וקובע כי אין בפס"ד השני כדי לחסום את הגשת התביעה הנוכחית. דמי שימוש 13. כאמור התובעת תובעת דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשו הנתבעים ברחבה בצידה המזרחי של החנות, בתוספת ריבית של 4% בגין התקופה שחלפה מהמועד שהיה על הנתבעת לשלם את דמי השימוש הראויים ועד למועד התשלום בפועל. שקלתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה לדמי שימוש ראויים להדחות. אבהיר מסקנתי זו. ראשית, מהראיות שהוגשו לבית המשפט עולה בבירור כי לא הוכח ע"י התובעת כי השימוש אותו הנתבעים עשו ברחבה הוא שימוש ייחודי, שכן מדובר ברחבה ציבורית בשימוש הציבור אשר משתמש בה בעיקר כמעבר משדרות הגעתון לאוטובוסים בתחנה המרכזית בנהרייה (ראה: נ/2). מעדותו של מר אלי קמר עולה בבירור כי הרחבה שימשה למעבר אנשים לתחנת האוטובוסים והשימוש שעשו הנתבעים ברחבה לא הפריע למעבר, ולא היה שימוש ייחודי (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.11). שנית, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים עשו שימוש רצוף במשך 7 שנים ברחבה. כל שהוכח הוא שנעשה מידי פעם שימוש לא ייחודי ברחבה. מעדותו של מר משה גדניאן עולה כי מאחר והשימוש ברחבה להצבת סטנדים היה לא חוקי, קנסה עריית נהרייה את אלה שעשו שימוש ברחבה ואף והפסיקה את השימוש לפרקים (ראה: עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.11). התובעת לא המציאה רישום מדויק של תקופה או ימים בהם נעשה השימוש ברחבה וכמו כן לא סיפקה כל מדידה מדויקת ועקבית של מספר המ"ר בהם, כביכול ביצעו הנתבעים שימוש ברחבה. כל שהמציאה התובעת אינו אלא הערכה גסה, שהוכחשה ע"י הנתבעים, למספר ימים וכן לעניין השטח אותו תפסו הנתבעים מהרחבה. זאת ועוד דומה כי הערכות לעניין השטח והימים ואף גובה דמי השימוש השתנו מהליך להליך (מההליכים שתוארו לעיל) ונראה כי נעשו לאחר יד. לעניין זה זו יש להוסיף את העובדה כי התובעת לא צירפה חוות דעת שמאית לעניין גובה דמי השימוש הראויים, אשר יש לגבות מהנתבעים. 14. במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובעת היה להוכיח את עילת תביעתה על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובעת היה להוכיח את תביעתה בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתה (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). 15. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפניי, לאחר שבחנתי את מכלול הטענות והמסמכים השונים וכן את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי נעשה שימוש ברחבה ששימשה את כלל הציבור ללא הגבלה, באופן ייחודי מצד הנתבעים, לתקופה מסוימת או בכלל וכן לא צירפה כל מסמך או חוו"ד להוכחת תביעתה הכספית. זאת ועוד, גם אם נלך לפי שיטתה של התובעת, לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט נראה כי התובעת כלל לא הוכיחה האם בכלל ובאיזה סכומים התעשרו הנתבעים על חשבון הרחבה של התובעת. יתרה מזאת גם אילו הוכחה תביעת התובעת לפיה מדובר בהשגת גבול,לתוך שטח הרחבה שבעיקרו היה שטח ציבורי, דבר שלא נטען מפורשות בכתב התביעה, כי אזי על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדן בהסגת גבול במקרקעין, תנאי לתשלום פיצויים בגין הסגת גבול שכזאת, הוא שהתובע יוכיח, שסבל על-ידי הסגת הגבול נזק של ממון. דבר שלא הוכח בפניי. לסיכום יובהר כי אין זה מספיק כדי לזכות בתביעה ל"דמי שכירות ראויים", לטעון בכתב התביעה כי מגיעים "דמי שימוש" בסך 24,000 ₪ לחודש ולהכפילם ב-7 שנים ולצרף דף חישוב. על התובע "דמי שימוש ראויים" להתכבד ולהביא ראיות בדבר שימוש ייחודי בשטח הנטען, גודלו של השטח בו השתמשו הנתבעים לפי הטענות וכן חוות דעת של שמאי מקרקעין בנוגע לסכום דמי השכירות הראויים או כל עדות אחרת. ראיות שלא הובאו במקרה שלפניי ועל כן טענותיה של התובעת הן טענות בעלמא ללא כל אסמכתא שניתן להסתמך עליה כדין ודין תביעתה להידחות. התוצאה 16. אשר על כן התביעה נדחית. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. הסכום יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. דמי שימושפלישה למקרקעין