השופט ת' אור 1. אלה העובדות הצריכות לענייננו: ביום 9.9.1988, בעת שנהג ברכבו, נפגע המשיב בתאונת דרכים. בעת קרות התאונה היה רכבו של המשיב מבוטח כחוק בפוליסה שהוצאה על-ידי המערערת. בתקופה שקדמה לתאונה, החזיק המשיב רישיון נהיגה תקף, אולם תוקפו של הרישיון פג ביום 15.7.1988 ולא חודש עד ליום 14.9.1988, קרי: חמישה ימים לאחר התאונה. רישיון הנהיגה של המשיב לא חודש על-ידי רשות הרישוי מכוח סמכותה לפי תקנה 172ב לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - תקנה 172ב), דהיינו: מאחר שהמשיב לא שילם קנסות בגין עבירות תנועה שהוטלו עליו. לאחר התאונה, פנה המשיב למערערת, שאצלה היה מבוטח, בדרישה כי תשלם לו פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים. דרישתו של המשיב נענתה בשלילה. לפיכך, הגיש המשיב תביעה לבית-המשפט המחוזי כנגד המערערת. השאלה העיקרית בבית-המשפט המחוזי אשר עמדה במחלוקת בין הצדדים, נוגעת להשלכה של אי-חידוש רישיון הנהיגה של המשיב על זכאותו לקבל פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). 2. שאלת חובתה של המערערת לפצות את המשיב דינה להיות מוכרעת על-פי הוראות חוק הפיצויים, ובהתאם לתנאי פוליסת ביטוח חובה שרכש המשיב מהמערערת (להלן - הפוליסה). ההוראה הרלוונטית בחוק הפיצויים לענייננו היא הוראת סעיף 7(3), ועל-פיה: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: ... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". חלק א' לפוליסת הביטוח שהוצאה למשיב, שכותרתו "בני אדם הזכאים לנהוג ברכב", מתיר את הנהיגה בכלי הרכב רק על-פי סעיפי חלק א' הנקובים בפוליסה. לעניין זה נקבעה, בין היתר, הדרישה, כי: "...האדם הנוהג... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, או החלטות בית המשפט או רשות מוסמכת אחרת" (להלן - ההוראה שבפוליסה). אשר ליחס בין הוראת החוק לבין הוראות הפוליסה, מקובל לראות את ההוראה החוקית שבסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, כהוראה שבאה להנחות את המבטחים בעיצוב תוכנה של פוליסת הביטוח. עמדה על כך השופטת נתניהו: "...החוק, הקובע הוראה נורמאטיבית, אינו בנוי על תנאי חוזי הכלול בפוליסת ביטוח... החוק אינו צריך להיערך בהתאם לפוליסה אלא להפך" (ע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם [1], בעמ' 588). כן נקבע, כי מכוח סעיף 7 לחוק הפיצויים ניתן להוסיף על הגבלת האחריות של המבטח, אך לא להטיל עליו חיובים נוספים שלא נטל על עצמו במפורש בפוליסה שהוציא. במילים אחרות, מטרתו של סעיף 7 לחוק הפיצויים היא להוסיף על ההוראות המגבילות את אחריות המבטח מקום שבו על-פי הפוליסה עומדת למבוטח הזכות להיות מפוצה בהתאם לחוק הפיצויים. כאשר הפוליסה עצמה קובעת הסדר בדבר הגבלת תוקף עקב היעדר רישיון נהיגה תקף, ההסדר שקבעה הפוליסה הוא שיחול (ע"פ 651/88 שדה נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 53-55). מכך עולה, כי יש לבחון הן את תחולתו של סעיף 7(3) לחוק, והן את תחולת ההוראה שבפוליסה על ענייננו. אם נגיע למסקנה, כי על-פי אחת מהוראות אלה נשללה זכותו של המשיב כלפי המערערת, פירוש הדבר הוא, כי דין תביעת הפיצויים של המשיב כנגדה להידחות. 3. בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי אי-חידוש רישיונו של המשיב לא עומד לו לרועץ, הן מצד החוק והן מצד הוראות הפוליסה. במישור החקיקתי קבע בית-המשפט, כי תכלית ההסדר שבחוק הפיצויים איננה לשלול את הזכאות מכוח החוק בשל פקיעתו של רישיון נהיגה מסיבות שאין להן כל קשר לכושרו של בעל הרישיון לנהוג ברכב. פירוש מצמצם לחריג המצוי בסיפה של סעיף 7(3), המתייחסת לאי-תשלום אגרת רישיון נהיגה בלבד, יחטיא את כוונת המחוקק. פירוש תכליתי של חריג זה מצדיק להחיל אותו גם במצב של אי-חידוש רישיון מחמת אי-תשלום קנס. במישור ההסכמי, בית-המשפט המחוזי דן בשאלה, אם התקיים במשיב אשר היה בעל רישיון נהיגה בר-תוקף במשך שנים-עשר החודשים שקדמו לתאונה, התנאי הנוסף - שהמשיב לא נפסל מלקבל רישיון נהיגה או להחזיק בו מכוח החוק או על-פי החלטת רשות מוסמכת. בית-המשפט קבע, כי אי-חידוש רישיון הנהיגה בשל אי-תשלום קנסות, אינו בא בגדר "פסילה" כמשמעה בפוליסת הביטוח. לפיכך, אין בכך כדי לפגוע בתוקף הכיסוי הביטוחי. בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי המשיב זכאי לפיצויים מאת המערערת בגין הנזקים שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים וחייב את המערערת בתשלום פיצויים בסכום שאותו קבע. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש הערעור אשר בפנינו. ערעור המערערת סב הן על הקביעה כי המשיב זכאי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים והן על גובה הפיצויים שנפסקו לו. על גובה הפיצויים הוגש גם ערעור שכנגד. תחילה אדון בשאלת זכאות המשיב לפיצויים לפי חוק הפיצויים. 4. טענתה העיקרית של המערערת היא, כי סעיף 7(3), השולל את זכאותו לפיצויים של מי שנהג כשאין לו רישיון נהיגה תקף, חל על ענייננו. המערערת טוענת, כי הסייג הקבוע בסיפה של סעיף 7(3) חל רק על המקרה של אי-תשלום אגרת חידוש רישיון נהיגה ואין להרחיב את תחולת הסייג גם לאי-חידוש רישיון נהיגה על-ידי הרשות המוסמכת, בהסתמך על תקנה 172ב לתקנות התעבורה בגין אי-תשלום קנסות. בהיעדר הגדרה בחוק הפיצויים, בפקודת התעבורה [נוסח חדש] ובתקנותיה ואף לא בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 ובפקודת הפרשנות [נוסח חדש] מפנה בא-כוח המערערת להגדרתו המילונית של המונח "אגרה", דהיינו "תשלום שהממשלה או העיריה גובות מן האזרחים בעד שירותים מסוימים" (א' אבן-שושן המלון החדש (תשמ"ח)) או למובנה של "אגרה" בדיני מסים. על-פי הטענה, קנס שאדם חויב בו בשל עבירת תעבורה או בשל כל עבירה אחרת, אינו יכול להיחשב "אגרה" במובן האמור, מאחר שסכום הקנס הושת כעונש בגין עבירה, ואינו מהווה סכום הנגבה כתמורה בעד שירות. בא-כוח המערערת מוסיף וטוען, כי תכליתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא עונשית בעיקרה. היא משקפת את רצונו של המחוקק להרתיע אנשים מלנהוג בלא רישיון תקף, על דרך שלילת זכאותם לפיצויים. תכלית זו תומכת אף היא במסקנה כי אין להרחיב את תחולת הסיפה למקרים של פקיעת רישיון מחמת עילה שאינה אי-תשלום אגרה. 5. דעתי היא, כי אין לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידי בא-כוח המערערת. אכן, המונח "אגרה" זכה לפרשנות במסגרת דיני המסים. נקבע, כי הוא "...משתרע על מיגוון של תשלומים שאינם מס טהור מחד גיסא ואינם מחיר טהור מאידך גיסא. אגרה נבדלת ממס טהור בכך שהיא משתלמת כתשלום חובה בזיקה עם שירות מסוים שהשלטון נותן לפרט. לעומתו מס טהור נגבה ללא זיקה לשירות מסוים. אגרה נבדלת ממחיר טהור בכך ששעורה אינו מותנה בערך השירות שבגינו היא ניתנת..." (דברי השופט ברק בע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור [3], בעמ' 377, אשר צוטטו בהסכמה בע"א 1934/95 רשות השידור נ' שור [4]). עם זאת, אין הכרח להחיל את הפירוש שקיבל המונח "אגרה" בתחום דיני המסים בבואנו לפרש מונח זה במסגרת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. החקיקה בדיני המסים אינה בבחינת IN PARI MATERIA עם חוק הפיצויים. השיקולים והמדיניות העומדים בבסיס חקיקת המס שונים מהשיקולים שעמדו ביסוד הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא אחת, עמדה הפסיקה על העיקרון, שמונח מסוים יכול לקבל משמעויות רבות, המשתנות מחיקוק לחיקוק ומעניין לעניין. בכל חיקוק יש לפרש את המונח לפי הקשר העניין שבו הוא מופיע, בהתחשב בתכלית שביסוד אותו חיקוק (ראו, למשל: ע"א 524/79 אפרת נ' מדינת ישראל - אגף המכס והבלו [5], בעמ' 733; ע"פ 94/65 תורג'מן נ' היועץ המשפטי לממשלה [6], בעמ' 80). על-כן, בבואנו לפרש את המונח "אגרה" במסגרת הוראת חוק ספציפית, בתחום מיוחד כתחום הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא הפרשנות שניתנה למונח בתחום דיני המסים תנחנו. יש לקרוא את סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ולפרשו בהתחשב בהקשר החקיקתי שבו הוא נמצא, קרי: חוק הפיצויים, שהוא חוק בעל מגמה סוציאלית (ראו, למשל: ד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ [7], בעמ' 547; רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול - חברות הביטוח הישראליות בע"מ [8], בעמ' 245; ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [9], בעמ' 519). על-כן, יש מקום לצקת להוראה שבסעיף 7(3) תוכן התואם את תכליתה של הוראה זו ומתיישב עמה. מהי תכלית זאת? 6. המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי-תשלום אגרה. מאחורי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים. דומה, כי אין כל צידוק ענייני להבחין בין מצב זה לבין מצב של אי-חידוש רישיון בשל אי-תשלום קנסות. בדומה לאי-תשלום אגרה, גם אי-תשלום קנסות הינו, מטבעו, עניין פיסקאלי. אי-תשלום קנסות, כמוהו כאי-תשלום אגרת רישיון נהיגה, נובע מסיבות הקשורות בחסרון כיס או ברשלנות. אי-חידוש הרישיון, על-פי תקנה 172ב לתקנות התעבורה, אינו אלא סעד סטטוטורי, אשר תכליתו להבטיח גבייתם של קנסות במועדם. אפילו שקיימות דרכים אחרות לגביית קנסות, אין להקל ראש בתכלית זו. ברם, ככל שהדברים נוגעים לענייננו, אין היא מצדיקה תוצאה כה מרחיקת לכת של שלילת הזכאות לפיצויים. על רקע שיקולים אלה, הפרשנות הראויה של סעיף 7(3) היא לתת לסיפה שעניינה אי-תשלום אגרה, פרשנות מרחיבה, כך שתכלול גם אי-תשלום קנס. "אגרה", בעניין זה, באה להצביע על תשלום חובה אשר אי-עמידה בו מביאה לאי-חידוש רישיון נהיגה. פרשנות כזו תביא לכך שזכאותו לפיצויים של נהג, אשר נהג ללא רישיון נהיגה מחמת שרישיונו לא חודש עקב אי-תשלום קנסות שהוטלו עליו, לא תישלל. פרשנות מרחיבה כזו תואמת את הגישה הראויה לפרשנות סעיף 7(3). פרשנות מרחיבה לסעיף 7(3) תואמת את גישתו של חברי השופט אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - עדכון משולב [10], שם הוא אומר, בהתייחסו לסיפה של סעיף 7(3): "...המחוקק המתיק את דין השלילה, כאשר העדר הרשיון נעוץ בדבר פורמלי שאין בו כל מימד מהותי הקשור לבדיקת כושר... מן הראוי לעשות מאמץ מיוחד כדי למנוע את הסנקציה החמורה של שלילת זכאות בשל מחדל פורמלי. ייתכן כי במלאכת פרשנות מרחיבה זו ניתן להיעזר גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (ראה בעמ' 105-104). דברים אחרונים אלה נקשרים להיבט העונשי של סעיף 7(3), שאותו הדגיש בא-כוח המערערת בסיכומיו. דומה, כי היבט זה מחייב פרשנות אשר תיצור הלימה בין הסנקציה בחוק לבין ההפרה. פרשנות זו מחייבת לתחום את הרציונל הענישתי של סעיף 7(3) לאותם מקרים שבהם אין מדובר במחדל בעל אופי פיסקאלי או פורמאלי-טכני, כגון אי-תשלום אגרת רישוי במועד, אלא מדובר במחדל מהותי, כמו כשירות לנהוג. אכן, בעובדה שקיים בסעיף אלמנט עונשי, יש כדי לתמוך בפירוש התוחם את שלילת הזכאות לפיצויים שאותה קובע סעיף 7(3) אך לאותם מקרים שבהם תגובה עונשית כה חריפה - שלילה מוחלטת של זכות הפיצויים - הינה מוצדקת והולמת. בענייננו, אין חולק, כי בעת התאונה, היה המשיב זכאי לחדש את רישיון הנהיגה שפקע, על-ידי תשלום הקנס ובלי שיחויב על-ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך. דהיינו, בעיני רשות הרישוי, המשיב היה כשיר לנהוג ברכב בעת שאירעה התאונה. במצב דברים זה, ולאור האמור עד כה, המסקנה המתבקשת היא, כי אין לשלול את זכאותו של המשיב לפיצויים בשל הוראת סעיף 7(3) לחוק. משעברנו את המשוכה שהציבה הוראת סעיף 7(3) לחוק, נותר לבחון אם לא נשללה זכותו לפיצויים מהמערערת בהסתמך על ההוראה שבפוליסה. 7. פוליסת ביטוח החובה שרכש המשיב מאת המערערת, כוללת בתוכה, כמצוטט לעיל, את ההוראה שבפוליסה, הכוללת תנאי מפורש, כי הנוהג ברכב יהיה בעל רישיון בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב או שהיה בעל רישיון כזה בתאריך כלשהו במהלך שנים-עשר החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל על-ידי רשות מוסמכת מלקבל רישיון כזה או להחזיק בו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתאריך כלשהו בשנה שקדמה לתאונת הדרכים, החזיק המשיב רישיון נהיגה תקף. השאלה שנותרה במחלוקת היא, אם אכן, כטענת בא-כוח המערערת, אי-חידוש רישיון הנהיגה על-ידי רשות הרישוי מתוקף סמכותה לפי תקנה 172ב לתקנות התעבורה, מהווה "פסילה" מהחזקת רישיון, כמובנה בהוראה שבפוליסה. 8. סבורני, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. המונח "פסילה" אינו מוגדר בפוליסת הביטוח, בפקודת התעבורה [נוסח חדש] על תקנותיה, בחוק הפרשנות או בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. על-פי מובנה הרגיל והמילוני של המילה "פסילה", עסקינן בפעולה של קביעת אי-כשירות. מובן זה של המונח "פסילה", כמבטא מצב של היעדר כשירות, גם עובר כחוט השני בתקנות התעבורה. תקנות אלה כוללות מקרים מספר, שעניינם כשירותו של האוחז בהגה, שבהם הוסמכה רשות הרישוי לפסול רישיונו של בעל רישיון נהיגה. ראו למשל את הוראות תקנה 212 לתקנות התעבורה, שכותרתה "הזמנת בעל רשיון נהיגה לבדיקה ולבחינה", הקובעת: "(א) רשות הרישוי רשאית בכל עת להזמין בעל רשיון נהיגה לבדיקה רפואית, לרבות בדיקת כושר ולבחינה עיונית ומעשית... (ב) נכשל בעל רשיון נהיגה בבדיקה או בבחינה, רשאית רשות הרישוי לפסלו מהחזיק רשיון נהיגה או לכלול ברשיון תנאים..." (ההדגשה שלי - ת' א'). עינינו הרואות, כי המחוקק ראה בכישלונו של בעל רישיון בבדיקה רפואית או בבחינה עיונית או מעשית שאליהן זומן מטעם רשות הרישוי, משום פגם היורד לכשירותו של בעל הרישיון לנהוג, ועל-כן הסמיך את רשות הרישוי לפסול את רישיונו. דוגמה נוספת ניתן למצוא בהוראות תקנה 549 לתקנות התעבורה, הקובעת: "(א) אמצעי תיקון לענין חלק זה הם אלה, כולם או מקצתם: (1) הדרכה ומבחן בנהיגה נכונה; (2) מבחן עיוני בנהיגה; (3) מבחן מעשי בנהיגה; (4) בדיקות רפואיות או בדיקות אחרות שתורה רשות הרישוי; (5) פסילתו של בעל רשיון נהיגה מהחזיק בו לצמיתות או לתקופה מסויימת" (ההדגשה שלי - ת' א'). תקנה 549 מונה את אמצעי התיקון שלגביהם קבע המחוקק, כי ביצועם על-ידי בעל רישיון יביא למחיקת נקודות החובה (כולן או חלקן) שצבר בגין עבירות תעבורה שהורשע בהן. עם אמצעי התיקון, שכל מטרתם הבטחת כשירותו של האוחז בהגה, נמנית פסילת רישיון הנהיגה. מן המקובץ עולה, שבאותם מקרים שבהם סבר המחוקק, כי אירע מאורע שיש בו כדי להשליך על כשירותו של בעל רישיון לנהוג, רשות הרישוי הוסמכה לפסול את רישיון הנהיגה שלו. לעומת זאת, במקרה שבו מדובר בפגיעה בתוקפו של רישיון שלא מחמת אי-כשירות, התקנות נוקטות מינוח שונה. דוגמה לכך היא תקנה 172ב שבה אנו דנים: "רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רשיון נהיגה או שלא לחדש רשיון עד שמבקש הרשיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב - שולם". תקנה 172ב לתקנות התעבורה מקנה לרשות הרישוי סמכות לסרב ליתן רישיון נהיגה או לחדשו בשל אי-תשלום קנסות על-ידי מבקש הרישיון. עיון בלשון התקנה מעלה, כי התקנה אינה דנה בפסילה. המונח "פסילה" כלל אינו נזכר בה. נראה, כי שלא כמו בדוגמאות שנזכרו לעיל, בהתקינו את תקנה 172ב, יצא מחוקק המשנה מנקודת הנחה, שאין באי-תשלום קנס משום פגם מהותי שיש בו כדי להשליך על כשירותו של בעל רישיון לנהוג, ועל-כן בחר במקרה כזה שלא להעניק לרשות הרישוי סמכות לפסול את בעל הרישיון מלהחזיק בו. 9. דברים אלה ראויים להדגשה, כי ככל שמתקיימת בעיה בכשירותו של נהג - אם מחמת ליקוי נפשי או בריאותי, ואם מחמת נהיגה מסוכנת אשר מצדיקה את פסילתו מלנהוג - מתחייבת השעיה מיידית של רישיון הנהיגה. אחרת, הסיכון אשר מצדיק את הפסילה ואת אי-הכשירות עלול להתממש. בתקנה 172ב הוסמכה רשות הרישוי להשית על נהג שלא שילם קנסות שהוטלו עליו, אחת משתי סנקציות בלבד: האחת, אי-מתן רישיון נהיגה והשנייה, אי-חידוש רישיון הנהיגה אשר פקע. המועד להפעלת הסנקציה הראשונה מוגבל לתקופה שלפני מתן רישיון הנהיגה ואילו המועד להפעלת הסנקציה השנייה הוא לאחר פקיעת רישיון הנהיגה. דהיינו, הסמכות הקבועה בתקנה 172ב אינה רלוונטית בתוך התקופה שבה רישיון הנהיגה הינו בתוקף. בתוך תקופה זו אין נתונה לרשות הרישוי סמכות לפסול את בעל הרישיון מלהחזיק בו. על אי-תשלום קנסות שנצברו במהלך תקופת הרישיון, ייתן הנהג את הדין רק לאחר פקיעת רישיון הנהיגה, כאשר יבקש לחדשו. מועד זה יכול לחול שנים מספר לאחר המועד שבו צריך היה לשלם את הקנס. אך בתוך תקופה ארוכה זו, תקופת קיומו של רישיון נהיגה בר-תוקף, אין לעובדה שהקנסות טרם שולמו כל השלכה על היותו בעל רישיון נהיגה, ועל-פי האמור בהוראה שבפוליסה הביטוח תקף גם לשיטתה של המערערת. סבורני, כי אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה, שהמחוקק לא ראה באי-תשלום קנסות מחדל מהותי הפוגע בכשירותו של בעל הרישיון ואשר יש בו כדי להצדיק את פסילת רישיונו. שאם לא תאמר כן, ייתכן מצב שבו פסילת רישיונו של מי אשר נמצא טעם לפסול רישיונו מחמת אי-תשלום קנסותיו, תיעשה בפועל רק שנים מספר לאחר שהתגבש הטעם לפסילת הרישיון. אילו סבר המחוקק, כי יש באי-תשלום קנסות כדי לפגוע בכשירותו של בעל רישיון לנהוג, וכדי להצדיק את פסילת רישיונו, הייתה ניתנת לרשות הרישוי הסמכות לפסול רישיונו על אתר. אשר-על-כן, אין לומר כי הסנקציה של אי-מתן רישיון נהיגה או של אי-חידושו על-פי תקנה 172ב, כמוה כפסילת רישיון נהיגה במובן ההוראה שבפוליסה. 10. לסיכום עניין ההוראה שבפוליסה, בהוראה זו נקט מנסח הפוליסה את המונח "נפסל" ובכך גילה עמדתו, כי כוונתו לפקיעת רישיון מחמת דבר שעניינו פגם בכשירותו המהותית של בעל הרישיון להחזיק ברישיונו. על-כן, ונוכח האמור לעיל, ברי, כי אי-חידוש רישיון נהיגה על-ידי רשות הרישוי, מכוח סמכותה לפי תקנה 172ב לתקנות התעבורה בשל אי-תשלום קנסות, אינו נכנס לגדר הסיפה של ההוראה שבפוליסה. 11. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, כי אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע את זכאותו של המשיב לפיצויים לפי חוק הפיצויים. לשון אחר, זכאותו לפיצויים של המשיב, אשר בעת קרות התאונה לא היה בעל רישיון נהיגה מאחר שרישיונו לא חודש בשל אי-תשלום קנסות - לא נשללה, לא על-ידי הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ולא על-ידי ההוראה שבפוליסה. 12. גם דינם של הערעור והערעור שכנגד, ככל שהם נוגעים לגובה הפיצויים, להידחות. לכל טענות בעלי-הדין בנושא זה באה תשובה משכנעת בפסק-דינו הבהיר והמנומק היטב של בית-המשפט המחוזי. 13. על סמך כל האמור לעיל, דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. בנסיבות המקרה, תשלם המערערת למשיב הוצאות ערעור זה בסך 15,000 ש"ח. השופטת ט' שטרסברג-כהן אני מסכימה. השופט י' אנגלרד אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. אי תשלום אגרהמשפט תעבורהאגרהרישיון נהיגה