זוהי תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים ופיצויים, בגין שימוש שלא כדין במקרקעין. רקע עובדתי. 1.התובעות - יחדיו - הינן הבעלים הרשומים של חלקת קרקע ששטחה 1606 מ"ר, הידועה כחלקה 685 בגוש 6133 והמצויה ברח' משה דיין 96-94, בתל-אביב (להלן - "המגרש"). המגרש גובל במערב, ברח' משה דיין ובמזרח הוא גובל ברח' הרכבי. 2.הנתבעת 1 הינה חברה קבלנית, העוסקת בבנייה ובהקמת מערכות צנרת (להלן - "הנתבעת" או "החברה"), שמנהלה ובעל מניותיה הינו מר עזרא ניסים, בנו של הנתבע 2. 3.בתאריך 18.03.02 נחתם חוזה בין הנתבעת 3, עיריית תל אביב יפו (להלן - "הנתבעת 3" או "העירייה") לבין החברה, לפיו היה על החברה לבצע עבודות תיעול והנחת קווי ביוב, ברח' הרכבי - הגובל, כאמור, במגרש בצידו המזרחי (להלן - "החוזה" ו/או "העבודות בהתאמה"). 4.במהלך ביצוע העבודות, למן חודש מאי 2002, הציבה הנתבעת על המגרש מכולה ששטחה 20 מ"ר, ציוד מכני כבד, צינורות, קוביות בטון וערמות עפר - כל זאת בלא לקבל את רשותן של מי מהתובעות. 5.לכשנודע לתובעות דבר הפלישה למגרשן, הן פנו לעירייה בבקשה לאתר זהות הפולשים ולפעול לסילוק המכולה ושאר הציוד מהמגרש. 6.משלא הועילו פעולות העירייה לסילוק ידה של הנתבעת משטח המגרש, שיגרו התובעים מכתב מיום 14.07.02 בו נדרשו הנתבעת 1 הנתבע 2, והעירייה - לסלק ידם מהמגרש ולשלם דמי שימוש ראויים, בגין השימוש שנעשה בו. 7.הנתבעים, או מי מהם, לא שעו לדרישה האמורה ומכאן התביעה. העתירה וטענות הצדדים. 8.בתביעה שבכאן, עתרו התובעות להורות לנתבעים 1 ו-2 ולעירייה, לסלק ידם לאלתר משטח המגרש ולחייבם בדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה עשו שימוש במגרש, כמו גם לשפותם בגין הנזקים הכספים שנגרמו להם. לטענת התובעות, הנתבעים 1 ו-2 (להלן - "הנתבעים") פלשו למגרש עשו בו כבתוך שלהן תוך עשיית שינויים בפני הקרקע, הערמת סוללות עפר, הצבת מכולה וציוד מכני כבד. לדבריהן, הנתבעים השתמשו בחלק משטח המגרש (700 מ"ר) משך 4 חודשים - למן חודש מאי ועד לחודש אוגוסט 2002 - תוך הסגת גבולן ועשיית רווחים על חשבונן, בלא דין ובלא משפט. לטענת התובעות, פלישת הנתבעים למגרש והשימוש בו, נעשו עבור העירייה, בחסותה, בהנחייתה, בעידודה ובלא שזו פעלה כיאות לסילוק הנתבעים משטח המגרש. העירייה אף היא חבה במשרין - כמעוול בצוותא - לנזקיהם. עוד טענו התובעים, כי כתוצאה מהפלישה למגרש נגרם להם נזק כספי, נוכח הצורך באיתור זהות הפולשים והפעולות הרבות שנעשו על ידן, טרם הגשת התביעה. התובעות עותרות, אפוא, בתביעתן, לחייב הנתבעים והעירייה - יחד ולחוד - בתשלום דמי שימוש ראויים בסך כולל של 61,454 ₪ ובדמי נזק ועוגמת נפש, המוערכים על ידן בסך 10,000 ₪. עתירת התובעות לדמי שימוש ראויים, נסמכת על חוות דעת שמאי המקרקעין מר דני טרשנסקי מיום 21.08.02 (להלן - "חוות הדעת") לפיה דמי השימוש הראויים הינם בסך השווה בש"ח ל- 2,800 $ לחודש. להערכת השמאי, דמי השימוש למ"ר הינם 3 $- 4 $ למ"ר, כאשר שטח המגרש בו נעשה שימוש הינו 700 מ"ר. יצוין, כי אין אנו נדרשים לדון בעתירת התובעת לפינוי המגרש, נוכח העובדה כי הנתבעים סילקו ידם מהמגרש - זה מכבר. 9.בכתב הגנתם, הכחישו הנתבעים את טענות התובעים ועתרו לדחיית התביעה נגדם. לטענת הנתבעים, השימוש במגרש נעשה בהנחייתה של העירייה, בהסכמתה, על פי הוראותיה ובפיקוחה המלא - כך שאין הם חבים לתובעות דבר. עוד טוענים הנתבעים, כי המגרש - עובר לשימוש שנעשה בו - היה מוזנח, בלתי מגודר וזה שימש כמרכז לאיסוף גזם וגרוטאות ומקום חנייה לכל דכפין. בשל כך סבורה הייתה הנתבעת כי המגרש אינו בבעלותו של איש ולמצער כי המגרש בבעלות העירייה. הנתבעים הכחישו את טענת התובעים כאילו עשו שימוש ב-700 מ"ר משטח המגרש, כמו גם את משך השימוש שנעשה בו. לטענתם, במסגרת העבודות שבוצעו ברח' הרכבי, הוצבה אך מכולה אחת ששטחה 20 מ"ר אשר פונתה כבר בתחילת חודש אוגוסט 2002, עוד טרם הוגשה התביעה. בנסיבות אלה - כך לנתבעים - דמי השימוש המרביים אשר יש לחייבם, אם בכלל, הינם בסך 80 $ לחודש לתקופה של 3 חודשים בלבד. הנתבעים טענו עוד, כי יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבע 2, בשל העובדה שאין לזה האחרון כל קשר לחברה, הוא אינו בעל מניות בה ואינו ממלא כל תפקיד בחברה. בהיות החברה אישיות משפטית נפרדת ובהעדר טיעון המצדיק חיובו של הנתבע 2 באופן אישי, יש לדחות התביעה כנגדו על הסף. 10.העירייה מצידה טענה בכתב הגנתה, כי יש לדחות ו/או למחוק התביעה כנגדה, בהעדר עילת תביעה ובהעדר יריבות. לטענתה, עילת התביעה, בעיקרה, הינה הסגת גבול במגרש אשר בוצעה על ידי הנתבעים, שהינם גורם פרטי, שאינו העירייה. הנזקים הכספיים, אשר נגרמו לתובעות, אם בכלל, נגרמו על ידי הנתבעים והם אלה האחראים להתהוותם. לדברי העירייה, מיד לכשהודע לה דבר הפלישה, היא נקטה בכל דרך אפשרית על מנת לסייע לתובעות לסלק ידי הנתבעים מהמגרש. העירייה הכחישה נמרצות את טענת התובעות כאילו הרשתה ו/או סייעה ו/או עודדה את הנתבעים להשתמש במגרש, במסגרת ביצוע העבודות. לטענתה, בהתאם להוראות החוזה התחייבה הנתבעת מפורשות, שלא לעשות שימוש בשטח פרטי שאינו בבעלות העירייה, בלא שהדבר יוסדר מראש עם הבעלים. לדברי העירייה, היא עשתה את כל שלאל ידה, על מנת שהנתבעים יפנו את המגרש, כמו גם על מנת שאלה האחרונים יגיעו עם התובעים להסדר כספי, בגין השימוש שעשו במגרשן. 11.בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה העירייה הודעת צד ג', כנגד הנתבעים, לשפותה בגין כל סכום שתחויב בו, לרבות שכר טרחה והוצאות משפט. השאלות שבמחלוקת. 12.מן הטענות אשר פורטו לעיל עולה, כי ארבע הן השאלות שבמחלוקת הצריכות הכרעה בתיק זה ואלו הן: א.משך התקופה בה נתפס המגרש על ידי הנתבעים. ב.מהו היקפו של השטח אשר נתפס בפועל. ג.האם חבה העירייה בתשלום דמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעשו הנתבעים במגרש. ד.חבותו האישית של הנתבע 2. ניתוח ומסקנות. 13.טרם אבוא להכריע בשאלות דלעיל, מן הראוי להסיר תחילה מן הדרך את טענת הנתבעים לפיה אין לראותם כמסיגי גבול במגרש, לנוכח העובדה כי השימוש שעשו בו - כך לטענתם - היה בתום לב ובהעדר ידיעה כי המגרש הינו בבעלות פרטית. אודה ולא אבוש לא הבנתי פשרה של טענה זו. אף אם אניח כי המגרש לא היה מגודר ושימש כמגרש חנייה לכל דיכפין, אין בכך כדי להעניק לנתבעים הזכות לפלוש לשטח המגרש ולנהוג בו מנהג בעלים. טענת הנתבעים כאילו סברו שהמדובר במקרקעין שאינם שייכים למאן דהו ו/או שהינם בבעלות העירייה - אין היא ראויה להישמע. הנתבעים יכלו בנקל לברר אצל רשם המקרקעין ו/או אצל העירייה, האם המגרש הינו בבעלותה - או שמא המדובר במגרש בבעלות פרטית. הימנעות הנתבעים מעשות כן, מלמדת על עצימת עיניים אשר כמוה כידיעה. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי כבר ביום 02.06.02 הודע לנתבעת, באמצעות הנתבע 2, כי המגרש שייך לתובעות וכי עליה לפנותו לאלתר (ר' נספח א' לתצהיר המפקח מר איזו אברהם). הנתבעת, בחרה להתעלם מהודעה זו והמשיכה להשתמש במגרש, כבתוך שלה, תוך התעלמות מוחלטת מדרישת התובעות לתשלום דמי שימוש ראויים. בנסיבות אלה, טענת הנתבעים כאילו השתמשו במגרש בתום לב, בלא לידע כי המדובר בשטח המצוי בבעלות פרטית - הינה חסרת שחר. יתר על כן, על מנת שאדם ייחשב כמסיג גבול במקרקעין לא לו, אין צורך בהוכחת היסוד הנפשי, קרי: הכוונה לשלוט בהם. "אם פלוני נכנס למעשה ותופס בפועל נכס מקרקעין "שלא כדין", לא ישמע לאחר מכן בטענה, כי לא לכך התכוון. הטעם לכך נעוץ בהיטמעות הרצון אל תוך המעשה הפיסי גופו ולאור מדיניות ההגנה על האינטרס המוגן, כמגולם במשפט האנגלי ולמעט הכניסה התאונתית". [ראו: רע"א 5059/94 אילנה כספי נ' מנחם דויטש, עו"ד, פ"ד נ"ה (4) 529, 531]. הנה כי כן, לא זו בלבד שהנתבעים לא השכילו להוכיח כי השימוש במגרש נעשה בתום לב בלא לידע את זהות בעליו, אלא ששאלת הכוונה להשתמש במקרקעין (להבדיל מהעדר רצון) אינו מהווה תנאי מוקדם לביצוע עוולת הסגת הגבול. משהוכיחו התובעות את בעלותן במגרש, כמו גם את זכותן לחזקה מידית בו, ומשלא השכילו הנתבעים להוכיח כי המגרש נתפס על ידם כדין, הרי שביצעו עוולה של הסגת גבול כלפי התובעות, כך שעליהם לשאת בנזקים הכספיים שנגרמו להן בגין עוולה זו [סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"א - 1968]. 14.באשר לטענת ב"כ הנתבעים, בסיכומי טענותיו, כי התובעות לא הוכיחו נזק ממון, נוכח העובדה כי המגרש אותה עת היה מוזנח, מלוכלך ושימש כמגרש חנייה לכל דכפין - אף היא דינה להדחות. כידוע לכל, קיים הבדל עקרוני בין תביעת בעל קרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת גבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט. במקרה האחרון "מסיג הגבול מצידו, "חוסך" על ידי פלישתו לתחום הזולת את תשלום דמי השימוש הראויים שחייב היה לשלמם לו נכנס על פי הסכם שכירות עם בעל הקרקע. נמצא כי "דמי השימוש הראויים" עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את נזקו של בעל הקרקע ואת כוונתו של מסיג הגבול...... ההלכה שנתקבלה בשיטתינו היא, כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות, מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט...." [דברי כב' השופט אנגלרד בע"א 891/95 יוסף זאני נ' סעיד מוחמד אבו אחמד ואח' פ"ד נ"ג (4) 769]. תביעת התובעים, במקרה דנן, התבססה הן על הנזק שנגרם להן כתוצאה מהסגת גבולן והן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 16 לכתב התביעה). בכגון דא, אין כל נפקות לשאלת "הנזק" שנגרם לתובעות שהרי הנתבעים חייבים להשיב לתובעות את "הרווח" שהופק מהשימוש במגרש, הלא הם "דמי השימוש הראויים" לתקופת השימוש. על רקע האמור נבחן את השאלות שבמחלוקת המנויות לעיל - כסדרן. תקופת השימוש. 15.יאמר מיד, כי יש לדחות על הסף את טענת הנתבעים כאילו פינו את המגרש כבר בתחילת חודש אוגוסט, כך שתקופת השימוש בו אינה עולה על 3 חודשים. מחומר הראיות עולה ברורות, כי פינוי המגרש נעשה, לכל המוקדם, במחצית השנייה של חודש ספטמבר 2002. עדת התביעה הגב' נילי דורם הצהירה בסעיף 15 לתצהירה כי השימוש במגרש נעשה ע"י הנתבעים עד לסוף חודש ספטמבר 2002 וכלשונה ".....הנתבעים 1 ו-2 לא פינו את המקרקעין והמשיכו להשתמש בהם עד סוף ספטמבר 2002 ופינו אותם לא לפני שהוגשה על ידינו תביעה לפינוי המקרקעין". בחקירתה הנגדית, שבה עדה זו וטענה "כשאני הייתי שבוע לפני 1.10 המכולה הייתה" (עמ' 6 שורה 5 לפרוטוקול). הגם שלא מצאתי תימוכין בחומר הראיות לכך שהנתבעת עשתה שימוש בשטח המגרש עד סוף חודש ספטמבר 2002 - כטענת התובעות, אין ספק כי השימוש שעשתה הנתבעת במגרש נמשך, למצער, עד ליום 18.09.02. בתצהיר העדות הראשית מיום 19.12.03, הצהירה העדה מטעם העירייה, הגב' חננית וייס, כהאי לישנא: "בעקבות תלונה אנונימית מאדם בשם חנניה, אשר נקלטה על ידי המוקד העירוני ביום 05.08.02..... נבדק המגרש שוב ביום 18.09.02 ונמצא כי החפצים טרם פונו. ביום 23.10.02 בוצעה ביקורת נוספות ונמצא כי המגרש נקי" (סעיף 9 לתצהיר). הנה כי כן, אין שחר לטענת מנהל הנתבעת בתצהירו, כאילו המגרש פונה כבר בתחילת חודש אוגוסט - עוד טרם הוגשה התביעה. מתצהיר הגב' וייס עולה ברורות כי, המגרש היה בשימוש הנתבעת, למצער, עד ליום 18.09.02. מתצהירו של המפקח על העבודות מר איזו אברהם (להלן - "המפקח") עולה כי העבודות ברח' הרכבי החלו ביום 19.05.02 (בטעות נרשם 19.05.03) כך שניתן לקבוע כי ממועד זה החלה הנתבעת להשתמש במגרש. משהוכח כי הנתבעת עשתה שימוש במגרש, למצער, עד ליום 18.09.03 - ניתן לקבוע במידה רבה של וודאות כי התקופה בה עשתה הנתבעת שימוש במגרש הינה משך 4 חודשים, החל מיום 19.05.02 וכלה ביום 18.09.02. היקף השטח שנתפס. 16.להוכחת השטח אשר נתפס בפועל על ידי הנתבעים, סמכו התובעות יתדותיהן על קביעת השמאי מר דני טרשנסקי (להלן - "השמאי") בחוות הדעת, לפיה השטח בו עשו הנתבעים שימוש הינו 700 מ"ר. בכל הכבוד הראוי, אין אני סבור כי ניתן לסמוך על קביעתו האמורה של השמאי. הפכתי פעם אחר פעם - בחוות הדעת ולא מצאתי בה, אף לא ברמז, הצהרה כלשהי כי הוא ביצע מדידה של השטח התפוס, עובר לעריכת חוות הדעת. ההיפך הוא הנכון. בהתייחסו להיקף השטח בו נעשה שימוש קבע השמאי בחוות הדעת כדברים האלה - "בשיקולי יובא בחשבון כי השטח התפוס מהווה את אגפה המזרחי של החלקה ושטחו כ- 700 מ"ר (סעיף 6 לחוות הדעת). הנה כי כן, השמאי לא הצהיר, למרבה הפליאה, כי הוא ביצע מדידה כלשהי במגרש שבעקבותיה קבע כי השטח התפוס הינו 700 מ"ר. כל שראה השמאי לציין בחוות דעתו הוא כי הביא בחשבון במסגרת שיקוליו כי כל האגף המזרחי של המגרש היה בשימוש. השמאי נמנע מלקבוע פוזיטיבית כי הוא קבע את השטח התפוס, על סמך מדידה שנערכה על ידו. משנשאל השמאי בחקירתו הנגדית הכיצד קבע את היקף השטח שנתפס הלה השיב בהאי לישנא "אני לא מודד אני ראיתי לפי השטח וזה היה לפי רולטה" (כנראה צ.ל. "רולטקה" - ח.ט.) משנתבקש השמאי להציג את החישובים על פיהם קבע את השטח התפוס השיב השמאי: "אני עושה רישום והוא במשרד, לא כאן איתי" (עמ' 3 שורה 28 לפרוטוקול). לא זו בלבד, שאין המדובר במודד מוסמך - אשר לו הכלים והידע לקבוע מהו השטח המדויק בו עשו הנתבעים שימוש - השמאי לא מצא לנכון להציג בפני ביהמ"ש את החישובים שערך, על פיהם קבע בחוות הדעת, כי השטח הפלוש הינו 700 מ"ר. יתר על כן, נפלא ממני הכיצד זה לא מצא השמאי לנכון לצרף לחוות הדעת צילומים מתאימים של המגרש, על פיהם ניתן היה בנקל להבחין, האם אכן כל האגף המזרחי של המגרש נתפס - כטענת השמאי - או שמא המדובר בשטח קטן יותר. לא זו אף זו, בחקירתה הנגדית נתבקשה עת/3, הגב' נילי דורם, להעריך את השטח אשר נתפס על ידי הנתבעים היא השיבה: "כמעט 50% מהאגף המזרחי היה מלא" (עמ' 5 שורה 15 לפרוטוקול) ובהמשך השיבה העדה על אותה שאלה "כמעט 40% של הקרקע המזרחית הייתה בניצול" (עמ' 6 שורה 7 לפרוטוקול). עדות זו של התובעת 1, אינה מתיישבת כלל ועיקר עם קביעתו של השמאי לפיה כל האגף המזרחי של המגרש נתפס על ידי הנתבעים. נוכח התמיהות והתהיות האמורות, אין אני מקבל את קביעת השמאי, כאילו השטח בו עשו הנתבעים שימוש הינו 700 מ"ר. 17.מנגד, אני דוחה על הסף את טענת הנתבעים לפיה הם עשו שימוש במגרש לצורך אחסון המכולה בלבד, ששטחה 20 מ"ר. בתמונות המצורפות לתצהירה של הגב' דורם (נספח י"ג - ט"ו לת/3) עולה, כי לבד מהמכולה אשר הוצבה במגרש, הוצבו בו ציוד מכני כבד כמו גם צינורות בטון ופלסטיק וערמות עפר וחצץ. הגם שלא ניתן לקבוע על פי התמונות את היקפו של השטח בו עשו הנתבעים שימוש, ניתן גם ניתן לקבוע במידה רבה של וודאות כי שטח המגרש אשר נתפס ע"י הנתבעים, היה גדול לאין ערוך מזה הנטען על ידם. 18.אחר שבחנתי בחון היטב את תמונות המגרש אשר צורפו לכתב התביעה (נספח ב' לכתב התביעה) מצאתי, כי נכון וראוי לסמוך על עדותה של עדת התביעה הגב' נילי דורם לפיה השטח אשר נתפס על ידי הנתבעים הינו 50% מהאגף המזרחי של המגרש (עמ' 5 שורה 15 לפרוטוקול). בחוות הדעת קבע השמאי כי למגרש צורה מלבנית, אורכו כ- 64 מ' ורוחבו כ-25 מ' - כך ששטחו הכולל הינו 1600 מ"ר. ממצא זה של השמאי תואם לשטח החלקה כמופיע בנסח הרישום, כך שיש לסמוך על ממצאיו לעניין זה. הפועל היוצא מאמור הוא כי אגפו המזרחי של המגרש הינו בשטח של 800 מ"ר (1600:2) כך ש- 50% מהאגף המזרחי של המגרש הינו בשטח של 400 מ"ר. אני קובע, אפוא, כי הנתבעת עשתה שימוש בשטח של 400 מ"ר משטח המגרש, ובגין שטח זה עליה לשלם לתובעות דמי שימוש ראויים לתקופה בו עשו שימוש קרי: משך 4 חודשים. חבות העירייה. 19.כזכור, לטענת התובעת העירייה חבה אף היא בתשלום "דמי שימוש ראויים" בגין השימוש שעשו הנתבעים בו, נוכח העובדה כי השימוש במגרש נעשה בחסותה, בהנחייתה ובעידודה. עוד טענו התובעות כי העירייה שיתפה פעולה עם הנתבעים, בכך שלא פעלה לאלתר לסילוקם מהמגרש, כמתחייב מתפקידה. בשל כך יש לראותה כמעוולת בצוותא חדא, עמם. לא מצאתי ממש בטענות התובעות ודינן להדחות על הסף. 20.לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת - הן בכתב התביעה והן בתצהיריהן - לא השכילו התובעות להציג בפני ביהמ"ש בדל ראיה לכך שהעירייה הרשתה ו/או הנחתה ו/או עודדה את הנתבעים להשתמש במגרש, לצורך ביצוע העבודות. התובעות אף לא הצביעו על עובדה כל שהיא ממנה ניתן ללמוד כאילו העירייה "עצמה עיניה" מן הפלישה למגרש ו/או כי זו חדלה במשהו, בטיפולה לפינויים של הנתבעים מהמגרש. מחומר הראיות עולה כי מיד עם שנודע לעירייה דבר הפלישה, היא שיגרה לנתבעת מכתב מיום 02.06.02 (נספח א' לתצהיר המפקח), בו נדרשה הנתבעת לפנות לאלתר את כל הציוד והחומרים שאוחסנו בו. משלא פינתה הנתבעת את המגרש במועד שהוקצב לה (48 שעות), יזם המפקח פגישה בעירייה, במהלכה נדרשה הנתבעת, בשנית, לפנות המגרש. מנהל הנתבעת מר עזרא ניסים הבטיח כי המגרש יפונה עד ליום 09.06.04 (ר' נספח ב' לתצהיר המפקח). חרף הבטחותיו של מנהל הנתבעת המגרש לא פונה כמובטח, או אז הוצאה לקבלן ביום 16.06.02 דרישה מהפיקוח העירוני, לסלק הציוד והחומרים מהמגרש תוך 14 יום ולהשיבו לקדמותו (נספח א' לתצהיר הגב' וייס). משלא נעתרה הנתבעת לדרישה האמורה, הוצא דו"ח בגין אי מילוי הדרישה, אשר הוביל בסופו של יום, להרשעתו של מנהל הנתבעת בביהמ"ש לעניינים מקומיים (נספחים ג' - ו' לתצהיר הגב' וייס). הנה כי כן, מהעובדות האמורות אשר לא נסתרו (יצוין כי ב"כ התובעות ויתר על חקירת המצהירים מטעם העירייה והנתבעים) עולה ברורות, כי העירייה פעלה בלא דופי ובשקידה ראויה לפינויים של הנתבעים מן המגרש. העירייה עשתה את כל שלאל ידה לכפות מרותה על הנתבעת, אך ללא הואיל. בנסיבות אלה נפלא ממני הכיצד טוען ב"כ התובעות בסיכומיו, כי העירייה הרשתה ו/או "עצמה עיניה" ו/או אישרה את מעשי הנתבעים, זאת בניגוד גמור לחומר הראיות שהוצג בפני ביהמ"ש. 21.בסיכומי טענותיו ביקש ב"כ התובעות לסמוך על תצהיר של מנהל הנתבעת, ממנו עולה (בסעיף 10 שבו) כי השימוש במגרש נעשה בהנחייתה של העירייה, בהסכמתה ועל פי הוראותיה. נוכח העובדות שהוכחו נראה בעליל כי עדות מנהל הנתבעת, לעניין זה, אינה ראויה לאימון וזו בלשון המעטה. כפי שהבהרנו לעיל, העירייה דרשה מהנתבעת פעם אחר פעם, בכתב ובעל פה, לפנות את המגרש לאלתר, כמו גם להסדיר את העניין הכספי עם התובעות. אם אומנם השימוש נעשה בהסכמתה של העירייה ועל פי הוראותיה - כנטען, נפלא ממני מדוע לא טען מנהל הנתבעת כזאת, מיד עם הדרישה הראשונה לפינוי המגרש? זאת ועוד, בתאריך 28.11.03 הודיעו הנתבעים - בכתב - לבית המשפט כי אין להם התנגדות למחיקת העירייה מכתב התביעה. הסכמה זו של הנתבעים מלמדת כאלף עדים כי לעירייה לא הייתה כל מעורבות, לא ישירה ואף לא עקיפה, בפלישת הנתבעים לשטח המגרש. לו כנה הייתה טענת מנהל הנתבעת, כאילו השימוש במגרש נעשה על פי הוראות העירייה, ברי כי הנתבעים לא היו מסכימים למחיקתה של העירייה מכתב התביעה. 22.מן המקובץ והאמור לעיל עולה כי לא הוכח, אף לא לכאורה, כי העירייה הייתה שותפה, בדרך כלשהי, לפלישת הנתבעת למגרש התובעות ומן הדין לדחות התביעה כנגדה - וכך אני אומנם מורה. חבות הנתבע 2. 23.חרף טענת הנתבעת בתצהירו, כאילו אביו, הנתבע 2, חדל מזה עשור, מליטול חלק בפעילות הנתבעת, נתברר במהלך שמיעת הראיות כי הנתבע 2 נטל חלק פעיל, בפלישתה של הנתבעת למגרש התובעות. מתצהירו של המפקח מר איזו אברהם עולה כי "המוציא והמביא" בכל הקשור לפעילותה של הנתבעת, היה לא אחר מאשר הנתבע 2. מכתב הדרישה מיום 02.06.02, לפינוי הנתבעת מהמגרש, נמסר לידי הנתבע 2 (סעיף 4 לתצהיר המפקח), הסיור בשטח העבודה נעשה אף הוא בנוכחות הנתבע 2 ואף שיחת הטלפון עם התובעת 1 מהאתר, נעשתה אף היא על ידי הנתבע 2 (סעיף 5 לתצהיר המפקח). הנה כי כן, טענת מנהל הנתבעת כאילו הנתבע 2 חדל מפעילותה העסקית של הנתבעת, אין לה על מה שתסמוך. הגם שהנתבע 2 איננו בעל מניות בחברה ואין הוא בעל תפקיד בה, הרי לנוכח מעורבותו האישית בפעילותיה של הנתבעת ונוכחותו "בשטח", מלמדת כי פעל כשלוחה של הנתבעת וכידה הארוכה. מצאתי, כי הנתבע 2 היה מעורב, באופן אישי, בשימוש אשר עשתה הנתבעת במגרש התובעות, כך שהוא נושא באחריות אישית לפעולותיה. שיעור הנזק. 24.כפי שקבעתי לעיל, זכאיות התובעות לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו הנתבעים במגרש, הן כדמי נזק בשל הסגת גבולן והן כהשבה של דמי השימוש מכח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. אין חולק על כך כי הסך של 4 $ למ"ר, אשר נקבעו על ידי השמאי בחוות דעתו, משקפים נכונה את דמי השימוש הראויים, בגין אחסנה פתוחה ללא מבנה (ראו סעיף 25 לתצהיר מנהל הנתבעת). משקבעתי כי היקף השטח בו עשו הנתבעים שימוש, הינו בשטח של 400 מ"ר לתקופה של 4 חודשים, הרי שדמי השימוש הראויים לתקופה האמורה עולים לסך של 29,760 ₪, נכון ליום הגשת התביעה [465X 4 ח' X 400 מ"ר X 4 $]. 25.אני דוחה על הסף עתירת התובעות לתשלום פיצויים בגין אובדן ימי עבודה כמו גם בגין שיבוש חייהן ועגמת הנפש שנגרמה להן. לבד מסכום סתמי (10,000 ₪) בו נקבו התובעות בתביעתן, לא השכילו התובעות להוכיח קיומו של ראש נזק זה ואין צריך לומר שלא הוכח היקפו. 26.כאן, המקום להתייחס לטענת הנתבעים לפיה אין לחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופת השימוש שלאחר הגשת התביעה. אכן, הלכה נודעת היא כי העילה מתגבשת במועד בו הוגשה התביעה ובשל כך בית המשפט לא יעניק, דרך כלל, לתובע סעד למועד שלאחר הגשתה. ברם ניתן לחרוג מההלכה האמורה, מקום בו התביעה הינה לתשלום דמי שימוש ראויים. במקרה האמור ניתן לפסוק דמי שימוש ראויים אף לתקופה שלאחר הגשת התביעה ועד למועד הפינוי בפועל [ ראו א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 82]. לא נראה לי, בכל הכבוד, כי מן הראוי שלא לפסוק דמי שימוש ראויים בגין מחציתו של החודש הנוסף (חודש ספטמבר), דבר אשר יגרור אחריו התדיינות נוספת ומיותרת. התוצאה. 27.נוכח האמור והמקובץ לעיל הנני קובע כדלקמן - א.אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 - יחד ולחוד - לשלם לתובעות סך של 29,760 ₪, בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ב.התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. ממילא ומאיליה נדחית ההודעה לצד ג' כנגד הנתבעים. ג.(1) משנדחתה התביעה כנגד הנתבעת 3, אני מחייב התובעות לשלם לנתבעת 3 הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית חוקית, מהיום ועד התשלום בפועל. (2) אני מחייב הנתבעים 1+2 - יחד ולחוד - לשלם לתובעות את אגרת המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.דמי שימוש