רקע ותמצית טענות הצדדים 1. עסקינן בתובענה במסגרתה התבקש צו סילוק יד, צו מניעה ופיצוי. 2. במסגרת כתב התביעה נטען, כי התובעים, הנתבעים ואנשים נוספים הינם בעלים במשותף של חלקה בגודל 67,848 מ"ר הידועה כחלקה 27 גוש 10297 (להלן: "החלקה"). התובעים טוענים, כי הם רכשו את זכויותיהם בחלקה בשנת 1995 בשתי עסקאות רכישה. לטענתם, הנתבעים רכשו את זכויותיהם בחלקה בשנת 1996 ובזמנים הרלוונטיים הם היו הבעלים של 463 מ"ר מהחלקה. התובעים ציינו, כי עסקינן בחלקה בלתי מחולקת. 3. התובעים טוענים, כי הנתבעים החלו לבנות בית מגורים בחלקה. לטענתם, בעשותם כן עשו הנתבעים שימוש ייחודי המונע שימוש זהה באותו מקום מכל שותף אחר, בניגוד לכללי השיתוף . 4. לטענת התובעים, הם אינם מתגוררים בסמוך לחלקה ואין בידם לראותה בתדירות גבוהה ועל כן נודע להם על תחילת הבנייה, רק לאחר שחלק משלד הבניין כבר היה קיים. לטענתם, בניית שלד הבניין נעשתה ללא הסכמתם, ללא היתר בנייה חוקי, ללא חלוקה ותוך הפרת זכויותיהם של יתר בעלי החלקה. 5. התובעים ציינו, כי הגישו תביעה לבית המשפט במסגרת ת"א 7077/05 לשם הגנה על זכויותיהם. במסגרת התובענה האמורה, ניתנו צווי מניעה אשר אסרו על הנתבעים להשלים את הבניין מעבר למה שהותר להם במסגרת הצווים. לטענת התובעים, הנתבעים בזים לבית המשפט ולצוויו וכי הם השלימו את בניית הבניין, לרבות עבודות גימור ואף משתמשים במבנה לצרכי מגורים והכל מבלי שניתנו להם ההיתרים הדרושים. על כן טוענים התובעים, כי עסקינן אף בהפרת חובה חקוקה. עוד טוענים התובעים, כי בניית הבית מהווה הסגת גבול. לטענתם, הנתבעים הפרו במעשיהם את המגבלות המוטלות בחוק המקרקעין על בעלים במשותף. 6. התובעים ציינו, כי לאחר שנודע להם, בחודש אוקטובר 2008, אודות השלמת הבנייה והעובדה שהנתבעים מתגוררים במבנה הם הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. לטענתם, הבקשה האמורה נמשכה. 7. התובעים טוענים, כי הם שומרים על הוראות החוק ונמנעים מלממש את זכויותיהם ומנגד הנתבעים עושים דין לעצמם וגוזלים את זכויותיהם. לטענתם, הנתבעים פעלו כאמור בין היתר בכוונה להרגיז אותם ולפגוע בהם ובזכותם לחזקה משותפת. 8. לטענת התובעים, בניית הבית נשוא התביעה עלולה לפגוע בהם בעת הליכי חלוקה שכן הבית עלול להיחשב כעובדה המצדיקה זכויות או יתרון בלתי מוצדקים לנתבעים. עוד טוענים התובעים, כי הם זכאים לקבל את מלוא זכויותיהם בחלקה מכוח הסדרי חלוקת שימוש שהתקיימו באופן מוסכם בין בעלי החלקה, טרם רכשו התובעים ובמועד מאוחר יותר הנתבעים, את זכויותיהם בחלקה. 9. התובעים עתרו, כי בית המשפט ייתן צו עשה וסילוק יד לפיו על הנתבעים לפנות את הבית נשוא התובענה מכל אדם וחפץ. כן עתרו לצו מניעה האוסר על הנתבעים ועל כל הפועל בשמם לעשות כל פעולה או שימוש בבית. התובעים ביקשו הצהרה לפיה בעת הליך חלוקה לא יינתן שיקול לקיומו של הבית להעדפת הנתבעים או מי מהם. 10. בנוסף עתרו התובעים לפיצוי כספי. לטענת התובעים, בשל מעשי הנתבעים נגרם להם נזק של ביזוי, עגמת נפש, תחושת נלעגות והטרדה. לטענתם, הם זכאים לפיצוי נזק כללי בסכום משמעותי. לטענתם, על הפיצוי אמור לכלול רכיב עונשי אשר ייתן ביטוי לתגובת בית המשפט למעשיהם של הנתבעים. 11. הנתבע מתנגד לתובענה וטוען, כי דינה להידחות. לטענתו, הבית נשוא המחלוקת נבנה בהתאם להיתר בניה חוקי ועל כן לא נדרשה הסכמת התובעים. הנתבע טוען, כי הוא המשיך בעבודות בנית הבית לאחר שהוועדה המקומית לתכנון ובנייה הודיעה לו, כי היתר הבנייה אשר הוצא לו תחת מס' 9800559 עדיין בתוקף. 12. הנתבע שלל טענה לפיה הוא הפר חובה חקוקה. לטענתו, הוא מילא אחר הצווים אשר ניתנו במסגרת ת"א 7077/05. לטענתו, בהחלטות לא נאסר עליו לעשות שימוש בבית כדירת מגורים על ידו או על ידי צד שלישי. עוד טוען הנתבע, כי בהיותו בעליה של החלקה הרי שאין במעשיו משום הסגת גבול. 13. הנתבע טוען, כי בניגוד לטענת התובעים, אין חשש שהמבנה ייתן לו יתרון בעת חלוקה, שכן יש לעניין זה התייחסות בפסק הדין אשר ניתן במסגרת ת"א 7077/05 ביום 25.10.07. 14. לטענתו, מטרתם היחידה של התובעים הינה לסכל את הבנייה אשר בוצעה על ידו, על אף העובדה שהוא מחזיק היתר בנייה חוקי. הנתבע טוען, כי התובעים לא פעלו בהתאם להמלצת בית המשפט ולא טרחו להגיש תביעה לפירוק שיתוף. 15. הנתבע מכחיש את הנזקים הנטענים. באשר לסעדים המבוקשים על ידי התובעים טוען הנתבע, כי אין לתת סעדים אלו וכי חלים לגביהם מעשי בית דין. 16. בפסק דין מיום 25.10.09 נמחקה התביעה אשר הוגשה נגד הנתבעים מס' 1 ו- 3-7. הראיות 17. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע מס' 1 (להלן: "א'"), התובע מס' 2 (להלן: "חאלד") ושל מר עלי עסמאעיל (להלן: "עלי")- אביו של חאלד. מטעם הנתבע הוגשו שני תצהירי עדות ראשית של א' עסמאעיל (להלן: "עסמאיל")- הנתבע. התובעים מס' 1 ו-2 והנתבע נחקרו על האמור בתצהיריהם. משלא הגיע עלי לעדות נמשך תצהירו מתיק בית המשפט. מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מומחה של שמאי מקרקעין מר ענאן סלאמה. המומחה לא נחקר על האמור בחוות דעתו. דיון ומסקנות 18. הצדדים בתובענה שלפניי חלוקים בשאלה האם יש מקום בנסיבות התיק שלפני להורות לנתבע לסלק ידו מהמבנה נשוא התובענה וכן, האם התובעים זכאים לפיצוי בשל העובדה שהנתבע המשיך לבנות את המבנה בניגוד למוסכם ואף עבר להתגורר בו ואם כן מה שיעור הפיצוי. 19. לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפני אני קובעת, כי דין התובענה להתקבל, כמפורט. 20. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם הנתבע היה רשאי לסיים את בניית המבנה ולעבור להתגורר בו. הנתבע הגיש לתיק בית המשפט היתר בנייה אשר ניתן לו ביום 15.5.99 (נ/3). בהיתר האמור צוין, כי הוא יפקע בתום תקופה של שלוש שנים ממועד נתינתו. 21. טרם הגשת התובענה שבכותרת התנהלה בין הצדדים תובענה נוספת במסגרת ת.א 3035/99. בדיון שנערך במסגרת ת.א 3035/99 הוסכם, כי תוקף ההיתר אשר ניתן לנתבעים בתובענה האמורה יפוג בחלוף שלוש שנים מיום מתן פסק דין בתובענה ולא בחלוף שלוש שנים מיום מתן ההיתר. כבוד השופט אברהם נתן, ביום 10.8.99, תוקף של החלטה להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הדיון האמור. ביום 3.3.04 ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, ולפיו נמחקה התביעה והוסכם, כי התובעים יגישו תביעה לפירוק שיתוף בחלקה תוך 30 יום שאם לא כן, צו המניעה הזמני אשר ניתן במסגרת התיק יבוטל. אין מחלוקת, כי לא הוגשה בקשה לפירוק שיתוף בחלקה בהתאם לפסק הדין דנן. 22. במסגרת תצהירו מיום 8.10.09 טען הנתבע, כי בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10.8.99 בת.א 3035/99 ומשלא הוגשה תביעה לפירוק שיתוף הוא סבר שהיתר הבנייה אשר ניתן לו תקף לתקופה של שלוש שנים מיום 3.3.04. כן טען הנתבע, כי הוועדה לתכנון ובנייה אישרה לו, כי היתר הבנייה אשר ניתן לו תקף (סעיפים 10-12). 23. לאחר מתן פסק הדין בת.א 3035/99 ובטרם הוגשה התובענה בה עסקינן התנהל בין הצדדים הליך נוסף, במסגרת ת.א 7077/05. במסגרת דיון בתיק זה הועלו טענות באשר להיתר הבנייה המפורט לעיל ונטען, כי בהתאם לאמור בתקנות התכנון והבנייה הרי שהיתר הבנייה אשר הונפק בשנת 1999 פקע. 24. במסגרת התובענה האמורה ניתן, ביום 6.12.05, על ידי כבוד השופט קולה, צו זמני במעמד צד אחד לפיו נאסר על הנתבעים שם, או מי מהם, להמשיך ולבנות את הבית אשר נבנה בחלקה. ביום 18.12.05 נתן כבוד השופט קולה תוקף של החלטה להסכמת הצדדים ונקבע, כי צו המניעה הזמני מיום 6.12.05 יסויג כך שהנתבעים יהיו רשאים להשלים את יציקת הגג של הקומה השנייה (הקומה הראשונה מעל קומת העמודים). בהחלטה מיום 18.12.05 נקבע בפירוש, כי "לאחר השלמת יציקת הגג, יוסיף ויעמוד בעינו צו המניעה הזמני". 25. ביום 25.10.07 הגיעו הצדדים להסדר לפיו צו המניעה אשר ניתן נגד הנתבע מס' 1 יעמוד בתוקף כל עוד לא יהיה היתר בנייה כדין למבנה וכן יעמוד בתוקף לתקופה של 90 יום מיום שיוצא היתר כאמור. באשר ליתר הנתבעים הוסכם, כי כל עוד אין בידיהם היתר בניה כדין הם יהיו מנועים מלבנות בחלקה ורק בחלוף 90 יום מיום שיוצא להם היתר כאמור הם יהיו רשאים להתחיל בבניה, בכפוף לכך שלא יוצא צו האוסר זאת. בהחלטה מיום 27.4.08 (נספח 4ג' לכתב התביעה) תוקן פסק הדין מיום 25.10.07 כך שבמקום בו התייחס פסק הדין לצו המניעה אשר ניתן נגד הנתבע מס' 1 נרשם, כי צו המניעה ניתן כנגד כל הנתבעים. 26. כן הוסכם בין הצדדים ביום 25.10.07, כי ככל שתמשך הבנייה או שתבוצע בנייה חדשה בשטחים נשוא המחלוקת, הדבר לא יהווה שיקול בעת פירוק השיתוף. הוסכם, כי במידה והמבנים יפלו בחלוק או שטחו של שותף אחר ממי שבנה אותם אז יתייחסו אליהם בהתאם לאמור בחוק המקרקעין בסעיפים העוסקים בבנייה ונטיעה במקרקעי הזולת. ההסכמות האמורות קיבלו תוקף של פסק דין (נספח 4ב לכתב התביעה). 27. הנתבע נשאל האם לאחר הדיון שנערך ביום 25.10.07 הוא המשיך בעבודות הבנייה בבית, צבע והרכיב חלונות. הנתבע השיב, כי הוא רק הרכיב תריס ועשה טיח וכי חוץ מזה הוא לא עשה כלום (עמ' 11 ש' 21-23). הנתבע נשאל האם אין זה נכון שהוא צבע את הקיר החיצוני בצבע והשיב, כי עסקינן בטיח. בהמשך אישר הנתבע, כי מדובר בקיר צבעוני (עמ' 11 ש' 24-27). עורך דינו של הנתבע טען, כי אין מחלוקת שהנתבע סיים את הבנייה ונכנס לגור במבנה (עמ' 11 ש' 29). 28. הנה כי כן, אין ממש בטענת הנתבע לפיה הוא מילא אחר הצווים אשר ניתנו במסגרת ת.א 7077/05 שכן הנתבע סיים את בניית המבנה בניגוד לאמור בהחלטות אלו. 29. ההחלטות אשר ניתנו במסגרת ת.א 7077/05 מאוחרות להחלטות אשר ניתנו במסגרת ת.א 3035/99. כמו כן, אין מחלוקת, כי במסגרת ת.א 7077/05 הותר לנתבעים לסיים את יציקת הגג וכן נקבע, כי הם ימנעו מלבצע עבודות בנייה נוספות, אלא אם יינתן להם היתר בנייה. 30. הנתבע טוען, כי הוא רכש את המגרש לשם בניית בניין למגוריו ומגורי בניו ולכן דאג להוציא רישיון בנייה לשם הקמת הבניין על המגרש. ביום 15.5.99 הונפק לו רישיון בנייה על ידי הוועדה לתכנון ובנייה גבעת אלונים (נ/1 סעיף 7). לטענתו, ממועד רכישת המגרש נהג בו מנהג בעלים, תוך שהוא מאמין בתום לב, כי המגרש יהיה בבעלותו הבלעדית ובחזקתו הבלעדית (נ/1 סעיף 8) . 31. כאמור, בדיון אשר נערך במסגרת ת.א 3035/99 הודיעה נציגות הוועדה לתכנון ובנייה על הארכת היתר הבניה כך שהוא יהיה בתוקף לתקופה של שלוש שנים מיום מתן פסק דין בתובענה. הנציגה הוסיפה, כי הכל בכפוף לדיני התכנון והבנייה. הארכת ההיתר לתקופה של שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין בתובענה האמורה אינה עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 20 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970. 32. אף אם תתקבל טענת הנתבע, לפיה לאור ההחלטה אשר ניתנה במסגרת ת.א 3035/99 ולאור עמדת הנציגה של הוועדה לתכנון ובנייה הוא סבר, כי יש בידו היתר בנייה תקף הרי שמשניתן צו המניעה במסגרת ת.א 7077/05 הובהר לנתבע, כי בכדי להמשיך את בניית המבנה, מעבר ליציקת הגג, עליו להשיג היתר בניה. ברי, כי היתר הבניה מיום 15.5.99 אין בו כדי להוות מילוי של התנאי אשר פורט בהחלטה אשר ניתנה במסגרת ת.א 7077/05. עסקינן בהיתר בניה אשר קדם להחלטה האמורה והיה ידוע לצדדים כאשר הגיעו להסכמות במסגרת ת.א. 7077/05 ואם היה תקף במועד מתן ההחלטה, כגישת הנתבע, הרי שלא היה מקום לדרוש מהנתבע להשיג היתר בניה בכדי שיעלה בידו להמשיך בבניה. מצאתי טענותיו של הנתבע בעניין זה חסרות תום לב. 33. הנתבע טוען, כי לאחר שניתן פסק הדין בת.א 7077/05 הוא הבין, כי במידה ויהיה לו היתר בנייה, יבוטל צו המניעה ויהיה בידו להשלים את בניית המבנה. לטענתו, לאחר שבדק את הסוגיה עם הוועדה לתכנון ובנייה נאמר לו, כי אין לו צורך ברישיון כאמור. לטענתו, אף מייעוץ משפטי אשר ניתן לו עולה, כי אין לו צורך ברישיון. לדבריו, בנסיבות אלו הוא סיים את בניית המבנה ונכנס להתגורר בו. איני מקבלת טענת הנתבע לפיה לאור האמור לעיל הוא סבר, כי בידו להמשיך בבניית המבנה וכי לא נדרש לו היתר לצורך כך. במסגרת פסק הדין אשר ניתן בת.א 7077/05 נקבעו תנאים מפורשים וברורים באשר להמשך בניית המבנה. מטענתו של הנתבע אף עולה, כי העובדה שעליו להשיג היתר בנייה הייתה ידועה לו. לא סביר בעיניי, כי הנתבע חשב שדי בהיתר הבנייה אשר ניתן לו ביום 15.5.99. אף אם הנתבע הסתמך על ייעוץ אשר ניתן לו אין בכך בכדי להשליך על התובענה שלפניי. לא מצאתי ממש בטענת הנתבע לפיה סיים את בניית המבנה על פי היתר בנייה חוקי וכי בנסיבות אלו הוא לא נדרש לקבל את הסכמתם של יתר בעלי המקרקעין. 34. במהלך עדותו נשאל הנתבע, האם נכח בדיון שנערך ביום 18.12.05. הנתבע השיב, כי היה אולם אינו יודע באיזה תאריך היה. בהמשך טען, כי היו דיונים בהם הוא נכח והיו דיונים אליהם הלך עורך הדין לבד ולדבריו הוא אינו זוכר באיזה דיון הוא היה ובאיזה לא (עמ' 11 ש' 1-5). הנתבע אישר, כי אם רשום בפרוטוקול שהוא נכח סימן שהוא נכח בדיון (עמ' 11 ש' 6-8). הנתבע העיד באופן דומה באשר לדיון מיום 25.10.07 (עמ' 11 ש' 17-20). כמו כן אישר הנתבע, כי בפרוטוקול האמור צוין, כי הותר לו להשלים את המבנה עד יציקת הגג (עמ' 11 ש' 9-10). הנתבע נשאל האם בעת הדיונים הוא הבין מה התרחש והשיב, כי "לא התרחש. הם עשו בעיה אחת". בהמשך הוסיף, כי היה בדיונים אולם לא היה בכולם וכי עורך דינו היה מתקשר ואומר לו לא לבוא (עמ' 12 ש' 25-28). הנה כי כן, מעדות הנתבע והמסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי הנתבע נכח במועד בו ניתנו שתי ההחלטות באשר לצו המניעה. לא זו אף זו, אף אם הנתבע לא נכח בבית המשפט במועדים אלו וכן, אף אם לא הבין את משמעותן אין מחלוקת, כי ההחלטות האמורות מחייבות אותו. 35. הנתבע העלה טענות בנוגע לפסק הדין אשר ניתן במסגרת ת.א 7077/05. לטענתו, פסק הדין האמור מוטעה שכן לא הונחו בפני בית המשפט מלוא המסמכים הרלוונטיים (נ/1 סעיף 16). מצאתי, כי אין מקום לדון בטענה זו. ראשית, פסק הדין נתן תוקף להסכמת הצדדים. במידה וסבר הנתבע, כי לא מצויה בפני בית המשפט מלוא התשתית הראייתית היה עליו להעלות טענה זו במסגרת הדיון בתובענה האמורה. משלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו. משהתגבשה בין הצדדים הסכמה הרי שהנתבע ויתר על טענתו האמורה. יתרה מזאת, לא הוגש ערעור על פסק הדין ובנסיבות אלו עסקינן בפסק דין חלוט אשר מחייב את הצדדים לו. אין מקום לתקוף את האמור בפסק הדין במסגרת התובענה שלפניי. 36. לא זו אף זו, מצאתי, כי טענת הנתבע לפיה התובעים לא הוכיחו, כי יש להם זכות עדיפה על החלק בו מצוי המבנה איננה רלוונטית לענייננו. שכן, אף בהעדר זכות עדיפה כאמור עומדות לתובעים הזכויות המוקנות להם בחוק המקרקעין בהיותם בעלים במשותף במקרקעין. כן, עומדת לתובעים הזכות, כי ההחלטות המחייבות אשר ניתנו במסגרת ההליכים הקודמים יקוימו. 37. א' העיד, כי רכש את הקרקע בשביל לבנות וטען, כי לא הגיש בקשה לאישור בנייה שכן חלק מהקרקע חקלאי (עמ' 6 ש' 8-11). לטענתו, על החלקה היו בתים אולם לא בתת החלקה (עמ' 6 ש' 12-15). בהמשך נטען בפניו, כי הוא יכול היה להגיש בקשה לשינוי ייעוד כך שיהיה בידו לבנות בקרקע. א' השיב, כי בינתיים הוא אינו צריך לבנות וכי יש לו בתים בכפר עילוט (עמ' 6 ש' 18-21). א' נשאל האם היה מוכן לגור במבנה והשיב, כי יש לו עוד שני שותפים וכי הוא אינו מחליט לבד. לטענתו, במידה והיה לבד היה שוקל את העניין (עמ' 7 ש' 9-13). חאלד נשאל מדוע לא הגיש בקשה לרישיון בניה בשטח והשיב, כי אביו הגיש הכל. חאלד נשאל האם אביו הגיש בקשה לרישיון בנייה והשיב בשלילה (עמ' 8 ש' 10-13). חאלד העיד, כי הוא רכש את הקרקע. משנשאל האם רכש לבד או יחד עם אביו השיב, כי רכש יחד עם אביו (עמ' 8 ש' 28-31). מעדות חאלד עולה, כי הוא גר ביפיע (עמ' 9 ש' 1). לטענתו, בינתיים הוא לא הולך לבנות על חלקה 27 (עמ' 9 ש' 2-3). 38. חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן:"חוק המקרקעין") אוסר על שותף במקרקעין לעשות שימוש במקרקעין באופן אשר ימנע שימוש כאמור משותף אחר (סעיף 31(א)(1). אין בעובדה שהתובעים העידו, כי בשלב זה אין בכוונתם לבנות בתים בחלקה נשוא התובענה בכדי לאפשר לנתבע לעשות שימוש כאמור על דעת עצמו בקרקע תוך שהוא מונע מהם את האפשרות לעשות את אותו שימוש. לא למותר לציין, כי הנתבע אף לא טרח להודיע ליתר השותפים על מעשיו וזאת בניגוד לאמור בסעיף 31 (ב) לחוק המקרקעין. 39. הנתבע טוען, כי אין לסלקו מהמבנה לאור העובדה שבהליך הקודם לא נאסר עליו להתגורר במבנה ותחת זאת נאסר עליו להמשיך את בנייתו מעבר ליציקת הגג וכל עוד אין בידו היתר בנייה. הנתבע טוען, כי בקשה לביזיון בית המשפט אשר הגישו התובעים במסגרת התובענה הקודמת נמחקה לאחר שבית המשפט ציין, כי לא נראה לו שיהיה בידו להטיל סנקציות על המשיב שכן עניין השימוש לא נזכר במפורש בצווי בית המשפט. הדברים האמורים לא באו לידי ביטוי בהחלטה האמורה (נספח 14 לסיכומי התובע) עם זאת, האמור בסעיף 14 בת/2 מאשר את טענת הנתבע בנדון. 40. השיקולים העומדים בפני בית המשפט הדן בהליך של בזיון בית משפט שונים מהשיקולים העומדים בפניו בעת הכרעה בבקשה לסילוק יד. לא זו אף זו, רמת ההוכחה הנדרשת לצורך מתן צו לפי פקודת ביזיון בית משפט הינה גבוהה מזו הנדרשת בהליך אזרחי. בנוסף, על העותר לצו לפי פקודת ביזיון בית משפט מוטל הנטל להוכיח, כי הצד השני פעל בניגוד להחלטת בית המשפט. לעניין זה רלוונטית הטענה, כי היות וצו בית המשפט לא עסק בשימוש במבנה הרי שאין להטיל סנקציה, במסגרת צו ביזיון בית המשפט, בשל השימוש במבנה. העובדה שבהליך הקודם לא ניתנה החלטה באשר לשימוש במבנה אין משמעה, כי מותר לנתבע לעשות שימוש כאמור וכי אין מקום להיעתר לתובענה שלפניי ולסלק את ידו של הנתבע מהמבנה. העובדה שבית המשפט אשר דן בבקשה לביזיון בית המשפט סבר, כי אין בידו להטיל סנקציות לאור העובדה שעניין השימוש לא נדון במפורש בצווי בית המשפט אין בה כדי להכשיר את השימוש האמור. 41. אי לכך, איני מקבלת עמדת הנתבע, לפיה אין להורות על סילוקו מהמבנה בשל העובדה שהחלטת בית המשפט בהליך הקודם לא עסקה בשאלת השימוש בנכס, כי אם בבנייתו בלבד. התנהלות הנתבע אשר ידע, כי אינו מורשה להמשיך בבניית הנכס, מעבר למה שהותר לו, ואף על פי כן סיים את בניית המבנה ואף עבר להתגורר בו מהווה חוסר תום לב ואיננה מקובלת. 42. הנתבע העיד, כי הוא אינו רשום כבעלים בחלקה היות ויש הערת אזהרה. בהמשך טען, כי אינו רשום בשל התביעות ולטענתו יש לו ייפוי כוח מאליאס בשארת אשר רכש את הקרקע בשנת 74 מהמדינה. משנשאל פעם נוספת מדוע הוא אינו רשום כבעלים בחלקה השיב, כי אין לו כסף לעשות את זה בינתיים והוסיף, כי בינתיים יש בעיה (עמ' 12 ש' 2-7). הנה כי כן, הנתבע אף אינו רשום כבעלים בחלקה. אף אם הנתבע היה רשום כבעלים בחלקה ברי, כי אין בכך בכדי להתיר לו לעשות שימוש בחלקה תוך שהוא מונע שימוש זהה מיתר בעלי החלקה, בהתאם להוראות חוק המקרקעין. כן, אף אם היה רשום כבעלים בחלקה אין בכך בכדי להכשיר את פעולותיו בניגוד להחלטות קודמות של בית המשפט. העובדה שהנתבע אינו רשום כבעלים של החלקה מחזקת עובדה זו. 43. הנתבע טען, כי אין להיעתר לבקשה לסלקו מהמבנה שכן אין לקבל תביעה לסילוק ידו של בעל משותף המשתמש בנכס ללא הסכמת בעלים אחר של הנכס. איני מקבלת טענה זו. אכן, הזכות להחזיק במקרקעין נובעת מזכות הבעלות ובפסיקה קיימת גישה, כי בעל משותף של מקרקעין לא יסלק ידו של שותף אחר מהמקרקעין. סבורני, כי אין לגישה האמורה תחולה בענייננו. 44. הנתבע מבקש להחזיק במבנה החזקה ייחודית. בהתאם להוראות סעיף 30(ג) לחוק המקרקעין הרי שלשם כך הוא זקוק להסכמת כל השותפים בחלקה. אין מחלוקת, כי לא ניתנה לנתבע הסכמה כאמור. נהפוך הוא, התובעים הבהירו לנתבע, כי הם אינם מסכימים שהוא יעשה שימוש כאמור בחלק בו מצוי המבנה ואף על פי כן המשיך הנתבע בשלו, סיים את בניית המבנה ועבר להתגורר בו. 45. קבלת טענת הנתבע בעניין זה תעקר מתוכן את הוראות סעיף 31 לחוק המקרקעין המפורט לעיל. שכן, אין מחלוקת, כי לא יהיה בידי התובעים לעשות שימוש בחלק הרלוונטי בחלקה שעה שהנתבע מחזיק בחלק זה בחזקה ייחודית. קבלת טענת הנתבע משמעה מתן היתר לכל שותף במקרקעין לעשות כרצונו במקרקעין המשותפים ללא יידוע השותפים האחרים וללא הסכמתם תוך פגיעה בזכותם הקניינית. 46. כאמור, עניין לנו במקרקעין המצויים בבעלות משותפת. אין בסילוק ידו של הנתבע מהמבנה משום אובדן זכויותיו במקרקעין, כי אם השבת המצב לקדמותו, בטרם החזיק בחלק בו מצוי המבנה בהחזקה ייחודית. אוסיף, כי הנתבע מלין בסיכומיו על כך שהתובעים לא הגישו תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין. אין המדובר בתביעה הייחודית הקנויה רק לתובעים, מאחר ועל פי סעיף 37 לחוק המקרקעין, כל שותף במקרקעין רשאי לדרוש פירוק השיתוף. 47. במסגרת הדיון בתובענה שלפניי נטען, כי הנתבע הינו נכה המטפל בילד נכה. חאלד אף נשאל האם לאור הנסיבות האמורות הוא מוכן לזרוק את הנתבע לרחוב (עמ' 9 ש' 15). אין בעובדות האמורות בכדי להתיר לנתבע לפעול על דעת עצמו ובניגוד להחלטות בית המשפט והכל תוך פגיעה בבעלי המקרקעין האחרים. 48. מהאמור לעיל עולה, כי הנתבע פעל בניגוד להחלטת בית המשפט, המשיך בבניית המבנה מעבר למה שהותר לו ומבלי שניתן לו היתר לכך ואף עבר להתגורר במבנה. כעת מבקש הנתבע להתחשב במצבו ולאפשר לו להמשיך להתגורר במבנה האמור. הנתבע אשר סיים את בניית המבנה, בניגוד להחלטת בית משפט, ומבלי שהיה לו היתר לעשות כן ועבר להתגורר במבנה, מבקש להציב עובדה מוגמרת ובאופן זה לעקוף את החלטות בית המשפט אשר ניתנו בעניין זה, כמפורט לעיל. בית המשפט לא ייתן יד להתנהלות כאמור ולא יכשיר הפרת החלטות שיפוטיות. התוצאה 49. לאור כל האמור לעיל, אני נעתרת לתובענה ומורה לנתבע לסלק ידו מהמבנה נשוא התובענה ולפנותו מכל אדם וחפץ וזאת בתוך 70 ימים ממועד המצאת פסק דין זה. כן, ניתן צו האוסר על הנתבע או מי מטעמו לעשות כל פעולה או שימוש במבנה האמור וזאת עד למתן החלטה אחרת היה ומי מהצדדים יגיש תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. 50. התובעים עתרו, כי בית המשפט יצהיר, כי בעת הליך חלוקה לא יינתן כל משקל לקיומו של הבית להעדפת הנתבע. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, כי אין חשש, כי בשל המבנה האמור תינתן לו עדיפות בעת חלוקת הקרקע שכן יש התייחסות לעניין זה במסגרת פסק הדין אשר ניתן במסגרת ת.א 7077/05. מנגד, בסיכומיו העלה הנתבע טענות שונות בעניין זה ובין היתר טען, כי קרוב לוודאי שהשופט אשר ידון בתביעת הפירוק יהיה כמעט חייב לקבוע את חלקתו במקום עליו עומד המבנה (עמ' 7). כאמור, הסעד המבוקש ניתן לתובעים במסגרת ת.א 7077/05. סעד זה עומד בעינו ובנסיבות אלו אין צורך במתן סעד נוסף בעניין זה במסגרת התובענה שלפניי. 51. התובעים עתרו, כי בית המשפט יחייב את הנתבע לפצותם בסך של 75,000 ₪ כפיצוי נזק כללי בגין העבר וכן, בסך של 200 בגין כל יום שהנתבע עשה שימוש בבית ממועד הגשת התביעה כפיצוי בגין עוגמת נפש. התובעים הגישו חוות דעת של מר ענאן סלאמה, שמאי מקרקעין אשר העריך, כי דמי השימוש הראויים לקרקע עומדים על סך של 14,870 ₪ לשנה. המומחה לא נחקר על האמור בחוות דעתו. בהעדר נתונים ברורים באשר למועד בו החל הנתבע לעשות שימוש במבנה למטרת מגורים מצאתי, לקבוע את הפיצוי לתובעים על דרך האומדנא. הפיצוי נקבע בשים לב למועד בו ניתן פסק הדין בת.א 7077/05 ובהנחה, כי התובע סיים את בניית המבנה זמן קצר לאחר מכן והחל לעשות במבנה שימוש למטרת מגורים. לאור כל האמור לעיל, מחייבת את הנתבע לפצות את התובעים בסך של 30,000 ₪ בגין שימושו הייחודי במבנה. 52. בנוסף, מחייבת את הנתבע בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון עלות חוות דעת ה שמאי. 53. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בניההיתר בניה