1. ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תיגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן - הוועדה) לפיו נדחתה תביעתו של המערער מחמת התיישנותה. אין מחלוקת בין הצדדים כי תביעת המערער הוגשה לאחר חלוף מועד ההתיישנות, אשר הינו 3 שנים. ואולם אין בכך סוף פסוק. על-פי סעיף 32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן - החוק), קצין התגמולים רשאי להאריך המועד להגשת בקשת תגמול על-אף חלוף מועד ההתיישנות, בתנאים שנקבעו. בטרם אבהיר את הנדון, אציג בקצרה את הרקע הדיוני והתשתית העובדתית של המקרה אשר למעשה, אף הם אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. 2. המערער שירת בצה"ל שירות חובה ושירות קבע משנת 1970 ועד שנת 1987. בשנה זו שוחרר מהשירות בגין מחלת נפש ונקבע לו פרופיל רפואי 21. ארבע שנים וחצי לאחר מכן, בשנת 1992, פנה המערער לקצין התגמולים בבקשה להכיר בו כנכה לפי החוק, בגין פגיעה נפשית שנגרמה לו תוך ועקב השירות הצבאי. קצין התגמולים החליט כי תביעת המערער התיישנה ואף לא התקיימו התנאים להצדיק הארכת המועד על-פי סעיף 32א לחוק. הוועדה אישרה קביעה זו ומכאן הערעור המונח בפנינו. בפן העובדתי - המערער שימש בתפקיד של רס"ר באזור מגוריו במשך כעשר שנים. בשנת 1984 הוא נשלח לקורס קצינים בעטיית הכרת מפקדיו כי הינו עובד מסור וחרוץ. לאחר סיום הקורס הועבר לתפקיד קצונה הרחק מביתו. על-מנת למלא את תפקידו נאלץ המערער להשאיר את בנו בן ה-3 לטיפולם של הוריו בבאר-שבע. המערער התנגד, ללא הצלחה, להעברתו לתפקיד החדש. כשנה וחצי מאז החל במילוי תפקידו החדש, נשלח המערער לראשונה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. עולה מהמסמכים שהוגשו כי המערער אובחן כסובל ממצב דיכאוני תגובתי עם מאפיינים פרנואידים, וזאת עקב הלחץ הנפשי שנוצר בגין שינוי תפקידו בצבא, על האחריות הנובעת מכך, תחושת הנתק בינו ובין בנו הקטן והרגשת האשמה בגין היווצרות הריחוק ביניהם. 3. סעיף 32א לחוק קובע כי קצין התגמולים רשאי להאריך את מועד ההתיישנות להגשת בקשת תגמול, "אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה", כאשר התנאי בחוק אשר מהווה את המוקד בערעור הינו: "(1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה ע"י חבלה רשומה; בסעיף זה חבלה רשומה - חבלה שנרשמה סמוך ליום האירוע שגרם לה...". על סמך האמור קבע בית-המשפט העליון בע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים (להלן - עניין בן ארי [1]) כי המבחן לקיומה של חבלה רשומה הינו משולש. יש להוכיח: "(א) רישום המעיד על פגיעה בגוף; (ב) אירוע שגרם לפגיעה זו; (ג) סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". אתייחס לכל תנאי בנפרד, תוך אזכור עמדת הוועדה בנדון. התנאי הראשון: רישום המעיד על פגיעה בגוף - לדעת הצדדים וכן על-פי פסק-דינה של הוועדה, תנאי זה התקיים במקרה זה. הפגיעה תועדה בסיכום המחלה של המערער מהמרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע מסוף ינואר 1986 שצורף לתביעה. התנאי השני: אירוע שגרם לפגיעה - הוועדה בחנה אם תנאי זה מתקיים בעניינו של המערער, זאת תוך התייחסות לאבחנה הרפואית בדבר "המעבר לתנאי שירות של קצין, בגיל מתקדם יחסית, האחריות הכבדה שתפקידו דרש ממנו; השירות רחוק מהבית" וכן ההפרדה בינו לבין בנו הקטן. עוד ציינה הוועדה בצדק כי גם שרשרת אירועים כלליים יכולה לענות על התנאי של אירוע. בית-המשפט העליון קבע בתיק בן ארי [1], כי תנאי זה מולא מכוח תנאי אימונים במהלך טירונות וקורס מ"כים שנמשכו כ-8 חודשים. חרף האמור, הוועדה הגיעה למסקנה במקרה זה, כי תנאי זה לא מולא, וזאת מדוע? היות ויש להבחין, לדעת הוועדה, בין תנאים אובייקטיביים לבין תנאים סובייקטיביים. אין די באירוע סובייקטיבי, ויש להוכיח אירוע אובייקטיבי, מה שלא התקיים במקרה שלפנינו. עמדה זו אינה מקובלת עליי. לתפיסתי האבחנה הנוקשה בין תנאים אובייקטיביים ותנאים סובייקטיביים איננה הולמת את דרישת החוק. הרי סעיף ההגדרות של החוק מגדיר נכות, כאיבוד הכושר לפעול כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו. על-פי הנטען בתביעה, המערער נפגע כתוצאה ממשימות שהוטלו עליו במסגרת שירותו. נכון כי לא כל אחד היה מגיב כפי שהגיב המערער, אך השמת דגש על ההיבט הסובייקטיבי הינה מוטעית. במרבית מהחבלות הפוגעות בחייל, לא היה בהן בהכרח כדי לפגוע בכל חייל באותה מידה, אם בכלל. הפגיעה בחייל כתוצאה מהאירוע החיצוני, נובעת בין היתר מהמטען הרגשי או הפיזי האישי שלו. אין החייל חייב להוכיח כי הוא הקורבן הסביר או הממוצע. דווקא פסק-דין בן ארי [1] תומך בגישה זו. לא נקבע כי היה על בן ארי להוכיח שכל בני מחזורו בטירונות ובקורס נפגעו כמוהו, אם באותו היקף ואם בכלל. לדעתי יש לשים את הדגש על קיומו של אירוע חיצוני. דהיינו, אם החבלה הינה עקב השירות, אם תנאים הקשורים לעבודת החייל בשטח הם אלו אשר גרמו לפגיעתו. הוועדה ציינה כי בא-כוח המערער הסתמך על החלטת ועדת הערעורים בע"נ (ת"א) 17/89 וולף נ' קצין התגמולים (להלן - עניין וולף [6]). כפי שהדברים סוכמו בפסק-הדין נושא הערעור, הכירה הוועדה בתל-אביב בהחלטה זו ב"תנאי-שירות קשים בשארם-א-שיך וסירוב הממונים להעתר לבקשת המערערת (שם) להעברה למקום אחר כ-'ארוע חבלתי'. נקבעה, כי לצורך 'שיקולי הצדק' של קצין-התגמולים, לענין סעיף 32 א' לחוק הנכים, יש לראות בעובדה שהמדובר בחולה נפש, שיקול מספר 'מן הצדק'". כמו כן הוועדה באותו עניין התייחסה לאמור בפסק-הדין בע"א 455/85 קצין- התגמולים נ' כספי [2], בעמ' 185, 188), לפיו: "בתביעות של 'נכה', ייטה בית-המשפט לפרשנות מרחיבה של החוק ויקל עמו במידת הראיות הנדרשות להרמת נטל השיכנוע". בתיק דנן הוועדה דחתה גישה זו תוך הפניה לנפסק בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט (להלן - עניין רוט [3]), לפיו נטל ההוכחה הרובץ על התובע תגמולים הינו "להוכיח במידה המתקבלת מאוד על הדעת". לדעתי אין הנדון דומה לראיה. פסק-דין רוט [3] מתייחס לנטל המוטל על התובע תגמולים לעניין הוכחת תביעתו. ואנו עסקינן בנטל המוטל על התובע תגמולים לעניין הארכת תקופת ההתיישנות. אלה שני נושאים נפרדים שהינם פרי מדיניות שונה. גם אם בשני הנושאים ישנה התייחסות למונח "חבלה", אין הדבר אומר שיש לפרש אותו בצורה שווה. כפי שפסק כב' הנשיא שמגר בעניין כספי [2]: "רק לאחרונה ניתן פסק הדין בע"א 302/85, בו סטינו מן ההלכה הפסוקה וקבענו, כי החבלה בסעיף 32א תפורש באופן רחב יותר מזו שבסעיף 1, וכי לקצין התגמולים סמכות להאריך את מועד ההתיישנות מכוח סעיף 32א גם במקרים של מחלה". ההכרעה בדבר טענת ההתיישנות הינה הכרעה מקדמית. מטבע הדברים קבלת טענת התובע בדבר זכותו להגיש את תביעתו אינה קביעת עמדה בדבר קבלת תביעתו. הרצון למנוע נעילת הדלת אין פירושו דחיית טענת ההגנה, מטעם הצד שכנגד, לגופו של עניין. התנאי השלישי: סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום - הוועדה קבעה כי המערער לא מילא דרישה זו, מפני שהוא שירת כקצין הרחק מביתו ומבנו בשנת 1984, ורישום תנאי השירות היה רק בשנת 1986. לפי חישוב זה הרישום היה כשנתיים אחרי האירוע "ולכן אין רישום זה ממלא את דרישת הסמיכות". סבורני כי יש לחשב את מבחן הסמיכות בדרך שונה. אכן המערער החל לשרת כקצין בשנת 1984, אך מחלתו לה הוא טוען לא קרתה בבת אחת, אלא התפתחה עם הזמן. מכאן, המבחן אינו מתי החל את תפקידו החדש. המבחן הוא מועד האירוע שגרם לנכות והשוואתו למועד הרישום. אם מקובל על הוועדה בעקבות הפסיקה שהובאה לעיל, כי האירוע יכול להשתרע על תקופה ארוכה, הרי המועד הקובע איננו תחילת התקופה, כאשר האירוע טרם התגבש, אלא במועד מאוחר יותר בו רצף האירועים התגבשו למקשה אחת. בענייננו, המערער אושפז לראשונה בתחילת 1986 למשך חודש ימים, ובמהלך תקופה זו בוצע הרישום. במצב זה קיימת סמיכות זמנים שכן אשפוזו הראשון מלמד על כך כי האירוע התגבש, והראיה לכך היא סיכום המחלה עצמו, המתאר את התקופה הקשה אשר עבר המערער מיד לפני אשפוזו. על המבקש להאריך מועד ההתיישנות להצביע על קיומו של רישום החבלה, כלשון הסעיף "חבלה שנרשמה", ואין עליו להצביע על קיומו של רישום האירוע שגרם לחבלה, כפי שקבעה הוועדה (ראה בעמ' 18 לפסק-הדין). אכן המערער הצביע על קיומו של רישום חבלה. המסקנה מכל האמור הינה כי המערער עמד במבחן המשולש של סעיף 32א(1) לחוק. מאחר ובקשתו נדחתה בשל קביעה הפוכה, על פני הדברים ראוי להאריך את מועד ההתיישנות בהיעדר טענה אחרת של המדינה. 4. בנוסף, באת-כוח המדינה טוענת כי אין להאריך את המועד רק מפני שהמערער סובל ממחלת נפש, מאחר ולא הוכחה אי-יכולתו לטפל בענייניו במשך כל התקופה אשר בה לא הגיש את תביעתו. תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים והמערער איחר את המועד בשנה וחצי, הרי שעליו, על-פי טיעון זה, לנמק מדוע לא הגיש את התביעה בתוך המועד. עוד טוענת באת-כוח המדינה כי שיקול-הדעת בנדון ניתן על-פי דין לקצין התגמולים, ולכן יש לכבד את החלטתו. מאחר וסעיף החוק בנוגע להארכת תקופת ההתיישנות כולל את המבחן של "מן הצדק" בתוכו, מן הראוי לבחון מושג זה בהקשר העניין. נזכיר את תפיסתו של כב' השופט ח' כהן הרלוונטית לענייננו. בהיותו יועץ משפטי לממשלה נתן הוראה אשר תוכנה סוכם כך: "...אין הממשלה נוהגת בדרך כלל לטעון טענת התיישנות בתביעות אזרחיות המוגשות נגדה, ובית-המשפט העליון רואה נוהג זה בעין יפה... חוץ מהמקרים היוצאים מן הכלל של תביעה טרדנית, וכו'" (ראה ע"א 394/54 י. מ. סחרוב בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', בעמ' 4)". היועץ המשפטי הראשון של המדינה, חיים כהן, המשיך לדגול בגישה זו גם לימים, בשבתו כשופט בבית-המשפט העליון (ראה ע"א 169/65 רשות הפיתוח ורחוב השוק 42 פינת עמק יזרעאל בע"מ נ' ירקוני [4], בעמ' 597 וכן ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז ואח' [5], בעמ' 92). אף אם מנהג זה הפך לתקנה שהמדינה לא הייתה יכולה לעמוד בה, יש בעצם הצגתו משום תפיסה אשר יפה שהיא תשמש לנו פרספקטיבה בבואנו לתחום את הגבולות. 5. בעניין אחר התייחסתי לשיקולי הצדק בתביעת ההתיישנות, תוך התייחסות למשפט העברי (ראה ת"א (ב"ש) 63/93 מגן דוד אדום ואח' נ' קביליס [7]). הרציו העומד מאחרי עקרון ההתיישנות הינו מורכב ומטרתו לאזן בין האינטרסים של הצדדים. עם זאת, יש לאבחן בין טענת התיישנות בתביעה רגילה, ובין טענת התיישנות בתביעה על-פי חוק הנכים. בראשונה, התובע הינו לרוב אישיות פרטית, וכך גם המצב באשר לנתבע. באחרונה, הנתבע לעולם הינו המדינה. החוק הינו ספציפי ומשקף עובדה זו. בדרך זו ניתן להבין את המיוחד מבחינת כללי ההתיישנות בחוק הנכים. השיטה המשפטית הישראלית קבעה כי טענת ההתיישנות עשויה לשמש הגנה בפני תביעה ובכוחה להביא לדחיית התובענה. החוק קבע קו ברור בין מועד בו ניתן לטעון טענת התיישנות ובין מועד שלא ניתן לטעון טענה זו. לעומת זאת בחוק הנכים החוק קבע קו, אך הקו הזה אינו בל יעבור, וקצין התגמולים רשאי להגמיש אותו על-ידי הארכת התקופה. ברם, בעשותו כן אין הוא אמור לפעול כנתבע רגיל אשר זכותו לפעול כצד שכנגד בהיותו בעל אינטרס להביא לדחיית התביעה. מחובתו לפעול כנציג המדינה עם כל האחריות הנובעת מכך. לכן, אינני מקבל את עמדת באת-כוח המדינה, כי על-מנת שהמערער ישכנע את קצין התגמולים כי מן הצדק להאריך את מועד ההתיישנות, עליו להסביר את האיחור בהגשת תביעתו וללא הסבר שכזה, בקשתו תידחה. קביעת דרישה כזו היא מעין הכנסת מבחן לקיומו של טעם מיוחד המצוי בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לפיו על העותר להאריך מועד שנקבע בחיקוק להוכיח כי האיחור לא היה בשליטתו (ראה תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, וי' זוסמן סדרי הדין האזרחי [8], בעמ' 890). לתפיסתי התנאי בסעיף 32א "כי מן הצדק לעשות זאת" אינו מטיל נטל על התובע תגמולים, אלא מעין נטל על המצב בו קצין התגמולים חייב להיות רגיש לצורכי הצדק ולא להיותו צד לסכסוך כספי. אין כוונתי כי המדינה מנועה מלטעון טענת התיישנות, או כי מחובתה להסכים להאריך את המועד בכל מקרה בו חייל תובע תגמולים בטענה שנגרמה לו מחלת נפש עקב שירותו. אך מחובת המדינה למלא את תפקידה נאמנה כצד המעוניין בצדק, כולל אי-מתן פירושים מצומצמים ודווקניים לדרישות החוק. אין לשכוח כי עסקינן בשוטרים וחיילים העוסקים בצורכי ציבור, תוך סיכון נפשם וגופם, הטוענים כי הפכו לנכים עקב שירות זה. מצב זה מעודד פרשנות של הדין אשר איננה מביאה לנעילה חפוזה של שערי הוועדה בפני תובע שאיחר את המועד. אין זו משאלה אלא דרישת הדין המחייבת את קצין התגמולים לשקול הארכת המועד, בין היתר אם "כי מן הצדק לעשות זאת". 6. גישה זו משתלבת היטב עם עמדת המשפט העברי. כדברי כב' השופט אלון: "מהרשות הציבורית נדרשת מידה יתרה של רצינות, יושר והגינות במילויה של התחייבות הניתנת על ידה, וזאת ביותר מהנדרש בהתחייבות של היחיד העושה בתחום המשפט הפרטי" (מ' אלון "דמוקרטיה, זכויות יסוד ומינהל תקין בפסיקתם של חכמי המזרח במוצאי גירוש ספרד" [9] ולהדגמה ראה פסיקת הריב"ש - מחכמי ספרד באותה תקופה - שו"ת, תעו [א], בדבר יישום הכלל "אין דרך הציבור להשטות"). סעיף 32א לחוק אשר כותרתו הינה "הארכת מועד התיישנות בחבלה רשומה" מיישם את השיקול האמור ומתווה דרך של איזון השיקולים השונים. מחד, נקבע מועד ההתיישנות אך מאידך, ניתן להאריכו. על העותר להארכת מועד, לעמוד בתנאים שהובאו לעיל לעניין חבלה רשומה. בתמצית, דרישת תנאים אלו משמעותה, שמירה על כך כי החבלה נרשמה בסמיכות ליום האירוע אשר גרם לה, ברשומות המתנהלות על-ידי המדינה. בדרך זו ניתן לוודא את האוטנטיות של הרישום, המהווה כמובן חלק חשוב מהתביעה. ושוב מעניין יהא לפנות למשפט העברי. בשו"ת חושן משפט [ב] בספר השו"תים של החתם סופר (מגדולי הפוסקים במאה ה-19, שחי בהונגריה) נשאל המחבר בנוגע למקרה של הנגיד רב דוד ששימש בתפקיד "ממונה פרנס על הציבור על פי המלך והוציא הוצאות לצורכי הציבור... אחר זמן מה תבע שעדיין מגיע לו מהקהילה סך רב מחמת ההוצאות שהוציא עליהם". החתם סופר קיבל את הקביעה שיש לדחות את התביעה כנגד הציבור בשל האיחור בהגשתה. זאת תוך ציון הנימוק כי התובע רק "אחר כמה שנים אומר שיש לו תביעה מה שלא נודע עדיין לשום אדם". למעשה יש שילוב של שני נימוקים. ראשית, התובע לא הצביע על כל נימוק באשר לאיחור בהגשת תביעתו, ושנית, אף אחד לא ידע מהתביעה או הבסיס לה. ואולם לו הדבר היה ידוע, התביעה לא הייתה מתיישנת. כדברי החתם סופר "כשעל כל פנים נודע לנו שיש לו תביעה או הוציא הוצאה ומסתמא לא אמרינן מדשתיק מחיל" (דהיינו, אין מקום לקבוע ויתור על כספו). הנמקה זו דומה לדרישה של חבלה רשומה, אשר כוללת בתוכה התוצאה כי המדינה מודעת, לפחות, לפגיעה שנגרמה. ובחזרה לענייננו. יש להדגיש כי המחוקק הישראלי קבע את הדרישה של חבלה רשומה. כפי שנקבע לעיל הוועדה טעתה בקובעה כי דרישה זו לא התמלאה במקרה זה. לאחר שהמערער עבר משוכה זו, ורק לאחר מכן, על קצין התגמולים לבדוק שיקולי צדק. כמו כן עליו לבדוק כי ההשהיה בהגשת הבקשה אינה מקשה במידה ניכרת על המדינה בבואה להשיג ראיות, לא הביאה להגדלה ניכרת של הנטל על אוצר המדינה לתשלום התקבולים, ולא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי. לא נטען במקרה זה קיומו של אחד מהקשיים האמורים. המדינה טענה כי זכותו של קצין המבחן להחליט, וכי "עצם העובדה שהמערער לא הגיש את תביעתו ביום בו גילה את מחלתו או בסמוך לכך, היא הנותנת". כפי שפרטתי לעיל גישה זו אינה מקובלת עליי. קצין התגמולים חייב לשקול את ממד הצדק. אין לשכוח כי בניגוד לתביעות רגילות בהן מועד ההתיישנות מגיע לתקופה של שבע שנים, בתביעות תגמולים לפי חוק הנכים תקופת ההתיישנות מצטמצמת לשלוש שנים. קשה לתאר סיבה מדוע דווקא התוספת של כשנה וחצי, היא זו אשר תקשה על המדינה למלא את חובותיה, ולהתגונן בפני התביעה אם אכן הגנה טובה בידיה. על-פי המסמכים שהיו בידי המדינה תוך תקופת ההתיישנות, לכאורה המערער סובל ממחלת נפש. יש בכך להצביע על קשיים אישיים הרלוונטיים לניהול אורח חיים, כולל הגשת תביעה. אציין בשנית, כי עצם המחלה לא תביא תמיד להארכת מועד ההתיישנות, אבל יש לנתון זה משקל. לסיכום, ובהיעדר הנחת תשתית אחרת על-ידי המדינה, אין לומר כי אורך תקופת האיחור תפגע בזכותה של המדינה להתגונן נגד תביעת המערער. קצין התגמולים מחויב לשקול שיקולי צדק בתור נציג המדינה ולא כצד רגיל בסכסוך כספי. הערה אחרונה. אין במסקנתי לפיה יש להאריך את המועד, כדי להביע עמדה בדבר תביעת המערער לגופו של עניין. בבוא בית-משפט לבדוק טענת התיישנות, אין הוא נכנס למחלוקת העובדתית בין הצדדים אלא עליו לברר העובדות כפי שהן "מתגלות מתוך כתבי הטענות שהוגשו" (זוסמן בספרו הנ"ל [8], בעמ' 419). בדומה, כפי שציינתי לעיל, נקבע בפסק-דין כספי [2] על-ידי הנשיא שמגר, שיש מקום לפרש מונחים מסוימים בחוק הנכים בצורות שונות בהקשרים השונים של התיישנות התביעה לעומת הכרעה בתביעה גופה. 7. סוף דבר. דעתי הינה כי יש לקבל את הערעור, לבטל החלטת הוועדה ובהתאם להורות לקצין התגמולים להאריך את מועד ההתיישנות עד למועד בו הוגשה תביעת המערער, ולדון בה לגופו של עניין. המשיב יישא בהוצאות המערער בערעור זה בסך 2,500 ש"ח להיום. השופט י' פלפל אני מסכים. השופט י' טימור אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט הנדל. הארכת מועדהתיישנות