השופט ויתקון: המערערת היא אחת מניצולי השואה. עברו עליה עינויים ויסורים והיא יצאה שבורה בגוף ובנפש. אושר לה שהיא סובלת קשות ממחלת עצבים ושיעור נכותה נקבע ל-50%. אך היא איחרה את המועד (שתם ביום 15.8.60) להגשת תביעתה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, ובקשתה להארכת המועד נדחתה. ושוב לפנינו אחד המקרים הרבים, שבהם נקטו המשיבה וועדת העררים פירוש צר ומחמיר לגבי סמכותם לפטור נכים מגזירת ההתיישנות, ואלה מייחלים לרווח והצלה מבית-משפט זה. התביעה הוגשה ביום 30.12.65, וכדי לתרץ את האיחור נאמר בה כי התובעת "סובלת מחמת מחלות אשר צויינו בתביעתה". ביום 22.8.67 הודיעה לה המשיבה שהיא דוחה את בקשתה להארכת מועד כיון שלפי חוות-דעת של רופא במשרד המשיבה לא היתה סיבה רפואית לאי-הגשת התביעה בזמן הנכון. באפריל 1969, לאחר פרסום חוק התיקון מ-תשכ"ט, הגישה המערערת את תביעתה לפי חוק זה והתביעה נתקבלה כאמור לעיל, אלא שהתגמול לפי חוק התיקון משתלם רק החל משנת 1969 ולא משנת 1954. על-כן חידשה המערערת את בקשתה להארכת המועד והפעם הביאה שני נימוקים. באוקטובר 1969 כתב בא-כוחה כי המערערת נאלצה לשאת בעול הטיפול בבנה המפגר שהיה בביתה עד 14.3.65, כאשר אושפז מטעם משרד הסעד, ורק כאשר התאוששה מדכאון נפשי כבר לאחר אשפוז בנה התפנתה לטיפול בתביעתה. ובדצמבר 1969 הוסיף בא-כוח המערערת נימוק שני והוא מה שנקרא "הטעות הגרמנית". שוב נדחתה הבקשה וגם ועדת הערר לא מצאה לנבון לתת למערערת את מבוקשה. צר לי לחלוק על המשיבה ועל הוועדה לגבי כל אחד מהנימוקים שנטענו לפניהם לצורך הארכת המועד ונמצאו חסרים. אתחיל בענין "הטעות הגרמנית". הדבר הוסבר לאחרונה בענין שמעון נגד הרשות המוסמכת, ע"א 337/72, [1], ואין צורך להאריך. תקופת ההתיישנות לפי החוק מ-תשי"ז תמה ביום 15.8.60, אך רבים איחרו מן המועד הזה כיון שסברו, מתוך טעות, כי אין להגיש תביעה בטרם נתקבלה החלטה בגרמניה בדבר שלילת החופש ומשנתקבלה החלטה כזאת והוגשה התביעה, לא ראתה הרשות המוסמכת ב"טעות" האמורה טעם מיוחד להארכת המועד. רק בשנת 1965 חל שינוי במדיניות הרשות המוסמכת והיא האריכה את המועד, ובלבד שבקשת ההארכה הוגשה לה תוך זמן סביר. כלומר, בדרך כלל, תוך שנה אחת מתאריך ההחלטה הגרמנית. נוהל זה של הרשות המוסמכת עמד לבקורת לפנינו בשני פסקי-דין שניתנו בשנת 1969. בראשון (בג"צ 82/69, 83/69, [2]), נקבע כי "הטעות הגרמנית" היתה ללא ספק טעם מיוחד להארכת מועד, ובשני (בג"צ 26/69 - 20, לא פורסם), הוחלט שאין כל נפקא מינה לגבי הטעם הזה, אם אמנם הוגשה הבקשה תור שנה או תוך שנתיים מיום מתן ההחלטה הגרמנית, שכן - כר נאמר - "כלאו הכי לא היתה המשיבה נעתרת לבקשות העותרות להארכת המועד, לא בשנת 1961 או 1962 ולא בשנת 1964". צא וראה איזה מצב משונה נוצר כאן. נכה שהגיש את בקשתו להארכת המועד לפני שינוי המדיניות בשנת 1965, בקשתו נדחתה בין שהוגשה תוך שנה מתאריך ההחלטה הגרמנית ובין שהוגשה לאחר מכן. חור הנכה על בקשתו לאחר שיניי המדיניות, נתקבלה הבקשה אם הוגשה לראשונה תוך שנה מיום ההחלטה הגרמנית, ולא - נדחתה. חזר על בקשתו לאחר דחייתה וערער לבית-המשפט העליון, זכה לקבלת הבקשה, בין שהוגשה תוך שנה ובין שהוגשה לאחר מכן. אך עדיין סבורה המשיבה כי גורל הנכה תלוי לא רק במעשיו ובמחדליו, אלא גם במצבו המנטלי, דהיינו, בידיעתו או בחוסר ידיעתו את מצבו המשפטי לאשורו. הלוא רק מי שאיחר מתוך "הטעות הגרמנית" ראוי לדעתה להארכת המועד. במקרה דנן הגישה המערערת את בקשתה בסוף 1965. ההחלטה הגרמנית ניתנה בפברואר 1962, ולאור כל האמור לעיל ברור שמבחינה אובייקטיבית לא היה כל טעם להגיש את בקשתה להארכת המועד לפני שינוי המדיניות בשנת 1965, ואף לאחר מכן, כיון של הוגשה לראשונה תוך שנה מההחלטה הגרמנית היתה צפויה להתקבל רק בהתערבות בית-המשפט העליון. אולם לטענת המשיבה לא די למערערת לעשות את הדבר היחידי המועיל דהיינו להגיש את בקשתה לראשונה בסוף 1965, אם לא עשתה זאת, מבחינה סובייקטיבית, מתוך מעות לגבי הצורך לעשות את הדבר הבלתי-מועיל, דהיינו, להגיש את בקשתה בזמן שבו היתה צפויה להידחות. במילים אחרות, נכה שבתמימותו לא ידע על כל ההשתלשלות המתוארת לעיל. יוצא וידיו על ראשו. ואמנם, עובדה היא שעד לחידוש בקשתה בשנת 1969 לא הביאה המערערת את "הטעות הגרמנית" כטעם לאיחור בהגשת בקשתה. היא הסתמכה על מצבה הנפשי המעורער ועל העובדה, שוודאי החמירה את מצבה, כי באותן השנים היתה מטופלת בילד שנולד בשנת 1946 והיה ילד מפגר. אמת נכון הדבר, הסתמכות בלעדית זו על המצב הבריאותי מקשה על המערערת לטעון, זו לראשונה בשנת 1969, כי הגישה את בקשתה רק בשנת 1965 מכיון שלפי כל הידוע לה על המצב המשפטי לא היה טעם להגישה קודם לכן. ואמנם, נטל החובה להראות טעם מיוחד מוטל על הנכה (טל נגד הרשות המוסמכת, ע"א 510/70, [3], אך גם בענין שמעון (ע"א 337/72, [1]], שהזכרתי לעיל, היה ספק אם אמנם טענה המערערת את "הטעות הגרמנית" או שמא חשבה כי די לה להגיש תביעה בגרמניה. והנה, אפילו בהנחה שזאת היתה טעותה, נעתרנו לה (ראה שם, [1], ע' 810 על-יד האות ד). לדעתי, גם במקרה שלפנינו מן הראוי להיעתר למערערת. אך הייתי עושה זאת גם מן הטעמים שטענה בבקשתה הראשונה. המדובר באשה חולה הסובלת ממחלת עצבים, וכאילו לא די בכך עוד מעיקים עליה הצער והנטל של ילד בלתי-נורמלי שילדה אחרי שחרורה. עם כל הכבוד לרופא, שבנראה נתן למשיבה עצה אחרת (ולא ראינו את חוות-דעתו), אין אני מתקשה לראות במצב נפשי חמור כזה "טעם מיוחד" שלא לדקדק עם אשה אומללה ומוכת גורל כזאת כחוט השערה אלא להתייחס אליה ביתר ליברליות, כנאה לרשות המופקדת על הפעלת חוק סוציאלי. יש חולי עצבים שכל מעייניהם ממוקדים על המשפטים שבדעתם לנהל, ויש אשר נפשם סולדת מענינים משפטיים ואינם מסוגלים לטפל בהם כראוי. קשה לדעת, עם איזה סוג נמנית המערערת, אך היא ראויה שתהנה מהספק. חוב התגמולים מגיע לה לשנים 1954-1969 וכל המכשול העומד בדרכה הוא האיחור שח בהגשת תביעתה. נראה לי שיש ויש למצוא במצבה הקשה של המערערת, המקשה עליה את הטיפול בעניניה, טעם מיוחד להעניק לה את הרשות להגיש את תביעתה על-אף האיחור. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהאריך את המועד להגשת התביעה כך שהיא תיחשב כמוגשת תוך המועד החוקי. המשיבה תשלם למערערת את הוצאותיה בצירוף שכר טרחת עורך-דין - כאן ולפני הוועדה - בסכום כולל של 600 ל"י. הארכת מועדנזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיהתיישנות