השאלה המרכזית, אך לא היחידה, בהליך זה היא אם לוועדת ערר שהוקמה לפי סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה או החוק) נתונה הסמכות להאריך מועד להגשתו של ערר בפניה. רקע ועובדות 1. ועדת ערר במחוז תל-אביב-יפו (להלן - הוועדה) דחתה על הסף ערר שהוגש על- ידי המערערת בשל האיחור בהגשתו. הערר היה מכוון כנגד שומה מכרעת של המשיבה 2 (להלן - המשיבה) מיום 22.8.2000, שבה נקבע כי על המערערת לשלם למשיבים 1 (להלן - המשיבים) סכום כולל של 1,102,787 ש"ח, לחודש מארס 1993. הסכום האמור היווה פיצויים בגין פגיעה שלא עקב הפקעה בשל תכנית שאושרה לפי חוק התכנון והבניה. המערערת טוענת כי הגישה את הערר במועדו, וכי אם חל איחור בהגשתו, על הוועדה היה להאריך את המועד להגשה. 2. בחודש יוני 1991 נכנסה לתוקף תכנית רש/662 - שלב א', ואילו בחודש מארס 1993 אושרה על-פי חוק התכנון והבניה תכנית רש/662 - שלב ב'. שתי התכניות חלות לגבי צומת הכפר הירוק, שבתחום מרחב התכנון המקומי עליו מופקדת המערערת (שתי התכניות שהצדדים התייחסו אליהן יחדיו ייקראו להלן - התכנית). מטרת התכנית הייתה להביא לכך שבצומת הכפר הירוק יוקם כביש משוקע ממערב למזרח (כביש מספר 5). המשיבים, אחת-עשרה משפחות במספר, מתגוררים בבתים צמודי קרקע ובדירות שברחוב ששת הימים, שכונת נווה רסקו, רמת השרון. שכונת נווה רסקו קרובה לצומת הכפר הירוק. בחודש נובמבר 1996 הגישו המשיבים למערערת, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תביעה לפיצויים, משום שלטענתם גרמה התכנית לפגיעה במקרקעין שלהם. המערערת דחתה את התביעה בחודש פברואר 1997. יצוין, כי לגירסת המערערת היו אלה המשיבים שתמכו בהקמתו של כביש משוקע. המשיבים הגישו ערר לוועדה בחודש מארס 1997, בהתאם לסעיף 198(ד) לחוק התכנון והבניה. הוועדה החליטה ביום 16.11.1998 למנות את המשיבה כשמאית מכריעה, כאמור באחת האפשרויות שבסעיף 198(ו) לאותו חוק. המשיבה דנה בעניין והוציאה מתחת ידיה שומה מכרעת ביום 22.8.2000. המשיבה מצאה כי אכן המקרקעין של המשיבים נפגעו עקב התכנית וקבעה מהו הסכום המגיע לכל אחת מאחת-עשרה המשפחות. הסכום הכולל המעודכן של הפיצויים עומד כיום על כ-2,750,000 ש"ח. בצד ההליכים הנזכרים התנהל תיק נוסף שיש להזכירו. מדובר בתביעה לפיצויים שהוגשה לבית-משפט השלום בתל- אביב-יפו על-ידי משפחה אחרת המתגוררת בקירבת מקום לצומת רמת השרון (ת"א 43188/98). ההליך האחר הוגש לבית-משפט השלום, כנראה משום תחולתו של הדין שקדם לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995 (להלן - תיקון 43). המערערת היא הנתבעת דשם (בצד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו). אנו מזכירים את ההליך המתנהל בבית-משפט השלום משום שאף במסגרתו מונתה המשיבה כשמאית מכריעה והוציאה מתחת ידיה שומה דומה. יצוין, כי התובעים בבית- משפט השלום מיוצגים על-ידי אותו פרקליט שייצג את המשיבים בפני הוועדה (והוא מייצגם אף בהליך דנא). 3. במכתב מיום 28.8.2000 הודיעה המשיבה לבאי-כוח הצדדים כי הכינה את השומה המכרעת וכי עליהם לשלם את שכר טרחתה כאמור בחשבון שצורף "על מנת שאוכל להמציאה לועדת ערר ולצדדים". באותה עת המציאה המשיבה את השומה שערכה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. אף שהשומה המכרעת לעניין ההליך שבפני הוועדה לא הומצאה, מאחר שבאותה עת טרם שולם שכרה של המשיבה על-ידי המערערת והמשיבים, היה ברור למערערת ולמשיבים מן השומה האחרת מה המשמעות של קביעותיה של המשיבה לגביהם. ביום 21.12.2000 הגישה המערערת לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בקשה לפסילתה של השומה המכרעת. ביום 9.1.2001 הוגשה בקשה דומה לוועדה. באותה בקשה טענה המערערת, בין היתר, כי המשיבה נקטה עמדות חד-צדדיות, וכי השומה המכרעת שהוציאה מתחת ידיה התבססה, שלא כדין, על חוות דעת של גורמים חיצוניים בלא שהדבר היה ידוע לצדדים. ביום 5.2.2001 החליטה הוועדה לדחות את הבקשה לפסילת השומה המכרעת. בהחלטה נאמר, בין השאר, כי יש להצטער על כך שהמערערת "שהיא גוף ציבורי, מצאה לנכון להגיש בקשה הכוללת האשמות והכפשות חמורות, שהתבררו במהרה כחסרות ביסוס עובדתי, תוך התעלמות מהפגיעה הקשה הגלומה בה בכבודה של השמאית המכריעה ובשמה המקצועי". הוועדה הוסיפה וכתבה, כי לאחר שהמשיבה סיימה את עבודתה "מן הראוי לשלם את שכרה ולקבל את החלטתה ללא דיחוי", וכי "כל צד שיסבור כי נפלו בהחלטה טעויות - יהא זכאי לערור עליה בפני ועדת הערר ולהעמידה לביקורת עניינית". חלקם של המשיבים בשכרה של המשיבה שולם בחודש ינואר 2001. בעקבות זאת שלחה המשיבה את השומה המכרעת לפרקליטם של המשיבים. זה האחרון שלח את השומה המכרעת למערערת בדואר רשום עם אישור מסירה. השומה המכרעת הגיעה לידי המערערת, ביום 20.2.2001. בסוף חודש מארס 2001 שילמה המערערת את חלקה בשכר הטרחה למשיבה. לאחר מכן שלחה המשיבה את השומה המכרעת למערערת, וזו נתקבלה אצלה ביום 5.4.2001. במועד כלשהו בחודש אפריל 2001 הגישה המערערת לוועדה בקשה להארכת מועד להגשת ערר על השומה המכרעת. בבקשה נאמר כי השומה הועברה על-ידי פרקליט המשיבים למערערת "באופן בלתי רשמי", עוד לפני שהשומה נתקבלה אצל המערערת מידי המשיבה. המערערת טענה בבקשה כי בשל פגרת חג הפסח ויום העצמאות אין בידיה זמן מספיק כדי להכין את הדרוש לשם הגשתו של הערר. בהחלטה של יושב-ראש הוועדה (עורך-דין ע' בירן (רקם)) מיום 1.5.2001 נדחתה הבקשה להארכת מועד. בהחלטה נאמר כי לוועדה אין סמכות להאריך מועד להגשת ערר, וכי חג הפסח ויום העצמאות אינם מהווים פגרה לעניין מניין הימים להגשת ערר. ביום 6.5.2001 הגישה המערערת לוועדה ערר על השומה המכרעת. המשיבים הגישו בקשה למחיקתו על הסף של הערר בטענה כי הוגש באיחור. המועד להגשתו של ערר על החלטה של שמאי מכריע הוא "...בתוך שלושים ימים מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע לצדדים..." (סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה). טענות הצדדים והחלטת הוועדה 4. בפני הוועדה טענה המערערת כי המועד הנכון שממנו יש למנות את התקופה להגשת ערר הוא יום 5.4.2001, היום שבו נתקבלה אצלה השומה המכרעת מידי המשיבה. מנגד טענו המשיבים כי מועד ההמצאה של השומה הוא יום 20.2.2001, שהרי באותו יום נתקבלה אצל המערערת שומתה של המשיבה שנשלחה על-ידי פרקליטם של המשיבים. לחלופין טענה המערערת בפני הוועדה כי אם ייקבע שהמועד להגשת ערר צריך להימנות מיום 20.2.2001, הרי זכאית היא להארכת מועד. הוועדה הנכבדה החליטה ביום 2.8.2001 לדחות את טענותיה של המערערת ולקבל את השגותיהם של המשיבים. בהחלטה נקבע כי השומה המכרעת הומצאה למערערת ביום 20.2.2001, וכי על-כן יש לחשב את המועד להגשת ערר מאותו יום. הוועדה ציינה כי המערערת ידעה על דבר קיומה של השומה, ואף הגישה בקשה בחודש ינואר 2001 לפסילת השומה. לגבי הטענה כי המועד להגשת ערר טרם החל היות ששכרה של השמאית טרם שולם על-ידי המערערת, אמרה הוועדה כי זו טענה "אבסורדית ומקוממת", שכן לא ייתכן שהמערערת תעכב את תחילת המירוץ למניין הימים להגשת ערר על-ידי כך שתימנע ממילוי חובתה לשאת בשכרה של המשיבה. עוד נקבע, כי המשיבים היו רשאים להמציא למערערת את השומה לאחר ששילמו את חלקם בשכר הטרחה, וכי אין לקבל את הטענה שרק המצאה על-ידי המשיבה מהווה המצאה כדין. אשר לבקשה החלופית, היינו הארכת המועד להגשת ערר, כתבה הוועדה בהחלטתה כי הלכה היא שאין בידי גוף מעין-שיפוטי סמכות טבועה להארכת מועד בהיעדר הוראה מפורשת בחוק. הוועדה הוסיפה כי אפילו הייתה בידיה סמכות כאמור, לא היה מקום להיעתר לבקשה, שכן לא נתגלתה עילה להארכת מועד, משום שהמערערת ידעה על דבר השומה מאז חודש אוגוסט 2000 ונמנעה מלשלם את שכרה של המשיבה. 5. בערעור שבפנינו חוזרת המערערת על הטענות שהועלו בפני ועדת הערר בכל הנוגע למועד ההמצאה שממנו יש למנות את התקופה להגשת ערר. לחלופין נטען כי לוועדה נתונה סמכות להאריך מועד להגשת ערר, וכי בכל מקרה הייתה הצדקה ליתן לה ארכה להגשת ערר עד למועד הגשתו בפועל. המערערת טוענת בהקשר זה כי סכום הפיצויים שעליה לשאת בו לפי השומה המכרעת הינו סכום נכבד ביותר, המגיע כיום לכ000,057,2- ש"ח. לטענתה של המערערת, בשומה המכרעת קיימים פגמים מהותיים. המערערת מוסיפה כי בית-משפט השלום החליט לדחות את בקשתה לפסול את השומה המכרעת, אלא שבית-משפט זה בכובע אחר, ובמותב שונה, החליט ביום 11.7.2001 (בר"ע 1665/01), בהסכמת הצדדים, לאפשר חקירה נגדית של המשיבה במסגרת ההליך בבית-משפט השלום. מכאן הטענה שייתכן כי ייווצר מצב שעל-פיו יפסול בית-משפט השלום את השומה שהוכנה על-ידי המשיבה, בעוד שהשומה שהוכנה לפי הוראת הוועדה, ואשר מבוססת על אותם עקרונות, תעמוד בעינה. המשיבים טוענים כי החלטתה של הוועדה מיום 2.8.2001 נכונה היא ואין להתערב בה. ההליך הנכון לתקיפת החלטתה של הוועדה 6. לפני שנפנה לבחינת טענותיהם של הצדדים, נעיר הערה מקדמית בכל הנוגע למהלך הדיוני שננקט על-ידי המערערת לתקיפת החלטותיה של הוועדה. המערערת הגישה ביום 23.9.2001 את ההליך דנא על דרך של עתירה מינהלית. דרך זו שגויה היא. סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה קובע, כדלקמן: "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית משפט לענינים מינהליים בתוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו הומצאה לצדדים החלטת ועדת הערר". בצד ההוראה האמורה יש להזכיר את סעיף 5 לתוספת השנייה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000. פרט זה מונה מקרים אחדים שבהם ניתן להגיש ערעור לבית-המשפט לעניינים מינהליים, על-פי סעיפים שונים שבחוק התכנון והבניה, וביניהם סעיף 198(ח) האמור. במקרה הנוכחי בא העניין על פתרונו משהסכימו המשיבים כי העתירה תידון כאילו מדובר בערעור (על-כן אף שההליך הוגש כעתירה, הנני מתייחס לגוף שנקט הליך כמערערת, ולא כעותרת). אציין, כי במקרה אחר שנדון בפניי, ובו לא הייתה הסכמה מעין זו, החלטתי ביום 1.5.2001 למחוק עתירה שהייתה אמורה להיות מוגשת כערעור לפי סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה: עת"מ (ת"א) 1066/00 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' ועדת הערר לתכנון ובניה, מחוז מרכז [28] (ערעור על פסק-הדין תלוי בבית-המשפט העליון. אוסיף, כי דעה שונה מדעתי הובעה לאחרונה על-ידי עמיתי הנכבד השופט ד"ר ע' מודריק: עת"מ (ת"א) 1073/00 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' וועדת הערר לתכנון ובניה, מחוז מרכז [29]). יש להעיר, כי הוועדה לא צורפה כמשיבה בהליך שבפניי. כך אכן יש לנהוג כאשר מדובר בערעור מינהלי (תקנה 25 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן - תקנות בתי משפט מינהליים)). לעומת זאת במקרה של עתירה מינהלית נגד החלטה של ועדת ערר חובה לצרף את הרשות המחליטה כמשיבה. נקודה דיונית נוספת נוגעת למעמדה של המשיבה, היא השמאית המכריעה, שמונתה לתפקיד על-ידי הוועדה. דעתי היא שאין צורך בצירופה כצד להליך ועל-כן קבעתי בהחלטתי מיום 25.9.2001 כי אין לזמנה לדיון. מהלך הדיון 7. לאחר שחלפנו על פני המשוכה הנוגעת לדרך הדיונית שנקטה המערערת בבית- משפט זה, נוכל לעבור לדיון בטענותיהם של הצדדים. תחילה אדון בסוגיה של מועד ההמצאה. אם תתקבל טענתה של המערערת כי השומה המכרעת הומצאה לה כדין, לראשונה, ביום 5.4.2001, הרי שדינו של ערעורה להתקבל. כפי שציינתי, הערר הוגש לוועדה ביום 6.5.2001. המועד של שלושים ימים מביאנו ליום 5.5.2001 כמועד אחרון להגשת הערר, שהרי אין לכלול במניין הימים את יום ההמצאה (סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). היום האחרון - 5.5.2001 - היה יום שבת. מאחר שמדובר ביום מנוחה שהיה היום האחרון שבתקופה, אין למנות אותו במניין שלושים הימים (סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות). כפי שנסביר בהמשך, אין לקבל את טענתה של המערערת בעניין המועד. לאחר הדיון בסוגיית ההמצאה אתייחס לשאלה הנוספת והיא אם לוועדה נתונה סמכות להאריך את המועד להגשת ערר, מועד שנקבע בסעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה. לצורך הדיון בשאלה זו תיבחן הסוגיה של הסמכות להארכת מועד בהקשר רחב יותר. בהמשך תידון אף השאלה אם היה ראוי להאריך את המועד להגשת ערר, בהנחה שסמכות הארכה קיימת בידי הוועדה. מועד ההמצאה של החלטתה של השמאית המכריעה 8. השאלה הראשונה שיש להחליט בה היא מהו המועד שבו הומצאה השומה המכרעת למערערת: האם המועד הוא יום 5.4.2001, כגירסת המערערת, או שמא היום הוא 20.2.2001, כטענתם של המשיבים. עמדתי היא שיש לקבל את טענת המשיבים בעניין, כפי שאף סברה הוועדה הנכבדה. סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה קובע שהמועד להגשת ערר הוא שלושים ימים "מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע לצדדים...". ההוראה איננה קובעת כי ההמצאה אפשרית אך ורק על-ידי השמאי המכריע. ודאי שבנסיבות המקרה הנוכחי אין לקבל שמועד ההמצאה ייחשב יום 5.4.2001, ולא יום 20.2.2001. כפי שתואר, המשיבה הודיעה לצדדים במכתב מיום 28.8.2000, כי השומה המכרעת מוכנה, וכי תמציאה לצדדים ולוועדה משתקבל את שכר טרחתה. שני הצדדים לא פעלו כיאות כשנמנעו במשך חודשים מספר מלשלם את שכרה של המשיבה. חלקם של המשיבים בשכר הטרחה שולם לבסוף בחודש ינואר 2001. בעקבות זאת הומצאה השומה על-ידי המשיבה למשיבים. פרקליטם של המשיבים שלח את השומה המכרעת למערערת אשר קיבלה אותה ביום 20.2.2001. נסיבות המקרה, כפי שיוסבר מיד, מובילות לדחיית טענתה של המערערת כי היא לא הייתה רשאית להגיש ערר כל עוד לא שילמה את חלקה בשכרה של המשיבה. המערערת לא נתנה הסבר מספק מדוע היא נמנעה במשך חודשים מלשלם את שכרה של המשיבה. מדובר בחובה לשלם שכר לאדם שביצע תפקיד מכוח מינוי שנעשה על- ידי הוועדה. המשיבה מונתה לשם הכנת שומה מכרעת וכך עשתה. משהשלימה את מלאכתה זכאית היא לתשלום שכרה. על-מנת לוודא שאכן שכרה ישולם, ולא תזדקק לחסדי הצדדים, היא נקטה טכניקה מקובלת: היא קבעה שתמציא את השומה לצדדים לאחר שתקבל את שכרה (דרך דומה נוקטים אף בוררים לשם הבטחת תשלום שכרם; ראו גם ההסדר שבסעיפים 31(ב) ו-33(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, וכן ראו ע"א 66/67 גלובוס למזרח בע"מ נ' רולקס בע"מ [1], בעמ' 151). שני הצדדים היו חייבים לשלם את שכרה של המשיבה תוך זמן סביר. השיהוי מצדה של המערערת עד לתשלום חלקה בחודש מארס 2001 אינו ראוי, אינו מוצדק ואינו סביר. אילו נתקבלה טענתה של המערערת בעניין זה, המשמעות היא שבאמצעות הפרת החובה שהייתה מוטלת עליה לשלם את השכר מסוגלת היא להשיג דחייה של המועד להגשת ערר. אין לקבל שהמערערת תשלוט במועד של מניין הימים להגשת ערר באמצעות אי-קיום חיוב המוטל עליה (ראו והשוו בהקשר דומה במקצת לגבי תחילת המועד למניינה של תקופת התיישנות ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר [2], בעמ' 318-317). מחדלם המקביל של המשיבים, שאף הם לא שילמו את השכר במשך חודשים מספר, אין בו כדי להצדיק את מחדלה של המערערת. מכל מקום, המשיבים שילמו את חלקם בשכר, קיבלו עותק מן השומה מידי המשיבה, ואז המציאו את השומה למערערת. אירועים אלה התרחשו לפני שהמערערת ראתה לנכון לשלם למשיבה את שכרה. יתרה מזו, המערערת הגישה לוועדה עוד ביום 9.1.2001 בקשה לפסילת השומה המכרעת. כיצד נקבל את טענתה של המערערת כי היא לא הייתה רשאית להגיש ערר כל עוד לא שילמה את חלקה שלה בשכר הטרחה, וכאשר היא עצמה נקטה מהלך אחר נגד השומה עוד לפני התשלום?! אם המערערת הייתה יכולה להגיש את בקשת הפסילה, הרי שלא הייתה שום מניעה, לפי השקפתה שלה, מהגשת ערר. המסקנה המתבקשת היא כי השומה המכרעת הומצאה למערערת כדין ביום 20.2.2001. לאור מסקנתנו אין צורך להידרש לסוגיה אם כאשר בעל-דין יודע על דבר החלטה שניתנה בעניינו, יש לראות במועד הידיעה כשווה ערך למועד ההמצאה (בעניין זה ראו: ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון [3]; רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן [4] ומולם: ע"א 244/73 פיורקו נ' עמירב [5]; בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ [6]; וכן ראו רע"א 2793/01 לאופר נ' גבאי [7], העוסק בהמצאה של אזהרה בהליכי הוצאה לפועל). עם זאת נעיר כי הואיל והמערערת הגישה לוועדה ביום 9.1.2001 בקשה לפסילתה של השומה המכרעת, אפשר שמועד זה יכול להיחשב כשווה ערך למועד ההמצאה. מכיוון שטענה זו לא נטענה, אין מקום לדון בה. מאחר שהמועד להגשת ערר הוא תוך שלושים ימים מיום 20.2.2001, ומאחר שהמערערת הגישה את הערר לוועדה אך ביום 5.4.2001, ברי כי הערר הוגש באיחור. עתה יש לברר את השאלה אם הוועדה הנכבדה מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר. הסמכות להאריך מועד - כללי 9. המועד להגשת ערר על השומה המכרעת הוא, כאמור, תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע (סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה). הוראה דומה כלולה בסעיף 198(ד) לאותו חוק לעניין הגשת ערר על החלטתה של ועדה מקומית לדחות תביעה לפיצויים שהוגשה לפי סעיף 197 לחוק האמור. מדובר אפוא בהסדר שבו המועד להגשתו של ערר קבוע בחקיקה ראשית. בסעיף 198 לחוק התכנון והבניה אין הוראה המאפשרת הארכת מועד. לא מצאנו הוראה אחרת בחוק התכנון והבניה המאפשרת הארכת מועד להגשת ערר מבין העררים שניתן להגישם לפי סעיף 198 לחוק. אם נפנה לחקיקת המשנה הרלוונטית, נגלה שאף היא אינה כוללת הוראה המאפשרת הארכתו של מועד שנקבע בסעיף 198 הנ"ל. מכוון אני לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), תשנ"ח-1997 (להלן - תקנות עררים לפי סעיף 198). התקנות כוללות את ההוראות האלה: "סמכות 15. כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה יושב ראש הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ועדת הערר ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו. ... הארכת 19. יושב ראש ועדת ערר רשאי, מנימוקים שיירשמו בכתב, מועדים להאריך כל מועד הקבוע בתקנות אלה ובלבד שהסכום הכולל של ימים שניתוספו לא יעלה על 60 ימים". אין ספק שתקנה 15 אינה מהווה מקור לסמכות להארכת מועד, ולו משום שהמועד להגשת ערר נקבע במפורש בסעיף 198 לחוק התכנון והבניה. אף תקנה 19, המתייחסת ספציפית להארכת מועדים, אינה מאפשרת הארכת מועד שנקבע בסעיף 198. סמכותו של יושב-ראש ועדת ערר להאריך מועד מוגבלת אך לעניין מועדים הקבועים באותן תקנות. כך, למשל, תקנה 6(א) לתקנות עררים לפי סעיף 198 קובעת כי תשובה לערר תוגש תוך שלושים ימים מיום קבלתו. על-כן מוסמך יושב-ראש ועדת ערר להאריך מועד זה. אין בסמכותו של יושב-ראש ועדת ערר להאריך מועד הקבוע בחוק עצמו. 10. נרחיב עתה את עיוננו בחוק התכנון והבניה להסדרים אחרים שבהם מוקנית סמכות לוועדת ערר, שמא נמצא בהם הסדר המאפשר הארכת מועד להגשת ערר. אין בכוונתנו להתייחס לכל אחד ואחד מן ההסדרים שבחוק, אלא נתייחס לחלקם. ועדת ערר הדנה בעררים לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה מוסמכת אף לדון בעררים המוגשים לפי הוראות אחרות שבאותו חוק (לגבי הרכבה של ועדת ערר, ראו סעיף 12א לחוק). כך, לדוגמה, ועדת ערר מוסמכת, מכוח סעיף 78(ב)(2) לחוק התכנון והבניה, לדון בערר על החלטה של ועדה מקומית לקבוע תנאים למתן היתרי בנייה, היתרי שימוש או אישור תשריט חלוקה בעקבות החלטה על הכנת תכנית ופרסום ההחלטה ברשומות, בהתאם לסעיף 77 לחוק. ועדת ערר רשאית אף לדון בערר על החלטה של ועדה מקומית לאשר תכנית שבסמכותה או לדחותה (סעיף 112(א) לחוק). הוראה אחרת בחוק התכנון והבניה, בסעיף 152 שבו, מסמיכה ועדת ערר לדון בערר על החלטה של ועדה מקומית או רשות רישוי לסרב ליתן היתר לפי פרק ה' לחוק, או לדחות התנגדות שהוגשה לגבי בקשה לשימוש חורג או להקלה. בעוד שלעניין הדוגמה הראשונה שהובאה באשר לסמכותה של ועדת ערר, היינו לפי סעיף 78 לחוק, אין הוראה בחוק הקובעת מועד להגשת ערר, הרי בשני המקרים האחרים קובע החוק במפורש מועד להגשת ערר (סעיפים 112(ב) ו-152(א)(1), בהתאמה). נשאלת השאלה אם באותם מקרים אחרים, שבהם נקבע מועד בחוק עצמו להגשת ערר, נתונה סמכות לגורם כלשהו להאריך המועד. בחוק התכנון והבניה אין הוראה המקנה סמכות להאריך המועד. חקיקת משנה העוסקת בסדרי דין בפני ועדת ערר, ככל שהיא דנה בעררים שאינם לפי סעיף 198 לחוק, אכן קיימת: תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר), תשנ"ו-1996. אף בתקנות אלה אין שום הוראה המקנה סמכות להאריך מועד להגשת ערר. מן הבדיקה עד כה עולה כי לא הוקנתה סמכות לגורם כלשהו, בין לוועדת ערר ובין לגוף אחר, להאריך מועד להגשת ערר. יצוין, כי ועדות ערר נוספות, בעלות הרכב אחר וסמכויות שונות, פועלות מכוח הוראות אחרות בחוק התכנון והבניה. כך, למשל, קיימת ועדת ערר למימי חופין (לפי התוספת השניה לחוק) וועדת ערר לגבי עניינים הנוגעים לשימור אתרים (בהתאם לתוספת הרביעית לחוק). אין עסקינן בוועדות ערר מן הסוג האחרון, אלא אך בוועדות שהוקמו בהתאם לסעיף 12א לחוק התכנון והבניה. מסקנת הביניים היא שאין בחוק התכנון והבניה או בתקנות שעל-פיו הוראה המקנה סמכות להאריך מועד להגשת ערר מן העררים שבהם אנו עוסקים. 11. אפנה עתה להסדר בחוק אחר שראוי לבחון אותו, הוא חוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992 (להלן - חוק בתי דין מינהליים). חוק זה כולל בסעיף ההגדרות, סעיף 1, הגדרה של המונחים "בית דין מינהלי" או "בית דין" באלה המילים: "ערכאה המוקמת בידי שר או רשות מינהלית אחרת ויש לה סמכות שפיטה, בין אם היא מכונה בית דין, ועדת ערר או ועדת ערעור ובין אם היא מכונה בשם אחר". אצא מן ההנחה, שוועדת ערר שבה אנו עוסקים מהווה "בית דין" לעניין ההגדרה האמורה. חוק בתי דין מינהליים מסדיר בסעיף 22(א) שבו את המועד להגשת ערר על החלטה של רשות מינהלית. המועד הקבוע שם הוא ארבעים וחמישה ימים מיום ההמצאה. בצד הוראה זו מצויה הוראה נוספת, בסעיף 22(ב), אשר קובעת כי ראש בית-הדין או ראש המותב רשאים להאריך את המועד להגשת ערר "מטעמים מיוחדים שיירשמו". אילו חלה הוראה זו על ועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה, היה בכך משום פתרון לשאלה שהצגנו. דא עקא, חוק בתי דין מינהליים חל, מכוח סעיף 4(א) שבו, אך ורק על בתי דין המפורטים בתוספת לחוק ועל ערכאה אחרת שנאמר עליה בחוק אחר כי חוק בתי דין מינהליים יחול לגביה. ועדת ערר שמעניינת אותנו, זו שהוקמה לפי סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, אינה נזכרת בתוספת האמורה לחוק בתי דין מינהליים, ולא מצינו בחוק התכנון והבניה כי נאמר שיחולו לגביה ההוראות שבחוק בתי דין מינהליים. 12. אף שחוק בתי דין מינהליים איננו חל על ועדת ערר מן הסוג שבו עסקינן, אין ספק בדבר כי ועדת ערר כזו הינה בגדר "בית-דין", על-פי המינוח המקובל במשפט המינהלי. מדובר בגוף שאינו בית-משפט, אשר הוסמך על-פי דין להכריע בסכסוך, בעוד הוא פועל כערכאת ביקורת על החלטה של גורם אחר, בדרך כלל החלטה של רשות מינהלית (למאפיינים של בית-דין ראו דין וחשבון הועדה לענייני רשויות מעין-שיפוטיות (תשל"ה) [36], בעמ' 7-6). לאחר שנתברר כי בחקיקה, בין זו של הכנסת ובין זו של מחוקק המשנה, לא נמצא מקור לסמכות של ועדת ערר להאריך מועד להגשת ערר שנקבע בחוק התכנון והבניה, נפנה לבדוק כיצד התייחסה הפסיקה לנושא זה בכל הנוגע לבתי דין מינהליים אחרים. השאלה עלתה בבית-המשפט העליון בבג"ץ 156/70 אלקיים נ' בית-הדין לערעורים לביטוח לאומי [8]. הסיטואציה התעוררה על-פי הדין שקדם להקמתם של בתי הדין לעבודה. בסעיף 234(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, שהוחלף מאז (בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995), נקבע בין השאר כי שר המשפטים רשאי להתקין תקנות סדרי דין לגבי בתי הדין לביטוח לאומי. השר התקין תקנות, ובהן נקבע כי יש להגיש תביעה לבית-הדין תוך שישה חודשים מיום שניתנה הודעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי בדבר דחיית תביעה לגימלה. המוסד דחה את תביעתו של העותר אשר טען כי נפגע בתאונת עבודה. התביעה לבית-הדין הוגשה באיחור שעלה במקצת על חודש ימים. בקשתו של העותר להאריך את המועד נדחתה על-ידי בית-הדין. אף בית-הדין לערעורים דחה את ערעורו. בית-המשפט הגבוה לצדק דחה את העתירה בקובעו כי אין לבית-הדין סמכות טבועה להאריך את המועד. 13. אילו סיימתי את פסק-הדין בשלב זה, הייתי צריך לומר כי לבית-דין, דוגמת הוועדה, אין סמכות להאריך את המועד להגשת ערר בהיעדר הסמכה מפורשת לעשות כן, שהרי כך מתחייב מן החוק, מהתקנות ומהפסיקה. אולם נראה לי כי ראוי לבחון את השאלה בחינה מדוקדקת יותר, מה גם שהפסיקה בעניין הינה דלה, ומה עוד שמאז הפסיקה שהזכרנו זה עתה חלו התפתחויות אשר מובילות, לדעתי, לתוצאה שונה באשר לסמכות להאריך מועד. לשם כך אפנה לעיון בסוגיה זהה שהתעוררה לגבי בתי המשפט. כוונתי לשאלה אם לבית-משפט נתונה הסמכות להאריך מועד להגשת הליך בפניו. הארכת מועד הקבוע בחיקוק בדיון אזרחי 14. בתחום הדיון האזרחי מצויה התשובה לשאלה שהוצגה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). בתקנה זו קיימת כידוע הבחנה בין מועד לעשיית דבר שבסדר דין או בנוהג שנקבע על-ידי בית-המשפט (או הרשם) לבין מועד כאמור שנקבע בחיקוק. אותנו מעניין הסוג השני, העוסק במועד שנקבע בחיקוק. לפי התקנה הנזכרת, רשאי בית-המשפט (או הרשם) להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שיירשמו. תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי תקנות אלה יחולו "...בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט... אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". פשיטא, שוועדת ערר איננה בית-משפט. די בכך על-מנת שנקבע כי תקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות לגבי ועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה, לפיכך אין צורך לבחון את השאלה אם עניין הנדון בפני ועדת ערר בא בגדר "ענין אזרחי", כאמור בתקנה 2 הנ"ל. נעיר לגבי תקנה 2 הנ"ל, כי לעתים מוצאים אנו בהסדרים אחרים בחקיקת משנה הוראה הקובעת כי תחולנה תקנות סדר הדין האזרחי, כולן או חלקן, בשינויים המחויבים (ראו, למשל: תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985 ותקנה 9 לתקנות בית-משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), תשל"ט-1978, אולם ראו גישה הפוכה, הדוחה ומסייגת את החלתן של תקנות סדר הדין האזרחי, בתקנה 20 לתקנות בתי משפט מינהליים). 15. אף שכיום ברור כי תקנות סדר הדין האזרחי מקנות סמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק, הרי בעבר היו פני הדברים שונים. חוזרים אנו לאחור לתקופה שקדמה לחקיקתו של חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 (להלן - חוק בתי המשפט המקורי). כללי הדיון בבתי המשפט האזרחיים היו קבועים בתקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938 ובתקנות הפרוצדורה בבתי משפט שלום, 1940. בבית-המשפט העליון התעוררה השאלה אם לבית-משפט מחוזי נתונה סמכות להאריך מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו שאישר פסק בורר: ע"א 1/49 עמבור נ' ורשיצקי [9]. ברוב דעות הוחלט כי סמכות כאמור אינה נתונה לבית-המשפט, שכן לא נמצאה הוראה בדין שהקנתה סמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק (וכן ראו המ' 276/58 קרמרז' נ' רוזנברג [10], בעמ' 1120 בין אותיות השוליים ד-ה). הן בדעת הרוב, שניתנה על-ידי כבוד השופט ש' ז' חשין, והן בדעת המיעוט, מפי כבוד השופט זילברג, נאמר כי סמכות מעין זו דרושה ונחוצה היא. כשלוש שנים לאחר שניתן פסק-הדין בע"א 1/49 הנ"ל [9] הותקנו תקנות לתיקון סדרי הדין בדיון אזרחי, תשי"ב-1952. בתקנה 11 נאמר כי בית-המשפט רשאי להאריך מטעמים מיוחדים שיירשמו "כל מועד או זמן לפעולה שנקבע בתקנות בית משפט או על פיהן...". הוראה זו לא נתנה פתרון לאותם מקרים שבהם המועד נקבע בחקיקה ראשית. רק בשנת 1958, לאחר חקיקתו של חוק בתי המשפט המקורי, הוסדר העניין באופן מלא, כך שניתנה סמכות להאריך גם מועד שנקבע בחיקוק. תקנה 11 הקודמת הוחלפה בתקנות לתיקון סדרי הדין בדיון אזרחי (תיקון מס' 2), תשי"ח-1958, ובמקומה באה תקנה בזו הלשון: "כל מועד או זמן שנקבעו בחיקוק או על פיו לעשיית דבר שבסדרי דין או שבנוהג, רשאים בית המשפט או הרשם להאריכם מטעמים מיוחדים, שיירשמו". המעיין בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי ימצא בסיפה שלה את הגלגול הנוכחי של תקנה 11 האמורה. 16. נעיר עתה שתי הערות לגבי ההסדר להארכת מועדים שבתקנות סדר הדין האזרחי: (א) תקנה 528 עוסקת בסמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק. המונח "חיקוק" מוגדר במילים אלה: "חוק או תקנה" (סעיף 1 לחוק הפרשנות). על-כן הסמכות המוקנית לבית- המשפט ולרשם לפי הסיפה של תקנה 528 מאפשרת להאריך מועד שנקבע בחקיקה ראשית (ע"א 916/79 אלבר בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים [11]). (ב) יכולה להישאל השאלה כיצד מוסמך שר המשפטים לקבוע בחקיקת משנה שבית- משפט, או רשם, רשאי להאריך מועד שנקבע בחקיקה ראשית. האם אין הדבר עומד בניגוד לכלל הבסיסי הקובע שתקנה לא תעמוד בסתירה לחוק, כאמור בסעיף 16(4) לפקודת הפרשנות? התשובה הפשוטה לפירכה זו מצויה כיום בסעיף 108(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט הנוכחי). נאמר שם, כי שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות סדרי דין, בין היתר "הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, אף אם נקבעו בחיקוק" (ההדגשה שלי - א' ג'; הנוסח הופיע לראשונה בסעיף 46(2) לחוק בתי המשפט המקורי). זהו אחד מאותם מקרים של חקיקת משנה אשר עומדת בתוקף על-אף היותה סותרת חקיקה ראשית (ראו בנושא זה ב' ברכה משפט מינהלי (כרך א) [33], בעמ' 89-86). הארכת מועד - הסדרים אחרים 17. הסוגיה של הארכת מועד להגשת הליך לבית-המשפט התעוררה אף בנושאים נוספים, במקום שלא הייתה הוראה מפורשת המסדירה את הנושא. כך, למשל, בעבר נדונה השאלה אם נתונה סמכות להאריך מועד להגשת בקשת רשות ערעור בפלילים לבית-המשפט העליון על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בערעור. כבוד הרשם של בית-המשפט העליון (השופט ד' ברטוב) קבע כי סמכות כאמור אינה קיימת: המ' 246/81 מדינת ישראל נ' סלון מרכזי בע"מ [12]. הקביעה התבססה על סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, שבו נאמר שניתן להאריך מועד להגשת ערעור ולא הייתה התייחסות לבקשת רשות ערעור. בשנת 1995 תוקן החוק, ועתה נאמר במפורש בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כי הסמכות להארכת מועד חלה הן לגבי ערעור והן באשר לבקשת רשות ערעור. בעיה דומה התעוררה בקשר למועד הגשת בקשה לדיון נוסף לבית-המשפט העליון. בעניין אחד נקבע כי בהיעדר הוראה מפורשת בנושא אין סמכות להאריך מועד להגשת עתירה לדיון נוסף: המ' 403/59 לונדון אשורנס, חברה לאחריות נ' חרפ [13]. גם נושא זה הוסדר, וכיום נתונה סמכות לרשם בית-המשפט העליון להאריך מועד כאמור "אם הראה העותר טעם מיוחד לכך": תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנות הדיון הנוסף). 18. מאחר שהזכרנו את הנושא של המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, נתייחס לעניין אחר הקשור בהארכת מועד בנוגע לדיון נוסף. כוונתי היא לתקנה 7 לתקנות הדיון הנוסף. בתקנה זו נקבע כי אם העותר אינו ממלא אחר הוראת הרשם בעניין מתן ערובה לשיפוי המשיב תוך המועד שקבע הרשם, "תימחק העתירה, אולם רשאי נשיא בית המשפט העליון להאריך את המועד אם נתבקש לכך לפני תום המועד ואם ראה טעם מספיק להארכה". השאלה שנדרשה לתשובה היא אם לכבוד נשיא בית-המשפט העליון נתונה סמכות להאריך את המועד אף אם הבקשה הוגשה לאחר תום התקופה שקצב הרשם. חרף לשונה של התקנה נפסק כי ניתן לעשות שימוש במה שהוגדר כ"סמכות טבועה" לשם הארכת מועד במקרים מתאימים, כאשר הבקשה הוגשה לאחר חלוף הזמן (דנג"ץ 5566/98 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום בחדרה [14] אולם ראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס [15], ובעבר המ' 297/59 מוטור יוניון חברה לביטוח בע"מ נ' פרובק [16]). 19. הנושא של הארכת מועד לנקיטת הליך בבית-המשפט חוזר ועולה במקרים שונים, כאשר אין הוראות בחיקוק המאפשרות הארכת מועד. הדבר אינו מפתיע, שכן נסיבות החיים הן כאלה שמציגות לעתים סיטואציות קשות, הגורמות לאדם להחמיץ את המועד להגשתו של הליך. עוד נחזור לכך בהמשך. מכל מקום, נזכיר עתה פתרון שמצא רשם בית-המשפט העליון לבעיה הנזכרת שלא על דרך הכרה בסמכות טבועה להאריך מועד. בעניין אחד היה מדובר בערעור לבית-המשפט העליון על החלטה של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. המועד להגשת ערעור הוא שלושים ימים, כאמור בסעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. אותו חוק, ואף חקיקת המשנה שמכוחו, לא דנו כלל באפשרות של הארכת מועד. שאלה דומה התעוררה בכל הנוגע להגשת ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-דין שניתן על-ידי בית-דין משמעתי של עובדי המדינה, בהתאם לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963. גם במקרה זה לא נעשה הסדר בחוק או בחקיקת משנה לגבי הארכת מועד. מאחר שהיה מדובר בהליכים משמעתיים לפי שני החוקים הנזכרים, ברור שתקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות, ולפיכך לא ניתן להסתייע בתקנה 528 סיפה. כבוד הרשם (השופט ש' צור) קבע כי אף שאין באחד מן החיקוקים הנזכרים הסדר בעניין הארכת מועד, הרי לרשם נתונה סמכות להארכת מועד להגשת כל ערעור או בקשה לרשות ערעור (ב"ש 293/87 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' הלוי [17]; בש"פ 64/87 בנוליאל נ' מדינת ישראל [18]. וכן ראו בש"פ 2423/99 ביטון נ' מדינת ישראל [19]). המקור לסמכות נמצא בסעיף 90 לחוק בתי המשפט הנוכחי. נאמר שם, כי רשם רשאי לדון ולהחליט בבקשות הנוגעות לניהולו של הליך, לרבות "הארכת המועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור" (סעיף 90(3)). אם מתקבלת גישה זו, נמצא בכך פתרון לכל אותם מקרים שבהם חיקוק ספציפי אינו מסדיר במפורש את הסוגיה של הארכת מועד להגשתו של הליך לבית-המשפט. אין בכך, כמובן, כדי לסייע כאשר עסקינן בהארכת מועד לנקיטתו של הליך בפני בית-דין. אוסיף במאמר מוסגר, כי סעיף 90 לחוק בתי המשפט הנוכחי עוסק בסמכויותיו ובכוחותיו של רשם שנתמנה לפי אותו חוק (כללית לגבי רשם, ראו דין וחשבון של הוועדה לבדיקת מעמד הרשמים וסמכויותיהם [37]). מיד יכולה לצוץ השאלה אם סמכות כאמור נתונה לא רק לרשם אלא אף לשופט. נניח עניין זה בצריך עיון. 20. לפני שנשוב לשאלה אם לוועדת ערר, הפועלת לפי חוק התכנון והבניה ואשר היא נושא דיוננו, נתונה סמכות להאריך מועד, נזכיר עוד הסדרים מספר בכל הנוגע להארכת מועד. הסוג האחד של הסדרים הינו הסדרים שנקבעו בחקיקה ואשר יש להם תחולה כללית, והסוג האחר נוגע לסמכותו הטבועה של בית-המשפט להאריך מועד לעשיית פעולה שנקבעה בפסק-דין. 21. ניתן לחשוב על מצבים שונים שבהם נמנע מאדם, שלא מרצונו, מלנקוט הליך בפני בית-משפט (או בית-דין) או מלקיים חיוב חוזי במועד. דוגמה כזו נוכל למצוא במצב חירום, כאשר נעשה גיוס מלא או חלקי של צה"ל, כולל כוחות המילואים. המחוקק הסדיר את הנושא של הארכת מועד במצב מעין זה בחוק הארכת מועדים, תשל"ה-1974 (וכן ראו תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חרום מיוחד), תשנ"א-1991). אין צורך להיכנס לפרטי ההסדר שבחוק. די אם נאמר כי ניתנת על-פיו הארכת מועד סטטוטורית בהתמלא התנאים שבחוק הארכת מועדים, אף לעניין מועד שנקבע בחיקוק או על-פיו (סעיף 2(ג)(1) לחוק). על-כן נראה שבאותם מקרים שבהם חל חוק הארכת מועדים מוקנית הארכת מועד אף לגבי הגשת ערר לבית-דין, כולל ועדת ערר שבה עסקינן. הסדרים אחרים בעלי אופי כללי אשר מקנים למעשה הארכת מועד להגשת הליך לבית- משפט נקבעו לגבי פגרות של בתי המשפט ושביתה או השבתה בבתי המשפט. הטכניקה שננקטה בחקיקת המשנה היא לקבוע שהתקופה של הפגרה או של שביתה והשבתה לא תובא במניין הימים (ראו תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי יחד עם תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג-1983; תקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), תשמ"א-1981). כמו כן נזכיר שכאשר ימי מנוחה, פגרה או שבתון על-פי חיקוק הינם הימים האחרונים שבתקופה שנקצבה לעשיית מעשה, הם לא יבואו במניין הימים (סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות). הסדרים אלה מוגבלים בתחולתם מבחינות שונות. לענייננו, בכל הנוגע לוועדות ערר, חשוב להצביע על כך שהדין אינו נותן פתרון למצב שבו קיימת שביתה או השבתה במשרד הממשלתי הנוגע בדבר. ועדות הערר, הפועלות לפי חוק התכנון והבניה, שייכות מבחינה ארגונית-מינהלית למשרד הפנים. נתאר לעצמנו שעובדי משרד הפנים שובתים ואינם מוכנים לקבל מסמכים שונים, כולל עררים. מה יעשה אדם המעוניין להגיש ערר, שהרי התקנות המתייחסות לשביתה בבתי המשפט אינן חלות?! 22. נושא נוסף שראוי להזכירו כאשר עוסקים בהארכת מועד הוא סמכותו של בית- משפט להאריך מועד שנקבע בפסק-דין. הבעיה התעוררה במקרים שונים שבהם בית- משפט קצב בהחלטה או בפסק-דין מועד לעשיית פעולה, למשל ביצוע תשלום כלשהו. תדיר השאלה התעוררה כאשר בית-משפט נתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה, וכאשר המועד לעשיית מעשה נקבע בהסכם. אף בהקשר זה ניתן לחשוב על נסיבות חריגות שהביאו לכך שאדם לא ביצע את החיוב שהושת בפסק-דין תוך המועד שנקבע. לפעמים התוצאה של אי-עמידה במועד עלולה להיות קיצונית וקשה מאוד ביחס למחדל. התעוררה השאלה אם בכוחו של בית-המשפט להושיע על דרך של מתן ארכה לעשיית הפעולה. בתי-המשפט אכן הכירו בכך שנתונה להם "סמכות טבועה" להארכת מועד, כאשר הנסיבות שהביאו למחדל לא היו בשליטתו של בעל-הדין, והארכת המועד הייתה דרושה לשם עשיית צדק (ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב [20]; ב"ש 79/82 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד [21]; ע"א 499/81 עודה נ' חדורי [22]; רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד [23]; ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי [24]). ברור, כי עצם ההכרה בסמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק-דין סופי מצביעה על כך שנסיבות החיים הן לעתים כה מורכבות ומיוחדות, עד שלא היה מנוס מהכרה בסמכות כאמור לשם מניעה של תוצאות בלתי צודקות בעליל. כפי שהעיר כבוד השופט מ' חשין, יש מקרים שהשימוש בסמכות טבועה מביא, למעשה, לשינוי בדין המהותי, ואין בו אך משום הכרה בסמכות המתייחסת לענייני דיון ונוהל (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [25], בעמ' 264). סמכות טבועה להארכת מועד 23. מעיוננו הארוך בנבכי הנושא של הארכת מועד להגשת הליך ולביצוע מעשה לפי פסק-דין או על-פי חוזה, עולה כי במהלך השנים ננקטו מהלכי חקיקה, ראשית ומשנית, על-מנת להרחיב עוד ועוד את האפשרות להאריך מועד כאמור. בצד הפעילות החקיקתית מצאו אף בתי-המשפט נתיבים חדשים כדי להכיר בסמכותם שלהם להאריך מועדים בנסיבות מתאימות. כבר ציינו, שמעת לעת מתגלות סיטואציות שבהן אין באפשרותו של אדם לעשות מעשה תוך זמן קצוב בשל נסיבות שמעבר לשליטתו (להבחנה שנעשתה בחקיקה בקשר להארכת מועד בין נסיבות שאינן בשליטתו של אדם לבין נסיבות אחרות ראו סעיף 427(א) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955). לעתים מדובר בנסיבות המתייחסות לאנשים רבים, למשל במקרה של מצב חירום לאומי, המביא לגיוס כללי. פתרון כולל למצב מעין זה ניתן בחוק הארכת מועדים. כמו כן הזכרנו את הפתרון שנמצא לעניין שביתה או השבתה של בתי-המשפט ולשכות ההוצאה לפועל ואף לגבי פגרות בתי-המשפט (ראו פיסקה 21 לעיל). המקרים האמורים אינם מתייחסים לנסיבות פרטיות או אישיות של אדם המעוניין להגיש הליך או החייב לבצע פעולה מסוימת על-פי חיוב שהושת עליו. ברם נסיבות פרטיות או אישיות יכולות להיות בעלות משמעות דומה מבחינת השפעתן. ניתן לחשוב על מקרים של תאונה או חולי קשה המונעים מאדם מלפעול. דומה, שמצבים מעין אלה קשים להסדרה באופן כולל ומראש על דרך חקיקה. הפתרון האפשרי הוא באמצעות מתן סמכות לבית- המשפט או לבית-הדין להאריך את המועד תוך מתן שיקול-דעת. כאשר המחוקק לא הסדיר את הנושא באופן מפורש, מצאו בתי המשפט, כפי שראינו, דרכים שונות לטפל בבעיה. הדרך הבולטת ביותר הייתה באמצעות הכרה בסמכות טבועה להאריך את המועד. אכן, מבחינה עקרונית ניתן להכיר בסמכות טבועה כאמור של בתי-דין מינהליים, שחוק בתי הדין המינהליים אינו חל לגביהם, כפי שהוכרה סמכות כזו של בתי המשפט. מה ההבדל בין מקרה שבו אדם לא הפקיד במועד את הערובה לעניין דיון נוסף עקב היותו מאושפז בבית חולים, לבין מקרה דומה שמנע הגשת ערר לבית-דין מינהלי כלשהו?! על-כן ניתן בהחלט להכיר בסמכות של ועדת ערר להאריך מועד מכוח סמכות טבועה. אוסיף, כי עמיתי הנכבד, כבוד השופט ד"ר ד' ביין, קבע שלוועדת ערר, הדנה בעררים לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה, יש סמכות טבועה לפסוק הוצאות ושכר טרחה לעניין דיון בפניה: ע"ש (חי') 5020/97 שליק נ' הועדה המקומית, חדרה [30]. עם זאת נראה לי שבמקרה הנוכחי ניתן להכיר בסמכות כאמור בדרך שונה ועדיפה. כוונתי לדרך של השלמת חסר (לאקונה). אסביר עתה מדוע הדרך של סמכות טבועה נראית לי מתאימה פחות במקרה זה: (א) כפי שנאמר על-ידי כבוד השופט מ' חשין: "...גבולותיה של אותה 'סמכות טבועה' מטושטשים-משהו (בלשון המעטה)... היקף פרישתה של הסמכות אינו בהיר לחלוטין": רע"א 6339/97 הנ"ל [25], בעמ' 264 מול אות השוליים ב). בשל עמימותה של הסמכות הטבועה ראוי שיעשה בה שימוש כאמצעי אחרון, לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות. (ב) הכרה בסמכות טבועה להאריך מועד אינה נותנת תשובה לשאלה מהו קנה-המידה שעל-פיו תפעל ועדת ערר בבואה להתייחס לבקשה ספציפית להארכת מועד. כפי שאראה בהמשך (פיסקה 29 להלן), אם עסקינן בהשלמת חסר, תהא התשובה לשאלה שהוצגה כמעט מתבקשת מאליה. סמכות להאריך מועד אינה בגדר סמכות עזר 24. לפני שנעבור לדון בסוגיה של השלמת חסר, ראוי שנבחן, ונוריד מעל הפרק, מקור אפשרי אחר לסמכות של בית-דין מינהלי להאריך מועד לנקיטת הליך בפניו בהיעדר הסדר מפורש בחיקוק. האפשרות שאליה אתייחס היא הכרה בסמכות הנזכרת כסמכות עזר של בית-דין. הבסיס החוקי לסמכויות עזר מצוי בסעיף 17 לחוק הפרשנות, הקובע כדלקמן: "(א) הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו - משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק. (ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת". ברי, שסעיף זה חל אף על בית-דין מינהלי, כולל ועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה, שהרי לגופים אלה נתונה סמכות דיון והכרעה (כללית לגבי הנושא של סמכויות עזר ראו, י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך א) [34], בעמ' 246 ואילך). סמכויות עזר כשמן כן הן. מיועדות הן לאפשר לגוף שבו מדובר לתפקד אף אם החיקוק הספציפי לא הקנה לו סמכות בכל הנוגע לקביעת נוהלי עבודה וסדרי דיונים. מכאן ההכרה בסמכותו של בית-דין רבני לקבוע בעצמו את סדרי הדין בפניו, כל עוד אלה לא נקבעו בחיקוק: בג"ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים [26] (אם כי באותו מקרה נעשה שימוש בסמכות טבועה על-מנת להכיר בסמכויות עזר, בלא אזכור של סעיף 26 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], אשר סעיף 17 לחוק הפרשנות בא תחתיו). הסמכות להאריך מועד אינה יכולה להיחשב כסמכות עזר, יען כי אין מניעה שהוועדה תתפקד, ובלבד שהפונה אליה הגיש את הערר במועד שנקבע בחיקוק. במילים אחרות, ובהתייחס למקרה הקונקרטי שבפנינו, אילו הוגש הערר על החלטתה של השמאית המכריעה תוך שלושים ימים מעת שהומצאה החלטתה, הייתה הוועדה חייבת לדון בערר, ונתונים לה כל הכוחות הדרושים לשם הכרעה, לפיכך אין מקום לדבר על סמכות להאריך מועד כסמכות עזר. סמכות להאריך מועד: השלמת חסר 25. האפשרות הנוספת להכיר בסמכותו של בית-דין להאריך מועד חרף היעדרה של הסמכה מפורשת בחיקוק הינה באמצעות השלמת חסר, היינו אם נגיע למסקנה כי העובדה שהוועדה לא הוסמכה להאריך מועד הינה בבחינת חסר בחקיקה, ואם אף נאמר כי אין מדובר בהסדר שלילי, יהא מקום לקבוע שאכן לוועדת ערר נתונה סמכות להאריך מועד להגשתו של הליך בפניה. הנושא של חסר והשלמתו הינו נושא מורכב (ראו דיון מקיף בנושאים אלה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית [35], שער רביעי, פרקים שני ושלישי). שיטתנו המשפטית מכירה באפשרות של השלמת חסר. הדבר עולה בבירור מסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, הקובע מהי הדרך להשלמתו של חסר. השאלה העיקרית היא אם היעדר הוראה חוקית, המקנה סמכות לבית-דין להאריך מועד, משמעו חסר הטעון השלמה. אין צורך לחזור ולפרט את ההסדרים השונים שנקבעו בחקיקה לשם טיפול בבעיה של אי-נקיטת פעולה תוך מועד קצוב. לאור ההסדרים השונים שבחקיקה נראה לי כי מוטל נטל כבד על הטוען שהשתיקה של החוק בנושא דיוננו הינה בבחינת הסדר שלילי, קרי הסדר מלא ושלם, השולל הכרה בסמכות להאריך מועד. לעניין זה חשוב לציין כי מוצאים אנו הסדרים שונים, כנראה אך בתחום של ערעורי בחירות, שבהם נשללה במפורש סמכות להאריך מועד. הוראות השוללות מבתי- המשפט סמכות להאריך מועד מצויות בסעיף 23א לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965, ובסעיף 143 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969. ההיגיון שמאחורי הוראות אלה ברור: מצב של אי-ודאות בכל הנוגע לזהות בעלי זכות הבחירה והזוכים בבחירות, בין כלליות ובין מקומיות, הינו בלתי רצוי ואף עלול לפגוע באושיות המשטר הדמוקרטי. כזכור, בעניין הטעון הכרעה אין התייחסות בחקיקה לנושא של הארכת מועד להגשת ערר, כלומר החוק שותק בעניין. בית-המשפט העליון הציג את השאלה: "...כיצד עלינו להתייחס לשתיקת המחוקק... האם נראה בה שתיקה מדעת, יצירה מכוונת של הסדר שלילי... או שמא נראה בה מעין שכחה בהיסח- הדעת, השמטה בלתי-מובנת של עקרון משפטי שיחול באותו עניין?" (ע"א 108/59 פריצקר נ' "ניב" בע"מ (בפירוק) [27], בעמ' 1549). 26. כיצד נתייחס לשתיקתו של חוק התכנון והבניה בנושא? האם הכרה בסמכות להאריך מועד להגשת ערר בענייני תכנון ובנייה מתנגשת עם תכליתו של חוק התכנון והבניה וההסדרים השונים שבו? טענה כזו אכן ניתן להעלות לאור העובדה שחוק התכנון והבניה, בייחוד בעקבות תיקון 43 שלו משנת 1995, קובע לוחות זמנים לגבי הליכי תכנון ורישוי מתוך כוונה לקצרם ולפשטם. הדבר עולה בבירור מכך שהצעת החוק, אשר הפכה לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995, הוכתרה "הצעת חוק התכנון והבניה (ייעול וקיצור הליכים) (תיקון מס' 40) תשנ"ה-1994" (ראו, למשל, הסעיפים הבאים בחוק התכנון והבניה: 62(ב), 109(ב), 109א ו-157). כלומר, ניתן לטעון כי אם תינתן הארכת מועד להגשת ערר יגרום הדבר לעיכובם של הליכי תכנון ורישוי ולהתמשכותם מעבר למידה. עם זאת דווקא המקרה שאנו דנים בו אינו נוגע כלל להליך תכנון או רישוי שטרם נסתיים. נזכיר, כי עוסקים אנו במהלך שתחילתו בתביעה לפיצויים בגין פגיעה שלא עקב הפקעה, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. תביעה כזו מושתתת כל כולה על תכנית שאושרה. כאמור בסעיף 197(ב), המועד להגשת תביעה הוא "תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית". משמע, הזכות לתבוע פיצויים נובעת מפגיעה שנגרמה על-ידי תכנית שאושרה ונכנסה לתוקף. על-כן אין שום סתירה בין הכרה בסמכות של ועדת ערר להאריך מועד להגשת ערר לפי סעיף 198(ה)(4) לחוק (או לפי סעיף 198(ד)) לבין התכלית של תיקון 43, בכל הנוגע לקיצורם של הליכי תכנון ורישוי. יתרה מזאת, סבורני שגם במקרים אחרים לפי חוק התכנון והבניה, כאשר מדובר בעררים הנוגעים להליכי תכנון או רישוי שטרם הושלמו, יש להכיר בסמכות להאריך מועד, שכן אף שם אין מדובר בהסדר שלילי (להשקפה בדבר קיום הסדר שלילי בכל הנוגע לסמכות להארכת מועד, אם כי לגבי ועדת ערר מסוג אחר, ראו ע"ש (חי') 557/95 הד הקריות בע"מ נ' מנהל הארנונה עירית חיפה [31]). במקרה אחד שבא בפני עמיתי הנכבד השופט ד"ר ע' מודריק הוא קבע כי אין למועצה הארצית סמכות טבועה להאריך מועד להגשת ערר לפי סעיף 110(ד) לחוק התכנון והבניה: עת"מ (ת"א) 1208/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת-גן נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה [32] (ניתן ביום 20.12.2001). ברם אף חברי הנכבד השאיר בצריך עיון את השאלה מה הדין אילו היה מדובר באותו מקרה בנסיבות חריגות, כמו תאונה, שבגינה נגרם איחור בהגשת ערר. בסופו של יום, עלינו לזכור כי התפקיד של מרבית בתי-הדין המינהליים, כולל ועדות הערר השונות שבחוק התכנון והבניה, הוא להפעיל ביקורת ופיקוח על החלטות של רשויות מינהליות שונות. אי-הכרה בסמכות להאריך מועד, אף כאשר הערר לא הוגש במועד בשל נסיבות שאינן בשליטתו של המבקש לערור, אינה מתיישבת עם המטרה שמאחורי הקמתם של בתי- דין מינהליים. דומה, שהפתרון לדילמה יימצא על דרך נקיטת גישה מצמצמת באשר לאפשרות ליתן הארכת מועד, כאשר זו מתבקשת. משום כך בצד הכרה בסמכות העקרונית של ועדות ערר להאריך מועד יהיה מקום לקמץ במתן הארכות מועד על-מנת למנוע שהליכי התכנון והרישוי יתארכו ויתעכבו. 27. טענה אפשרית כנגד הכרה בסמכות להאריך את המועד היא כי הדבר אינו מתיישב עם עקרון חוקיות המינהל. לפי עיקרון זה "אין סמכות לשום רשות מינהלית אלא אותה סמכות שהוענקה לה לפי חוק": זמיר בספרו הנ"ל [34], בעמ' 49. על-כן ניתן לטעון כי שתיקתו של חוק התכנון והבניה בשילוב עם עקרון חוקיות המינהל מובילים למסקנה שאין לוועדת ערר סמכות להאריך את המועד. כזכור, העלינו את האפשרות שלבתי-דין מינהליים נתון הכוח להאריך מועד מכוח הסמכות הטבועה. פרופ' זמיר, בדברו על עקרון חוקיות המינהל, אף כתב כי "שומר נפשו ירחק מהסמכות הטבועה" (שם [34], בעמ' 53). דעתי היא שלא קיימת סתירה בין עקרון חוקיות המינהל לבין הכרה בסמכות של בתי דין להאריך מועד (לדעה דומה ראו ע"ש (חי') 5020/97 הנ"ל [30]). עקרון חוקיות המינהל בא, בין היתר, על-מנת להגן על האזרח מפני סמכות-יתר של הרשויות הנמנות על המינהל הציבורי. יש לזכור, כי אם נמצא שלבית-דין מינהלי מוקנית סמכות להאריך מועד להגשת הליך בפניו אף בהיעדר הוראה מפורשת בחיקוק, יהיה בכך משום חיזוק, מבחינה מסוימת, של הביקורת על מעשי המינהל. דומני, שלא אטעה אם אומר שהמקרה השכיח של פנייה לבית-דין מינהלי הינו המקרה שבו אזרח מלין על החלטה מינהלית כלשהי. מכאן, שהקביעה כי לוועדת ערר נתונה סמכות להאריך מועד לא תפגע באזרחים, אלא דווקא ייתכן שתסייע לביקורת על החלטות מינהליות. איני מתעלם מכך שאמנם בעניין הספציפי שבפניי הייתה זו דווקא רשות מינהלית, היא המערערת, אשר ביקשה להגיש ערר, אולם כפי שכבר אמרנו, המקרה השכיח הינו זה שבו תקיפתה של החלטה מינהלית נעשית על-ידי אזרח, ולא על- ידי רשות מינהלית אחרת. 28. לסיכום נקודה זו, יש להתייחס לשתיקתו של חוק התכנון והבניה בנושא הארכת מועד להגשת ערר כאל שכחה או השמטה, ולא כאל הסדר שלילי. על-כן מסקנתי היא שלוועדה יש סמכות להאריך מועד להגשת ערר ממין העררים שבהם עסקינן, היינו עררים לפי סעיפים 198(ד) ו-198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה. דעתי היא שהסמכות האמורה קיימת גם בכל הנוגע לעררים אחרים שבחוק התכנון והבניה, אף כאשר מדובר באלה הנוגעים להליכי תכנון או רישוי תלויים ועומדים. מובן שבמקרים מעין אלה יהיה צורך בזהירות רבה במיוחד במתן הארכות מועד. המבחן: טעמים מיוחדים 29. משהכרנו בסמכות להאריך מועד מן ההיבט העקרוני, יש לבחון את השאלה מהו קנה-המידה כאשר יש להחליט במקרה קונקרטי אם להאריך את המועד. בשלב זה חוזרים אנו לנושא של השלמת חסר. על-פי סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התשובה תימצא על דרך של היקש. ההסדר בעל התחולה המקיפה ביותר בנושא של הארכת מועד להגשתו של הליך מצוי בתקנות סדר הדין האזרחי. במקרה של הארכת מועד שנקבע בחיקוק יש לקיים את המבחן של "טעמים מיוחדים שיירשמו", כאמור בתקנה 528 סיפה לתקנות סדר הדין האזרחי. אמנם, בעניינו אין מדובר בבית-משפט אלא בבית-דין, אולם אף לגבי בתי-דין מינהליים נקבע, כזכור, בחקיקה ראשית כי ראש בית-הדין או יושב-ראש המותב רשאי להאריך את המועד להגשת ערר "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 22(ב) לחוק בתי דין מינהליים). קיימים אף הסדרים נוספים שבהם הוחל קנה-מידה דומה לצורכי הארכת מועד (למשל: תקנה 128(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979; תקנה 125 סיפה לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991; תקנה 4 לתקנות הדיון הנוסף; סעיף 59ג(ה) סיפה לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). אכן, בצד אלה ניתן למצוא הוראות באשר לסמכות להארכת מועד שבהן ננקט מבחן שונה (לדוגמה, תקנה 7 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (סדרי דין בועדת ערר), תשל"א-1971). מכל מקום, מרבית ההסדרים, בוודאי מבחינת היקף פריסה ותדירות שימוש, נוקבים במבחן של "טעמים מיוחדים". על-כן יש לדעתי להפעיל אף מבחן זה, תוך התאמה, ובשינויים המחויבים, כאשר עוסקים אנו בוועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה. בנקודה זו ראוי להתייחס לעניין נוסף והוא זהות הרשות שבסמכותה להאריך את המועד - האם הוועדה במליאתה או יושב-ראש הוועדה. בחוק בתי דין מינהליים נקבע כי הסמכות מצויה בידי ראש בית-הדין או יושב-ראש המותב (סעיף 22(ב)). הואיל ובחוק התכנון והבניה אין כמובן כל הוראה בנושא, נתונה הסמכות ממילא בידי הוועדה כולה. האם המערערת הציגה טעמים מיוחדים? 30. משהגענו עד הלום, עלינו לברר את השאלה אם נסיבות המקרה אמנם באות בגדרו של טעם מיוחד. לשם כך עלינו לחזור ולהזכיר את הנתונים הבסיסיים. כזכור, למערערת היה ידוע כבר בסוף חודש אוגוסט או בתחילת ספטמבר 2000, כי המשיבה השלימה את השומה המכרעת וכי על הצדדים לשאת בשכר הטרחה. אף שהשומה לא הגיעה לידי המערערת, היא ידעה במה מדובר מבחינה עניינית מן השומה האחרת שהכינה המשיבה לצורכי ההליך שהתנהל בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. בחודש דצמבר 2000 ביקשה המערערת מבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו לפסול את השומה שהוגשה לו. ביום 9.1.2001 ביקשה המערערת מן הוועדה לפסול את השומה המכרעת שבאותה עת טרם הומצאה למערערת ואשר המערערת טרם שילמה עבורה. הוועדה דחתה את הבקשה לפסול את השומה המכרעת בהחלטה מיום 5.2.2001. השומה המכרעת הומצאה למערערת ביום 20.2.2001, לאחר שהמשיבים שילמו למשיבה את חלקם שלהם בשכרה. המערערת שילמה למשיבה את השכר בסוף חודש מארס 2001. עותק של השומה המכרעת שנשלח על-ידי המשיבה למערערת נתקבל אצל זו האחרונה ביום 5.4.2001. לאחר מכן, בחודש אפריל 2001, ביקשה המערערת הארכת מועד להגשת הערר. הבקשה נדחתה על-ידי יושב-ראש הוועדה ביום 1.5.2001. ביום 6.5.2001 הוגש הערר לוועדה. כפי שקבענו, המועד שממנו יש למנות את התקופה של שלושים ימים להגשת ערר הוא יום 20.2.2001, עת שהשומה המכרעת הומצאה למערערת על-ידי המשיבים. המועד האחרון להגשת ערר היה אפוא ביום 22.3.2001. ברור, שנתוני המקרה אינם מביאים אותו בגדר נסיבות שלא היו בשליטת המערערת ואשר מנעו ממנה להגיש ערר במועד. נזכיר שוב, שעוסקים אנו בערר לפי סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה, היינו בערר שאינו נוגע להליך תכנון או רישוי תלוי ועומד, שהרי התכנית כבר אושרה ונכנסה לתוקף. מוכן אני לקבל שבערר מעין זה רשאית הוועדה להאריך את המועד במקרה מתאים, אף כאשר האיחור נובע מנסיבות שבשליטתו של המבקש. לעניין זה יש להדגיש, שהמערערת ידעה בראשית חודש ספטמבר 2000 לכל המאוחר שהשומה המכרעת הוכנה וניתן לקבלה. יש בהחלט להתחשב, במובן השלילי, בכך שהמערערת נמנעה מלשלם את שכרה של המשיבה במשך חודשים. המערערת אף הגדילה לעשות כאשר ניסתה להסתייע במחדל זה לביסוס הטענה שטרם החל המועד להגשתו של ערר. יתרה מזו, המערערת ביקשה מהוועדה ביום 9.1.2001 לפסול את השומה המכרעת, כלומר ננקט מהלך נגד השומה המכרעת בפני הוועדה, אף שהמערערת טרם שילמה את השכר שהגיע למשיבה. לאור התנהגותה של המערערת כמתואר אין להכיר בכך שקיים טעם מיוחד ליתן לה ארכה להגשת ערר. אף הטענה כי מתנהל הליך מקביל בבית- משפט השלום, שבמסגרתו תוקפת המערערת את השומה שהוגשה שם, אין בה כדי לסייע בידיה; אפילו ניתנה הארכת מועד בהליך הנוכחי, ייתכן שהתוצאות בו יהיו שונות לגופו של עניין מן התוצאות בהליך המתנהל בבית-משפט השלום. גם הטענה שלפי השומה המכרעת על המערערת לשלם למשיבים סכום גבוה, אין בה כדי להועיל למערערת. אי לכך מסקנתי היא שאין מקום ליתן הארכת מועד למערערת לשם הגשתו של ערר לוועדה. סיום 31. בערעור זה הלינה המערערת על דחייתו על הסף של ערר על-ידי הוועדה מן הטעם שהוגש באיחור. מטרתו של הערר הייתה להשיג על שומה מכרעת שיצאה מתחת ידי המשיבה. השומה המכרעת עסקה בפיצויים שהגיעו למשיבים, לטענתם, בגין פגיעה על-ידי תכנית שלא עקב הפקעה. את הערר יש להגיש תוך שלושים ימים מעת המצאתה של השומה המכרעת. הערר הוגש ביום 6.5.2001. השאלה הראשונה שבה נחלקו הצדדים הייתה, מהו המועד שממנו יש למנות את התקופה של שלושים הימים להגשת ערר. קבעתי, כי המועד הוא יום 20.2.2001, היום בו נתקבלה השומה אצל המערערת מידי בא כוח המשיבים. מכאן, שהערר הוגש באיחור. הסוגיה האחרת שבה היה צורך להחליט היא אם לוועדת ערר נתונה הסמכות להאריך מועד להגשת ערר, אף שחוק התכנון והבניה והתקנות שעל-פיו אינם מסדירים את הנושא. בעניין זה הגעתי למסקנה, שאכן סמכות כזו קיימת, וכי ניתן לבססה מכוח השלמת חסר או מכוח סמכות טבועה. אמת-המידה שלפיה תיבחן בקשה להארכת מועד על-ידי ועדת ערר היא "טעם מיוחד". עובדות המקרה נבחנו, ונמצא כי המערערת לא השכילה להראות שנתקיים במקרה זה טעם מיוחד ליתן לה הארכת מועד להגשת ערר. 32. אשר-על-כן דינו של הערעור להידחות וכך נפסק. המערערת תישא בשכר טרחת עורך-דין של המשיבים בסכום של 12,000 ש"ח. הארכת מועדעררועדת ערר