בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. החלטה זו התעכבה קמעא בשל מחלת הח"מ, ועם הצדדים הסליחה. פסק הדין נשוא הבקשה שבפניי ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 9.12.02. בהחלטה זו, החליט בית המשפט המחוזי למחוק על הסף את עתירת המבקשות להכריז על הצעתן כהצעה הזוכה במכרז, תוך השארת עתירתן לביטול זכיית המשיבות 7-2 במכרז על כנה. המבקשות השיגו על פסק הדין בבקשת רשות לערער שהוגשה לבית משפט זה (בר"מ 10999/02). ביום 24.3.03 נדחתה בקשת הרשות לערער בהחלטה של כב' השופטת ביניש. בהחלטתה, קבעה כב' השופטת ביניש, כי ההחלטה האמורה היתה בבחינת פסק דין חלקי, אשר הדרך לתקיפתו היתה בהגשת ערעור בזכות, ולא בהגשת בקשת רשות לערער, כפי שנעשה בפועל. עוד ציינה כב' השופטת ביניש, כי "המועד להגשת ערעור על החלטת המחיקה האמורה כבר חלף, אבל אם תוגש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, יש להניח כי יובא בחשבון שהעתירה להכריז על הצעת המבקשות כהצעה הזוכה במכרז נמחקה בשל נימוק משפטי שעורר כבר בעבר חילוקי דעות בבית משפט זה, ויש להניח כי אף תובא בחשבון העובדה שהמשיבים לא טענו העדר סמכות ואף ביקשו הארכת מועד להגשת תגובתם." עוד קבעה כב' השופטת ביניש, כי נוכח העובדה, ששאלת מחיקת העתירה צריכה להתברר בפניי בית המשפט "הן לגבי השאלה אם ליתן הארכת מועד להגשת הערעור והן לגבי הערעור לגופו אם תינתן הארכה", יש מקום ליתן צו ביניים על מנת שלא יסוכל בירור הערעור ועל מנת לשמר מצב קיים. עוד צויין, כי "צו הביניים יותנה בכך שהמבקשות יגישו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת המחיקה נשוא בר"ם 10999/02, תוך שבעה ימים מיום מתן החלטה זו. אם תידחה הבקשה האמורה להארכת מועד יפקע תוקפו של צו ביניים זה. אם תינתן הארכת מועד, צו הביניים יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת על ידי ההרכב שידון בערעור על החלטת המחיקה נשוא בר"ם 10999/02." הבקשה שבפניי הוגשה בתוך המועד שנקבע בהחלטה האמורה על מתן צו בינים. תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 קובעת, כי המועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון "לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו". לעניין זה, ניתן לשאוב השראה מן הפסיקה שדנה בפירושה של הדרישה לטעמים מיוחדים, שנקבעה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אכן, בכל הנוגע לבירורם של ערעורים המוגשים לפי חוק בית המשפט לעניינים מינהליים, הירבה מחוקק המשנה להפנות לדינים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי (ראו, למשל, תקנות 32 ו-34 לתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים). על רקע זה, אבחן האם מתקיים בנסיבות מקרה זה טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת. אני סבור, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. שאלה עיקרית בבחינת קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה היא, האם הארכה עלולה לפגוע בציפיתו של בעל הדין שכנגד לכך שלא יוטרד בערעור מצד מבקש הארכה (ראו לעניין זה בש"א 5925/01 נסימי נ' הודיה מושב עובדים, פ"ד נו(1) 193, 198). במקרה זה, לא התגבשה ציפיה כזו בטרם חלוף המועד להגשת ערעור בזכות על החלטת בית משפט קמא. בקשת הרשות לערער בבר"מ 10999/02 הוגשה ביום 24.12.02, זמן ניכר בטרם חלוף 30 הימים להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.12.02. במצב זה, היו המשיבים ערים לכך שאין המבקשת משלימה עם החלטת בית משפט קמא. יתר על כן, המשיבות לא העלו כל טענה כנגד ההליך שננקט בבית משפט זה בבר"מ 10999/02. מכך עולה, כי לא הסתמכו על טעותן של המבקשות בהליך שנקטו, ולא שינו את מצבן לרעה על יסוד טעות זו. לא למותר לציין, כי בדין נקבע הסדר המתייחס למצב דברים זה, ומקנה לבית המשפט סמכות להחליט לדון בבקשת רשות לערער כבכתב ערעור, מקום בו הוגשה בטעות בקשת רשות לערער אף שהיתה לבעל הדין בפועל זכות ערעור (ראו תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). יש בדין זה כדי להצביע על גישת המחוקק, אשר גילה דעתו כי הגשת בקשת רשות לערער, מקום בו קיימת זכות ערעור, מעמידה את בעל הדין שכנגד על כך שהחלטת הערכאה הקודמת שנויה במחלוקת, ועל כך שבמצב כזה מן הראוי לצייד את בית המשפט בכלים לתקן את הטעות שנפלה, ואשר לא גרמה לפגיעה באינטרס ראוי להגנה של בעל הדין שכנגד. זאת ועוד. בנסיבות עניין זה, הטעות שטעו המבקשות בסוג ההליך יכולה להשתית אף היא טעם מיוחד למתן ארכה. אכן, לא כל טעות בדין היא בהכרח טעות אופרטיבית, המקימה עילה למתן ארכה. עם זאת, ישנם מקרים בהם טעות בדין עשויה להקים טעם מיוחד למתן ארכה (ראו בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702). בין השאר, הכירה הפסיקה בכך שסיווגו של פסק דין על ידי הערכאה שנתנה אותו כ"החלטה", תומך בהכרה בטעות בדין כעילה להארכת מועד (ראו בש"א 1424/90 גולדברג נ' שוורץ, פ"ד מד(3) 369). הדברים אמורים בוודאי במקרה זה, בו לא העלו המשיבים כל טענת סמכות כנגד בקשת הרשות לערער. מכך עולה לכאורה, כי הטעות שטעו המבקשים בדבר אופן התקיפה של החלטת בית משפט קמא וסיווגה היתה משותפת לכל הצדדים להליך. עובדה זו תומכת בסבירותה של הטעות, ומספקת תמיכה נוספת לקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה. לכל אלה יש להוסיף, כי מדברי כב' השופטת ביניש בהחלטתה בבר"מ 10999/02 עולה, כי המקרה נשוא הבקשה שבפניי מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות. עובדה זו כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. עם זאת, בהצטרף לעובדות נוספות, יש בה כדי לתמוך בקיומו של טעם מיוחד כאמור (ראו עניין גולדברג הנ"ל). מכאן, כי גם נתון זה מסייע לעניינם של המבקשים. התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשה ומאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. נוכח מכלול נסיבות העניין, לא מצאתי מקום לחייב מי מן הצדדים בהוצאות. אשר לבקשה כי אעשה שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שסמכות זו אינה נתונה עוד, לאחר שבר"מ 10999/02 נדחה, והתיק נסגר. במצב זה, יוגש הערעור תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. לאחר השלמת ההליכים המקדמיים בתיק, יקבע התיק לדיון, כמבוקש, בהקדם האפשרי. הארכת מועדטעות בדין