זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון). המהלך הדיוני הכרוך בבקשה זו התנהל בזיג זג בלי לחסוך מהצדדים זוויות חדות וסיבובים מסוכנים. הוא פורט בהחלטות קודמות מיום 27.8.2000 ומיום 7.11.2000. כדאי לעמוד על עיקריו. פסק-הדין נושא הערעור ניתן ביום 12.5.2000 "בהעדר ב"כ הצדדים". המצאת פסק-הדין הייתה אמורה להיעשות "לב"כ הצדדים בדואר רשום". פסק-הדין הומצא למבקש בדואר רשום. ההמצאה נעשתה ביום 21.5.2000. הערעור הוגש ביום 5.7.2000, לכאורה בתוך התקופה הקבועה בחוק. ואולם, התחוור כי פסק-הדין היה מצוי ברשות המבקש קודם לכן. פסק-הדין שצורף לערעור עצמו נשא חותמת פקסימיליה מיום 18.5.2000. כיצד קרה הדבר? מתברר שביום 16.5.2000 שלחו המשיבים דרישה לתשלום הוצאות המשפט. מתוך דרישה זו למד המבקש כי ניתן פסק-דין. הוא פנה אל המתמחה של באת-כוחו, וזו הודיעה כי אם יזדמן "מי מעובדי המשרד לבית המשפט ינסה לקבל את פסק הדין. ואכן, למחרת, ביום 18.5.2000 צולם פסק הדין על ידי פקידה ממשרד עורכי הדין ונשלח בפקסימיליה למערער. דא עקא, שפסק-הדין נשלח לכתובת שלא שימשה עוד את המערער, כך שגם המערער וגם באת כוחו (שנעדרה אותו יום ממשרדה) קיבלו בפועל את פסק הדין ביום 21.5.2000, המועד בו נעשתה ההמצאה" (ההחלטה מיום 27.8.2000). ביום 24.7.2000 הגישו המשיבים בקשה לסילוק הערעור על הסף. המשיבים ציינו כי מתוך הודעת הערעור שהוגשה על-ידי המבקש הם למדים כי "פסק הדין היה בידי ב"כ [המבקש] לכל מאוחר, ביום 18.5.00". לפי זה המועד להגשת הערעור חלף ביום 2.7.00. כבוד הרשם א' זולטי נעתר לבקשה. ההחלטה סבה סביב שאלת המועד הקובע לצורך תחילת מירוץ הזמן להגשת הערעור. נבחנה התפיסה הקובעת כי ידיעה שקולה להמצאה, וצוין כי "תמונת הדברים אינה ברורה". נקבע כי בעקבות יוזמת המבקש הגיע לידיו פסק-הדין עוד קודם להמצאתו על-ידי בית-המשפט. יוזמה זו "הפעילה את מרוץ הזמן להגשת הערעור". התוצאה הייתה שהערעור הוגש באיחור, ונקבע כי מן הדין למוחקו. המבקש ערער על החלטה זו (ע"א 6842/00). בסמוך לכך הוא הגיש גם בקשה לעיון מחודש, ולצדה בקשות להארכת מועד. הבקשה לעיון מחודש נדחתה על-ידיי ביום 12.10.2000, שכן העיון המחודש לא היה אלא ניסיון מוסווה לערער על החלטת כבוד הרשם זולטי. ערעור כזה אין לו תוחלת, גם אם הוא מכונה עיון מחודש, מה גם שהמבקש הגיש ערעור על ההחלטה בפני שופט של בית-המשפט. הבקשה להארכת מועד לא נדונה, ונאמר כי יש להמתין לפסק-הדין בערעור. בינתיים נקבע בערעור כי ראוי ששאלת הארכת המועד תידון לפני הערעור, "שאם הבקשה להארכת מועד תתקבל, יתייתר הדיון בהחלטת הרשם כפי שהיא כיום" (החלטת כבוד השופטת שטרסברג-כהן מיום 27.12.2000). כך חזרו הצדדים לנקודת הפתיחה, והיא - אם ראוי להיעתר לבקשה להארכת מועד. העיקרון - ידוע. המועד להגשת ערעור אזרחי קבוע בחיקוק. על-כן חובה על מבקש הארכת המועד להצביע על טעם מיוחד כדי שבקשתו תיענה. לעניין זה מקפידים עם בעל-הדין הקפדה יתרה. "משקבעו התקנות שיש להגיש ערעור תוך 45 יום, והמערער איחר אפילו ביום אחד, אין להיעתר לבקשתו, כדבר שבשגרה, שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק מ-30 יום ל-31" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [16], בעמ' 897). אך "טעם מיוחד" כמוהו כשקית - היא אינה עומדת עד שלא יוכנס לתוכה משהו. מהו אותו "משהו"? עיון בטיעוני הצדדים מלמד כי קשה למצוא שיטה של ממש באיתורו של טעם כזה. כך, קיומו של הליך תלוי ועומד הוכר כטעם מיוחד (זוסמן בספרו הנ"ל [16], בעמ' 892). זהו גם הדין אם ניתנה למשיב בערעור הודעה על הכוונה להגיש ערעור, שכן יש בהודעה כזו כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עיזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי [1]). גם מחלתו של עורך-דין מהווה טעם מיוחד (בש"א 6919/98 עיזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ' רוזנבלום [2]) וכמוה, להבדיל, תקופת אבל של בעל-הדין בשל מותו של קרוב משפחה (ע"א 232/60 עבורך בע"מ נ' וורמן [3]). לעומת זאת נסיבות אישיות אחרות אינן עולות כדי טעם מיוחד, לרבות היות בעל-הדין נעדר השכלה (בש"א 445/99 אורגד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [4]), חשוף לקשיי הבנה (בש"א 3563/98 עובדיה נ' עזבון המנוח יעקב עובדיה [5]) ואף נטול ייצוג (ב"ש 488/82 בנישו נ' בנישו [6], בעמ' 728). "טעות של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה" (ע"א 8547/96א אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין [7]). לעומת זאת טעות משרדית, תקלה בהשגת המסמכים הנחוצים לצורך הכנת הערעור או עומס בעבודת עורך-הדין אינם מהווים טעם מיוחד (המ' 513/77 יעקב בוסקילה, קטין על-ידי הוריו נ' משרד החינוך והתרבות [8]; זוסמן בספרו הנ"ל [16], בעמ' 893; בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל [9]). גם טעות בספירת הימים אינה, ברגיל, בבחינת טעם מיוחד (בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח אחמד זוהיר [10]). סוגיית הטעות בדין כטעם מיוחד עוררה דיונים שונים ולא הייתה נקייה מספקות. תחילה נקבע שהלכה היא בדיני הארכת מועדים שטעות של בעל-דין הנוגעת לעניין שבחוק אינה מהווה צידוק להארכת המועד, ואחת היא אם מדובר בטעות עובדתית הנוגעת לתוכנו של החוק, כגון - מניין הימים הקבוע לעשיית פעולה (ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה [11], בעמ' 11) או בטעות משפטית הנובעת מאי-ידיעת החוק עצמו (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס [12], בעמ' 619). ואולם, בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון [13] הצבעתי על הקשיים העכשוויים בהלכה זו: "הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, החוזר ונשנה בהחלטות בית-המשפט, מקורו עוד בתקופה שבה נחשבה טעות שבדין ל'בלתי אופרטיבית'. הבחנה זו הוסרה בינתיים בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שמשה מנוף לשחרורו של בעל-הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34יט של חוק העונשין, תשל"ז-1977, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכולה לשמש הגנה לנאשם... האופרטיביות של הטעות אינה מכתיבה בהכרח את התוצאה של גלגול המראות לאחור ושחרור הטועה מתוצאות טעותו. תמיד יש לבחון את האינטרס הנגדי, לרוב אינטרס ההסתמכות של בעל-הדין האחר. אך הטעות שבדין, כמו כל טעות אחרת, מחייבת בדיקה" (שם, בעמ' 705-704). ועוד: חידוש הילכתי מבית מדרשו של בית-המשפט העליון עולה כדי טעם מיוחד להארכת המועד (ע"א 430/64 רייטלר נ' אגודה צרכנית שיתופית [14]). אך "הלכה היא שחשיבות העניין העומד לדיון אינה בבחינת טעם המצדיק לכשעצמו הארכת מועד, אלא יכול הוא בנסיבות מיוחדות להוות טעם מצטבר לטעם קיים" (בש"א 3112/99 הנ"ל [10]). טעם מיוחד הוא עדיין מעיל הקסמים המייחד את הטעמים המבססים הארכת מועד, אך קשה להצביע על שיטתיות כוללת בהגדרתו. בכך אין בהכרח משום חולשה. הניסיון לקבוע הגדרה אחת כללית הטובה מראש לתפיסת כל המצבים, כמוה כניסיון ללכוד לטאה באמצעות זנבה. כלטאה היא משאירה את זנבה בין אצבעותיך ובורחת לה בידיעה ברורה כי היא עתידה לצמח כהרף עין זנב חדש. עם זאת היעדר כלל מוצק אין משמעו כי מדובר במונח נזיל, המשתנה מפעם לפעם. העיקרון שלפיו נקבע תוכנו של המונח טעם מיוחד אינו יכול להתמצות בעריכת רשימת מלאי של החלטות. ההסבר לטעם המיוחד חייב לכלול לא רק את המקרה היחיד שהוליד הכרה בטעם כזה, אלא לתת מרשם ביחס למקרים העתידים להתרחש. זהו פשר הנגיעה במהות של הגדרה משפטית. ואכן, בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל-הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה שבו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל-הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על-ידי בדיקה שיגרתית, שהגשת כל כתב- טענות מחויבת בה. לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה של בית-המשפט או טעות של עורך-הדין. לעומת זאת אין מכירים כטעם מיוחד בתקלות שניתן להיערך להן מבעוד מועד (קשיי הבנה או עומס עבודה). אין נעתרים לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שיגרתיים אמורים לגלותה. שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי-הדין. ככל שאינטרס הסופיות של בעל-הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של היעדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה. בבש"א 6708/00 הנ"ל [13] ניתן ביטוי לצורך לאזן בין האינטרסים השונים, בדרך זו: "...נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף. הכרה זו בטעות תיעשה בלא שתיפגע העמדה העקרונית ביחס לגישה הקפדנית והנוקשה המוחלת על בקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל-הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א ‎INTERLEGO A/S 3424/94 נ' .EXIM LINES BROS ; בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ). מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, יהיה ניתן להכיר בטעות. כך, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום שבו נתן בעל-הדין הודעה לבעל-הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל-הדין האחר להתגבשות 'מעין חסינות' מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי)" (שם, בעמ' 705). מהו המצב כאן? פסק-הדין נמסר למתמחה ביום 18.5.2000, אך עקב תקלה הוא לא הגיע לידי המבקש עצמו או לידי באת-כוחו (להבדיל מעובדי משרדה). לא היה זה פסק-דין שהומצא למבקש, אלא צולם על-ידי מזכירה בבית-המשפט. זאת ועוד, המבקש פעל בשקידה סבירה להגשת הערעור. השאלה אם המועד הקובע הוא מועד ההמצאה בדואר, היא הדרך שנקבעה בפסק-הדין, או מועד הידיעה או קבלת פסק-הדין בדרך אחרת, היא שאלה טעונה, ותמונת הדברים בקשר אליה "אינה חד משמעית", אם להיזקק לביטוי של כבוד הרשם זולטי. למשיבים לא היה ידוע מועד ההמצאה של פסק-הדין לידי המבקש. יש להניח שאילו ביררו בבית-המשפט, הייתה מתקבלת התשובה שפסק-הדין הומצא באמצעות הדואר, על-פי מה שנקבע בו, ביום 21.5.2000. על-כן המשיבים לא היו יכולים לפתח ציפייה מוגנת למעין חסינות מפני הערעור, קודם למועד זה. בנסיבות אלה טעותו של המבקש היא טעות אופרטיבית. טעות זו היא טעות בתום-לב, ביחס למצב משפטי בלתי ברור. הטעות לא לוותה ברצון להתחכם או לפגוע באינטרס של יתר בעלי-הדין, והא ראיה שהמבקש לא טרח כלל להסתיר את דבר קבלת פסק-הדין במזכירות. בפועל גם לא נפגע האינטרס של יתר בעלי-הדין, שכן המשיבים למדו על מועד קבלת פסק-הדין במזכירות רק מתוך כתב-הערעור עצמו. בשולי הדברים ניתן להעיר כי קיים ספק רב אם יש צורך ביצירת הבחנות דקות בכל הנוגע למועדים השונים המחייבים פנייה לבית-המשפט. ריבוים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות - אינו תורם לוודאות המשפטית. הוא מוסיף קולבים מיותרים, שעליהם יכולים בעלי-הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה. במקום אווירה עניינית הם יוצרים תרבות של וכחנות ובוכהלטריה, בכסות של חשיבות העמידה בלוח זמנים. בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ [15], בעמ' 844 קבע כבוד המשנה לנשיא: "סבור אני שבהיעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה'המצאה' ולא כלל 'הידיעה'. לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה". ומקרה זה יוכיח. אכן, הכלל הוא המצאה. למעט מקרים של השתק או של הליכים שבהם ניתן לצפות מבעל-הדין לפעול ביעילות ולא להמתין להמצאה כדין (למשל בקשות לעיכוב ביצוע או מתן סעד זמני), עדיף לבדוק במבחן פשוט וטכני. מבחן כזה משמש את בית-המשפט לצורך קביעת מועד הגשת כתבי בי-דין לבית-המשפט. רק לאחרונה נדחתה הטענה כאילו מכוח פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ניתן לראות המצאת מסמך כמועד המשלוח בדואר. הגישה הפרשנית המורכבת נדחתה אל מול מבחן מתבקש ומובן של מועד ההגשה בפועל. ייתכן לסבור כי כך צריך להיות גם ביחס לפסקי- דין. המועד הקובע הוא מועד הזימון לבית-המשפט או מועד ההמצאה. אם לא כן יתעוררו שאלות סבוכות, בעיקר היום, כאשר חלק ניכר מההחלטות מתפרסם באינטרנט. האומנם מי שמעיין בהחלטות אלה, יוכל, בהיעדר ראיה, לסמוך על מועד ההמצאה בדואר, בעוד שמי שפנה למזכירות - יימצא נתון בסד של קיצור מועדים? ודוק, בעל-דין רשאי להמציא לבעל-הדין האחר את ההחלטה כדי לגרום לתחילת מירוץ הזמן. כן ייתכן מצב שבו יפנה בעל-דין אל המזכירות, וזו תחתים אותו על אישור מסירה (במקום המצאה בדואר). במצב דברים זה יתקיים ה"טקס" הפורמאלי המבהיר כי המועד החל. ואולם ספק אם יש מקום להתחיל במירוץ הזמן במקרה אחר של ידיעה. כך או כך, שאלה זו אינה עומדת בפניי. הספקות הועלו רק כדי לתמוך במסקנה שבמקרה זה מן הראוי ליתן למבקש ארכה. לא ניתן לראות בפעולת המבקש ליקוי של ממש, אשר הסעד הנוקשה של דחיית הערעור על הסף הוא בבחינת עונש מרפא שלו. דחיית הבקשה לארכה עלולה להשית על המבקש תוצאה קשה, שמקורה במצב משפטי לא ברור. תוצאה כזו אינה הכרחית. אשר-על-כן ניתנת למבקש ארכה להגשת הערעור בתוך 7 ימים. נוסח הערעור יהיה זהה לנוסח שהוגש בשעתו. הארכת מועדטעות בחוק