לפנינו ערעור על החלטתו של רשם בית דין זה (השופט אילן סופר; ע"ע 36910-08-10), במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור. הערעור אותו ביקשה המערערת להגיש הינו על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור מר מוחמד שוגרי ומר אלי פיילר; תע"א 2884/04, תע"א 2292/05), מיום 20.1.2010. הרקע העובדתי המערערת הגישה תביעה בבית הדין האזורי כנגד עובדה לשעבר (להלן - המשיב), בבקשה למתן צו עשה אשר יורה לו להחזיר ציוד ותוכנה המצויים ברשותו ולפצותה בגין גזל סוד מסחרי ובגין נזקים שגרם לה. המשיב הגיש נגד המערערת תביעה מטעמו, במסגרתה תבע תשלום פיצויי פיטורים וזכויות נוספות להן היה זכאי בגין תקופת עבודתו וסיומה. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת לאחר שקבע כי לא הוכח כי המשיב עשה שימוש כלשהו בתוכנה השייכת לה ולא הובאה ולו ראשית ראיה לנזקים כלשהם שנגרמו לה. תביעת המשיב התקבלה בחלקה, לאחר שנקבע כי פוטר בשל התחמקות מהצגת התוכנה שפיתח וסירוב להתייצב לפגישות עם מנהליו על מנת להציג את התוכנה ולדון בהמשך פיתוחה. לזכות המשיב נפסקו פיצויי פיטורים חלקיים (לאחר שהופחתו בגין הפרת המשמעת המתמשכת), פדיון חופשה, דמי הבראה והוצאות משפט (להלן - פסק הדין). הבקשה להארכת מועד והחלטת הרשם ביום 11.8.2010, כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. המערערת טענה בבקשתה כי "התיק הינו סבוך וכולל עשרות מסמכים לרבות חומר טכני במחשבים המחייבים עיבוד וניתוח מעמיקים". עוד ציינה כי לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין בבית הדין האזורי, אלא על ידי בעל מניות; היא אינה פעילה; היא חדלת פירעון ונעדרת נכסים; ורק לאחרונה שוחררה, בהתאם להחלטה מיום 1.6.2010, ערבות בנקאית שהפקידה בבית הדין האזורי ולכן יש בידיה את המימון הנדרש לשכירת שירותיו של עורך דין. המשיב התנגד לבקשה, וטען כי מאז חודש פברואר 2010 הגישה המערערת בקשות רבות להארכת מועד להגשת ערעור, כאשר בבקשה הנוכחית כלל לא מוזכרות הבקשות הקודמות. עוד טען כי המערערת טענה טענות סתמיות, לא הציגה "טעם מיוחד" ואף לא התייחסה לסיכויי הערעור. המערערת השיבה לתגובת המשיב וטענה כי סיכויי הערעור "מצוינים". עוד הוסיפה כי הבקשות הקודמות להארכת מועד הוגשו מאחר שעורכת הדין עימה התייעצה הייתה בשמירת הריון ולאחר מכן יצאה לחופשת לידה ולחופשה ללא תשלום. בהחלטתו דחה רשם בית דין זה, השופט אילן סופר, את בקשת המערערת להארכת מועד, משלא הובא טעם מיוחד המצדיק להיענות לה. הרשם ציין כי בקשותיה הראשונות של המערערת להארכת מועד להגשת ערעור עשויות ללמד על אי הסכמתה עם פסק הדין ועל כוונה להגיש ערעור, אך אין בכך די כדי להוות "טעם מיוחד". הרשם הוסיף כי היותו של התיק "מורכב ומסובך" היה ידוע למערערת כבר בעת ניהול ההליכים בבית הדין האזורי; כי חל עיכוב בהגשת הבקשה גם לאחר שחרור הערבות מבית הדין האזורי; וכי ממילא הגשת הערעור נעשתה ללא ייצוג. גם הטענה בדבר קבלת ייעוץ מעורכת דין שהייתה בשמירת הריון - נדחתה, שכן אין בכך משום טעם מיוחד וממילא אין מדובר בייצוג אלא בסיוע בלתי פורמאלי. עוד הבהיר כי גם בסיכויי הערעור לא מצא ממש, שכן פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות אשר בהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב. הבקשה נדחתה לפיכך, והמערערת חויבה בהוצאות בסך 2,000 ש"ח. על החלטה זו של הרשם הוגש הערעור שבפנינו. על יסוד תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 נשמע הערעור בדרך של סיכומים בכתב. טענות הצדדים המערערת חוזרת, בערעורה, על הטענות אותן העלתה בפני רשם בית הדין. המערערת מציינת כי התיק סבוך וכי עורכת הדין אשר ייעצה לה במהלך הדיון בבית הדין האזורי שהתה בשמירת היריון החל מיום 31.1.10 וחזרה לעבודתה רק ביום 20.9.10, כאשר יש לראות בכך מצב רפואי מיוחד ובלתי צפוי שיש להכיר בו כ"טעם מיוחד". עוד טוענת המערערת כי הגישה את הבקשה הראשונה להארכת מועד בתוך מסגרת הזמן להגשת הערעור והמשיב ידע לאור זאת על כוונתה לערער על פסק הדין. המערערת מבהירה כי ככל שתותר הגשת ערעור, יכלול הוא גם טענות משפטיות שלא הועלו בבית הדין האזורי, בהתייחס "להעדר זכות העיכבון של העובד בנסיבות העניין ו/או במקרים של מעבידה חדלת פירעון". המשיב תמך בהחלטת הרשם, מטעמיה, והוסיף כי המערערת לא קיימה את החיובים אשר הוטלו עליה במסגרת פסק הדין ובמסגרת החלטת הרשם. המשיב סבור כי הערעור הינו סתמי ואין בו פירוט של הסיבות המצדיקות מתן הארכת מועד, קל וחומר לאחר שכבר הוגשו שלוש בקשות באותו עניין. עוד טוען המשיב כי המערערת ממילא לא תוכל להעלות במסגרת ערעור על פסק הדין טענות חדשות אשר לא נטענו בבית הדין האזורי. 10. להשלמת התמונה העובדתית, התבקשה המערערת להבהיר מתי הוגשו על ידה בקשות קודמות להארכת מועד להגשת ערעור - והאם ניתנו בהן החלטות. המערערת פירטה כי שלחה בקשה ראשונה, באמצעות הפקסימיליה, למזכירות בית הדין האזורי לעבודה בחיפה ביום 16.2.2010, אך הובהר לה מיידית כי את הבקשה יש להגיש לבית הדין הארצי. לפיכך נשלחה הבקשה, באמצעות הפקסימיליה, לבית הדין הארצי ביום 16.2.2010 ופעם נוספת ביום 27.4.2010, אך לא ניתנו כל החלטות. ביום 27.7.2010 נשלחה הבקשה בפקסימיליה פעם נוספת, והפעם הובהר למערערת כי "לא ניתן לפתוח תיק עפ"י הגשה בפקס". לפיכך נשלחה הבקשה, באמצעות הדואר, סמוך לאחר מכן, והתקבלה במזכירות בית הדין ביום 11.8.2010. דיון והכרעה לאחר עיון בכלל החומר, נחה דעתנו כי החלטת הרשם בדין יסודה, ולא נמצא פגם או טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה. ההחלטה ראויה לפיכך להתאשר מטעמיה, לפי הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - התקנות). לכך נוסיף מספר הבהרות. בהתאם לתקנה 125 לתקנות, על המבקש הארכת מועד להגשת ערעור להצביע על "טעם מיוחד" אשר יצדיק היענות לבקשתו. הצורך בכך נובע מכלל סופיות הדיון: "סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך" (עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב - מדינת ישראל, מיום 21.12.2006; להלן - עניין סומרוקוב). לאור זאת, "כנגד האינטרס של סופיות הדיון חל על המערער נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור" (עניין סומרוקוב; כן ראו את ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 908 (2001)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו הצדקה להתערב בהחלטת הרשם הקובעת כי המערערת לא עמדה בנטל להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק היענות לבקשתה. גם אם המערערת נעזרה, שלא במסגרת ייצוג פורמאלי, בעורכת דין שהייתה בתקופה הרלוונטית בשמירת הריון ובהמשך בחופשת לידה ובחופשה ללא תשלום - לא ניתן לראות בכך טעם המצדיק הארכת מועד למשך חודשים ארוכים, והמערערת יכולה הייתה להגיש בקשה להארכת מועד - או אף את הערעור עצמו - בכוחות עצמה או תוך היעזרות בסיוע משפטי חלופי. העובדה כי התיק "סבוך" אף היא אינה מהווה "טעם מיוחד", ולכל היותר יכולה הייתה להצדיק הארכת מועד סבירה ככל שהייתה מוגשת לכך בקשה מתאימה תוך כדי המועד החוקי להגשת הערעור. גם סיכויי הערעור - המהווים שיקול מכריע בהחלטה בדבר מתן הארכת מועד להגשת הערעור (עא"ח 38/08 עזרא מכמאל - המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.1.2009) - אינם גבוהים באופן שיש בהם כדי להוות בפני עצמם "טעם מיוחד". לא נשמט מעינינו, ומעיני הרשם, כי המערערת שלחה למשיב, וכן למזכירות בית הדין, את הבקשה הראשונה להארכת מועד במסגרת המועד החוקי הקבוע בדין, כאשר בדרך כלל הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונה להגיש ערעור - ככל שנעשתה טרם חלוף המועד החוקי להגשתו - עשויה להצדיק מתן הארכת מועד שכן יש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי, מיום 2.3.2000; בש"א 3094/01 שמואלי נ' עתים סוכנות החדשות הישראלית, מיום 8.5.2001; עד"מ 40/09 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - שאול שאול, מיום 22.10.2009; כן ראו את בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, מיום 23.8.2006, בו קבעה הנשיאה ביניש כי יש ליתן את הדעת, בעת בחינת בקשה להארכת מועד, גם על מידת ההסתמכות של הצד שכנגד). במקרה שלפנינו, המערערת אמנם ניסתה להגיש, תוך כדי המועד החוקי, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - אך עשתה כן באמצעות הפקסימיליה ושלא בדרך הקבועה לכך בדין (תקנה 497ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המערערת אף לא עקבה אחר בקשתה; לא ניסתה לברר את מספר ההליך; לא ניסתה לבדוק מדוע לא ניתנת בו החלטה; אלא המתינה זמן ממושך ולאחר מכן שלחה בשתי הזדמנויות נוספות את בקשתה - שוב באמצעות הפקסימיליה, ללא וידוא טלפוני, ותוך התעלמות מהדרך הקבועה בתקנות להגשת בקשה מעין זו. בנסיבות אלה, לא די בעצם משלוח הבקשה הראשונית במסגרת המועד החוקי כדי להצדיק הארכת מועד כה ממושכת להגשת הערעור. סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה. בהתחשב בכלל הנסיבות, אין צו להוצאות. הארכת מועד