1. תחילתו של תיק זה היא בבקשה לצו מניעה זמני אשר הוגש על ידי הנתבעת שכנגד אשר יורה לתובע שכנגד להמנע מלהתחרות בנתבעת שכנגד בין בעצמו ובין במסגרת גוף עיסקי אחר עד לבירור התובענה. 2. בכתב התביעה בתביעה העיקרית, עתרה הנתבעת שכנגד לצו מניעה האוסר על התובע שכנגד להתחרות בה במשך 12 חודשים מיום 1.5.04 ועד ליום 30.4.05, וכן להורות על תשלום פיצויים בגין נזקים בסך 180,000 ש”ח. 3. התובע שכנגד הגיש בתביעה העיקרית כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. בתביעה שכנגד עתר לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, הפרשי שכר בעקבות הסכמה על בונוס שנתי והשלמת משכורת אחרונה (חודש אפריל 2004). 4. בדיון בצו המניעה הזמני הגיעו הצדדים להסכמה בכל הקשור להגבלת עיסוקו של התובע שכנגד. כמו כן הוסכם עליהם כי התביעה בתיק העיקרי תדחה. באשר לתביעה שכנגד, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה יוגשו על ידם תצהירי עדות ראשית והם ויתרו מראש על חקירתם הנגדית של המצהירים. בית הדין התבקש ליתן פסק דין בתביעה שכנגד על סמך התצהירים, המסמכים וסיכומי הצדדים. 5. העובדות הרלבנטיות לתביעה שכנגד: א. התובע שכנגד (להלן: "התובע") הינו מורה לאנגלית. ב. הנתבעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") הינה "עוסק מורשה" המנהלת עסק ללימוד אנגלית. ג. התובע שכנגד הפסיק את עבודתו בהתאם למכתבו מיום 1.3.04. ד. על פי הסכם העבודה מיום 10.3.02 העובד מתחייב להקצות 100 שעות חודשיות להדרכה באנגלית וזאת בתמורה לשכר של 73 ש”ח לכל שעת לימוד. כמו כן יקבל העובד 1,500 ש”ח נסיעות בחודש. ה. על פי כתב התביעה שכנגד, התובע עזב את עבודתו בשל זילזולה הבוטה של הנתבעת בעובדיה ובחוקי המגן. השכר החודשי היה משולם תמיד באיחור, לא שולמו דמי הבראה (למעט פעם אחת), לא הועלה השכר ב-12 ש”ח, בתום 9 חודשי עבודה לא נתן לו ביטוח מנהלים ולא שולמו לו בונוסים. ו. התובע טוען כי הפסקת העבודה בנסיבות אלה מזכות אותו בפיצויי פיטורים. כמו כן עותר התובע, כאמור, לדמי הבראה, הפרשי שכר, בונוס שנתי והשלמת משכורת חודש אפריל 2004. הנתבעת מכחישה וכופרת בכל טענות התובע שכנגד. 6. ההכרעה - באשר לנסיבות הפסקת העבודה - מתוך מכתב הפסקת העבודה שזו לשונו: "According to clause 10/2 of my contract; I hereby inform you of my resignation. The period of 60 days notice ends 1 may 2004" אין ללמוד מהי הסיבה להפסקת העבודה. התובע בתביעתו ובתצהירו מונה מספר סיבות לכך: הפרות חוזרות ונשנות של הסכם העבודה, זלזול בעובדים, איחור בהעברת המשכורת החודשית, אי תשלום דמי הבראה כדין, אי העלאת שכר, אי תשלום בונוסים ואי עריכת ביטוח מנהלים. 7. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". בקשר לכך נקבע: "כי בסעיפים שבחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג - 1963 שענינים התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11) נאמר במפורש שמדובר בהתפטרות לרגל "עקב" או "מחמת". האמור באותם סעיפים בא ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים אלא הוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל המניע והמביא לתוצאה". (דב"ע לה/41-3 יעקב הגר נ' דינה שוורץ, פד"ע ז' 24, 27). ביחס לטיב ההרעה הרי שהיא חייבת להיות רצינית עד אשר בית המשפט ייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד. (ע"א 496/67, שוקורי נ' מדינת ישראל, פד"ע כב(1) 395, ע"א 171/66 עיריית פתח תקווה נ' שלמה בן צור, פד"ע כ' 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל נ' מרגלית קרני, פד"ע כא(2) 255). באשר לאיחורים בתשלום השכר, הרי שזכותו היסודית של העובד הינה לקבל את שכרו ולקבלו במועד, לפיכך התפטרות בנסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום משכורת דינה כפיטורים. יחד עם זאת יש לבחון את מכלול הנסיבות של הענין, מידת האיחור בתשלום המשכורת והקשר הסיבתי בין האיחור בתשלום לבין ההתפטרות. (דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם שוורץ, פד"ע ג' 318). כמו כן נפסק כי: ""כשמדובר בנסיבות" שבידי המעביד לשנותן, כך שלא תפעלנה יותר כפי שהן פועלות חובה על העובד העומד להתפטר בגינן להעמיד את המעביד על כוונתו כך שתהא לו הזדמנות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה יתקיים האמור בסעיף". (דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמוס רוסקיס לא פורסם; דב"ע לד/38-3 יוסף אסרף נ' תל מונד לא פורסם; דב"ע מח/60-3, 174 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ' 421; דב"ע תש/10-3 חיים כהן נ' הלק פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"א 74/65 רפאל אטיאס נ' עיריית חיפה, פד"ע יט(2) 289; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514; ע"ע 70122/98 אירית תמיר נ' עיריית צפת לא פורסם). 8. עיון בתלושי השכר ודפי החשבון של התובע מלמד כי שכרו הופקד לרוב בעשירי לכל חודש, כאשר ישנם חודשים במהלך השנים בהם ההפקדה נעשתה ב-11 לחודש אלא שאין אלו החודשים האחרונים דווקא. על פי חוק הגנת השכר התשי"ח - 1958, המועד לתשלום שכר חודשי הוא "עם תום החודש בעדו הוא משתלם", ו"היום הקובע" לצורך חישוב פיצויי הלנת שכר הוא היום התשיעי לאחר המועד לתשלום שכר העבודה". אכן אין לדרוש מעובד שימשיך בקשר עבודה עם מעבידו, כאשר באופן קבוע המעביד מפגר בתשלום השכר, אלא שבנסיבות המקרה המעסיק שילם באופן קבוע את השכר בין השמיני לחודש לאחד עשר לחודש. לא היה כל שינוי לקראת החלטת התובע להפסקת העבודה. על אף האמור בתצהיר התובע כי פנה לא פעם לנתבעת בבקשה לקיים את החוק ואת המוסכם, לא התרשמנו כי התובע דרש ולו פעם אחת לשלם את שכרו עד ליום התשיעי לחודש וכי התריע על כוונתו להתפטר באם הדבר לא ישונה. התובע לא הוכיח כי מועד תשלום המשכורת היוה את הסיבה שבגינה התפטר והדבר אף לא מופיע במכתב ההתפטרות. התובע לא הוכיח כי התפטר מעבודתו עקב הרעה מוחשית בתנאי העבוה, או מחמת נסיבות אחרות ביחסי העבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו ועל כן תביעתו לפיצויי פיטורים נדחית. 9. באשר לדמי הבראה - התובע טוען כי לא שולמו לו דמי הבראה במשך שנתיים מתוך שלוש שנות עבודתו. על פי סעיף 7.א. להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה (מיום 13.7.98): "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד וזאת לגבי תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו". על פי טפסי 101 אשר צורפו לתצהיר הנתבעת קיבל התובע דמי הבראה בשנת 2003 בסך של 1,681 ש”ח. לא עולה מטפסים אלה כי התובע קיבל דמי הבראה לשנת 2002 או לשנת 2004. הנתבעת טוענת כי שילמה דמי הבראה לשנת 2001 בסך 1,606 ש”ח. אלא מתוך טופס 101 לשנה זו עולה כי מדובר בבונוס ולא בדמי הבראה. יש לציין להוסיף כי לאור הוראת ההתיישנות לגבי דמי הבראה אין רלבנטיות לדמי הבראה אשר שולמו בשנת 2001 ולפיכך אין רלבנטיות לטענת הנתבעת בסיכומיה באשר לסיבה שבגללה כונה הסכום לשנה זו בכינוי "בונוס". הנתבעת טוענת כי שילמה דמי הבראה לשנת 2002, אלא שכאמור טענה זו לא עולה בקנה אחד עם טפסי 101. הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה דמי הבראה לשנתיים שלפני תום העסקת התובע אלא רק לשנה אחת, ולפיכך תשלם הנתבעת דמי הבראה בסך של 1,836 ש”ח. 10. באשר להפרשי שכר ותשלום בונוסים - התובע טוען לזכאות לבונוס שנתי בגובה שתי משכורות ממוצעות בסך 22,980 ש”ח ברוטו וכן הפרשי שכר מחודש דצמבר 2002 ועד מרץ 2004 בסך 22,416 ש”ח. נקדים ונאמר כי התובע לא הוכיח את הזכאות לרכיבי תביעה אלה. על פי הסכם העבודה מ-10.3.02 שכרו של התובע הוא 73 ש”ח לכל שעת לימוד. מלכתחילה נרשם כי השכר עבור כל שעת לימוד הוא 63 ש”ח, אך הסכום תוקן, כאמור ל-73 ש”ח. לא הוכח מתי נערך התיקון. בהתאם לתלושי השכר אשר צורפו לתביעה שכנגד החל מחודש מאי 2003, שולם לתובע שכר על פי תעריף של 73 ש”ח לשעה. בחודשים מרץ אפריל 2003 שולם לפי תעריף של 72.09 ש”ח ו-72.25 ש”ח. בחודש פברואר התעריף הוא 63 ש”ח. התובע לא הוכיח, כאמור, ממתי הוסכם על העלאת השכר מ-63 ש”ח ל-73 ש”ח וכן לא הוכיח כי מדובר בהעלאה רטרואקטיבית. כמו כן לא הוכיח התובע כיצד הגיע לסכום הנתבע בגין רכיב זה. נטל ההוכחה בענין זה מוטל על התובע אשר לא הרימו. יתירה מכך, התובע לא הוכיח כי דרש ולו פעם אחת תשלום בגין רכיב זה במהלך עבודתו. לו סבר כי מגיעים לו הפרשי שכר לא נראה כי היה זונח זאת במהלך עבודתו. 11. באשר לבונוסים, על פי הנספח להסכם העיסקי, Teacher performance will be monitored for bonuses according to "quality and amount of units per acadamic year". התובע לא הוכיח כי קיימת זכאות אוטומתית לבונוס כל שנה אקדמאית ומה גובה הבונוס. התובע ויתר על החקירה הנגדית של הנתבעת וכך הכשיל את תביעתו בענין. לא ניתן ללמוד מהאמור בעסיף 7 לתצהיר הנתבעת בדבר בונוס בסך 1,125 ש”ח על זכאות התובע לבונוס הנתבע על ידו. 12. באשר להפרשי שכר חודש אפריל 2004 - התובע טוען כי בגין חודש אפריל 2004 שולמו לו 4,911 ש"ח בעוד שהגיע לו שכר בגין 100 שעות לימוד בצירוף של 1,500 ש"ח הוצאות. התובע לא צירף את תלוש השכר לחודש אפריל 2004. מתוך טופס 101 לשנת 2004 המצורף לתצהיר הנתבעת עולה כי התובע עבד בחודש זה 22.5 ימים, 5 שעות כל יום. למרות זאת קיבל משכורת בסך 4,911 ש”ח ונסיעות בסך 750 ש”ח בניגוד לחודשים ינואר עד מרץ 2004 שאז שכרו היה מעל 8,000 ש”ח ואילו הנסיעות היו בסך 1,500 ש”ח. הנתבעת טוענת כי התובע לא עבד באופן מלא בחודש אפריל 2004 והותיר פרוייקטים רבים פתוחים ואף העבירם לידי המתחרה. לטענת הנתבעת השכר שולם בגין עבודתו בפועל בהתאם לדיווח השעות הספציפי. 13. כאמור, על פי טופס 101 לשנת 2004, התובע עבד בפועל 22.5 ימים, 5 שעות כל יום. הנתבעת לא הציגה דיווח שונה של שעות. לפיכך מגיע לתובע בחודש זה שכר בסך 8212.5 ש”ח = 73 X 112.5. מאחר והתובע קיבל 4,911 ש”ח על הנתבעת לשלם לו 3,301.5 ש”ח. כמו כן על הנתבעת לשם לתובע הפרש בגין הנסיעות בסך 750 ש”ח. 14. בנסיבות הענין לא מצאנו מקום לפסוק פיצויי הלנה, שכן התרשמנו כי היו בין הצדדים חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב. 15. התוצאה איפוא כי הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. הפרש דמי הבראה בסך 1,836 ש”ח. ב. הפרש שכר חודש אפריל 2004 בסך 3,301.5 ש”ח. ג. הפרש בגין הוצאות נסיעה לחודש אפריל 2004 בסך 750 ש”ח. כל הסכומים המפורטים ישולמו תוך 30 יום מהיום וישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.04 ועד יום התשלום בפועל. מאחר ורוב התביעה שכנגד נדחתה אין צו להוצאות. בונוס