לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על סידרת החלטות שניתנו על ידי כב' ראש לשכת ההוצאה לפועל בהרצליה (כב' הרשמת לימור רייך וכב' הרשמת שרון גלר אהרוני) בתיק 9-03-07412-26, שלטענת המבקשים, פגעו קשות בזכויותיהם הדיוניות והקנייניות. בפתחה של בקשת הרשות לערער נטען, כי היא מוגשת "מחמת הזהירות" שכן חלק מטענות הערעור נוגעות לסעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), שההשגה עליו היא על דרך ערעור בזכות. בהחלטתה של כב' השופטת שטופמן מיום 22/6/06, נדרשו המבקשים להסביר, בין היתר, את עניין הגשת בקשת רשות ערעור על מספר החלטות. בתגובתם מיום 2/7/06 חזרו המבקשים, בצורה כזו או אחרת, על מהות טענותיהם בבקשה למתן רשות לערער עצמה, והוסיפו כי ככל שההחלטות הרלבנטיות מצריכות הגשת בקשת רשות לערער, מבוקשת הארכת מועד להגשתה, וכן מצורפים תצהירים כנדרש. בהחלטתה מיום 3/7/06, קבעה כב' השופטת שטופמן, בין היתר, כי ככל שנדרשת הארכת מועד, יש להגיש בקשה כדין ועל המבקשים להודיע מהי עמדתם לעניין המשך הדיון. בהתאם לכך (ולאחר עיכוב מסויים שנבע מהעדר מסירה של ההחלטה, כנטען בבש"א 20373/06), ניתנה על ידי המבקשים הבהרה נוספת במסגרתה נטען כי ההיגיון מחייב הגשת בקשת רשות ערעור אחת, לגבי כל ההחלטות הרלבנטיות, על מנת למנוע מצב של הטרדת ערכאת הערעור על ידי הגשת בקשות חוזרות ונישנות. במקביל, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, בהתבסס על שני נימוקים עיקריים- א. המבקשים טענו כי הם סברו בתום לב כי קיימת להם זכות ערעור על ההחלטות השונות. ב. אין אפשרות לדעת מהו המועד בו נשלחה החלטתה האחרונה של ראש ההוצל"פ למבקשים, ובהתאם לכך גם אין אפשרות לחשב את המועדים להגשת בקשת הרשות לערער. המבקשים טענו, כי נימוקים אלה מגבשים "טעם מיוחד" להארכת מועד, כמשמעו בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בתגובתם, טענו המשיבים כי לא קיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, וכי לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור גורפת על מכלול ההחלטות שניתנו על ידי ראש ההוצאה לפועל. על פי סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, קיימים ארבעה סוגי החלטות של ראש ההוצאה לפועל, בגינן מוגש ערעור בזכות- (א) טענת "פרעתי" הנטענת על פי סעיף 19 לחוק. (ב) חיוב נאמן בתשלום החוב הפסוק, על פי סעיף 25 לחוק. (ג) חיוב צד ג' בתשלום החוב הפסוק, על פי סעיף 48 לחוק. (ד) חיוב כונס נכסים, על פי סעיף 58 לחוק, בפיצוי בגין נזק שגרם. המכנה המשותף לארבעת מקרים אלה, הוא שבעת הדיון בהם מפעיל ראש ההוצאה לפועל שיקול דעת שיפוטי ומכריע בזכויות מהותיות של הצדדים. במקרה בו מוקנית לבעל דין זכות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, אך הוא התעלם בטעות מזכותו זו והגיש בקשת רשות לערער, נקבע כי יש להתעלם מטעות פרוצדורלית זו, ולדון בערעור לגופו, שכן "המרובה מכיל גם את המועט" (ד' בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, חלק ראשון, עמ' 84, 92). בהתאם לתקנה 120(ב) ו-120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצאה לפועל"), הערעור בגין כל אחת מארבעת סוגי החלטות אלה, יוגש בדרך המרצה תוך 15 ימים ממתן ההחלטה, ויצורף לה תצהיר לאימות העובדות. השגה על כל החלטה אחרת שאינה נכללת בארבע קטגוריות אלה, טעונה מתן רשות ערעור מטעם ראש ההוצאה לפועל (תקנה 119(א) לתקנות ההוצאה לפועל), או מטעם ערכאת הערעור (תקנה 119(ד) לתקנות לתקנות ההוצאה לפועל), ובכל אחד מהמקרים, יוגש הערעור או בקשת רשות הערעור (בהתאמה) על דרך המרצה, תוך 15 ימים ממתן ההחלטה (תקנה 119(ב), תקנה 119(ג), תקנה 119(ה) ותקנה 120(ג)). בנוסף, יש לצרף לבקשת רשות הערעור או לערעור, עותק מההחלטה או מהצו עליהם מערערים (הדרישה לפיה יש להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור על דרך המרצה, לא "עודכנה" גם לאחר תיקונן של תקנות 240 ו-241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומכאן חוסר ההתאמה הפרוצדורלית. מכל מקום, בעיה פרוצדורלית זו אינה רלבנטית לענייננו). בנוסף, יצויין, כי מסגרת הזמן המותווית בתקנה 119(ב) ובתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל מהווה דין מיוחד הגובר על תקנה 397 לתקנות, לפיה המועד להגשת ערעור בזכות הוא תוך 45 ימים ממועד מתן ההחלטה (שכן תקנה 397 עצמה קובעת כי היא חלה רק על מקרה בו אין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור). בנקודה זו אציין, כי לאור זאת, אין לשעות לטענת המבקשים לפיה קיים טעם מיוחד בכך שהניחו בתום לב כי מוקנית להם זכות ערעור, שכן המועדים הרלבנטיים להחלטות ראש ההוצאה לפועל זהים לערעור בזכות או ברשות. מנגד, לעניין הארכת מועדים, קובעת תקנה 128(א) לתקנות ההוצאה לפועל כי מועד שבסדר דין בפני בית משפט, רשאי בית המשפט להאריכו, לפי הקבוע בתקנות. לעניין זה, כידוע, קיימת רלבנטיות לאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיו בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שיירשמו. במקרה הנדון, המבקשים מביעים השגות שונות כנגד תפקודה של המשיבה מס' 2 ככונסת נכסים, שבהקשר להן הוגשו בקשות שונות לראש ההוצאה לפועל, ובגין ההחלטות שניתנו בהן, הוגשה בקשת רשות הערעור הנוכחית. במידה שאכן, קיימת למבקשים זכות ערעור על חלק מההחלטות הקשורות לנזק שנגרם מפעולותיה של המשיבה מס' 2, ניתן לראות באותם רכיבים (המופיעים בבקשה למתן רשות ערעור) כמגבשים ערעור שיוגש בזכות. יחד עם זאת, רכיבים אלה עדיין כפופים למסגרת הזמן המעוגנת בתקנות ההוצאה לפועל, ובהתאם לכך, יש לבחון את תקינותו הפרוצדורלית של ההליך. לעומת זאת, אציין כבר עכשיו, כי בניגוד להחלטות הנסבות סביב תקנה 58 לתקנות סדר הדין האזרחי, איני סבור כי ניתן "לאחד" החלטות שונות אחרות הנוגעות לעניינים אחרים (שאינם קשורים במישרין לאחריות המשיבה מס' 2), ולהגיש בגינן במאוחד בקשת רשות ערעור, כאילו היו הן החלטה אחת. אין בכוונתי להטיל ספק בנכונות טענתם של המבקשים בדבר מצבו הבריאותי הקשה של המבקש מס' 1 ובדבר הקושי הפרקטי בהגשת בקשות רשות לערער על כל החלטה והחלטה, אך אין דרך לקרא אל תוך תקנות ההוצאה לפועל הסדרים שאינם מעוגנים במסגרתן. טענות הערעור של המבקשים נסבות סביב מספר נושאים, ואל בקשת רשות הערעור מצורפות מספר החלטות, שעד כמה שהצלחתי להבין, מהוות את מוקד הדיון הפוטנציאלי. כאמור, תקנות ההוצאה לפועל קובעות, כי יש לצרף אל הערעור או אל בקשת רשות הערעור עותק מההחלטה הרלבנטית להם. בהקשר זה, אני חייב להעיר, כי אין ממש התאמה בין מסגרת הערעור שהותוותה בטענות המבקשים, לבין ההחלטות שצורפו לבקשת רשות ערעור (וההנחה הפרוצדורלית היא, כי עליהן נסבים הערעור או בקשת רשות הערעור). ההחלטות שצורפו לבקשת רשות הערעור, ועליהן, בין היתר, נסבות הטענות הינן- (א) החלטתה מיום 8/1/06 של כב' הרשמת שרון גלר אהרוני, הקשורה, על פי הנטען, לבקשת המשיבה מס' 2 למתן הוראות לאור דרישת רוכש הנכס (נשוא הכינוס) לתשלום סכום של 250,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לנכס (המבקשים משיגים, בין היתר, על עצם מכירת הנכס לרוכש זה, ללא עריכת התמחרות "אמיתית", ונראה כי החלטה זו נוגעת, יותר מכל דבר אחר, להשגה זו, אם כי עותק מבקשה הקשורה לכך ובגינה ניתנה ההחלטה, אין בנמצא). בהחלטה נקבע- "במסגרת הבקשה ואף היום בדיון הקצר שהתקיים במעמד צד אחד, הבהיר החייב כי אין מדובר בבקשה שהוגשה לפי סעיף 58 לחוק ההוצל"פ לחיוב הכונסת בתשלום פיצויים. משכך, והואיל ואפיק זה של בקשה לחיוב כונס נכסים הינו האפיק היחיד במסגרתו מוסמך ר' ההוצל"פ להשית חבויות כספיות כלשהן על כונס נכסים הפועל בתיק, הרי שאין זה בסמכותי לקבל את בקשות החייב ככל שהן מתייחסות לדרישות כספיות כאלה ואחרות מאת הכונסת" (נספח כ"ט לבקשת רשות הערעור). מקובלת עלי טענת המשיבים בסעיף 4 לתגובתם, לפיה, בהעדר בקשה מעין זו ובהעדר החלטה הנסבה עליה, החלטתה של ראש ההוצאה לפועל אינה מהווה נשוא לערעור בזכות, על פי סעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל. לנקודה זו, שקיבלה ביטוי בהחלטתי מיום 21/11/06, לא מצאתי שום התייחסות עניינית בתשובת המבקשים מיום 3/12/06. מה שכן מצאתי בתשובתם (כמו גם בשלל כתבי הטענות הקיימים בתיק), הוא מכלול של טענות לגבי פעולותיה של המשיבה מס' 2 בתפקידה ככונסת נכסים. הדרך להשיג על טענות אלה היא על ידי הגשת בקשה לראש ההוצאה לפועל, ולא ניתן לעקוף אותה על ידי פנייה ישירה לערכאת הערעור. בהתאם לכך, הנחתי היא, כי הרכיב בבקשת רשות הערעור הנסב סביב עניין זה, אינו מהווה רכיב של ערעור בזכות. (ב) המבקשים טענו, כי לאחר ביטולו של הסכם מכר מסויים, המשיבה מס' 2 לא פעלה לעריכת התמחרות הוגנת לגבי הנכס נשוא הכינוס, ולבסוף מכרה אותו ללא התמחרות אמיתית ולמרות התנגדותם של המבקשים. לטענתם, ראש ההוצאה לפועל אישרה את בקשות המשיבה מס' 2 שהוגשו בהתאם למכירה זו, מבלי ליידע את המבקשים בדבר עצם הגשתן ומבלי לשמוע את תגובתם. המבקשים טענו, כי בשלב מסויים, כשנודע להם בדיעבד על ההחלטות, הם "התלוננו" על התנהלות זו בפני ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשמת לימור רייך, שבהחלטתה מיום 12/3/06 הורתה למשיבה מס' 2 ליידע את המבקשים בכל בקשה (נספח כ"ו לבקשת רשות הערעור). ככל שטענות הערעור של המבקשים קשורות באופן כלשהו להחלטה זו (נקודה שלא ברורה לי לחלוטין מכתבי הטענות), הרי שמדובר, באופן מובהק, בהחלטה שאינה קשורה ישירות באחריות המשיבה מס' ככונסת נכסים, ולכן לא ניתן להגיש עליה ערעור בזכות. (ג) בהחלטתה מיום 29/3/06 קבעה כב' הרשמת לימור רייך כי אין מניעה להעתר לבקשת המשיבה מס' 2 להשתחרר מתפקידה ככונסת נכסים (נספח ב' לבקשת רשות הערעור), בכפוף לעדכון מסויים מצד המשיבה מס' 2. בהחלטתה מיום 20/4/06 (נספח ו' לבקשת רשות הערעור) קבעה כב' הרשמת רייך כי המשיבה מס' 2 פעלה בהתאם להוראות שניתנו לה במהלך הליך הכינוס ופעולותיה נעשו כדין, ולכן מתקבלת הבקשה לשחרור המשיבה מס' 2 מתפקידה ולסגירת תיק הכינוס. לאחר מכן, בהחלטתה מיום 4/5/06 (נספח א' לבקשת רשות הערעור) שניתנה בעקבות הגשת תגובת המבקשים, קבעה כב' הרשמת רייך כי התגובה הוגשה לאחר חלוף המועד, ומעבר לכך, אין כל טעם לשינוי ההחלטה לשחרור המשיבה מס' 2 מתפקידה ככונסת נכסים. ניתן להיווכח אם כן, שגם החלטה זו לא ניתנה בהתייחס לבקשה שהוגשה מטעם המבקשים בדבר אחריותה של המשיבה מס' 2 ככונסת נכסים, ולכן גם לגביה אין שום פתח לערעור בזכות על פי סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל. אלו הן ההחלטות שצורפו לבקשת רשות הערעור, ומבחינה פורמלית טהורה, אלו הן גם ההחלטות עליהן הערעור נסב, לאור הדרישה לצרף לכתב הערעור (או לבקשת רשות ערעור) את ההחלטות הרלבנטיות. למרות עיקרון זה, המבקשים כללו בבקשת רשות הערעור טענות כנגד החלטות שניתנו במועדים מוקדמים יותר. כך, טענו המבקשים כי טעתה כב' ראש ההוצאה לפועל כשאישרה למשיבים להמשיך בהליכים למרות שהובא לידיעתה כי המשיב מס' 1 קיבל את מלוא סכום החוב ואף מעבר לכך, ואף הורתה להמשיך בהליכי כינוס הנכסים ומכירת הנכס נשוא הכינוס. למעט החלטה כלשהי מיום 2/12/04 (נספח י"ט) אין להחלטות אלה זכר בבקשת רשות ערעור, אם כי הן קיימות בכולן בצורה מוסווית כלשהי, המתבטאת בעצם המשך ניהול ההליך כסידרו. גם אם אנסה להגמיש מעט את כללי הפרוצדורה המחייבים צירוף של ההחלטה הרלבנטית, איני רואה כיצד ניתן לאפשר דיון עתידי בטענות אלה, המתייחסות להחלטות הערכאה הקודמת באופן כה מופשט וחסר מיקוד (למעט הפניה להחלטה אחת). לפיכך, בהתייחס לרכיב זה, הבקשה להארכת מועד אינה מעלה או מורידה לעניין הדיון הפוטנציאלי בו, ולמעשה, היא כלל אינה רלבנטית. המבקשים טענו, כי ראש ההוצאה לפועל טעתה בכך שאיפשרה את מכירת הנכס בניגוד להתחייבות המשיבה מס' 2, ובשווי נמוך בהרבה משוויו האמיתי. כאמור, המבקשים צירפו לבקשת רשות הערעור החלטה כלשהי (נספח כ"ו) שעל פי הנטען, ניתנה בעקבות טענות המבקשים בנושא, אך כאמור, מדובר בהחלטה הקשורה להתנהלות הפרוצדורלית של ההליך (המצאת הבקשות) ולא החלטה מהותית כלשהי. המבקשים אפילו לא מפנים להחלטה ספציפית הקשורה לעניין, ובנסיבות אלה, קשה מאד להתייחס באופן ענייני לטענתם. בנוסף, המבקשים משיגים כנגד שיחרור המשיבה מס' 2 מתפקידה , וכנגד התנהלות הדיון (או לשיטתם, העדר הדיון) בבקשת המשיבה מס' 2 הקשורה לכך. בהקשר זה, המבקשים דווקא צירפו לבקשת רשות ערעור את ההחלטות הרלבנטיות. מעבר לכך, בתשובתם מיום 2/7/06 לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור, המבקשים הבהירו במעט את נקודת מבטם באשר לניהול ההליך (אם כי עדיין מדובר ב"הבהרה" מעורפלת למדי). ככל שהצלחתי להבין, בתשובה נטען, כי במסגרת בקשה כלשהי שהגישו בעניין שכר טרחתה המופרז של המשיבה מס' 2, הם ביקשו לערוך דיון על עצם שחרורה מתפקידה, ועל אחריותה לנזקיהם הכספיים בגין מכירת הנכס ללא מכרז בשווי הנמוך משוויו האמיתי, אך ראש ההוצאה לפועל סירבה לערוך דיון בנושאים אלה. רמז להתייחסות כלשהי לבקשה מעין זו, ניתן למצא בהחלטתה מיום 4/5/06 של כב' הרשמת לימור רייך (נספח א' לבקשה). ואכן, מהאמור בבפתחה של בקשת הרשות לערער ניתן להסיק כי היא נסבה, בראש ובראשונה, על החלטה זו. לטענת המבקשים, אילו ראש ההוצאה לפועל הייתה עורכת דיון כמבוקש, הרי שהיה עליה לדון במסכת העובדתית הרלבנטית לפעולותיה של המשיבה מס' 2, ובחיובים השונים המוטלים עליה. מכאן, אני משער, נובעת הראשוניות וה"כלליות" שהמבקשים מייחסים להחלטה האמורה, ומכאן גם כנראה הנחת המוצא שלהם, לפיה ניתן לדון בנושאים אלה במאוחד גם במסגרת ערכאת הערעור. הנחה זו הינה קריטית, בהתחשב בכך שהמועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, הינו 15 ימים ממועד מתן ההחלטה. המבקשים טענו, כי בדיקה בלשכת ההוצאה לפועל העידה כי אין תאריך כלשהו המעיד על מועד משלוח ההחלטה ובהעדרו, לא ניתן לקבוע מתי היא נשלחה. זהו, לשיטתם, אחד משני הטעמים המיוחדים המצדיקים את הארכת המועד. לפיכך, ניסיון המבקשים לייחס נושאים רבים להחלטה זו היא חיונית, לשיטתם (ולשיטתם בלבד), לצורך מתן הארכת מועד להגשת ערעור/בקשת רשות ערעור על כל אחת מההחלטות הקודמות לה, שכן המועד הרלבנטי לגבי כל אחת מהן בנפרד, חלף ועבר לו עוד בשלב מוקדם יותר. איני שותף לעמדת המבקשים, ואני סבור, כי אין בסיס לטענותיהם. החלטותיה של ראש ההוצאה לפועל, גם אם יש להן מכנה משותף כללי הנוגע להליכי כינוס הנכסים, ניצבות, בסופו של דבר, כל אחת בפני עצמה. המבקשים מנסים להכניס, באופן מלאכותי ומאולץ, סוגיות רבות ככל הניתן להחלטה קצרה אחת, וזאת ללא שום עיגון פרשני או עובדתי. מכאן נובע, שאין שום דרך לקבץ החלטות שונות שניתנו במסגרת זמן מסויימת (ושזהות חלק מהן נותרה עלומה) ולהגיש ערעור/בקשת רשות ערעור על המקבץ שנוצר. בהתאם לכך, טענות המבקשים בדבר העדרו של מועד משלוח ההחלטה מיום 4/5/06 (מדבריהם ניתן להסיק כי קיימת גם החלטה מיום 7/5/06, אך היא אינה מצויה בתיק), יכולות להיות רלבנטיות רק לגבי הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על הרכיב הנכלל בהחלטה זו (או שתי החלטות אלה) ולא מעבר לכך, כלומר לא לגבי החלטות קודמות (למעשה, מסקנה זו, מייתרת במקצת את הדיון הקודם שנערך בהתייחס לכל אחת מהטענות). היות שמדובר בהחלטות שניתנו לאחר שחרור המשיבה מס' 2 מתפקידה ככונסת נכסים (ב-20/4/06), הרי שממילא אין המדובר בהחלטות הנסבות סביב סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, ולכן הערעור עליהן הינו ברשות. כאמור, הטעם הראשון אותו הזכירו המבקשים כמצדיק הארכת מועד (הנחתם לפיה מוקנית להם זכות ערעור), הינו טעם מוטעה מיסודו. לאור כל זאת, ומאחר שאין שום טעם ענייני בדיון פוטנציאלי בטענות השונות שהעלו המבקשים, מעבר לאלו הקשורות להחלטה או החלטות מחודש מאי 2006, איני סבור כי יש טעם בדיון בבקשת הרשות לערער במתכונתה הנוכחית, שכן המסגרת הדיונית האמיתית הרלבנטית, היא מצומצמת באופן ניכר מזו שניסו המבקשים להציג עד כה. לפיכך, ולאור האמור, אני רואה לנכון להעתר לבקשה אך ורק ככל שהיא נוגעת להחלטה מיום 4/5/06, ומורה למבקשים להגיש בקשת רשות לערער מעודכנת, שתתייחס רק להחלטה זו. לצורך כך, ניתנת הארכת מועד עד ליום 21/1/07. לגבי ההחלטה מיום 7/5/06- עותק שלה לא נמצא בתיק ובכל מקרה, כאמור, לא מקובל עלי הנוהג של איגוד מספר החלטות במסגרת בקשת רשות ערעור אחת. ככל שטענות הערעור בגין החלטה זו עדיין רלבנטיות, המבקשים מוזמנים להגיש בקשה נפרדת, עד ליום 21/1/07. הארכת מועדרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור