בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נורה לשר הפנים להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה או החוק) בגין פגיעה שגרמה תכנית רח/1101 לחלקה שבבעלותם. העובדות 1. העותרים הם הבעלים הרשומים של חלקה 82 בגוש 3697 ברחובות. עד שנת 1980 חלה על חלקתם תכנית מיתאר מנדטורית ,R/6 שאישרה לבנות על חלקה בשטח מינימלי של 1000 מ"ר בניין מגורים ששטחו לא יעלה על 150 מ"ר ומבני עזר בשטח של 25 מ"ר. ביום 20.10.1980 פורסמה למתן תוקף תכנית המיתאר רח/1101 ובה שונה ייעוד החלקה באופן שחלק ממנה, 540 מ"ר, יועד לשטח ציבורי פתוח, 30 מ"ר יועדו להרחבת דרך ו-250 מ"ר יועדו לשטח לתכנון בעתיד; שאר החלקות שממערב לחלקה נועדו לאזור מגורים שיש בו 50 אחוזי בנייה. ביום 26.11.1981 אושרה להפקדה על-ידי הוועדה המקומית תכנית מפורטת רח/1/1101 והועברה לדיון בוועדה המחוזית. התכנית הייתה מופקדת במשך שנים בוועדה המחוזית, ונוהל לגביה משא ומתן ממושך בין הוועדה לבין בעלי החלקות והיזמים, שגם העותרים היו צד לו. משא ומתן זה לא הוביל להסכמה ביחס לתכנית, והפקדתה של התכנית המפורטת בוטלה, בסופו של דבר, בשנת 1993. עוד בטרם בוטלה ההפקדה פורסמה למתן תוקף ביום 8.11.1990 תכנית מיתאר נוספת, תכנית רח/במ/4/1101, שייעדה את חלקת העותרים להפקעה לצורכי ציבור. העותרים טוענים כי נפגעו על-ידי שתי התכניות, זו משנת 1980 וזו משנת 1990, וכי על רשויות התכנון לפצותם בגין הפגיעות הללו לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה; אלא שהעותרים לא תבעו פיצויים בגין הפגיעות האמורות בתוך התקופה הנקובה בחוק. רק ביום 2.2.1992 פנו העותרים אל המשיב 1 בבקשה להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197. במכתבם נימקו העותרים את השתהותם בהגשת הבקשה לפיצוי בגין תכנית רח/1101 בכך שניהלו משא ומתן ממושך עם ועדות התכנון על התכנית המפורטת רח/1/1101, שבה ראו משום פיצוי על תכנית רח/1101. המגעים בין הצדדים בקשר לתכנית רח/1/1101 נמשכו על פני שנים מספר, החל בשנת 1981 - מיד לאחר אישורה של התכנית הפוגעת רח-/1101 ועד לסוף שנת 1989. לטענת העותרים, כל עוד התנהל משא ומתן בין הצדדים לא ראו לתבוע פיצויים בגין התכנית הקודמת, שכן הניחו כי הפיצוי יהיה במסגרת התכנית המפורטת. משנודע להם על אישורה של תכנית רח/במ/4/1101 פנו אל יזמי התכנית בתביעה לפיצוי - לאחר שהבינו מפי היועצת המשפטית של הוועדה המקומית כי היזמים התחייבו לפצותם - אך משלא נענו על-ידי היזמים הגישו את הבקשה להארכת המועד לתביעת פיצויים. זאת, כאמור, בגין שתי התכניות. ביום 11.4.1994 הודיע המנהל הכללי של משרד הפנים לעותרים כי קיבל את המלצותיו של צוות מיוחד שהוקם לצורך טיפול בבקשות מסוג זה, והחליט להיענות לבקשה להארכת המועד רק ככל שהיא נוגעת לתכנית רח/במ/4/1101, בגין הזמן הקצר יחסית שחלף ממועד אישורה של התכנית ועד מועד הגשת הבקשה. בקשת העותרים להאריך את המועד בנוגע לתכנית רח/1101 נדחתה. ההחלטה נומקה בכך שנוכח התמשכות הדיונים והמשא ומתן שנוהל עם הוועדה היה על העותרים להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר. משלא עשו כן, אין להיעתר לבקשתם המאוחרת לפיצויים. העותרים תקפו החלטה זו בעתירה שהגישו לבית-משפט זה (בג"צ 4189/94). העתירה נמחקה בהסכמת העותרים, בהתחשב בכך שעמדה בפניהם אפשרות לפנות בערר על ההחלטה לשר הפנים. העותרים פנו אל שר הפנים בערר כאמור אך שר הפנים החליט לדחותו. השר נימק את החלטתו בכך שהעותרים ידעו על אישור תכנית רח/1101 סמוך לאישורה והיה עליהם להגיש את הבקשה בזמן, לאור התמשכות המשא ומתן. עוד נאמר בהחלטה, כי העותרים "הוסיפו והשתהו בהגשת הבקשה במהלך תקופה של למעלה משנתיים, מסיום הליכי המשא ומתן ועד להגשת הבקשה", וכי בנסיבות אלו, נוכח תקופת האיחור הארוכה, אין מקום לשנות את החלטת המנכ"ל. בעקבות דחיית הערר הוגשה העתירה שבפנינו. טענות הצדדים 2. העותרים טוענים כי חלקתם נפגעה משתי התכניות, ולכן זכאים הם לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. הם אמנם לא הגישו בקשה לפיצוי במועד הקבוע לכך בחוק, אך לטענתם, הראו סיבה סבירה לעיכוב שחל בהגשת הבקשה. על-פי הטענה, ניהול המגעים במסגרת המשא ומתן בינם לבין ועדות התכנון בקשר לתכנית רח/1/1101 יצר אצלם ציפיות למימוש זכויותיהם הקנייניות, והיווה סיבה סבירה לאי-הגשת תביעת הפיצויים במועדה. עוד טוענים הם, כי יש לראות בהתנהגותה של הוועדה, אשר יזמה והכינה תכנית מפורטת שאושרה על-ידיה והופקדה לאישור על-ידי הוועדה המחוזית, משום מצג מצדה כי יש בכוונתה לתת לעותרים זכויות קנייניות בחלקה. זאת במיוחד נוכח העובדה כי הוועדה לא יידעה אותם במהלך המגעים עמה על דבר קיומה של תכנית חדשה המשנה את מצבם (תכנית רח/במ/4/1101). העותרים מוסיפים וטוענים כי למעשה הם לא השתהו השתהות ממושכת בהגשת הבקשה להארכת מועד, שכן הליכי המשא והמתן נסתיימו פורמאלית רק בשנת 1993, עת בוטלה הפקדתה של תכנית רח/1/1001. עוד טוענים הם, כי נוכח מעמדה של זכות הקניין לאחר חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לפרש את הסיפה של סעיף 197(ב) הקובע את התנאים להארכת המועד ברוח חוק היסוד, מתוך שאיפה להגנה מרבית על הקניין. לפיכך, ובהתחשב בנסיבות העניין, יש להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצוי. בתגובתו לעתירה פרס בא-כוח המשיב 1 את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. הוא הצביע על כך שבמשך השנים שונו הוראות הדין אשר קבעו את מגבלת הזמן להגשת תביעה לפיצויים, וכי התקופות שנקבעו לעניין זה הוארכו בהדרגה. עם זאת נשמר העיקרון שלפיו מדובר בתקופות קצרות יחסית, וכי רק במקרים מיוחדים תינתן הארכת מועד. לטענת בא-כוח המשיב, קציבת הזמן להגשת התביעה נובעת משתי סיבות: ראשית, היא נובעת מאופייה של הזכות; המשיב הצביע על כך כי הענקת פיצוי בגין הגבלות על השימוש - במובחן מפיצוי בגין הפקעה ממש - אינה מובנת מאליה, ולמעשה, במדינות רבות אינה מוכרת כלל. לטענתו, המחוקק הישראלי החליט לזכות בפיצוי בגין תכנית המשנה את מאגר הזכויות הקיים, אך במקביל הגביל המחוקק את המועד להגשת התביעה וקבע שורת הסדרים נוספת לעניין זה בסעיפים 200-202 לחוק. עוד נטען בתגובה, כי מגבלת הזמן נובעת גם מן העובדה שכספי הפיצוי משולמים מקופתה של הוועדה המקומית, המכלכלת צעדיה בהתאם לצפי ההכנסות וההוצאות העשויות לנבוע מאישור תכניות. תכליתה של מגבלת הזמנים הקבועה בחוק היא ליצור ודאות תקציבית רבה ככל האפשר סביב פעולתה של הוועדה. על-כן טוען המשיב, פריצת המסגרת שנקבעה בחוק צריכה להיעשות רק במקרים מיוחדים, כאשר נמצא כי יש אינטרס אחר הראוי להעדפה על פני אינטרס הוודאות התקציבית, המבקש להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצוי נדרש להצביע על נסיבות אובייקטיביות שיש בהן כדי להקים אינטרס כאמור. לטענת המשיב, בעניינם של העותרים אין מתקיימות נסיבות אובייקטיביות כאמור; לטענתו, העותרים ניהלו משא ומתן עם המשיבה 2 במשך כתשע שנים, ונוכח התמשכות הדיונים והקצב שבו התנהלו היה עליהם להגיש את הבקשה מוקדם יותר. המשיב מציין עוד כי גם לאחר שנפסקו המגעים בין הצדדים, השתהו העותרים בהגשת הבקשה למעלה משנתיים מסיום הליכי המשא ומתן. לטענתו, בנסיבות אלה ההחלטה שלא להאריך את המועד היא עניינית וסבירה, והחלטה אחרת הייתה משמיטה את הבסיס מתחת להגבלת הזמן הקבועה בסעיף. המשיבה 2 התנגדה אף היא להארכת המועד להגשת התביעה לפיצוי. ראשית טענה המשיבה, כי העותרים התנגדו לתכנית רח/1/1101 באופן עקבי, ובנסיבות אלה תמוהה הטענה כי ראו בתכנית זו משום פיצוי על הפגיעות שנגרמו להם על-ידי תכנית רח/1101. המשיבה הוסיפה כי מכל מקום, ביום 15.5.1988 התקיימה פגישה בעניינה של תכנית רח/1/1101, ובה הוברר לעותרים כי התכנית עברה מן העולם, כך שחלפו קרוב לארבע שנים עד שהגישו בקשה להארכת מועד. לכן, אף אם העותרים ראו בתכנית זו משום תכנית שמפצה אותם, בנסיבות העניין לא היה מקום להשתהות הארוכה שהשתהו העותרים בטרם פנו בתביעה לפיצוי. המסגרת המשפטית 3. חובת הפיצוי בגין פגיעה בקניינו של אדם נטועה בשיטתנו משכבר הימים, והיא הוכרה גם לעניין פגיעה במקרקעין עקב תכנית שלא בדרך של הפקעה, שנים רבות בטרם הוחק סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בית-משפט זה עמד על חשיבותה של הזכות הכללית לפיצויים בשורה ארוכה של פסקי-דין. בלשונו של הנשיא אגרנט: "ניתן לומר, שהזכות לפיצויים לא רק שהיא נושאת היום אופי אוניברסלי אלא גם עומדת, מפאת חשיבותה היתירה, על מדרגה - או כמעט על מדרגה - של 'זכות יסוד', וזאת ללא קשר להוראה קונסטיטוציונית המקנה לה את המעמד הזה, ואף אם מקומה יכירנה, כאן ושם, בהוראת חוק סטטוטורית בלבד" (ע"א 216/66 עירית תל-אביב-יפו נ' אבו דאיה [1], בעמ' 546). כך ביחס לפגיעה בקניין בדרך-כלל, והדברים נכונים שבעתיים מאז עוגנה זכות הקניין כזכות יסוד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על אחת כמה וכמה כך הוא מקום שהזכות לפיצויים מעוגנת בהוראת חוק, לענייננו - סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. במועד הרלוונטי לעתירה קבע סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בזו הלשון: "תביעת פיצויים 197. (א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200. (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שנה מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, אם היתה סיבה סבירה לכך, אף אם כבר עברה התקופה". בשנת 1995 תוקן החוק בחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995 (להלן - תיקון 43), ובמסגרת התיקון תוקן סעיף 197(ב). הסעיף המתוקן נכנס לתוקף ביום 1.1.1996 ולפיכך אינו חל על ענייננו. זו לשונו של הסעיף כיום: "197. ... (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה". בע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא (להלן - פרשת פרי הארץ [2]), עמד השופט מלץ על שני העקרונות העומדים ביסוד תביעת פיצויים הבאה עקב תכנית הפוגעת במקרקעין. העיקרון האחד הוא עקרון הפיצוי: "...פגיעה על-ידי המדינה בזכות קניינית של הפרט - חייב להיות בצדה פיצוי... בבסיסו של שיקול זה 'צדק חלוקתי', לפיו גם אם התכנית מביאה תועלת ורווחה לכלל הציבור, אין זה מן הראוי שאותם בעלים, שהתכנית פוגעת בהם, לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם. באמצעות הפיצויים, נושא ציבור משלמי המסים בהשפעתה השלילית של התכנית על מקרקעין של בעלים מסוימים, במקום שיישאו בנזק זה אך ורק אותם בעלים" (פרשת פרי הארץ [2], בעמ' 639-640). העיקרון האחר יסודו "כלכלי-ענייני": "שיקול היסוד השני שבבסיס הצורך לפצות בגין פגיעה הוא שיקול כלכלי-ענייני. אילולא חייבת הייתה המדינה לפצות על פגיעה שבצדה של תכנית, קיים היה חשש סביר, שרשויות התכנון לא ייתנו משקל מספיק לפגיעה שמביאה התכנית, לצד יתרונותיה. הפגיעה שבצדה של תכנית היא שיקול רלוואנטי, במסגרת כלל השיקולים שרשויות התכנון צריכות לקחת בחשבון. כך, למשל, אם הפגיעה שבצדה של תכנית גדולה מהתועלת שהיא מביאה, בדרך כלל עדיף היה שלא להוציא את התכנית אל הפועל. מקום שברור לרשויות התכנון, שבמקביל לפגיעה שבתכנית תהיינה חייבות לפצות את הנפגעים, היקף הפגיעה של התכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון. במצב זה בהכרח תיקח הרשות בחשבון, במסגרת שיקוליה, את השיקול הרלוואנטי האמור של השפעתה השלילית של התכנית" (שם, בעמ' 640). הנה-כי-כן, הזכות לפיצויים עקב פגיעה בקניין בכלל, ולפי סעיף 197 בפרט, הינה זכות שהכתה שורש בשיטת המשפט שלנו, והסייגים לה הם אלה הקבועים בסעיף 200 לחוק. על רקע זה נראה כי טענתה הגורפת של המדינה לעניין חולשתה של הזכות לפיצויים עקב פגיעה על-ידי תכנית אינה במקומה. ההנמקה של המדינה, המבוססת על ההשוואה לשיטות משפט אחרות - שבהן הפיצוי ניתן בגין הפקעה בלבד ולא בשל פגיעה בזכויות השימוש במקרקעין - אינה משכנעת, שכן לא ניתן לערוך השוואה בין שיטת המשפט הישראלית לבין שיטות משפט אחרות בלא בחינה מקפת של שיטת הפיצוי כולה (לעניין השיטות השונות לפיצוי ראו ד' לוינסון-זמיר פגיעה במקרקעין על-ידי רשויות התכנון [5], בעמ' 147-149, 242-262, 277-316). 4. חובת הפיצוי מחייבת את רשויות התכנון להביא את שיקול הפיצוי כשיקול משמעותי שיש להתחשב בו במסגרת התכנון ואפשרות מימושו. ככלל יש להניח כי בעת הכנת תכנית מביאות הרשויות המקומיות בגדר שיקוליהן את הנטל שייפול על הוועדה המקומית לשלם פיצויים לבעלי הזכויות במקרקעין אשר ייפגעו על-ידי התכנית. על הרשות לתת ביטוי תקציבי לצורך להבטיח את סכום הפיצויים שישולם בגין התכנית, והיא יכולה לעשות כן, בין היתר, על-ידי הכללתם של סכומי הכסף המיועדים לפיצוי בתקציבה, על-ידי הענקת תחליף לפיצוי לבעלי הזכויות באמצעות התכנית גופה או על-ידי הבטחת פיצוי כספי לבעלים בהסכמי שיפוי עם היזמים. לעניין חשיבותו של התכנון התקציבי נאמר מפי השופט מ' חשין: "...מחובתנו להניח כי בהכנתה של תכנית תכנון מביאות הרשויות במניין נטל שיועמס על שכמה של ועדה מקומית, לשלם פיצויים לבעלי זכויות במקרקעין שייפגעו על-ידי התכנית, והרי סוף מעשה במחשבה תחילה. זו תשתית שהוראת סעיף 197 לחוק מיוסדת עליה, והיא עיקר בפירושו של החוק; ואם זו הנחת יסוד - ואכן הנחת יסוד היא - כי אז עומדת רשות ומוזהרת על פיצויים שיהיה עליה לשלם, וחזקה עליה כי נטל זה של פיצויים ימצא ביטוי בתקציבה, כראוי לרשות אחראית המחשבת את צעדיה ומעשיה מראש" (ע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' קהתי [3], בעמ' 240). כדי שהנטל המוטל על הרשות לא יכביד באופן בלתי סביר על דרך פעולתה, קבע המחוקק בצד חובת הפיצוי תקופת התיישנות קצרה יחסית להגשת תביעות בגין הפיצוי. ההיסטוריה החקיקתית של הוראת סעיף 197 מלמדת, כי במשך השנים התחזקה ההכרה בצורך לאפשר לבעל המקרקעין אשר נפגע על-ידי תכנית לממש את זכותו לתבוע פיצוי בגין הפגיעה, ולפיכך האריך המחוקק את התקופות להגשת התביעות. הזכות לפיצוי בגין פגיעה עקב תכנית עוגנה לראשונה בסעיף 30 לפקודת בנין ערים המנדטורית משנת 1921. באותו סעיף נקצבו שלושה חודשים בלבד להגשת התביעה, בלי שהוענקה סמכות להארכת התקופה. בפקודת בנין ערים, 1936 הוארך משך הזמן להגשת תביעה לשישה חודשים, גם הפעם בלי שנקבעה בחוק סמכות להאריך את התקופה. בחוק התכנון והבניה, שנחקק בשנת 1965, נקבעה תקופה של שנה אחת להגשת תביעת הפיצויים, והוענקה לשר הפנים סמכות להאריך את התקופה "אם היתה סיבה סבירה לכך". בתיקון 43 - שנכנס לתוקף ביום 1.1.1996, והוא אינו חל על ענייננו - הוארכה התקופה לשלוש שנים, אך מנגד, צומצמה סמכות השר להאריך את התקופה ל"טעמים מיוחדים שיירשמו". השתלשלות חקיקתית זו מלמדת כי המחוקק אכן הכיר בצורך לאפשר לתובע להיערך להגשת תביעתו תוך זמן סביר. עם זאת ביקש המחוקק לתת ביטוי לאינטרס הציבורי שלפיו יש לאפשר לרשויות לכלכל את תקציבן בלי להטיל עליהן התחייבויות בלתי מוגדרות לזמן ניכר. 5. בתגובתו לעתירה העמיד אותנו המשיב על השיקולים להארכת המועד להגשת תביעות על-פי סעיף 197 לחוק, שלפיהם פועלים מנכ"ל משרד הפנים והוועדה המייעצת שנתמנתה לשם כך במשרדו אף כי לא הוצגו לנו הנחיות מפורטות לעניין זה. בתגובת המשיב שלפנינו נאמר, כי במסגרת ההחלטה אם להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים, שוקל מנכ"ל משרד הפנים "מהי ההצדקה לעצם האיחור בהגשת תביעת הפיצויים. האם קיימים שיקולים סוציאליים, הומניטריים, או אחרים המצדיקים היענות לבקשה, מהי מהות הפגיעה והשלכותיה, והאם קיימת סיבה סבירה לאיחור, או סיבה סבירה להיעתר לבקשת הארכת המועדים, על-אף האיחור". ככלל נראה, כי במסגרת השיקולים שהרשות שוקלת בבואה להחליט אם להאריך את המועד עליה לתת דעתה על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיביים ואובייקטיביים, ולהכריע על-פי עוצמתם היחסית של השיקולים בכל מקרה ומקרה. במסגרת הטעמים הסובייקטיביים יש להביא בחשבון טעמים אישיים המיוחדים למבקש המצביעים על כך שמסיבות אישיות, כגון מחלה, היעדרות מן הארץ, חוסר אפשרות סבירה לדעת על התכנית הפוגעת וטעמים כיוצא באלה, נבצר מהמבקש להגיש תביעה במועד. במסגרת הטעמים האובייקטיביים יש לבחון את מידת האיחור בהגשת התביעה ואת מידת הפגיעה הנטענת כתוצאה מהתכנית. מנגד, יש לבחון את הקשר שבין האיחור בהגשת התביעה לבין הנזק שנגרם לרשות כתוצאה מן האיחור, במיוחד יש לתת את הדעת על השפעתו של האיחור על היכולת של הרשות לממן את הפיצוי. שיקול נוסף שניתן להביאו בחשבון בנסיבות מיוחדות הינו ניצול הזמן באופן ממשי ורציני לצורך הידברות עם הרשות כדי להגיע לפיצוי בהסכמה, ללא הגשת תביעה. זאת, כמובן, רק כאשר הרשות עצמה יוצרת בהתנהגותה ציפייה ממשית לקבלת פיצויים בגין תכנית, אף ללא הגשת התביעה. עלינו לזכור כי לרשות התכנון אינטרס כפול: מצד אחד, מוטלת עליה חובת פיצוי בגין הפגיעה שתכניתה פוגעת במקרקעי הפרט. מצד אחר, יש לה עניין להקטין את נטל הפיצוי המוטל על כתפיה, בין באמצעות פיצוי בקרקע על-פי התכנית עצמה, בין באמצעות יזם התכנית ובין בדרך אחרת, והכול תוך תקופה שאינה ארוכה, כדי שיהיה מיתאם בין תכנון התקציב לתכנון העיר. אינטרסים אלה מנחים את הרשות לא אחת לנהל משא ומתן עם בעלי חלקות המקרקעין כדי להגיע עמם להסדר, בין כספי ובין אחר, אף בלי שהוגשה לה תביעה לפיצוי. כאשר מתנהל משא ומתן רציני במגמה להגיע להסדר, ונוצר מצג כלפי בעלי הקרקע כי ניתן להשיג הסדר ללא תביעה לפיצויים, יש מקום לשקול נתון זה בין יתר השיקולים לעניין הארכת המועד להגשת התביעה. המשקל שיש לתת להתנהלותו של משא ומתן במסגרת הארכת המועד ישתנה על-פי נסיבות העניין. בדרך-כלל, כאשר הפונה לרשויות אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק והוא ממשיך ופונה אל הרשויות באופן חד-צדדי, יש לראות בכך שיהוי השולל את הבסיס לתביעת פיצויים ואף לפנייה לבית-משפט זה. כך נאמר מפי השופט ברק בדונו בשאלת טיבו של שיהוי בפנייה בעתירה לבית-המשפט: "במשא ומתן... מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית משפט זה" (בג"ץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר [4], בעמ' 272-273). כאשר מדובר ביחסים שבין הפרט לבין הרשות, הכול תלוי באופיו של המשא ומתן, בדרך התנהלותו ובנושא הנדון בו. לעתים ניתן להגיע למסקנה כי חל שיהוי מצד הפונה בבקשת סעד לאחר כמה שבועות או חודשים של מגעים עם הרשות, ולעתים מתנהל משא ומתן ממושך וענייני אשר ניכר כי יש בו עניין גם לרשות וגם לפרט. משא ומתן לפיצוי בתחום התכנון והבנייה, בנסיבות שבהן הרשות מעוניינת להגיע להסדר אשר לא יחייב אותה בהוצאה תקציבית מכבידה, ואילו הפרט הנפגע מעוניין בהשגת הפיצוי המרבי שיכול הוא להשיג, עשוי להימשך זמן רב. מטבע הדברים, תכניות הכרוכות בשינויים של חלקות, באיחוד של חלקות ובחלוקתן ובפעולות תכנוניות אחרות הן תכניות מורכבות. עם זאת, כיוון שמימוש תכנית כרוך לא פעם בהוצאה תקציבית נכבדה, יש לרשות עניין רב לדעת בהקדם מה הן ההתחייבויות הכספיות שהיא נוטלת על עצמה כדי לכלכל את תקציבה, ומטעם זה חשוב לקצר את התקופה שבה יודע לה על קיום תביעת הפיצויים. על רקע האיזון בין שיקולים אלה יש להשקיף על שאלת הארכת המועד להגשת התביעה לאחר שהתקיים משא ומתן בין הרשות לנפגע פוטנציאלי. מן הכלל אל הפרט 6. העותרים שלפנינו השתהו בהגשת עתירתם תקופה ניכרת מעבר למועד ההתיישנות הקבוע בחוק, והשאלה הנתונה להכרעתנו היא אם יש מקום להתערב בהחלטת המשיב לדחות את בקשתם להארכת המועד להגשת תביעה לפיצויים. במועד הרלוונטי לענייננו הייתה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197(ב) לחוק תקופה של שנה, אך לשר הפנים ניתנה הסמכות להאריך את התקופה "אם היתה סיבה סבירה לכך". כעולה מהעובדות שתוארו לעיל, תכנית רח/1101, שבגינה הוגשה העתירה, פורסמה למתן תוקף ביום 30.10.1980, ולפיכך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק להגשת תביעה בגין התכנית הסתיימה בסוף שנת 1981. אלא שבסמוך לתום תקופת ההתיישנות אושרה להפקדה על-ידי הוועדה המקומית והועברה לדיון בוועדה המחוזית התכנית המפורטת רח/1/1101. על-פי תכנית זו הייתה חלקתם של העותרים בין החלקות שהיו מיועדות לאיחוד ולחלוקה מחדש. העותרים אמנם התנגדו לקבלת החלקה שיועדה להם על-פי תכנית החלוקה מחדש, ואף הביעו את התנגדותם לתכנית במכתבים שהופנו לרשויות התכנון, עם זאת ניהלו הם, כמו בעלי חלקות אחרים בתחום התכנית, משא ומתן עם הוועדה המקומית כדי להשיג את הפיצוי בגין פגיעה בחלקתם באמצעות התכנית המפורטת רח/1/1101. עיון במסמכים שצורפו לעתירה מלמד כי במשך שנים ניהלה הוועדה המקומית משא ומתן עם העותרים ועם בעלי חלקות אחרים, וניכר מתוך ההתכתבויות בין הצדדים כי אף הוועדה המקומית סברה כי תוכל להגיע לאישור התכנית המפורטת בהסכמה. אילו הייתה מושגת הסכמה כזו היה הפיצוי נכלל בגדר התכנית. על כוונתה של הוועדה המקומית להגיע להסדר מוסכם עם העותרים ניתן ללמוד מזימונם של כל הצדדים הנוגעים בדבר, ביוזמתן של המחלקה הטכנית והמחלקה המשפטית של עיריית רחובות, לפגישה שבה הצדדים היו אמורים לדון בהתנגדויות לתכנית וב"פתרונות מוסכמים שיאפשרו לאשר את התכנית לצורך מתן תוקף" (מכתב זימון לפגישה מיום 25.4.1988). פגישה זו, שהתקיימה ביום 15.5.1988, לא הובילה להסכמה המיוחלת, אך מתרשומת שנערכה בעקבות הפגישה, שאליה הפנתה אותנו הוועדה המקומית עצמה, מתברר שסוכם בפגישה כי ייערך משא ומתן בין הצדדים שבסופו תוגש תכנית מתוקנת. ובלשון התרשומת: "סוכם כי הבעלים ייכנסו לדיאלוג אשר במסגרתו יגיעו הבעלים בינם לבין עצמם... המתכנן יגיש תוכנית מתוקנת אשר תוכן בשיתוף עם הבעלים". ביום 21.8.1989 פנה בא-כוחם של העותרים למהנדס עיריית רחובות וביקש לדעת אם חלה התקדמות מאז הפגישה שהתקיימה שנה לפני כן. באותו מכתב ביקש בא-כוח העותרים לדעת "כיצד מתכוונת הוועדה המקומית רחובות להבטיח את זכויות מרשי ולאפשר להם לעשות שימוש ברכושם הנמצא בהליכים תכנוניים המקפיא את המצב הזה תקופה כה ארוכה". פנייה זו הייתה למעשה הפנייה האחרונה מטעם העותרים בכל הנוגע לפיצוי בגין התכנית האמורה, אך היא לא נענתה. לטענת העירייה, התכנית רח/1/1101"נזנחה", וביום 8.11.1990 פורסמה למתן תוקף התכנית המפורטת רח/במ/4/1101(להלן - התכנית החדשה). העותרים טוענים כי לא ידעו כלל על הכנת התכנית החדשה, אך אין חולק כי לאחר שדבר קיומה הובא לידיעתם, הופנו העותרים על-ידי העירייה ליזמי התכנית החדשה לשם בירור תביעתם לפיצוי. משלא נענו העותרים על-ידי היזמים של התכנית החדשה, פנו ביום 2.2.1992 אל שר הפנים בבקשה להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים בגין שתי התכניות. כאמור, הנימוק העיקרי שהעלו העותרים לאיחור בהגשת הבקשה ביחס לתכנית רח/1101היה ניהול המשא ומתן ביחס לתכנית רח/1/1101, אשר נטע בהם ציפייה לקבלת פיצוי. שר הפנים נעתר לבקשה רק ככל שהיא נוגעת לתכנית המפורטת רח/במ/4/1101, אך דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעה בגין תכנית רח/1101. בדחותו את הערר קיבל שר הפנים את עמדת מנכ"ל משרדו ואת עמדתה של הוועדה המייעצת הפועלת במשרד הפנים בנושא הארכות מועד. בנימוקי שר הפנים לדחיית הערר נאמר בזו הלשון: "העוררים ניהלו משא ומתן עם הוועדה המקומית והמחוזית ושומה היה על המבקש להגיש את התביעה בזמן לאור התמשכות הדיונים והקצב בו התקיימו. למעלה מזאת, העוררים הוסיפו והשתהו בהגשת הבקשה במהלך תקופה של למעלה משנתיים מסיום הליכי המשא ומתן ועד להגשת הבקשה". שיקול-הדעת אשר הפעיל שר הפנים למתן החלטתו בערר הוא שעומד לביקורת בעתירה שלפנינו. נבחן אפוא את נימוקיה של ההחלטה כסדרם. מהשתלשלות העובדות בעניינם של העותרים ניכר, כי ועדות התכנון, בעלי החלקות וכן יתר המעורבים במשא ומתן היו מעוניינים כולם להגיע לתכנית מוסכמת, עד שהופסקו המגעים ביניהם. עוד ניכר מהמסמכים שהיו לפנינו, שהרשות יצרה מצג שהיא מחפשת אחר פתרון מעשי. לפיכך, בנסיבות העניין שלפנינו, אף כי המשא ומתן היה ממושך ביותר, אין לומר שהיה על העותרים להתייאש מן המשא ומתן שניהלו עוד לפני שנת 1989. אמנם היה ראוי שהעותרים ינהגו במשנה זהירות ויגישו תביעה לפיצוי בלא להמתין להתפתחות המשא ומתן, שכן ככלל הציפייה כשלעצמה שהמשא ומתן יעלה יפה, אין בה כדי למנוע הגשת תביעה. אך מנגד, אין לזקוף לחובת העותרים את התקופה שבה התנהל משא ומתן ענייני כדי להגיע להסדר שיש בו תחליף לפיצוי, כשהיה להם בסיס רציני להניח כי הוועדה המקומית מטפלת בעניינם. נוסיף עוד, כי אף מנימוקי החלטתו של המשיב 1 עולה, כי אילו פנו העותרים בבקשה להארכת מועד במהלך המשא ומתן, או אף מיד כאשר התברר שהמגעים עלו על שרטון, ייתכן שהיו המשיבים מגלים נכונות לראות בניהול המשא ומתן טעם סביר להארכת המועד. עם זאת, כאמור בהחלטתו של השר, העותרים לא הגישו את הבקשה מיד בתום המשא ומתן, אלא רק בחלוף למעלה משנתיים מסיומו. אכן, לכאורה, שיהוי העולה על שנתיים הינו שיהוי ניכר ביחס לתקופת ההתיישנות שעמדה אז על שנה אחת, ואלמלא הנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו היינו סבורים כי יש בשיהוי זה כדי להצדיק את סירוב השר להאריך את המועד. אולם משבחנו את טיפולה של המשיבה 2 בעניינם של העותרים, התברר לנו כי גם לאחר שהסתיימו המגעים בעניין תיקון התכנית לא הודיעה הוועדה לעותרים כי התכנית נזנחה וכי תכנית אחרת נמצאת בהכנה. יתרה מזו, גם לאחר אישור התכנית החדשה גילתה הוועדה המקומית דעתה שיש לפצות את העותרים גם בגין תכנית רח/1101, ואף יצרה מצג של חובת פיצוי כלפיהם, אלא שהוועדה הייתה סבורה כי העניין יוסדר במסגרת הסכם לשיפוי שנקבע בינה לבין היזם. בתצהיר התשובה מטעמה של המשיבה 2 נאמר כך: "אכן הוועדה המקומית היתה תחת הרושם שיש בידה התחייבות שיפוי מאת יזמי התכנית רח/במ/4/1101 לתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: 'החוק') מאת בעלי חלקה 82 בגוש 3697 (העותרים בתיק זה). את התקלות שקרו במשך הטיפול בערר ובעתירה יש ליחס לעמימות שנוצרה בשל מצב דברים זה, כאשר לא היה ברור מי משני הגורמים הנ"ל היה אמור לתת תגובתו". הוועדה מוסיפה וטוענת, כי: "למרבה הצער, הודיעה חברת דיזנגוף סחר (1952) בע"מ (יזמת התכנית רח/במ/4/1101) לאחרונה לוועדה המקומית, כי התחייבות השיפוי שלה כוללת רק את התכנית רח/במ/4/1101ואין היא כוללת את התכנית נשוא העתירה. בנסיבות אלה, אין לוועדה המקומית גיבוי של יזם פרטי לתביעת העותרים והיא ניצבת מולה לבדה". אכן, מצבה של הוועדה כיום אינו נוח, משהוברר לה שאין לה מקור לשיפוי. כעולה מן האמור, הוועדה סברה, ככל הנראה, כי אם יתברר שהייתה פגיעה המצדיקה מתן פיצוי לעותרים גם בגין התכנית רח/1101, שאלה שטרם נבחנה לגופה, היזמים הם שצריכים לשאת בפיצוי זה. אם כך נראו הדברים לוועדה המקומית, ואם זו הייתה הנחת העבודה שלה במגעיה עם העותרים, היה על הוועדה להקפיד ולוודא בעת ההתקשרות עם היזמים כי ההתחייבות שהיא ראתה להטיל עליהם כלולה בהסכם. העמימות שנוצרה ביחס לחובת השיפוי רובצת לפתחה של הוועדה המקומית. מתצהיר התשובה של המשיבה 2 עולה כי היא הפנתה את העותרים ליזם התכנית רח/במ/4/1101 בצאתה מהנחה כי על-פי הסכם השיפוי על אותו יזם לפצות את העותרים בגין שתי התכניות. בנסיבות אלה, מהשתלשלות העובדות בשלמותה ומהטיפול בשלב האחרון בשאלת חובת הפיצוי - במידה שזו קיימת - מתבקשת המסקנה כי יש בהתנהגותה של המשיבה 2 טעם שהוא בבחינת "סיבה סבירה" להארכת המועד. אשר-על-כן, על-פי מכלול השיקולים שהיה על שר הפנים לשקול בנסיבות יוצאות-הדופן של המקרה שלפנינו, נראה כי היה זה מוצדק להיעתר לבקשה להארכת המועד. ולפיכך אנו עושים את הצו-על-תנאי שיצא מלפנינו למוחלט, במובן זה שהמועד להגשת התביעה יוארך בשלושה חודשים מיום מתן החלטתנו זו. המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בעתירה זו בסכום כולל של 15,000 ש"ח. השופט מ' חשין אני מסכים. השופט א' ריבלין אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ביניש. הארכת מועדבניההתנגדות לתכנית