1. כתב-ערעור אשר הוגש במועד בצירוף בקשה להארכת מועד להגשת נימוקיו - האם דינו דחייה על הסף? ומשהחליטה הרשמת להאריך את המועד להגשת נימוקי הערעור - האם נתערב אנו בהחלטתה ונבטלה ונורה על דחיית הערעור על הסף? זו השאלה מושא דיוננו, ועליה עומדים המערערים ומבקשים הכרעתנו. גלגולו של ערעור 2. תביעתו של המשיב, שהיה המנהל הכללי בחברת עוף ירושלים בע"מ, בגין פיטוריו מעבודתו נדחתה ביום 2.5.2000 בפסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופטת ר' רוזנפלד ונציגי ציבור אמרי ואליצור; ע"ב 3000003/89) (להלן - פסק-הדין). ביום 24.5.2000 בתוך המועד הקבוע לערעור, הגיש המשיב כתב-ערעור לבית-דין זה על פסק-הדין תוך שהוא מבקש ליתן לו ארכה של 60 יום להגשת נימוקיו לערעור. זאת, מן הטעם של היותו חסר ייצוג משפטי במועד הגשת הערעור, וכי בתוך מועד זה יהא בידיו של עורך-הדין, שיימצא לייצגו, ללמוד את החומר שבתיק שהתנהל משך שש שנים והוא רב- היקף ומסובך. בקשתו של המשיב התקבלה בחלקה, ובהחלטה שניתנה בו ביום (בע"ע 1138/00) האריכה הרשמת ר' איש-שלום (להלן - הרשמת) למשיב את המועד להגשת נימוקי הערעור ב-30 יום. על החלטה זו לא הגישו המערערים ערעור. ביום 7.6.2000 הגיש המשיב בקשה נוספת להארכת מועד להגשת הנימוקים לערעור ב-30 יום נוספים על אלה שאושרו לו. הפעם הוגשה בקשה מפורטת על-ידי בא-כוחו, ועיקר נימוקיו בכך שקיבל לטיפולו את ייצוגו של המערער בתיק שהתנהל בבית-הדין האזורי כשש שנים, והוא מחזיק אלפי עמודי פרוטוקול ומסמכים; עילת התביעה בו מורכבת והיקפו הכספי ניכר. הודגש, כי בהיענות לבקשה לא ייגרם כל נזק למשיבים בשים לב לכך שההליכים בין הצדדים מתמשכים על פני שנים רבות. בהחלטה מיום 8.6.2000 נעתרה הרשמת לבקשה וקבעה "כמבוקש" (להלן - ההחלטה הראשונה). מכאן ואילך נסבו על החלטה זו הליכים ובקשות שהלכו ונערמו והביאונו עד הלום. 3. ביום 20.6.2000 הגישו המערערים שני הליכים בעת ובעונה אחת, שניהם מוסבים כנגד החלטתה של הרשמת להאריך למבקש את המועד להגשת נימוקיו לערעור ב-30 יום נוספים על אלה שכבר הותרו לו. מזה - הגישו המערערים לבית-דין זה "הודעת ערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה" (להלן - הערעור), ומזה - הגישו לרשמת "בקשה לביטול החלטה שניתנה ע"פ צד אחד" (להלן - בקשת הביטול). עיקר קצפם של המבקשים יצא על כך שהמשיב לא המציא להם העתק מבקשתו, ועל כי לא התבקשה תגובתם לה עובר למתן ההחלטה הראשונה. לכן טענו הם כי לא היה בידם להגיש ערעור על אותה החלטה. עוד הוסיפו וטענו, כי באין תצהיר מצורף לבקשה נמנע מהם לחקור את המבקש על בקשתו להארכת המועד שדינה - לטעמם - לצד כתב-הערעור עצמו - להידחות על הסף. 4. לפי החלטת הרשמת מיום 21.6.2000, הגיש בא-כוח המשיב תגובתו לבקשת הביטול. משנמצא כי בשל טעות משרדית לא הומצאה הבקשה למבקשים, דאג להמציאה להם. לגופו של עניין, חזר בא-כוח המשיב על טעמי בקשתו להארכת המועד וטען כי המבקשים לא הצביעו על עיוות דין או על נזק שנגרמו להם כתוצאה מהארכת המועד שניתנה למשיב - בכלל, ואל מול תוצאותיה "הרות הגורל" עבורו - בפרט. בייחוד הדגיש כי הארכת המועד התבקשה כדי שיהיה ניתן להכין את נימוקי הערעור שלא בחטף, באופן שיובררו השאלות האמיתיות הדורשות הכרעה ובכך אף לתרום ליעילות הדיון בערעור. המבקשים חזרו וטענו בתשובתם כי אין די בנימוקיו של בא-כוח המשיב, ואין הם עולים כדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. 5. ביום 17.7.2000 נתנה הרשמת החלטתה בבקשת הביטול, ובין היתר כך קבעה: "5. תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן - התקנות) קובעות אמנם כי ערעור יכיל את נימוקי הערעור, אולם מאידך קובעות התקנות כי ניתן להוסיף נימוקי ערעור ברשות בית-הדין (תק' 94) וכן ניתן כתב ערעור לתיקון בכל עת שתיראה לבית הדין (תק' 95). 6. ההחלטה שניתנה על ידי ואשר מבקשים לבטלה הינה מעשה של יום-יום בבית הדין ואינני סבורה שבטעות יסודה: א. בהגשת הערעור במועדו עמד המשיב בדרישת התקנות והגשת הנימוקים הינם בגדר השלמה, הוספה או תיקון כתב הערעור - פעולות המותרות בתקנות. מה עוד שמלכתחילה ביקש המשיב לאפשר לו זאת. ב. עמידה בלוח הזמנים היא העיקר, ולא אחת מתירים אנו הגשת הנימוקים תוך זמן סביר ואף רואים זאת כדרך המלך. ג. לו היה המשיב מגיש בקשה להארכת מועד במועד שהגיש את הערעור, הרי העובדה שהגישה תוך כדי המועד הקבוע להגשת ערעור, היתה עומדת לזכותו ומגבירה את סיכוייו לזכות בבקשתו. ד. לו היה המבקש מגיש את ערעורו, בצירוף נימוקים כלליים וסתמיים - שהרי לא היה מיוצג באותה עת - זכאי היה, עפ"י תק' 94 ו-95 לתקנות, לקבל את רשות בית הדין לתקן את כתב הערעור או להוסיף על נימוקיו. הרשאה מעין זו אינה מחייבת טעם מיוחד. ה. הארכת המועד שניתנה על ידי, אינה לגבי מועד הקבוע בתקנות, ולפיכך אין צורך בטעם מיוחד כדי להצדיק. בהעדר צורך בטעם מיוחד אין חובה להיזקק לתגובת הצד השני והדבר נתון לשיקול דעת בית הדין או הרשם ושיקול דעתם אינו מוגבל (ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיף 680). ו. אין להתעלם מכך שמדובר בתיק המחזיק חומר רב ופסק הדין עצמו משתרע על פני 50 עמודים(!) ז. יש לציין שהמבקשים לא טרחו להתנגד להחלטתי הראשונה (ראה סע' 2 לעיל)". לאור כל אלה דחתה הרשמת את בקשת הביטול תוך שהוסיפה "[ש]לעניות דעתי מוטב היה שלא היתה מוגשת מלכתחילה" וחייבה את המבקשים בתשלום למשיב בסך 750 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן - ההחלטה השנייה). 6. בין לבין הוגשו ביום 3.8.2000 נימוקי הערעור של המשיב, כשהם משתרעים על פני 49 עמודים, בלא נספחיהם. 7. למרות זאת לא נחה דעתם של המערערים, ועל הערעור - תאומה של בקשת הביטול דלעיל - הוסיפו והגישו "בקשה לתיקון כתב ערעור" (להלן - בקשת התיקון) באופן שנימוקיהם כנגד ההחלטה הראשונה יעמדו להם גם כנגד ההחלטה השנייה. על אלה הוסיפו וטענו כי משלא התמלאו הוראות תקנה 93 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב -1991 (להלן - התקנות או תקנות סדרי הדין), היה דין הערעור להיות מסולק על הסף. 8. הדיון בערעור על החלטות הרשמת התקיים, לפי החלטת הנשיא ס' אדלר, בדרך של סיכומים בכתב. 9. בסיכומיהם בכתב בפנינו חזרו המערערים והמשיב על עיקרי טענותיהם בפני הרשמת, בעוד אשר המשיבים הפורמאליים הודיעו כי הם מותירים את ההחלטה בערעור לשיקול-דעתו של בית-הדין תוך שהם מתרעמים על רוחב היריעה של נימוקי הערעור. הדין והדיון 10. דיוננו להלן ייעשה והחלטתנו תינתן בהתייחס לערעור כשהוא מוסב על שתי החלטותיה של הרשמת, לפי המבוקש בערעור ובבקשת התיקון לו, ונדון בשניהם כאחד, הלא הוא הערעור. 11. כלל נקוט הוא בידינו כי בית-הדין הארצי, כערכאת ערעור, אינו מתערב בהחלטות הקשורות בהכנת הדיון או בהחלטות דיוניות או מינהליות של הערכאה דלמטה (ראה: דב"ע נד/139 - 3 עאיק - חלבי [1]; דב"ע נד/16 - 4 בנק איגוד לישראל בע"מ - ההסתדרות הכללית [2]; דב"ע נז/102 - 3 פיקל - ריכטר [3]). כלל זה יפה וטוב גם לעניין שבפנינו, ובשלו בלבד דין הערעור להידחות. 12. אף לגופם של דברים אין בערעור כל ממש. החלטתה של הרשמת, מושא כתב- הערעור המתוקן, מקובלת על דעתנו ואנו מאמצים אותה מטעמיה. בקשות להארכת מועד ממין זו מושא דיוננו לתיקונו של כתב-ערעור בדרך של הוספת טעמים בו או הרחבתם לא רק שאפשריות הן על-פי התקנות, אלא שכמאמר הרשמת, "מעשה יום יום" הן גם בבית- דין זה. משנכנסים אנו לעובי הקורה, ייאמר כי אין דומה בקשה לדחיית מועד להגשת כתב- הערעור לבקשה לדחיית המועד להגשת הנימוקים לו. אשר לעצם הגשת כתב-ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי נקבע בתקנות מועד מחייב של שלושה ימים (תקנה 73 לתקנות), והרשם יהיה רשאי להאריך את המועד להגשתו "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות). בכך ניתן ביטוי לחשיבות שמייחס מחוקק המשנה לזכותו של צד מתדיין לדעת אם הסתיימה ההתדיינות וזכייתו בידו, או אם צפוי הוא להמשך ההליכים בדרך של ערעור. ובמילים אחרות, סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים לאפשרות להתמשכותו. על חשיבותו של "הטעם המיוחד" לענייננו עמד ד"ר ש' לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד [9], בעמ' 109, באלה הדברים: "...נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים 'להעניש' את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה'טעם המיוחד' משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס 'החסינות' מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר". לא כן נימוקי הערעור, שהם ממרכיביו של כתב-הערעור (תקנה 93(א)(6) לתקנות). הגם שחשיבותם רבה לעצם התנהלותו וניהולו של הליך הערעור, הרי שלהבדיל מהגשתו של כתב-הערעור אין ניתן לומר כי הגשתם כבולה, בה במידה, בסד הזמן שנקבע בחיקוק. משכך, תחול על בקשה להארכת מועד להגשת הנימוקים לערעור הרישה של תקנה 125 לתקנות, אשר מותירה את ההחלטה לשיקול-דעתו של הרשם, או של בית- הדין. במקרה זה לא תעמוד על כנה דרישת "הטעם המיוחד", בוודאי לא במלוא עוצמתו, כזו הנדרשת עת באים לדון בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הסיבתיות והמידתיות שבבקשה להארכת המועד, חלוף הזמן והטעמים לכך, זכויות מי מהצדדים שנפגעו או העלולים להיפגע כתוצאה מהארכת המועד - כל אלה וכיוצא בהם יבואו במניין השיקולים בבקשות מעין אלה. אכן, לפי תקנה 93 לתקנות, יכיל כתב-הערעור, בין היתר, גם את נימוקי הערעור, על- כן אם קיימת מניעה להגשתם כחלק מכתב-הערעור, יש להגיש בקשה מנומקת להארכת המועד ולטעם שבאיחור בהגשת נימוקי הערעור, בקשה אשר כאמור תיבחן ותידון לגופה, בכל מקרה לפי נסיבותיו. אולם בשל כך בלבד שלא פורטו נימוקיו על אתר, עם הגשתו, לא יסולק הערעור על הסף, ולא תקופח זכותו המהותית של מתדיין למצות את זכות הערעור העומדת לו בדין. על כך עמד מתקין התקנות כאשר נתן בידי בית-הדין את ההחלטה אם לאפשר למערער לטעון נימוק התנגדות שלא פורש בכתב-הערעור (תקנה 94 לתקנות), אם להתיר תיקונו של כתב-ערעור (תקנה 95 לתקנות) ואם להורות למערער להמציא פרטים נוספים ומפורטים יותר לנימוקי הערעור. על ההבחנה בין כתב-הערעור לבין נימוקיו עמד בית-המשפט העליון בעל"א 17/88 בר-חן נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים [4]. באותו מקרה הגיש המערער לבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין כתב-ערעור בלתי חתום ובלתי מנומק, ואת נימוקיו הגיש באיחור של ארבעה חודשים. בית-הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורו מהטעם שהוגש שלא כדין. בפסק-דינו קיבל בית-המשפט העליון את הערעור וקבע, כי: "על פי הקונסטרוקציה הפרשנית ניתן לומר, כי 'כתב ערעור' ללא נימוקים הוא כתב ערעור, ועל-כן קיים המערער את זכותו לערער. אמת הדבר, ללא נימוקים כתב הערעור פגום הוא, אך גם כתב ערעור פגום הוא כתב ערעור. על-פי קונסטרוקציה זו, עומד כדין ערעור לפני בית הדין המשמעתי הארצי, ועליו לדון בו לגופו" (שם [4], בע"מ 659). עוד הוסיף בית-המשפט ופנה בפסק-הדין אף להוראות סעיף 203 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ואף מלשונו למד, כי: "...אין בהעדר הנימוקים כדי לפסול את כתב הערעור, אלא יש בהעדר נימוקים כדי להסמיך את בית המשפט להורות על מתן נימוקים, ורק אם הוראתו לא קוימה, לדחות את הערעור בשל העדר נימוקים" (שם [4], בעמ' 659). (השווה דב"ע מד/33 - 3 מלכה - קדרון חברה מסחרית [5], שם הוגשו נימוקי הערעור בנפרד מכתב-הערעור ובאיחור רב בלי שהוגשה בקשה להארכת המועד ובלי שניתנה רשות בית-הדין לכך. וכן ראה דב"ע תשן/14 - 3 נקש - מדינת ישראל [6]). 13. לדברים אלה משנה תוקף עת דנים אנו במערכת סדרי הדין בבית-הדין לעבודה, שבו מייחסים אנו חשיבות רבה לפתיחת הדלתות בפני מתדיינים, אשר לא אחת באים בפנינו חסרי ייצוג משפטי הולם. אין זה חיזיון נדיר במקומותינו עת מגישים מערערים בשלב ראשון כתב-ערעור בלא ייצוג משפטי, או מתוך שהם נעזרים בשירותי הסיוע המשפטי, ולאחריו מבקשים הם להוסיף את נימוקי הערעור, ובלבד שלא יאחרו את המועד להגשת הערעור. בקשות אלה ושכמותן נענות - ויפה שכך הוא - מתוך שנעשה האיזון הנדרש בין זכויותיהם של הצדדים הנוגעים בדבר ובהקפדה שלא יקופחו זכויותיהם בדין. 14. בענייננו טעמיו של המשיב בבקשותיו להארכת המועד להתיר לו הגשת הנימוקים לכתב-הערעור היו מפורטים דיים ולהנחת דעתה של הרשמת, ומשנבחנו על-ידינו - אף להנחת דעתנו המלאה, והיה בהם טעם מספיק להתיר הארכת המועד כדי שיינתן למשיב הייצוג ההולם, ולבא-כוחו זמן סביר להכנת טיעוניו ולהגשתם לאחר עיון ולימוד מספיקים, כפי שאכן נעשה בתוך סך כל 60 הימים שניתנו לו כארכה. לא למותר לחזור ולציין כי מלכתחילה הוגש הערעור בתוך המועד הקבוע בתקנות ביחד עם הבקשה להארכת המועד להגשת הנימוקים לו. כך שבעלי-דינו - המערערים דכאן - ידעו כי אין הוא משלים עם פסק-הדין שניתן, וכי אין הם יכולים לפתח ציפיות בדבר סופיות ההליכים, או שלא יהיו עוד מוטרדים על-ידיו. בנסיבות דומות ראה בית-המשפט העליון בעצם הגשת הבקשה להארכת מועד בתוך התקופה "טעם מיוחד" מספיק להארכת המועד להגשת בקשה לדיון נוסף, קל וחומר בענייננו, עת מדובר בבקשה שאינה מחייבת התקיימותו של "טעם מיוחד", ולמצער - בעוצמה פחותה. (השווה בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ [7]). 15. זאת ועוד, למערערים היה יומם בפני הרשמת - עת שטחו בפניה טעמי התנגדותם להחלטתה הראשונה, ובכך מוצתה למעשה טענתם על כי הדיון בבקשתו של המשיב להאריך לו את המועד להגשת נימוקי הערעור נעשה על-פי צד אחד ובלי שהובאה לידיעתם החלטתה של הרשמת באותה בקשה לדיון. בכל שלל טענותיהם לא ראו המערערים לנכון להבהיר, וככל הנראה לא בכדי, במה קופחה זכותם, ומה נזק ייגרם להם כתוצאה מהיענות לבקשה להארכת מועד, לא כל שכן מה שיעורו של אותו נזק, אם בכלל. אשר לטענותיהם בדבר סיכוייו של המשיב בערעורו בעניין זה שבפנינו, לאלה יפים דבריו של השופט ברנזון, משכבר הימים: "שמוטב שבעל-דין לא יופיע כדורש טובתו של יריבו על-ידי חסימת דרכו אל בית-המשפט בטענה הנוגעת לסדר הדין בלבד. מוטב להניח לכל בעל-דין שיעשה את חשבון נפשו בעצמו וינהג בענינו לפי הבנתו הוא על דעת יועציו המשפטיים" (ע"א 201/66 מונטיפיורי נ' זלינגר [8], בעמ' 20). 16. במכלול הנסיבות שבפנינו מבחן הסבירות ומבחן המידתיות מטים בעליל את כפות המאזניים אל עבר מילוי מבוקשו של המשיב, כפי שעשתה הרשמת בהחלטותיה. ואם עוד עמד למערערים ספק ספקא של טענה במועד הגשת הערעור, הרי ששארית טענתם התנדפה ואיננה משעה שהתקבלה החלטתה השנייה של הרשמת, על נימוקיה המפורטים, שבהם נעשה האיזון הנאות והנדרש בין טענות הצדדים והאינטרסים העלולים להיפגע. 17. עד שנבוא לסיומם של דברים, רואים אנו לציין כי מעיון בערעור ובנימוקיו ובפסק- הדין מושא הערעור בתיק העיקרי עולה שמדובר במסכת התדיינויות מסועפת רבת-שנים. במקרה זה נכון וראוי הוא כי המחלוקת המרה והכאובה שבין הצדדים תבוא לסיומה עת ימוצו טענותיהם עד תום בערעור גופו. תחת זאת מנהלים המערערים דכאן מלחמת חורמה של לא כלום, ונמצאים גוררים ונגררים שלא לצורך, בכה ובכה. 18. סוף דבר - הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורבית הדין לעבודה