1. לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה, אשר דחה את תביעתו של המערער על הסף. 2. המערער הגיש תביעה ובה ביקש לתקן את העוול שנעשה לו, לדבריו, ביום 1.11.76(!) על-ידי הוועדה הרפואית לעררים אשר הגדילה לו את אחוזי הנכותי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956, ב-4% תחת להגדילה, לטעמו, בשיעור גבוה יותר. למעשה, אין זה אלא ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים שניתנה שנים רבות לפני הגשת התביעה (17.6.1992). המשיב טען בכתב הגנתו שהמועד להגשת ערעור חלף ואין לבית הדין סמכות להאריכו, כמו כן טען להתיישנות. 3. לאחר ישיבות אחדות בבית הדין האזורי, תיקן המערער את כתב תביעתו, הפעם היה מיוצג על-ידי עורך-דין. התביעה הוסבה לסעד הצהרתי שעיקרה הוא להצהיר שהוועדה הרפואית טעתה בכך שהפעילה את תקנה 15 לתקנות הנ"ל בשיעור מופחת ובלא סמכות. לצד זה לא נמנע מהוספת סעד "להחזר כספי" הנובע מהפרשי דרגות הנכות, כלומר זו אשר היתה לו לפי החלטת הוועדה כאמור לבין זו שתוקנה על-ידי ועדה אחרת בשנת 1991. המשיב חזר והתגונן כאמור קודם והוסיף שפסק-דין הצהרתי "לא יכול לבוא במקום הדרך המקובלת כדי להשיג על החלטות ועדות רפואיות לעררים". לצד כתב ההגנה המתוקן הגיש המשיב בקשה למחוק ו/או לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ומחוסר סמכות (תב"ע נד/12-696). בסיכום טענותיו לבקשה טען המערער כי מדובר בהתיישנות פרוצדורלית והזכות עצמה "אינה מתיישנת לעולם". אשר לפסק-דין הצהרתי טען שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לתיתו ואם ימצא שאינו מוסמך, יש להעביר את ההליך לבית הדין המוסמך לדון בו (את אלה טען המערער לבד מן הטענה בתביעה שהוא לא פעל במועד מחוסר ידיעה). 4. בית הדין האזורי נעתר לבקשת המשיב ודחה את התביעה על הסף. בהחלטתו ציין בית הדין כי חלה התיישנות והזמן הרב שחלף "אינו ניתן לגישור". לעניין סעד הצהרתי, פסק כי "בנסיבות העניין אין מקום לעשות שימוש בסעד הצהרתי כדי לעקוף מועדים שנקבעו בתקנות..." 5. טיעוני הצדדים בערעור א. טענות המערער (1) טעה בית הדין האזורי בקובעו שאין המערער ראוי לסעד הצהרתי. נסיבות העניין מצדיקות מתן פסק-דין הצהרתי; (2) בית הדין לא נימק מדוע פרק הזמן מאז החליטה הוועדה הרפואית לעררים ועד להגשת התביעה - אינו ניתן לגישור; (3) המערער לא ביקש החזרת העניין לוועדה הרפואית לעררים ולכן אין בבקשת סעד הצהרתי משום עקיפת מועדים; (4) לא חלה התיישנות; (5) לא היה מקום לדחות את התביעה על סמך נימוקים פרוצדורלים. בעת הדיון הוסיף: (6) לא היתה דרך אחרת אלא בקשת סעד הצהרתי; (7) הוא לא ידע את הדין ולכן לא פעל כל השנים. ב. טענות המשיב (1) המערער ניסה לתקוף את החלטת הוועדה הרפואית לעררים בדרך עקיפה; (2) אין מקום למתן פסק-דין הצהרתי בנסיבות שהיו; (3) המערער החמיץ את המועד להגשת ערעור בבית הדין האזורי. חלפו שנים רבות מאז החלטת הוועדה הרפואית; (4) בחודש יולי 1991 הוגדלה נכותו של המערער עקב החמרה והופעלה תקנה 15. כיום נכותו היא 98%. התיישנות 6. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית הדין האזורי לעבודה (סעיפים 123 ו-213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). המועד להגשת ערעור נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977. תקנה 2 קובעת שערעור יש להגיש תוך 30 יום. 7. סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע כי שר המשפטים בהתייעצות עם שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע תקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק הביטוח הלאומי לפני בית הדין לעבודה. האם בית הדין לעבודה מוסמך להאריך את המועד להגשת תובענות וערעורים אשר לא הוגשו במועד שנקבע בתקנות שהוזכרו בסעיף 6 לעיל? בית-דין זה הבחין בין מועד להגשת תובענה, דהיינו - מועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לבית הדין, לבין מועד לעשיית פעולה במהלך המשפט, דהיינו בתובענה אשר כבר הוגשה. נקבע כי רק במקרה האחרון נתונה לבית הדין סמכות להארכת המועד (על-פי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991) ואילו במקרה הראשון ניתן להאריך מועד רק אם נקבעה אפשרות כזו במפורש בתקנות אשר קבעו מועד להגשת התובענה. מאחר ולא נקבע מועד כזה - דחה בית הדין את הערעור באותו דיון (דב"ע לו/0-11 [1], וראה גם דב"ע מא/9-98 [2], וכן דב"ע מח/0-104 [3]). 8. בהיעדר תקנות מיוחדות בחוק הביטוח הלאומי בדבר הארכת מועד, אין בית הדין מוסמך להאריכו. יש לזכור שאף אילו היתה סמכות כזו לבית הדין, הוא לא נתבקש לכך לא אז ולא עתה. בהתחשב בתקופה בת השנים הרבות שחלפו, סיכויי המבקש לזכות בהארכת המועד היו אפסיים אף אם היתה לבית הדין סמכות. 9. המועדים שננקבו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים, כפופים להוראות חוק ההתיישנות, הקובעות עילות להארכת ההתיישנות או להפסקת מירוצה, או אשר שמות מחסום נגד עצם טענת ההתיישנות (פס"ד חיים בר-אילן [1], הנ"ל, בג"צ 156/70 [4]). 10. טענת המערער שלא חלה התיישנות משום שהמשיב לא עורר את העניין בהזדמנות הראשונה אינה מדוייקת. כתב ההגנה מעיד שנטען כי "המועד לערעור כזה עבר מזמן ולבית-דין נכבד זה אין סמכות להאריך המועד" (סעיף 4א(1)). עוד טען המערער שבית הדין לא נימק מדוע קבע שפרק הזמן אינו ניתן לגישור. כאשר חולפות 15 שנים! אין צורך להסביר מדוע התקופה אינה ניתנת לגישור. פרק הזמן הארוך מדבר בעד עצמו. בסופו של דבר, המערער לא העלה נימוק שיעיד כי סיבה שלא היתה בשליטתו היא שמנעה ממנו להגיש ערעור על החלטת הוועדה בזמן. מתי ניתן היה "לגשר"? משל היתה התכתבות בין המערער לבין המשיב - גם אז "יתכן" שבית הדין היה מתחשב לצורך שיהוי (דב"ע חיים בר-אילן הנ"ל), או התדיינות משפטית בין עובדת למעבידה באשר לחתימה על גבי טופס התביעה לדמי לידה (תביעה לדמי לידה - דב"ע מו/0-54 [5]). 11. נימוק זה בלבד היה בו בסיס לדחיית התביעה על הסף. על אחת כמה וכמה כאשר יש נימוק עיקרי ויסודי כפי שיפורט מיד. פסק-דין הצהרתי 12. כל בית-משפט בישראל הדן בעניין אזרחי, ובית-דין לעבודה בכלל זה, מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו (סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 שאומץ בסעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). סעד הצהרתי, אף שבית הדין מוסמך לתיתו, לא יינתן כדבר שבשגרה, הגם שהוא מן הסעדים שבשיקול דעתו של בית הדין. 13. ואולם: "אין מעניקים סעד הצהרתי מקום בו ניתן לבקש סעד ממשי, ובמיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא אשר עליו סבה המחלוקת." (ע"א 136/82 [6], בע' 670). 14. בענייננו מדובר בהליך שהיה אמור להיות ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. מסגרת זו של הליך ערעור, שהוא בשאלה משפטית בלבד, נועדה לבחון החלטה של הוועדה האמורה. "משמוצא בית דין זה טעות שבחוק בהחלטת ועדה רפואית לעררים, מעמיד הוא את הוועדה על טעותה ומחזיר את העניין לקביעת דרגת הנכות." (דב"ע ל"ז/01-309 שידלובר - המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם, צוטט בדב"ע נב/01-4 [7], בע' 108). 15. מאחר שחלפו שנים רבות, ונבצר מן המערער לפעול בדרך שהותוותה בחוק ובתקנות, בחר בדרך לא דרך של בקשת סעד הצהרתי לפיו יצהיר בית הדין שהוועדה הרפואית טעתה עת הפעילה את תקנה 15 בשיעור נמוך מזה לו הוא היה זכאי לטעמו. כאמור, הדרך לערעור על החלטת הוועדה הרפואית הובאה לעיל וכן גם המועד לכך. המערער החמיץ את המועד ואין נפקא מינה אם ידע או לא ידע בשעתו את הדין. 16. נקיטת הליך של סעד הצהרתי לא היה לו מקום, ובדין קבע בית הדין האזורי שניתן היה לקבל סעד ענייני אם היה מוגש הליך נכון, בדרך הנכונה וכמובן אם היה המערער ראוי לסעד. נראה לנו שבבחירת ההליך בדרך של פסק-דין הצהרתי, עשה המערער שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ואלמלא היה מדובר בתחום הביטחון הסוציאלי היינו משיתים עליו הוצאות. הערעור נדחה. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורועדה לערריםערר