ערעור זה סב על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת מיכל לויט; בל 1239/10), אשר דחתה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 24.11.2005. פסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור, על יסוד סיכומי הצדדים בכתב וכלל החומר שבתיק. הרקע לערעור: המערער הוכר כנפגע בעבודה - מחלת מקצוע. כפי העולה מהחומר שבתיק, ועדה רפואית לעררים קבעה את דרגת נכותו על 14.5%, מבלי להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי(קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - תקנה 15). ועדה רפואית לעררים קבעה למערער דרגת נכות בשיעור של 14.5%. המערער הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (בל 4245/04), רק בענין אי הפעלת תקנה 15. בפסק דין מיום 23.8.2005 (להלן - ההליך הראשון) הוסכם כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתשקול הפעלת תקנה 15, בהתחשב בנתונים שפורטו בפסק הדין (מכתבי מעסיקים המציינים שלא קיבלו אותו לעבודה, חלופת גיל, השלכות הטנטון). על פי פסק הדין שניתן בהליך הראשון, ביום 13.11.2005 דנה הוועדה הרפואית לעררים שנית בעניינו של המערער. הוועדה קיבלה את הערעור שהוגש על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, הפעילה את תקנה 15 במלואה, וקבעה למערער נכות יציבה (ליקוי שמיעה וטנטון) בשיעור של 19%, החל מיום 16.12.1999, כמפורט להלן: 10% על פי סעיף 72(4)ד II; 5% על פי סעיף 72(1)2 ג'; 4.5% - הגדלה על פי תקנה 15. בהודעה מיום 24.11.2005, הודיע המוסד לביטוח לאומי למערער על החלטת הוועדה מיום 13.11.2005 בעניין דרגת נכותו. בהודעה זו צוין כי המערער רשאי להגיש ערעור על החלטת הוועדה בשאלת חוק בלבד בתוך 30 יום מקבלת ההודעה. כפי העולה מהחומר שבתיק, המערער לא הגיש ערעור לבית הדין על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 13.11.2005. המערער הגיש מספר בקשות לדיון מחדש בעניינו עקב החמרת מצב בשנת 2008. בהחלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 16.4.2008 נקבע כי אין החמרה. קודם לדיון בערר שהגיש לוועדה רפואית לעררים, פנתה באת כוחו של המערער לד"ר נועם פרט, מומחה למחלות א.א.ג., בבקשה לקבלת חוות דעת. על פי מכתבו של ד"ר פרט לבאת כוח המערער מיום 12.9.2008, הוועדה שדנה בעניינו של המערער ביום 13.11.2005 "טעתה בקביעת הנכות הניתנת על ירידת שמיעה בנותנה 5%, במקום 25% על פי תקנות הביטוח הלאומי, כאשר אחוזי הנכות מתבססים על ירידת שמיעה ממוצעת בתדרי הדיבור, וזאת על פי הסעיף 72 תת סעיף (1) פסקה 6 -ו, וזאת כמובן ללא קשר לאחוזי הנכות שנקבעו בגין הטנטון התמידי הנשארים בעינם". המערער עמד בפני ועדה רפואית לעררים מיום 22.9.2008, אשר קבעה בהחלטתה כמפורט להלן: "לגבי הטנטון נקבעה נכות בסעיף המקסימאלית. לגבי השמיעה: א. התובע אינו חשוף לרעש מזה זמן רב ובודאי מאז הועדה הקודמת שקבעה את הנכות בגין השמיעה. ב. לא מדובר בירידה נוספת בתדרים הגבוהים אלא בירידה כוללת של כל התדרים, אשר אינו אופייני כנזק כתוצאה מחשיפה לרעש ומכאן שאין לזקוף את הירידה הנוספת כחשיפה לרעש. לכן הועדה דוחה את הערר וקובעת כי לא חלה החמרה. הוועדה עיינה במסמך מ- 12.9.08 של ד"ר פרט מומחה א.א.ג. המתייחס לתוצאות ועדה רפואית מ 13.11.2005. כיון שהחלטת הועדה מהתאריך הנ"ל הינה החלטה חלוטה הוועדה מנועה מלהתייחס למכתב הרפואי של ד"ר פרט ולהחלטת הועדה מתאריך 13.11.2005". על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 22.9.2008 הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי בתל אביב בשנת 2008 (בל 5267/08). בדיון ביום 18.3.2009 הודיעה ב"כ המערער כי היא "מבקשת לשקול להגיש ערעור נוסף בצירוף בקשה להארכת מועד להגשת ערעור והאם לעמוד על ערעור זה". על פי הנתונים במערכת נט המשפט ערעור זה נמחק לבקשת המערער. ההליך בבית הדין האזורי מושא ערעור זה: בחודש ינואר 2010 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית מיום 13.11.2005. המערער טען כי לאחר קבלת החלטת הוועדה הרפואית לעררים הוא פנה למשרד עורך דינו דאז על מנת שיגיש ערעור לבית הדין, אולם עורך הדין אמר לו כי מבחינתו הסתיים הטיפול בתיק; מאחר שאינו בעל השכלה משפטית, פנה המערער למוסד לביטוח לאומי, ושם נאמר לו להגיש בקשה להחמרה; מאז, הגיש המערער מספר תביעות להחמרה, אשר נדחו כולן על ידי המוסד לביטוח לאומי; התביעות להחמרה הוגשו ללא ייצוג משפטי מאחר שלא היה באפשרותו לממן זאת; לאחר שנדחתה תביעת המערער להחמרה על ידי הוועדה הרפואית בחודש אפריל 2008, העביר המערער את הטיפול בתביעת ההחמרה לטיפולה של באת כוחו הנוכחית. המערער הופנה על ידי באת כוחו לייעוץ רפואי של ד"ר פרט, ובמסגרת חוות דעתו של ד"ר פרט הוברר למערער כי הנכות שנקבעה לו מוטעית, וכי נכותו, נכון למועד הדיון בוועדה בחודש נובמבר 2005 בגין ירידה בשמיעה היא בשיעור של 25% לפחות. מדובר בהבדל מהותי, שכן דרגת הנכות הנכונה תקנה לו זכאות לקצבה; המסמך מטעם ד"ר פרט הוצג לפני ועדה רפואית לעררים מיום 22.9.2008 וכן לפני בית הדין האזורי בדיון בערעור על החלטת הוועדה (בל 5267/08), ובית הדין האזורי המליץ למערער לשקול הגשת בקשה להארכת מועד. המוסד לביטוח לאומי טען כי למערער נשלחה הודעה ביום 24.11.2005, במסגרתה הודע לו על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 13.11.2005, ועל זכותו לערער על החלטת הוועדה; נוסח ההודעה היה בהיר ולא היה כל צורך בפרשנות מעבר לכך, שבעקבותיה היה צריך המערער לפנות לסניף של המוסד לביטוח לאומי; אין ספק שעורך דינו של המערער הציג לפניו את כל זכויותיו הנובעות מהחלטת הוועדה; באת כוחו הנוכחית של המערער פעלה בשמו מיום 12.10.2008, למעלה משנה קודם לפנייתו לבית הדין האזורי בהליך זה. בית הדין האזורי דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, בקובעו כי על פי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 (להלן - התקנות) כנוסחה במועד הרלוונטי, המועד להגשת ערעור על החלטתה של ועדה רפואית לעררים היה 30 יום ממועד מסירת ההחלטה למערער; בהתאם לפסיקה, לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים; נוכח העובדה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לבית הדין לא חלה תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שיירשמו, בשונה מעשיית פעולה בזמן המשפט עצמו; המועדים הקבועים בתקנות אמנם כפופים להוראות חוק ההתיישנות בדבר עילות להפסקת מרוץ ההתיישנות, אולם עילות אלו לא מתקיימות בענייננו; אין מדובר בהתיישנות שלא מדעת - גם על פי תצהירו של המערער, הוא היה מודע "בזמן אמת" להחלטת הוועדה מושא הבקשה, ואף פנה לבא כוחו דאז על מנת שיגיש בשמו ערעור לבית הדין; אף אם המערער הבין בדיעבד כי טעה באי הגשת הערעור לבית הדין, אין בכך כדי להקים למערער עילה או נימוק משפטי להארכת תקופת ההתיישנות, ואין בכך כדי לבסס סמכות לבית הדין להורות על הארכת מועד להגשת ערעור; חלף זמן ניכר מאז מועד קבלת ההחלטה (נובמבר 2005) ועד להגשת הבקשה להארכת מועד (ינואר 2010); לא ניתן כל נימוק או הסבר לאי הפנייה להיוועצות עם עורך דין אחר או פנייה לקבלת חוות דעת רפואית במועד מוקדם יותר, מלבד האמירה הלא מפורטת ולא מבוססת כי לא היה באפשרות המערער לממן זאת; בכל מקרה, אי פנייה לקבלת ייעוץ משפטי במועד, אין בה כשלעצמה כדי להוות עילה להפסקת מרוץ ההתיישנות. טענות הצדדים בערעור: המערער טען כי בית הדין האזורי התעלם מטענותיו אשר התייחסו לעוול או להטעיה החריגים שנעשו על ידי המוסד או מי מטעמו; אין המדובר בשיהוי או עצימת עיניים, אלא בחוסר ידע משפטי של המערער, חוסר רצון מצד בא כוחו דאז להמשיך בייצוגו, במידע מוטעה שניתן לו על ידי המוסד להגיש תביעת החמרה, וכן בחוסר ידע וקושי כלכלי לקיים היוועצות רפואית; לאחר שהודע למערער חד צדדית כי בא כוחו דאז מפסיק לטפל בעניינו, פנה המערער אל המוסד לברר מהי הדרך החוקית להתמודד עם החלטת הוועדה, ושם נאמר לו כי עליו להגיש בקשה להחמרה, וכך עשה. לו ידע המערער כי עליו להגיש ערעור לבית הדין, היה פועל כך באופן עצמאי; בית הדין האזורי התעלם מכך שהבקשה להארכת מועד הוגשה, בין היתר, לאור המלצת בית הדין בתיק בל 5267/08; שגה בית הדין האזורי בקובעו כי העילות הקבועות בחוק ההתיישנות להפסקת מרוץ ההתיישנות אינן מתקיימות; שגה בית הדין שנתן החלטתו ללא שמיעת המערער ומבלי שנחקר על תצהירו; שגה בית הדין שהתעלם מהפער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה למערער לבין זו לה הוא זכאי על פי חוות דעתו של ד"ר פרט, ומהמשמעות הכלכלית, החוקית והזכויות הנובעות מכך; למערער לא ניתנה זכות עמידה בפני בית הדין באשר להחלטת הוועדה הרפואית מחודש נובמבר 2005. בהתייחס לטענת המוסד כי פסק הדין בהליך הראשון, מכוחו התכנסה הוועדה הרפואית לעררים יצר מעשה בית דין בכל הנוגע לדרגת הנכות של המערער, טען המערער כי גם אם נוצר מעשה בית הדין, הרי שמדובר במעשה בית דין אשר ניתן מתוך טעות או בחלל חסר, שכן למערער ולבא כוחו היו חסרים המסמכים המלאים, לרבות המידע בדבר הנכות הרפואית הנכונה לה זכאי המערער, כאמור במכתבו של ד"ר פרט; יש להתייחס למכתבו של ד"ר פרט כראייה חדשה בגינה ניתן לטעון לביטול מעשה בית דין; המערער לא מיצה את מלוא טענותיו לרבות לעניין הנכות הרפואית ושיעורה. המוסד לביטוח לאומי טען כי יש לאשר את החלטתו של בית הדין האזורי מטעמיה; לפי התקנות כנוסחן במועדים הרלוונטיים, המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים היה 30 יום מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער, ואילו בקשת המערער הוגשה כארבע שנים לאחר המועד האחרון הקבוע בתקנות; הבקשה חורגת מהמסגרת הנורמטיבית, הן של הדין החל בעניין המועדים אשר נקבעו למיצוי הזכויות בהקשר זה, והן בהתייחס לסמכותו של בית הדין בהתאם להלכה הפסוקה; על פי ההלכה, לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים אשר נקבעו בחוק או בתקנות, גם לא מטעמים מיוחדים שיירשמו; גם לפי הגישה כי במקרים הראויים על המוסד לוותר על טענת ההתיישנות לאחר הפעלת שיקול דעת בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, הרי שאין הדבר כך במקרה הנדון; בית הדין לא שגה בקובעו כי העילות בחוק ההתיישנות אינן מתקיימות בענייננו, ואף אין בנימוקי הערעור כדי להצביע על טענה של ממש כי האיחור בהגשת הערעור מקורו באחת העילות המפסיקות את מרוץ ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות; המערער מושתק מלהגיש ערעור נגד קביעת דרגת הנכות של הוועדה. זאת, מאחר שהוועדה מושא הבקשה התכנסה בעקבות פסק הדין בהליך הראשון, בהיותו מיוצג. פסק הדין הראשון החזיר את עניינו של המערער לוועדה רק על מנת שתשקול את הפעלת תקנה 15, הוועדה קיבלה את ערעורו של המערער ונקבע כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה. כלומר, דרגת הנכות עליה מלין המערער לא נקבעה בהחלטת הוועדה מיום 13.11.2005, אלא בהחלטה קודמת של הוועדה הרפואית, שעליה השיג המערער רק בעניין הפעלת תקנה 15; לפיכך, דין הערעור להידחות על הסף בשל מעשה בית דין, בייחוד בנסיבות בהן המערער מבקש לערער על החלטה של אותה ועדה עליה ערער בעניין תקנה 15, אך מטעם אחר - אחוזי הנכות אשר נקבעו לו; יש לדחות את טענת המערער כי הוא הוטעה על ידי המוסד לפעול במסלול של החמרה, נוכח העובדה שיש פער של שנתיים בין החלטת הוועדה מושא הערעור לבין המועד בו החל המערער לפעול במסגרת בקשה להחמרה. דיון והכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים בכתב ובעל פה וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, הן מטעמיו של בית הדין האזורי והן מטעמים נוספים. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן. כפי העולה מהחומר שבתיק, החלטת הוועדה הרפואית מיום 13.11.2005, שעל החלטתה מבקש להשיג המערער, ניתנה בעקבות פסק הדין בהליך הראשון בו הוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית על מנת שתשקול את הפעלת תקנה 15. מכאן, כי דרגת הנכות של המערער, עליה הוא מבקש להשיג היום, לא נקבעה בהחלטת הוועדה הרפואית מיום 13.11.2005 אלא בהחלטה קודמת של הוועדה הרפואית, עליה הוגש הערעור בהליך הראשון. כפי שאישרה ב"כ המערער בדיון לפנינו, הערעור בהליך הראשון הוגש רק על אי הפעלת תקנה 15, ולא הוגש ערעור על דרגת הנכות שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית לעררים. בהתאם לפסיקה, כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה רפואית לעררים לדיון מחודש בעקבות פסק דין ובפסק הדין נקבעו הוראות, על הוועדה להתייחס לאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה. משכך, ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הוועדה, במקרה כזה, מוגבלת לבחינת השאלה - האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין [דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל 114/07 אבנר עורקבי - המוסד לביטוח לאומי, 8.1.2008]. במקרה הנדון, נוכח העובדה כי הוועדה הרפואית לעררים מיום 13.11.2005, התכנסה לדיון בעניינו של המערער על פי פסק הדין בהליך הראשון, פעלה על פי הוראות פסק הדין ושקלה את הפעלת תקנה 15, ואף קיבלה את הערעור בעניין הפעלת תקנה 15, לא קיימת עילת ערעור על ההחלטה מיום 13.11.2005. הערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים הקודמת בה נקבעה דרגת הנכות הרפואית מוצה בהליך הקודם. מעבר לאמור, בנסיבות העניין דין החלטת בית הדין האזורי להתאשר מטעמיה, ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעותיו. בנסיבות המקרה הנדון, בהן מדובר באיחור בן למעלה מארבע שנים, גם על פי התשתית העובדתית שהוצגה בתצהירו של המערער לא מתקיימת עילה להפסקת מרוץ ההתיישנות או נסיבות חריגות המצדיקות כי המוסד יימנע מלהעלות את הטענה כי יש לדחות על הסף את הערעור בשל האיחור בהגשתו. כעולה מתצהירו של המערער, הוא ידע על החלטת הוועדה מושא הבקשה בסמוך לאחר שניתנה ההחלטה, ואף פנה לבא כוחו דאז על מנת שיגיש עליה ערעור לבית הדין. ככל שבא כוחו של המערער לא פעל בהתאם להנחיותיו, אין בכך כדי להוות עילה להארכת מועד להגשת ערעור, ובוודאי שלא לפרק זמן כה ממושך. נוכח העובדה שהמערער היה מודע הן להחלטה והן לאפשרות להגיש ערעור, אין מדובר במקרה הנדון ב"התיישנות שלא מדעת", כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. בהתייחס לטענות הנוספות של המערער: כאמור, גם על פי התשתית העובדתית העולה מתצהירו של המערער אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור. לפיכך, לא היה צורך בחקירתו של המערער על תצהירו. על פי האמור בתצהירו של המערער הוא פנה לבא כוחו בבקשה שיגיש ערעור לבית הדין האזורי על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, ומכאן שהיה מודע לכך שכדי להשיג על החלטת הוועדה הרפואית לעררים יש להגיש ערעור לבית הדין. לפיכך, אין לקבל את טענתו כי הוטעה על ידי פקידת המוסד לביטוח לאומי כי עליו להגיש בקשה להחמרה בהתייחס להחלטת הוועדה הרפואית מיום 13.11.2005. בהקשר זה יש לציין גם שלא נסתרה טענת המוסד לביטוח לאומי כי המערער הגיש לראשונה הליך של החמרת מצב רק בשנת 2008, וגם מכך ניתן ללמוד כי הסיבה לאי הגשת הערעור לא הייתה בשל מידע שנמסר על ידי המוסד לביטוח לאומי. אין בסיס בפרוטוקול הדיון בתיק בל 5267/08 לטענה כי בית הדין האזורי המליץ להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 13.11.2005 נדחה. אין צו להוצאות. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםרפואהועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואיתערר