בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ובקשה לתיקון כתב בי דין. 1. המבקש הגיש עתירה מינהלית לביטול שומות שהוציא המשיב בשנת 2003 להכנסת המבקש בשנים 1999-2000. בתגובה, הגיש המשיב בקשה למחיקת העתירה המינהלית על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בערעור מס הכנסה המוגש כעתירה מינהלית, ומחמת חלוף המועד הקבוע החוק להגשת ערעור על החלטת המשיב בהוצאת שומות. 2. ב"כ המבקש טוען כי בעת הגשת כתב העתירה המינהלית הבחין מייד בטעותו ועל כן פתח את ההליך בתור ערעור מס הכנסה (עמ"ה). לשיטתו היה עליו לתקן את כתב זה ולהכין בקשה להארכת מועד אך ב"כ המשיב הקדים אותו וביקש למחוק את ההליך על הסף, ולאחר מכן נפל ב"כ המבקש למשכב למשך כחודשיים ימים. ב"כ המבקש ביקש לבסס טענותיו על מעמדה החוקתי של זכות הפניה לערכאות, והוסיף וטען כי הציפיה של הצד שכנגד לסופיות ההליכים אינה קיימת כלל מקום בו הצד השני הוא פקיד השומה. 3. מנגד, טען המשיב, כי גם אילו העתירה המינהלית היתה מוגשת כערעור מס הכנסה, יש לדחותה על הסף מהטעם שהוגשה באיחור ללא קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד המבוקשת, ומבלי שהמבקש הצביע על סיכויים טובים להצלחת הערעור. בכלל זה הוסיף המשיב וטען כי ההחלטה על השומה התקבלה לפי מיטב השפיטה, כאשר המבקש סיפק דוחות על סמך הערכה בלבד, תוך הימנעות משיתוף פעולה עם רשות מס הכנסה, ואף נמנע מלספק הצהרת הון ולהגיע לדיון שנקבע בעניינו. דיון 4. הוראת סעיף 150 לפקודת מס הכנסה קובעת כי המועד להגשת השגה על שומה הוא תוך שלושים ימים מהיום בו נמסרה השומה לנישום. בענייננו, הגיש המבקש למשיב השגה על השומה ביום 17.8.03, לאחר שחלפה למעלה משנה ממועד המצאתה (יום 25.7.2002) ומבלי שביקש הארכת המועד להגשת השומה. מטעם זה נדחתה ההשגה ביום 7.12.2003. בהתאם להוראת תקנה 2 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1979, ערעור על החלטה בהשגה צריך להיות מוגש תוך שלושים ימים. במקרה דנן, הוגשה העתירה המינהלית ביום 15.7.07, שנים לאחר דחיית ההשגה, ולפיכך, גם אם היה מדובר בערעור מינהלי, הרי שערעור זה הוגש באיחור רב. 5. הוראת תקנה 9(א) לתקנות קובעת כי הוראות סדר הדין האזרחי יחולו בשינויים המחוייבים על ערעור מס הכנסה, ולפיכך, בהתאם לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לבית-המשפט נתונה הסמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק אך מטעמים מיוחדים שירשמו, כפי שיבואר להלן. 6. מועד להגשתו של ערעור אזרחי קבוע בחיקוק, ועל כן חובה על המבקש הארכת מועד לבסס בקשתו על "טעם מיוחד", זאת כאמור בהוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יודגש כי בנושא זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתרה (ר': זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 897). יתרה מזו, גם מקום שהמבקש אינו חייב להראות "טעם מיוחד", כדי לזכות בהארכת מועד, לא יאריך בית-המשפט את המועד כדבר שבשיגרה, אלא אם הראה המבקש צידוק לכך (שם, ס' 682). טעמים מיוחדים, אף שאלה לא הוגדרו באופן שיטתי וכולל, ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בין היתר, ייבחנו משך האיחור, "האם הבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ההליך, מהו הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור, מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו נחלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו" (ר': בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן, כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז) לא פורסם). 7. בעיקרון, נטו בתי-המשפט להיענות לבקשה להארכת מועד שעה שהנסיבות, בעטיין חל האיחור, לא היו בשליטתו של בעל הדין-המבקש. כדוגמא, הוכרה מחלת בעל הדין כטעם המצדיק הארכת מועד. מנגד, בצידה האחר של משוואה זו, לא הוכרו טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ר': בש"א 1038/85 בע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ. עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק). בלשון אחר, ככלל, נועדו "הטעמים המיוחדים" לסלול דרכו של בעל הדין ולפתוח לו שערי בית המשפט, מקום בו סוכלה כוונתו להגיש ערעור, בשל אירועים שמחוץ לשליטתו הרגילה או בשל תקלות שלא יכול היה להיערך אליהן מראש (ר' ע"א 6842/00 ידידיה נ. קסט, פ"ד נה(2) 904). ומנגד - אין בטעמים המיוחדים משום ראש גשר כדי לפרוץ דרך למי שבשקידה סבירה יכול היה לנקוט פעולה במועד מוקדם ולא עשה כן מתוך בחירתו שלו. 5. בענייננו, מדובר בטעותו של ב"כ המבקש בנוגע להליך הדיוני שהיה עליו לנקוט, מבלי שהציג הסבר לטעותו. גם אם אניח כי אין בטעות זו מידה של הזנחה, רשלנות או זלזול בבית המשפט, הגם שלא הונחה תשתית ראייתית כזו, או אף נטענה הטענה במפורש, אין לומר בנסיבות דנן כי הטעות בסיווג ההליך היתה סבירה, וזאת בשים לב לכך שהדרך להשיג על החלטה אחרת קבועה בחוק, ואין החוק לוקה בחוסר בהירות (ר': בש"א 2835/07 אלעד שטרית נ' Sharp Corp., לא פורסם). 6. בנוסף, לטענת ב"כ המבקש, מחלתו מנעה ממנו את הגשת הערעור במועד. ההלכה קובעת כי מחלת עורך הדין המייצג עשויה להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד אם הוכח כי שללה ממנו כליל את היכולת לעבוד בתקופה הרלוונטית ואם הבקשה להארכת מועד הוגשה בסמוך לסיום המחלה (ר': בש"א 2577/00 הרצל גושן נ' חבצלת מוסדות תרבות וחנוך של השומר הצעיר, לא פורסם; בש"א 6919/98 עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ' רנה רוזנבלום, לא פורסם; ב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ ואח' נ' מדינת הילדים בע"מ, לא פורסם; בש"א 2548/95 ישראל טייכר נ' שרה הרשמן, לא פורסם; זוסמן, שם, בעמ' 895-896). בענייננו, טענה זו נטענה בסתמיות, ללא עיגון יתדותיה בלוח זמנים כלשהו ובלא ביסוס במסמכים כלשהם המעידים על נכונותה, ועל-כן דינה להידחות. 7. באשר לסיבות שגרמו למבקש, להבדיל מבא-כוחו, לאחר את המועד להגשת ערעור, הציג ב"כ המבקש רשימת גורמים שונים, מהם אזכיר את הגורמים הרלבנטיים האפשריים לבקשה שבפני: חוסר ידיעה והעדר שימוע; אמונה כי ניהול משא-ומתן עם המשיב בדבר שומה שונה מזו שנקבעה, ימנעו את הצורך בהגשת ערעור, והעדר אמצעים כלכליים להתמודד למול המשיב. גורמים אלה אוזכרו על דרך רשימה, בלאקוניות וללא כל פירוט באשר לנסיבות הנוגעות לעניין וללא תימוכין מתאימים בראיות. גם בתצהיר שצירף המבקש לבקשתו לשם ביסוס טענותיו, לא התכבד ופירט את טענותיו ואף לא צריף מסמכים כלשהם מהם ניתן ללמוד על נימוק בגינו יש להאריך את המועד להגשת ערעור. 8. יישום האמור לעיל מוליך למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור - להידחות. בענייננו, מדובר בבקשה לקונית, בלתי מנומקת, אשר לא ביססה כנדרש קיומו של טעם מיוחד. נוסף על כך, המבקש לא פירט את סיכויי ההליך נשוא הערעור, ואף לא פירט בבקשתו מהו המועד האחרון שהיה קבוע להגשת הערעור. כמו-כן, ולאור דחיית הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נדחית בזה גם הבקשה לתיקון כתב-בי-דין. לפיכך, וכאמור, הבקשה נדחית. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורמיסיםערעור מס