בפני בקשת המבקשת לביטול 165 דוחות חניה (הודעות תשלום קנס) בגין חניות שבוצעו בעיר נתניה בין השנים 1993 - 2003. המבקשת טענה כי לא קיבלה הודעות על ביצוע העבירות נשוא דוחות החניה ומשכך לא הוכיחה המשיבה כי שלחה את כל אחת מהודעות תשלום הקנס תוך שנה מיום ביצוע כל אחת מהעבירות נשוא כל אחד מדוחות החניה ולפיכך התיישנו העבירות. בבקשת המבקשת אף טענות כלפי חברת הגבייה הפועלת מטעם המשיבה, לגביית חובות בגין דוחות חניה שלא שולמו ובכללן טענות על עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלה כשלחשבונה זה נכנסים כספי המוסד לביטוח לאומי המגיעים לה. עוד טענה המבקשת כי במהלך 3 השנים עובר להגשת בקשתה לבית המשפט אין בבעלותה וברשותה רכב, מצבה הכלכלי שלה ושל בעלה קשה ומשכך עתרה לביטול 165 דוחות החניה (הודעות תשלום קנס) המיוחסים לה בגין חניות שבוצעו בעיר נתניה בין השנים 1993 - 2003. המשיבה בתגובתה בכתב לבקשה טענה כי יש לדחות בקשת המבקשת שכן פעלה היא כדין ובהתאם לחוק בעניין 165 דוחות חניה (הודעות תשלום הקנס) נשוא בקשת המבקשת, דוחות חניה בגין עבירות שבוצעו ברכב המבקשת בין השנים 1993 ל- 2003 כמפורט בתדפיס דוחות החניה שצורף כנספח א' לתגובתה בכתב לבקשה (להלן:"דוחות החניה", "הודעות תשלום הקנס", בהתאמה). עיינתי בבקשה, באמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה לבקשה בכתב על כל המצורף לה, שמעתי טיעוני הצדדים ולאחר ששקלתי בזהירות יתרה הטיעונים כולם הגעתי למסקנה שדין בקשת המבקשת להדחות וכך אני מורה. להלן הטעמים לדחיית בקשת המבקשת: 1. בקשת המבקשת הוגשה בשיהוי ניכר ולא צורפה בקשה להארכת מועד בהתאם להוראות החוק: בהתאם לסעיף 229 (א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") יש להגיש בקשה להישפט תוך 90 ימים מיום ההמצאה. בהמשך קובע הסעיף כי מקום בו הוגשה בקשה לביטול לתובע עירוני, הוא התובע המוסמך, ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מהחלטת התובע המוסמך לעניין הביטול. המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק ואף בקשתה לביטול פסקי-הדין איננה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ. לעניין זה ראה ע.פ. 80082/06 מקובר רונית נ' מדינת ישראל בו נאמר בין השאר: "המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, אף כי על פניו מדובר בשיהוי ממושך המשתרע על תקופה של חודשים ארוכים. גם אם אתחשב בכך שהמערערת לא היתה מיוצגת בשעתו, ולא ידעה על חובתה להגיש בקשה פורמלית להארכת מועד הרי לא עולה מבקשתה כפי שהוגשה, כל נימוק לאיחור הממושך בגינו יכול היה ביהמ"ש קמא להאריך המועד אף לפנים משורת הדין...". בע.פ 4448/09 קמר יעקב נ' מדינת ישראל קבע ביהמ"ש כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו ורק במקרים מיוחדים מקום בו מדובר בנסיבות שאינן תלויות במערער בעטיין לא הגיש בקשתו לבטול הודעות תשלום הקנס במועד יש להתחשב ולהאריך מועדים ופרט לכך אין להעתר לבקשה להארכת מועדים. עוד נאמר כי "זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בעניינו מפני שיקולים דלעיל לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין". בנסיבות אלו בהן המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק ואף בקשתה לביטול פסקי הדין איננה נתמכת בבקשה להארכת מועד להישפט כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ - דין בקשתה להדחות על הסף וכך אני מורה. מסיכומי המבקשת (סעיפים 65 והלך) והמסמכים שצורפו על ידי המבקשת לסיכומיה (נספחים A - דוח עיקול מטלטלין) וכן מהחקירה הנגדית של המבקשת עולה בברור כי צודקת המשיבה בטענתה לפיה אין ממש בטענת המבקשת לפיה נודע לה לראשונה על הדוחות בשנת 2010. קובעת אני כי המבקשת ידעה על דוחות החניה עוד בשנת 2004 עת בוצעו כנגדה עיקולים מטעם המשיבה בגין דוחות החניה. לשאלת המשיבה, בחקירתה הנגדית, האם נכון שבמועד שהגיע המעקל ידעת על הדוחות ושיש עיקול השיבה המבקשת: "נכון היה אצלי מר סויסה יגאל והגיש בפני דוחות על רכב לא שלי". לאחר מכן ובתשובה לשאלה "נכון שידעת על הדוחות" טענה המבקשת "יכול להיות. אני לא זוכרת מה היה בשנת 2004". האמור מלמד כי מחד מודה המבקשת כי בוצע עיקול בקשר לדוחות החניה ומאידך טוענת המבקשת כי "יכול להיות" שידעה על הדוחות אלא שמוסיפה תוך התחמקות ממתן תשובה ברורה כי אינה זוכרת מה היה בשנת 2004 ובכך מנסה היא להתחמק מאחריות, תוך האחזות ב"אי זכרון" לגבי הליכי עקול שננקטו עוד בשנת 2004 בגין אי תשלום דוחות חניה. בנסיבות אלו מהם למדים שהמבקשת ידעה על קיומם של דוחות החניה ועל העיקול שבוצע כנגדה עוד בשנת 2004 עת בוצעו נגדה עיקולים בגין דוחות החניה, הרי שבקשת המבקשת אשר הוגשה לבית המשפט ביום 2.8.10 הינה בקשה המוגשת בשיהוי ניכר של כ-6 שנים וזאת ללא תימוכין והסבר להגשתה בשיהוי דין הבקשה להדחות על הסף וכך אני מורה. יפים הדברים שנאמרו לענין זה בב"ש (י-ם) 12739/07, דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים שם קבע בית המשפט: "תהא טענתה של המבקשת אשר תהא, לא היתה כל הצדקה לגרור עניין זה עוד שמונה שנים, לטמון ראשה בחול, לצבור עוד הודעות לתשלום קנס, ולהסתתר מאחורי הטענה, כאילו אמנם לא קיבלה הודעות רשמיות על תשלום הקנסות. הקנסות בשל עבירות החניה הרבות - ואף רבות מאוד - שעברה, כבר התיישנו העבירות והתיישנו העונשים. בית משפט זה איננו מוסמך להידרש לבקשה שהגישה המבקשת, ולקבוע שהמשיבה איננה רשאית לפעול לגביית הקנסות. אולם, אפילו הייתי רואה בבקשה משום בקשה להישפט, וזאת כדי לטעון שהעבירות וכך גם העונשים, התיישנו, אין מקום לקבלה משהוגשה לאחר שהמבקשת המתינה זמן כה ממושך, מעל ומעבר לכל זמן סביר. כך כאמור, בעוד שלא יכולה להיות כל מחלוקת שהמבקשת ידעה על הקנסות כאמור - לפחות אלו שניתנו עד שנת 1999 - כבר לפני למעלה משמונה שנים... רק בשלב זה, השלב שבו ננקטה פעולה ש"נגעה" באופן ממשי בכספיה של המבקשת, היא פנתה לבית משפט זה, כדי שיורה על ביטול של כל הודעות תשלומי הקנסות, שמהן בחרה המבקשת להתעלם באופן בוטה במשך כל השנים... לפיכך, לנוכח כל השתלשלות האירועים כמתואר, דומה כי אין עוד מקום לספק, שבנסיבות אלו אין כל הצדקה לאפשר למבקשת להישפט עתה, באיחור כה רב. גם אין כל מקום לאפשר לה לטעון טענות כאלה ואחרות בעניין התיישנות, או בכל עניין אחר. כך בייחוד משעה שאפילו נטענו אותן טענות בעניין התיישנות, היו הן נדחות, מן הטעמים שעליהם אעמוד בהמשך הדברים. בנסיבות העניין, ולאור סעיף 229 (ח2) בחוק סדר הדין הפלילי, יש לראות במבקשת כמי שהורשעה בבית משפט, ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעות תשלום הקנס. זאת מאחר שלא שולם הקנס, משלחפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעות תשום הקנס, וכך גם חלף המועד לבקש להישפט. בנסיבות אלו, כאמור, גם אין כל הצדקה לאפשר למבקשת לבקש להישפט, באיחור כה רב (בהתאם לסעיף 230 בחוק). כפי שכבר נאמר, לא זו בלבד שאין כל מקום לקבוע את אשר ביקשה המבקשת, כי המשיבה איינה זכאית לפעול לגביית כספי הקנסות, אלא שראוי היה שהמבקשת תשלם את הקנסות שהוטלו עליה. לרשות המבקשת עמדו שלל הזדמנויות ואמצעים כדי לנסות ולהתמודד עם הודעות תשלום הקנס שניתנו לה. היא יכולה היתה לבקש להפחיתם, ואף לבקש להישפט ולשטוח את טענותיה. ראוי היה שכך תעשה. אין דרכו של בית משפט זה ל"חנך" את הציבור, ואף לא את הבאים - או המבקשים לבוא - בשעריו. אך דומה כי ראוי היה שלא להטריח שלא לצורך את התובעים הממונים על ביצוע החוק, ואת הגורמים השונים מטעם המשיבה אשר נדרשו פעמים כה רבות לחמישים ושמונה הודעות תשלום הקנס בשל עבירות חניה של המבקשת משך כל השנים, מאז הוצמדו אל מכוניתה בחמישים ושמונה הזדמנויות שונות בין השנים 1993 ל- 2007. על כך ניתן להוסיף את הזמן היקר ואת המשאבים הרבים שנדרשה רשות ציבורית להקצות למטרה זו, ואף את הזמן היקר שגם בית המשפט נדרש להקדיש לעניין זה". יתרה מכך משהוכח שהמבקשת ידעה על דוחות החניה עוד בשנת 2004, הרי שהיה עליה להגיש בקשה להארכת מועד כנדרש וזאת בהתאם לסעיף 230 לחדס"פ ומשלא עשתה כן הרי כפי שנפסק לא אחת דין בקשתה להדחות וכך אני מורה. 32 2. לא צורפה על ידי המבקשת בקשה לביטול הרשעתה בפלילים: בהתאם לסעיף 229 (ח2) לחסד"פ מאחר והמבקשת לא הגישה בקשה לביטול ו/או להסבת הדוחות ו/או להישפט במועדים הקבועים בחוק ואף לא שילמה חובה הרי שרואים את המבקשת כאילו הורשעה בבית משפט ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעות תשלום הקנס. המבקשת הגישה "בקשה לביטול דוחות" לבית המשפט לעניינים מקומיים. על המבקשת היה להגיש בקשה לביטול הרשעה בפלילים בהתאם לסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, תוך עמידה במועדים הקבועים בחוק ותוך פירוט בקשתה ונימוקיה לביטול ההרשעה דבר שלא עשתה כלל. בקשת המבקשת כפי שהוגשה אינה בסמכותו העניינית של בית משפט לעניינים מקומיים נתניה. הבקשה מתבססת על טענה בדבר פעולותיה של חברת הגביה וביצוע עיקול על חשבון המבקשת בבנק וענין זה מקומו לדיון בבית משפט האזרחי בלבד שלו הסמכות העניינית לדון בו וזאת בהתאם לפסיקה הענפה פס"ד וקס, פס"ד פסי וכד'. משבחרה המבקשת כאמור להגיש בקשתה לבית משפט לעניינים מקומיים מבלי שהגישה בקשה לביטול הרשעותיה בפלילים וזאת בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ - דין בקשתה להדחות וכך אני מורה. 3. העדר סמכות עניינית לעניין הסעד המבוקש על ידי המבקשת: "בקשה לביטול עיקול על חשבון הבנק" אינה במסגרת העניינים המצויים במסגרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים הקבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד 1984, אשר קובע מפורשות כי סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד. משכך, אין בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה לדון בעתירת המבקשת לביטול עיקול על חשבון הבנק שלה ומשכך דין בקשת המבקש להידחות על הסף וכך אני מורה. כך גם בקשת המבקשת לפיה יורה בית משפט לעניינים מקומיים בנתניה על עיכוב הליכי הגביה אינה מצויה אף היא במסגרת העניינים המצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים הקבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט ומכאן שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בבקשת המבקשת ולהעניק את הסעד אותו ביקשה דהיינו להורות על עיכוב הליכי הגבייה. דין בקשת המבקשת להדחות אף מטעם זה. אין אלה להפנות בענין זה לע.פ. 7444/06 הרפז יחזקאל נ' עיריית באר שבע ואח' בו נקבע: "אולם, דין היה שבקשת המערער בבית המשפט לעניינים מקומיים תדחה על הסף, שכן לא היה זה מסמכותו העניינית להיזקק לה מלכתחילה. סמכותו העניניית של בית המשפט לעניינים מקומיים הינה כקבוע בסעיף 55 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984... ...ברם, הבקשה דנן אין עניינה בבירור העבירות הנטענות הנאשם "ל, שכן אין המערער חולק על התרחשותן, על הרשעתו בהן ועל הקנסות שחוייב בשל כך. ההליך בו פתח בפני בית המשפט קמא עניינו בהשגה על מסגרת הליכי הגביה שפתחה בהן הרשות המקומית לפי פקודת המסים (גביה) ובטענתו (השגויה) כי הליך זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות אותה הפקודה. נמצא לנו איפא כי הבקשה כפי שהובאה בפני בית המשפט קמא לא היתה בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט קמא, כערכאה הדנה בעבירות מהסוג המפורט בס"ק 55 (א) לחוק בתי המשפט מהותה של בקשת המערער בפני בית המשפט קמא היתה למעשה עתירה כנגד חוקיות פעולתה של הרשות המקומית בדרך גביית הקנסות. בירור עתירה זו אינו עולה עם מסגרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים כקבוע בסעיף 55 (א) לחוק בתי המשפט. העולה מן הדברים הינו כי דין היה שבית המשפט קמא ידחה על הסף בקשת המבקשת כפי שהובאה בפניו בשל חוסר הסמכות העניינית לדון בה". כך בעניינו כאמור! 4. אי מיצוי הליכים: צודקת המשיבה בטענתה לפיה הסמכות לדון בבקשות לביטול דוחות חניה נתונה לפי סעיף 229 (א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן:"החסד"פ") לתובע אשר הוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה (להלן:"התובע המוסמך"), משכך בקשות לביטול דוחות יש להגיש לתובע העירוני, שהוא המוסמך היחידי לביטול דוחות חניה. המבקשת בענייננו פנתה בבקשתה לבטול דוחות לבית המשפט טרם פנייה לתובע המוסמך. בב"ש 1022/06 קבע בית המשפט לענין זה כדלקמן: "מאחר והמחוקק קבע סדרי דין פשוטים וברורים הרי שמשמעות הגשת הבקשה לבית המשפט במישרין בלא פניה לתובע תחילה הינה, לטעמי, אי מיצוי הליכים מוקדמים. במקרה כאמור שהמבקש/ המבקש, לא פנה לתובע - דין הבקשה להדחות בשל אי מיצויים של ההליכים המוקדמים". ובהמשך מוסיף בית המשפט וקובע כדלקמן: "באשר לבקשות שעניינן בעקיפין הוא ביטול של הודעת תשלום הקנס הרי שיש להגישן בראש ובראשונה לתובע גם אם חלף המועד (90 הימים) והתובע ידון בהם כאמור בסעיף 229(ה). הגשת הבקשה בחלוף הזמן ישירות לבית המשפט משמעותה בחירת מסלול התדיינות עוקף תובע". (ההדגשה שלי א.ט.). גם בב"ש 1036/07 נאסר אחמד נ' עיריית נתניה נקבע כי: "... אוסיף ואומר כי דין בקשת המבקש להדחות גם מהטעם שהמבקש לא מיצה ההליכים המוקדמים ולא נקט בדרך הסטטוטורית בה היה עליו לנהוג טרם פנה לבית המשפט ... כך בענייננו, המבקש בחר שלא לפעול בדרך הסטטוטורית אלא פנה ישירות לבית המשפט במסלול התדיינות עוקף תובע, לא מיצה את ההליך הייחודי שנקבע בסעיף 229 לחסד"פ ומשכך אף מטעם זה דין בקשתו להדחות וכך אני מורה". כך בענייננו - המבקשת בחרה שלא לנקוט בדרך הסטטוטורית, אלא פנתה לבית המשפט מבלי להגיש פנייתה לתובע המוסמך ובכך לא מיצתה את ההליך הייחודי שנקבע בסעיף 229 לחסד"פ. הלכה היא, כי בית המשפט לא יזקק לטענות שהועלו בפניו לראשונה, כאשר קיים מסלול סטטוטורי ומשכך קובעת אני כי דין הבקשה להדחות וכך אני מורה. 5. באשר לבקשת המבקשת למחיקת 30 דוחות החניה ברכבים מ.ר. 6258817, מ.ר. 8803923, אף דין בקשה זו להדחות וכך אני מורה. המבקשת טוענת בסיכומיה שרכב מ.ר.6258817 ורכב מ.ר. 8803923 לא היו בבעלותה ומשכך יש למחוק 30 דוחות חניה מסך 165 דוחות החניה הרשומים לחובתה. טענה זו של המבקשת הינה טענה הנוגעת להרשעתה של המבקשת. בהתאם לסעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי משלא שילמה המבקשת את חובה רואים אותה כאילו הורשעה בבית המשפט בגין דוחות אלה ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעות תשלום הקנס. סעיף 229 (ח2) זו לשונו: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס". על המבקשת היה להגיש בקשה מסודרת לביטול הרשעה בפלילים וזאת בהתאם לסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, תוך עמידה במועדים הקבועים בחוק ותוך פירוט בקשתה ונימוקיה לביטול הרשעתה. משהגישה המבקשת את בקשתה תוך התעלמות מהרשעתה ומבלי להגיש בקשה מסודרת לבטול הרשעה בפלילים בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ דין בקשתה להדחות וכך אני מורה. למעלה מן הצורך יאמר כי ביום 20.2.11 צרפה המשיבה בטענתה העתקי בקשות ההסבה בצירוף חוזי ההשכרה. המבקשת, בחקירתה הנגדית, הודתה כי חתימתה מתנוססת על חוזי ההשכרה (ראה עמ' 12 שורות 28-32). במצב דברים זה, הרי שהוכח על ידי המשיבה וטענותיה לא נסתרו בראיה ממשית כלשהי על ידי המבקשת שהמבקשת שכרה את הרכבים האמורים וחתימותיה מתנוססות על חוזי ההשכרה וכי לא נפל כל פגם בביצוע ההסבה. נסיון המבקשת להתנער, בחלוף שנים כה רבות, מהרכבים אותם שכרה הינו ניסיון לא ראוי, כפי שטענה בצדק המשיבה וכך אני קובעת. 6. העדר פירוט טענת קבלת ההודעות (התיישנות): המבקשת טענה טענה כללית לפיה לא נמסרה לה הודעה על ביצוע העבירות ומשכך קמה התיישנות. המבקשת אינה מפרטת מועד ספציפי של עילת היווצרות ההתיישנות, אופן היווצרותה, כתובתה, לרבות מועד שינויי כתובותיה וכיוצ"ב. נקבע לא אחת בפסיקה כי על הטוען להתיישנות לפרט בבקשתו את כל העובדות הרלבנטיות להקמת העילה לרבות מועד היווצרותה דבר שלא נעשה כלל ע"י המבקשת אשר פרט לאמירה כללית וסתמית לפיה קיימת התיישנות לא פרטה כל עובדות רלבנטיות להקמת העילה. אין אלא להביא בעניין זה דברים שנאמרו ע"י ביהמ"ש בע"פ 80082/06 מקובר רונית נגד מדינת ישראל כדלקמן: "...מצופה ממערער הטוען טענת התיישנות, כי ייכבד וייכנס לפרטי העניין ויפרוש בפני ביהמ"ש את מסכת האירועים, כולל תיארוך, על מנת שביהמ"ש יוכל להסיק כי בשים לב למועד ביצוע העבירה ובשים לב למועד הגשת הדו"ח או השת כתב האישום - אכן התיישנה העבירה. במקרה דנן הסתפקה המערערת בהעלאת טענת התיישנות כללית, סתמה ולא פירשה. המערערת לא פירטה את מועדי החניה נשוא הדוחות, לא את מועדי משלוח הדואר הרשום, ומשכך, ובהעדר ראיה למועד משלוח הדוחות, לא יכול ביהמ"ש לערוך את המניין הדרוש לצורך הסקת מסקנת ההתיישנות". כך בענייננו - המבקשת העלתה טענת התיישנות כללית, סתמית וללא כל פירוט, סתמה ולא פירשה, ומשכך דין בקשתה להדחות וכך אני מורה. 7. העדר סמכות עניינית לעניין התיישנות העונש: המבקשת אינה מפרידה בבקשתה בין התיישנות העונש להתיישנות העבירה. בתי המשפט קבעו לא אחת שאין להגיש בקשה ללא הפרדה בין התיישנות העונש להתיישנות העבירות ובפס"ד בר"ע 2323/06 אורי שלזינגר נ' עיריית תל-אביב צויין על ידי כב' השופטת גרסטל לעניין זה כדלקמן: "בכתב התביעה שהגיש לבית משפט לתביעות קטנות תקף התובע את השתלשלות העניינים כמכלול, נימק את תביעתו באי סדרים במשלוח דואר וכתוצאה מכך בהתיישנות של העבירות והקנסות. הוא לא הבחין ולא התייחס בנפרד לחוקיות הקנסות והתיישנותם מחד גיסא להתיישנות העונש מאידך גיסא, כפי שעשה בבר"ע דנן תוך שהוא מסתמך על פסק דינו של כב' השופט אטדגי מיום 09.02.06 בה"פ 201211/05 מנדלבליץ נ' עיריית תל אביב שניתן לאחר הגשת תביעתו. למבקש לא קנויה זכות שבית משפט יעשה את מלאכת ההפרדה עבורו ולכן לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית משפט קמא". בצדק טענה המשיבה כי ביהמ"ש לעניינים מקומיים נעדר סמכות עניינית לדון בהתיישנות העונש בהתאם לפס"ד פסי, שם קבע בית המשפט העליון באופן חד משמעי כי כל טענה לפיה העונש התיישן תידון בבית המשפט האזרחי ולא בביהמ"ש הפלילי ואין אלא להביא מדברים אלו כפי שנאמרו כלשונם: "השאלה לדיון ולהכרעה בערעור שלפנינו היא לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענת התיישנות של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שהיא עבירת ברירת משפט, על פי הודעת תשלום קנס...המערער עבר את עבירות קנס...המערער לא שילם את הקנסות...ופנה לבית המשפט לתעבורה בבקשה לביטול הקנסות מפאת התיישנותם...בית המשפט המחוזי פסק, כי העניין יובא בפני בית משפט המוסמך שהוא בהתחשב בסעד המתבקש - בית משפט השלום...כאשר נעברת עבירת ברירת משפט, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום קנס לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית משפט לתעבורה (סעיף229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי). המערער שלפנינו לא עשה אף אחד מאלה. לא שולם הקנס ולא ניתנה הודעה על רצון להישפט.... נקבע בפסיקת בית משפט זה לא מכבר, כי רואים את מקבל הודעת תשלום הקנס כמי שהורשע בדינו, במועד שבו מחוייב בתשלום כפל הקנס (בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו) ממועד זה הופק החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות (שם בעמ 549 לפסק דינו של השופט מצא)... ובקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי ועל פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית משפט הדן בעניין אזרחי. מסקנתי היא איפוא כי על עניינו של המערער להתברר בפני בית משפט אזרחי, שבענייננו, על פי הסעד המבוקש, הוא בית משפט השלום. הסעד ההצהרתי המתבקש בעניינו הוא מסוג הסעדים שאותם מוסמך בית משפט זה ליתן ובידיו מצויים הכלים לערוך את הבירור הנדרש לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות (ההדגשה שלי - א.ט). לאחר פס"ד פסי התקבל פס"ד בבית המשפט העליון ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל-אביב אשר המשיך את גישת פס"ד לאחר פס"ד וקס ניתנה שורה ארוכה של פסקי דין אשר קבעו כולם כי בשאלת התיישנות העונש (להבדיל משאלת התיישנות העבירה) הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי ובע"פ 80254/07 אורליה משי נ' עיריית גבעתיים קבעה כב' השופטת שיצר כדלקמן: "כפי שכבר נפסק בפסקי דין רבים ובכללם פסק דין שנתתי בה"פ 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל-אביב הדיון היום יצומצם לבקשה לביטול פסק הדין בטענה שהמבקשת לא קיבלה כלל לידיה את הדו"ח, וכן בטענה להתיישנות העבירה, אך לא בטענה להתיישנות העונש שאיננה בסמכותו העניינית של בית משפט זה". (ההדגשה שלי - א.ט.). כך בענייננו - לאור העובדה שהתיישנות העונש אינה בסמכותו העניינית של בית משפט לעניינים מקומיים - דין בקשת המבקשת להדחות וכך אני מורה. 8. לא זו אף זו - אף לגופו של עניין דין בקשת המבקשת הכוללת טענות הנוגעות להתיישנות העבירות להדחות וכך אני מורה. מרישומי מחשב רשות החניה עולה כי לחובת המבקשת 165 דוחות החניה (הודעות תשלום קנס). העבירות נשוא דוחות החניה בוצעו בין השנים 1993 ל- 2003 וכמפורט בתדפיס דוחות חניה שצורף לתגובת המשיבה בכתב - נספח א'. צודקת המשיבה בטענתה לפיה מאז רישום העבירות בכל אחד מ- 165 דוחות החניה עברו שנים רבות במהלכן לא נקטה המבקשת בפעולה כלשהי על מנת להסדיר את תשלום דוחות החניה (הודעות תשלום הקנס) ו/או על מנת להביא לביטולם ו/או להסבתם ו/או על מנת להישפט בעטיים. מודגש בזאת שבהתאם לסעיף 229 (ב) לחסד"פ משלא שילם חייב את הקנס תתווסף תוספות פיגור בהתאם לסעיף 67 לחוק העונשין. מודגש בזאת שסכום הדוחות וחישובם מבוצע בהתאם להוראות החוק וכי טענת המבקשת הנוגעת לסכום מנופח ודמיוני חסרת כל אחיזה במציאות ו/או כל בסיס משפטי ו/או עובדתי ואין בטענה זו אלא טענה בעלמא ללא פירוט, ללא דרך החישוב שמטרתה עיכוב הליכי הגבייה המבוצעים כדין. המקשת מיאנה לשלם חובה פעם אחר פעם והמשיבה נאלצה לפעול לשם גביית החוב בהליכי גבייה מתקדמים. צודקת המשיבה בטענתה לפיה מקור סמכותה של המשיבה לגביית הוצאות הגבייה הינו סעיף 12ט(א) לפקודת המסים (גביה), נוסח מלא ומעודכן הקובע כי: "הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו שבנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית החוב" (הדגשה ל.ר.) הואיל ודוחות החניה (הודעת תשלום הקנס) לא שולמו על ידי המבקשת במועדיהם, הקנס המקורי הפך לחלוט וצבר כפל קנס ומשכך סכום החוב בגין דוחות החניה עומד על סך של 61,497 ₪ כשסכום זה מורכב מסכום החוב בתוספת 315 ₪ בגין הוצאות גביה (ראה נספח א' לתגובת המשיבה). כפי שעולה מרישומי המשיבה שצורפו לתגובתה לבקשה, דוחות החניה הונחו על חלון כל אחד מכלי הרכב נשוא דוחות החניה ומדובר בכלי רכב שבבעלות המבקשת ו/או בהחזקתה ושימושה עפ"י מסמכי ההסבה שהוגשו, הכל כפי שאושר גם על ידי המבקשת עצמה בחקירתה. כפי שהעיד מר משה סעדה, שעדותו הייתה אמינה, מהימנה ורציפה דוחות החניה הונחו על חלון הרכבים על פי החוק והוקלדו על ידי החברה לאוטומציה. לאחר פרק הזמן לתשלום הדוחות ומשלא שולמו בוצעה פעולה של בדיקת בעלי הרכב מול משרד התחבורה, לבדיקת זהות הבעלים הרשום של הרכב, לרבות מענו למשלוח הדוח. בחקירתה הנגדית הודתה המבקשת כי הייתה במועדים הרלבנטים לדוחות החניה הבעלים הרשום של כלי הרכב כדלקמן: (א) רכב מ.ר. 4754609 באמצעותו ביצעה המבקשת 104 עבירות חניה. (ב) רכב מ.ר. 3664787 באמצעותו ביצעה המבקשת 32 עבירות חניה. וכך גם למדים כי עפ"י הסכמי השכירות שנחתמו ע"י המבקשת עצמה ובכך הודתה המבקשת בחקירתה הנגדית וההסבה שבוצעה כדין - שכלי הרכב שמספרם 6258817 ו-88039231 היו במועדים הרלבנטים לדוחות החניה ברשותה ובחזקתה של המבקשת וחתימתה מתנוססת על חוזי ההשכרה. מעדותו של מר משה סעדה למדים כי הודעות תשלום הקנס שלחו כדין ובהתאם לתקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974 (להלן "התקנות") לכתובתה של המבקשת הרשומה במועד הרלוונטי במשרד התחבורה, שהינה רח' ראשון לציון 26 נתניה, ואשר הינה כתובתה גם כיום, כפי שאף העידה המבקשת בחקירתה הנגדית (ראה העתק שאילתא משרד הרישוי / משרד התחבורה המעידה על כתובת המבקשת בעת ביצוע העבירות נשוא הדוחות - נספח ב' לתגובת המשיבה). מעדותו של מר סעדה עדות בה נותנת אני אמון למדים ברורות שמשלוח הדוחות בוצע בהתאם להוראות החוק בהתאם לתקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ב - 1974 רואים את הודעות תשלום הקנס אלה (דוחות החניה) כאילו התקבלו אצל המבקשת כדין. קובעת אני כי בחזקת המסירה עסקינן ואין בטענת המבקשת שנטענה בעלמא וללא הסבר המניח את הדעת לטענתה לפיה לא קיבלה אף אחד מ- 165 דוחות החניה שנשלחו למענה כל ממש ואין בהם כדי לסתור את חזקת המסירה כפי שפורטה בענייננו. בעניין חזקת המסירה נקבע בב"ש (י-ם) 12739/07, דליה מיכאל נ' עירית ירושלים כדלקמן: "...במילים אחרות, כל טענה שאותה ניסתה המבקשת לטעון, כי לא ידעה על הודעות תשלום הקנס, מוטב היה לה אילו לא נטענה. כפי שציינה באת כוחה של המשיבה, בעניין זה יפים דבריו של כבוד המשנה לנשיא מ' אלון בבג"ץ 207/89 מאיר מלכה נ' שר המשפטים, פ"ד מד (4) 129 (1989): "חזקה על העותר - לפי ההנחה שבחוק - שקיבל את ההודעות על עבירות התעבורה שעבר ועל הקנס שהוא חייב בו. ולא זו אף זו. מדובר ב- 14 הודעות שנשלחו לעותר, וכל הודעה נשלחה שלוש פעמים, לטענת העותר לא הגיעה אליו אף לא אחת מ- 42 הודעות אלו. זוהי תופעה מתמיהה, שאין הדעת סובלתה. שמענו שדברי דואר אחרים הגיעו אליו במשך כל התקופה הארוכה הזאת" (הדגשה שלי א.ט.). אם כך נאמר ביחס לארבע- עשרה הודעות בלבד, אזי בענייננו כפי שציינה ב"כ המשיבה מדובר ב- 165 הודעות!!! יתרה מכך, רישומי מחשב רשות החניה הוכרו על ידי בתי המשפט כרשומות מוסדיות לכל דבר ומעידים על משלוח הודעות תשלום קנס לכתובתה הרשומה של המבקשת כדין בהתאם לרשום במשרד הרישוי ומעידים כי ההודעות התקבלו כדין. ראה דף הסטוריית מצבים ל-20 דוחות אקראיים - צורף כנספח ג' לתגובת המשיבה וכן דף הסטוריית כתובות ל-20 דוחות אקראיים - צורף כנספח ד' לתגובת המשיבה. המשיבה צרפה, באופן מדגמי, דפי הסטורית מצבים וכתובות של 20 דוחות מדגמיים שהוכרו בפסיקה לא אחת כרשומות מוסדיות. בעניין הרשומות המוסדיות העיד משה סעדה, באשר לאופן ביצוע המשלוח, אופן עדכון הרשומות. כמו כן פרט והסביר את בדיקת הקבצים, הדפסתם, הליך רישום הדוח, הליך הכנת הקבצים, הליך הלבשת הפרטים והליך שליחת הדוח. עדותו של משה סעדה הייתה מהימנה, עקבית ומקצועית ואני סומכת על עדותו בה נותנת אני אמון. בתשובה לשאלה שנשאל הבהיר כי אין אפשרות לשנות את הרשומות "ולא ניתן לשנות את המקור ולא ניתן לשנות שום דבר בהיסטורית המצבים ובהיסטוריית הכתובות. כמו כן, אין בסיס לטענת המבקשת כי נספח ג' (דפי הסטורית מצבים לתגובת המשיבה) ונספח ד' (דפי הסטורית הכתובות) לתגובת המשיבה הינם מסמכים כפולים ו/או כי הושמט מהכותרת תאריך העבירה. כפי שהבהיר מר סעדה, במענה לשאלת המבקשת בחקירתו הנגדית, דפי הסטורית המצבים משלימים האחד את השני, יש לקוראם יחד המדובר במסכים שונים, מסך אחד מפרט את הכתובות אליהם נשלחו ההודעות ומסך שני מפרט מועדי משלוח. עוד יאמר כי בנוסף אף צורפו ע"י המשיבה העתקי אישורי משלוח - נספח ה' לתגובת המשיבה כשאישורים אלה מהווים ראיה עצמאית ונפרדת להוכחת המשלוח. אישורים אלה הוכרו כראיה נפרדת ועצמאית להוכחת המשלוח ואין אלא להפנות לעפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עירית ת"א שם נקבע כי ניתן להוכיח את מסירת דבר הדואר לרשות בשני אופנים כשהאופן הראשון הוא צירוף אישורי משלוח וכך נאמר: "תקנה 44 א' לתקנות סד"פ, יוצרת חזקת מסירה בעבירות מהסוג שלפנינו, לפיה רואים את ההודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין, בלא חתימה על אישור מסירה, כאשר השולח הוכיח כי אכן ההודעות נשלחו בדואר רשום לנמען. למעשה, ישנן שתי דרכים להוכיח מסירת דבר הדואר לרשות הדואר: א. ע"י הצגת אישור של רשות הדואר על קבלת דבר הדואר למשלוח. ב. ע"י אישור הדואר על התוצאות האופרטיביות של המשלוח, דהיינו: "לא נדרש", "סירב לחתום" וכו'". גישת בית המשפט בעפ"א מור מילמן אומצה ע"י בית המשפט הנכבד בב"ש 3/8/0002076 מרצל ברונשטיין נ' עירית ת"א שם נקבע: "מתגובת המשיבה עולה כי נשלחו למבקשת הודעות לתשלום הקנס בדואר רשום ולכתובתו המעודכנת במשרד הרישוי ...הודעות תשלום הקנס נשלחו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ומהמסמכים שצרפה המשיבה די בהם כדי להוכיח, לכאורה, את משלוח ההודעות למבקש בדואר רשום ובמעוד הקבוע בחוק (ראה פס"ד של כבוד השופטת שיצר בעפ"א 800074/07 מילמן אפרת נ' עירית ת"א) לאור האמור אני דוחה טענת התיישנות. (ההדגשה שלי א.ט.). על החלטה זו הוגש ערעור ובבעפ"א 80173/08 קבע בית המשפט הנכבד שלא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט בב"ש 3/8/0002076. לאחרונה אף חזר ביהמ"ש המחוזי על ההלכה בנושא והשופטת נגה אוהד פסקה בעפ"א 33907-10-10 בנימין רובין נ' עירית נתניה, כי: "ביהמ"ש לא הסתמך רק על רשומה מוסדית שצורפה לתגובת המשיבה, אלא על העתק אישורי המשלוח, כשאלה הוכרו בשורה ארוכה של פסקי דין כראיה עצמאית ונפרדת. ראה עפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עירית תל אביב. ראה גם בג"צ 207/89 מאיר מלכה נ' שר המשפטים, פד"י מב(4) 129 (1989)". כן יצוין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון בתיק (רע"פ 5169/11) נדחתה על ידי כבוד השופט רובינשטיין ביום 26.7.11 ומשכך פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי נותר על כנו. העולה מהמקובץ כי רשומותיה של המשיבה הוכרו כרשומות מוסדיות וכי עם הצגת אישורי המשלוח עמדה המשיבה בחובה המוטלת עליה. אוסיף ואומר כי בהתאם לפסיקת בתי המשפט הוכרו רשומות העירייה כרשומות מוסדיות וזאת אף בהתבסס על העובדה שהרשומות נערכות במהלך עבודתה התקינה של העירייה (ראה בעניין זה עת"מ 4218/07 שוטוב איגל נ' עיריית חיפה, ת (נצ') - 5961-05-08, חנ (נצ') 5957-05-08 וב"ש (י-ם) 12739/07 דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים). עוד ייאמר כי דרישה לפיה המשיבה תשמור ותעביר למבקשת את אישורי הדואר הרשום, נוגדת את פסיקת בתי המשפט (ראה לדוגמא פס"ד 1517/05 בעניין מגן נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם) שם נקבע: "חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44 א' לתקסד"א הינה חזקה ככל החזקות שבדין (ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו' (2) 787), והיא משתלבת במגמת המחוקק בחסד"פ לקבוע סדרי דין מקלים יותר בעבירות קנס הנחשבות כקלות, ומאזנת בין הצורך להגן על זכויות הנאשם, כי הודעת תשלום הקנס תגיע לידיו ותינתן לו האפשרות לשלם את הקנס או לבקש להישפט, ובין ההתחשבות ביכולותיה ובאמצעיה של הרשות המקומית לפעול כדין בכל הקשור להמצאת אלפי ורבבות דוחות החניה לנמעניהם, הוכחת ההמצאה ושימור הראיות הכרוכות בכך למשך תקופה ארוכה. הסכום שגובה הרשות המקומית, על פי אותו דו"ח, אינו מצדיק הקצאת משאבים מרובים לביצוע האמור לעיל, ואין להחמיר איתה יותר מן הנדרש בהוכחת ההמצאה כדין" (ההדגשה שלי - א.ט.). לנוכח כל האמור קובעת אני כי הוכח ע"י המשיבה שהודעות תשלום הקנס (דוחות החניה) ודרישות התשלום החוזרות ונשנות כמפורט ברשומות המוסדיות שצורפו לתגובת המשיבה ולא נסתרו ובראיה ממשית כלשהי ע"י המבקשת, נשלחו למענה של המבקשת כדין ולכן לא קיימת התיישנות עבירה לגבי כל אחת ואחת מעבירות דוחות החניה הכל בהתאם לאישורים שצורפו לתגובת המשיבה ומשכך דין בקשת המבקשת להדחות וכך אני מורה. עוד ייאמר, ולמעלה מן הצורך, כי גם לו היתה מוגשת בקשה להארכת מועד לביטול הרשעה בפלילים (דבר שלא נעשה ע"י המבקשת), וגם לו היתה המבקשת עותרת לביטול הרשעה בפלילים (דבר שלא נעשה ע"י המבקשת), הרי שעיון בבקשתה מלמד כי גם אז לא היתה המבקשת יוצאת נשכרת שכן אין לה הגנה ולו לכאורה לעניין דוחות החניה. כנגד טענת המבקשת לפיה היא לא ביצעה את עבירות החניה, קיימת חזקת אחריות בעל רכב הקבועה בסעיף 27 ב (א) לפקודת התעבורה לפיה "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו" (ההדגשה שלי - א.ט.). מאחר ואין חולק וכך עולה בברור מטיעוני המשיבה והנספחים שצורפו לתגובתה, כי המבקשת היא הבעלים הרשום של הרכבים מספר רישוי 4754609 ו- 3664787 נשוא כל אחד מדוחות החניה (הודעות תשלום הקנס) בעת ביצוע העבירות נשוא כל אחד מדוחות החניה וזו ששכרה את הרכבים מספר רישוי 6258817 ו- 8803923 עפ"י חוזי השכירות שהוצגו ואלו היו בחזקתה, הרי שהמבקשת לא רק שלא הוכיחה מי נהג ברכב בעת ביצוע כל אחת מהעבירות נשוא דוחות החניה אלא ההפך הוא הנכון, המבקשת בבקשתה ובטיעוניה מתעלמת כליל מעניין זה, לא ציינה מי נהג ברכב בעת ביצוע העבירות נשוא כל אחד מדוחות החניה ובמצב דברים זה הרי שחזקת אחריות בעל הרכב חלה על המבקשת והמבקשת לא הצליחה להזימה בראיה ממשית ולו כלשהי. משכך, אף דין טענותיה אלו להדחות וכך אני מורה. לסיכום, מכל הטעמים האמורים שפורטו - בקשת המבקשת נדחית. סכום חובה של המבקשת למשיבה נכון ליום הגשת תגובת המשיבה לבקשה 24.10.10 עמד על סך 61,497.50 ₪. לפנים משורת הדין בלבד בהתחשב בטענות המבקשת לפיהן מצבה הכלכלי שלה ושל בעלה קשה וכי מקבלת היא קצבה מהמוסד לביטוח לאומי אני מורה בזאת שסכום חובה של המבקשת שהינו בסך של 61,497.50 ₪ (נכון ליום 24.10.10) ישולם למשיבה ב- 25 תשלומים שווים ורצופים כשהראשון לא יאוחר מיום 1.6.12 ובכל 1 לחודש שלאחר מכן. אם לא ישולם סכום אחד מסכומי התשלומים במועד - יעמוד כל סכום יתרת החוב לפירעון מיידי וישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן ההחלטה ועד לתשלום המלא בפועל. כך גם בהתחשב בנסיבות האישיות והכלכליות של הנאשמת ובעלה כפי שעולה מטיעוניה - איני מחייבת המבקשת בהוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד ומורה כי כל צד ישא בהוצאותיו. הליכי גביית חובה של המבקשת יימשכו וזאת בהתאם להחלטתי זו. ההחלטה תשלח על ידי המזכירות לצדדים בדואר רשום בצירוף אישור מסירה. משפט תעבורהחניהדוח חניה