לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (בש"א 56/11) מיום 30.1.2011 לפיה ניתנה למשיבה הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 2045/08, כבוד השופט צ' זילברטל), מיום 8.11.2010. רקע 1.בפסק דין מיום 8.11.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המערערת, אשר טענה כי על המשיבה להשיב לה סכום של 3,379,664 ש"ח בגין מכס ששילמה ביתר. פסק הדין התקבל במשרדי המשיבה ימים ספורים לפני פרוץ שביתת הפרקליטים, שהחלה ביום 16.11.2010, ונמשכה עד ליום 29.12.2010. ביום 3.1.2011, הוגשה הבקשה להארכת מועד לבית משפט זה. המשיבה טענה כי שביתת הפרקליטים, שמנעה ממנה להגיש את הערעור במועדו, מהווה טעם מוצדק להארכת המועד המבוקשת, וזאת בייחוד לאור העובדה כי המערערת יודעה על כוונתה של המשיבה להגיש ערעור ובקשה להארכת מועד מיד עם סיום השביתה. 2.ביום 30.1.2011 קיבל הרשם את בקשתה של המשיבה והתיר לה להגיש את הערעור עד ליום 6.2.2011, תוך חיובה בהוצאות המערערת בסכום של 4,000 ש"ח. נקבע כי מספר שיקולים מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה ובכפוף לפסיקת הוצאות. ראשית, נקבע כי במקרה דנן קמה מניעה מעשית להגשת ההליך במועד. עוד נקבע כי אין לייחס למשיבה חוסר שקידה ראויה בכך שלא פנתה לנתיבים אחרים בניסיון להגיש בכל זאת את ההליך. צוין כי פנייה לועדת החריגים, במקרה דנן, בוודאי לא הייתה מסייעת לאור אמות המידה שלפיהן פעלה הועדה, עוד צוין כי לא היה מקום "לעקוף" את פרקליטי המדינה (השובתים) בדרך של הגשת הליך על ידי ראשי המערכת או על-ידי גורם אחר כגון הייעוץ המשפטי לרשות המסים. שנית, נקבע כי במקרה דנן חוברים יחד מספר נתונים הגורעים מן הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המערערת ומציפייתה לסופיות ההליכים. ראשית, הגשת הודעה מבעוד מועד לגבי הכוונה לערער (ולהגיש בקשה להארכת מועד לצורך כך); שנית, סיום השביתה בסמוך לאחר מתן הודעה זו; ושלישית, הגשת בקשה להארכת מועד בסמוך לאחר סיום השביתה. אשר על כן קבע הרשם כי "בחשבון סופי מדובר בבקשת ארכה שהוגשה שמונה ימים לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. בהתחשב בכך, ובהודעה המקדימה ששוגרה למשיבה ביום 26.12.2010, אין לומר כי נוצר אצל המשיבה אינטרס הסתמכות לגיטימי בעל עוצמה חזקה". שלישית, נקבע כי יש להביא בכלל חשבון את עוצמת הפגיעה באינטרס הציבורי אם לא תינתן הארכת המועד המבוקשת. בהקשר זה נקבע כי המשיבה חפצה להניח לפני בית משפט זה שאלה משפטית פרשנית בתחום דיני המס שעשויות להיות לה, על פני הדברים, נפקות כלכלית לא מבוטלת והשלכות רוחב החורגות מהמקרה הספציפי. לאור האמור, קבע הרשם כי יש לקבל את הבקשה, כפי שפורט לעיל. מכאן הערעור שלפניי. טענות הצדדים 3.המערערת טוענת כי במקרה דנן אין מחלוקת כי המשיבה הגישה את ערעורה באיחור, והמחלוקת היא האם שביתת הפרקליטים מצדיקה את הארכת המועד המבוקשת. לטענתה שגה הרשם בהחלטתו, שכן לטעמה במקרה דנן שביתת הפרקליטים אינה מצדיקה את הארכת המועד, כפי שנקבע גם בהחלטות אחרות של בית משפט זה. לטענתה לא הייתה קיימת מניעה אמיתית להגשת ההליך, אלא הימנעות מתוך בחירה, ומכאן שהאשמה רובצת לפתחה של המשיבה ואין לגלגל עליה את מחירה של השביתה. עוד נטען כי המשיבה לא נקטה בכל האמצעים שעמדו לרשותה על מנת להגיש את ההליך במועדו או לכל הפחות להגיש את הבקשה להארכת המועד בתוך התקופה. עוד נטען כי שגה הרשם כאשר קבע שלא נוצר אינטרס הסתמכות בעל עוצמה חזקה מצדה. בהקשר זה נטען כי הודעת המשיבה כי בכוונה להגיש ערעור הינה הודעה ערטילאית המעידה על כוונה כללית ובלתי המחייבת, וזאת בייחוד שבבקשה להארכת המועד עצמה נכתב כי עדיין לא התגבשה החלטה סופית בעניין הגשתו של הערעור. יתרה מכך, לטענתה בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה אין לתת משקל ממשי להודעה זו. כמו כן במקרה דנן ההודעה עצמה לא נמסרה על ידי מי מטעמם של פרקליטי המדינה. בנוסף נטען כי כמו במקרים אחרים היה מקום גם במקרה זה לדחות את הבקשה, על אף ההודעה המוקדמת על הכוונה להגשת ההליך. כמו כן, נטען כי המשיבה השתהתה בהגשת ההליך גם לאחר סיום שביתת הפרקליטים, וזו עובדה נוספות, לשיטתה, המחזקת את אינטרס ההסתמכות שלה. לגופם של דברים נטען כי סיכויי הערעור נמוכים, וכי החלטתו של בית המשפט המחוזי צודקת ומבוססת על הלכות של בית משפט זה. 4.המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של הרשם, וטוענת כי במקרה דנן קיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. לטענתה אי הגשת ההליך במועדו נבע מסיבות אובייקטיביות הנעוצות בשביתת הפרקליטים, ולצד זאת נטען כי למשיבה לא נוצר אינטרס הסתמכות משמעותי לאור ההודעה המוקדמת של המשיבה לבא כוח המערערת כי בכוונתה להגיש ערעור והארכת מועד להגשתו. כמו כן, לטענתה במקרה דנן פסק הדין התקבל במשרדה ימים ספורים לפני פרוץ השביתה ולא הייתה לה יכולת אמיתית ללמוד את פסק הדין ולהגיש ערעור במועד, ולכן אין מדובר ברשלנות או בתקלה צפויה. כמו כן, לגופם של דברים נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מביא לתוצאה קשה המנוגדת לפסק דין של בית משפט זה ולתכלית החקיקה הנוגעת לנושא. אשר על כן, לטענתה עשויות להיות לפסק הדין השלכות רוחב החורגות מהמקרה הספציפי ובהתאם גלומות בו נפקות כלכלית לא מבוטלת. בסיכומו של דבר לטענתה הרשם איזן כראוי בין השיקולים השונים והתוצאה אליה הגיעה נכונה ומידתית ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה זו. דיון 5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהחלטתו של הרשם, באתי למסקנה כי בנסיבותיו הייחודיות של מקרה, כפי שפורטו בהחלטתו של הרשם, דין הערעור להידחות. 6.האתר על לוח השחמט המשפטי אשר בו מצוי ההליך שלפנינו הינו סדר הדין האזרחי. "כללי סדר הדין 'הם כללים עם 'נשמה'. על בית המשפט מוטל התפקיד לעמוד על משמעותם ולהפעיל את שיקול דעתו בהתחשב ברעיונות שעמדו ביסוד התקנתם (אם היו כאלה), במטרותיהם ובתפיסות היסוד של השיטה המשפטית, לרבות (אך לא רק) באופיה החוקתי של זכות הגישה למערכת השיפוטית'. דברים אלה ראוי שיהיו לנגד עינינו בהתמודדות עם אתגרי סדרי הדין" (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (טרם פורסם, 4.6.2007); רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פסקה 13 (טרם פורסם, 14.4.2010)). 7.סוגיית הארכת מועד להגשתו של ערעור הינה שדה משפטי ידוע ומוכר אשר חרוש בהלכות רבות. נקודת המוצא לדיונינו היא תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, ניתן להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו. דרישת "טעמים מיוחדים שיירשמו" מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט ושל הרשם, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחם של מועדים, אשר נקבעו על ידי המחוקק או מתקין התקנות, ללא הצדק ראוי תוך פגיעה בתכליות של מועדים אלו (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 805 (מהדורה חמישית, 1988) (להלן: זוסמן)). מטרת המועדים הקבועים בחוקים ובתקנות, היא שכל צד יביא טענותיו בסדר מסוים ובאופן מסוים, כדי שיריבו יוכל להתגונן כראוי, וכן קובע מתקין התקנות מועדים, כדי לשים קץ לסכסוכים ולפנות את משאבי מערכת המשפט לבעלי דין אחרים (ה"מ 797/72 מלון מלכת שבא נ' כרמל, פ"ד כז(1) 255, 257 (1973)). הקפדה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי, בייחוד לאור העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט, היא כורח המציאות, "שאחרת לא ניתן יהיה לנהל מערכת משפט שיפוט סדירה, יעילה ותקינה. סופן של חריגות כגון אלה, שבן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי הדין, ולעיתים - אף להסב נזק לציבור הרחב" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 768 (2009)). 8.אשר על כן, דרישת הטעמים המיוחדים בגדרי תקנה 528 היא אתר של איזון בין שיקולים שונים המתחרים על הבכורה בסוגיה זו. עמד על כך בית משפט זה בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006) (להלן: פרשת פלונית): "התקנה האמורה מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים טעמים מיוחדים שיירשמו". על אף החשיבות של המועדים במסגרת ההליך השיפוטי יש להדגיש כי הגישה העקרונית המנחה הינה "שהפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן" (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 479 (1966)). "בנסיבות המתאימות, ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה, כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק ואינו פוגע בבעל הדין האחר" (רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' - מ.א.ר בע"מ (טרם פורסם, 19.7.2009)). לא כדאי להגיע למצב בו ההליך המשפטי מקבל "צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק" (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א 5, 18 (1948)). אולם, כפי שציינתי מטרתם של סדרי הדין לקבוע כללים לניהול משפט באופן יעיל ויציב, הידוע לצדדים מראש, ולשמור על זכויות הצדדים על מנת להוציא לאור משפט צדק (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505, 513 (1981)). סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה "שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק" (זוסמן, עמ' 816). עמד על כך גם ד"ר שלמה לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד 140 (מהדורה שניה, 2008), בכל הנוגע להארכות מועד להגשת ערעור: "עם חלוף תקופת הערעור זכה המשיב ל'חסינות' יחסית, שלא יוטרד שוב באותו ענין. 'חסינות' זו נותנת בידיו אינטרס לגיטימי להתנגד להארכת המועד להגשת הערעור. המבקש יוכל להתגבר על אינטרס זה, שהוא כבד משקל, רק אם הוא יוכל להראות קיומן של נסיבות, הגוברות על האינטרס של המשיב להתנגד לבקשה ... למשיב (ואולי גם לציבור) קיים אינטרס שסכסוכים יגיעו לקיצם". מכיוון שעניין לנו באיזון קונקרטי בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו על פי מכלול השיקולים קשה מאוד לקבוע כללים הידועים מראש למקרים בהם תינתן הארכת מועד ולמקרים בהם תידחה הבקשה. אולם ניתן להצביע בין היתר על השיקולים הבאים שיש להביא בכלל חשבון: הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, משך האיחור, קיומו של הליך תלוי ועומד, מהות ההליך, הסתמכות בעל דין שכנגד וסיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת המועד. (ראו בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פס' 4 (לא פורסם, 28.1.2008); בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני, פס' 3 (טרם פורסם, 21.4.2010)). ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין (רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פס' 10 (לא פורסם, 28.4.2008)), ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ (רע"א 10436/07 הראל נ' בנק הפועלים (לא פורסם, 28.4.2008)).יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על פי מכלול נסיבות העניין. 9. במקרה דנן עולה בפנינו סוגיה מתוחמת והיא האם שביתה ממושכת של פרקליטי המדינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד בהליך אזרחי. שוב, כמו בכל מקרה אחר בו מתבקשת הארכת מועד לא ניתן ליתן תשובה גורפת לכאן או לכאן, שכן כל מקרה ונסיבותיו, ועלינו בכל מקרה ומקרה על פי מכלול השיקולים להכריע האם תינתן הארכת המועד או לאו. קשה מאוד לקבוע כללים הידועים מראש למקרים בהם תינתן הארכת מועד במקרה בו העיכוב בהגשת ההליך נעוץ בשביתה של פרקליטי המדינה. בבג"ץ 731/11 התנועה לאיכות השלטון נ' כבוד נשיאת בית המשפט המחוזי (טרם פורסם, 9.2.2011) (להלן: פרשת התנועה לאיכות השלטון) ציינתי כי שביתת הפרקליטים לתקופה כה ממושכת הציבה ומציבה אתגרים משמעותיים, בין אם מדובר בבקשות להארכות מעצר, מועדי דיונים שנדחו או בקשות להארכות מועד. מקרה זה הוא אחד מאותם אתגרים הניצבים בפנינו, אולם בסופו של יום עלינו לערוך איזון בין השיקולים השונים בהתאם לנסיבותיו של המקרה הניצב בפנינו ולהכריע האם יש מקום לקבל את בקשת הארכת המועד המבוקשת נוכח שביתת הפרקליטים. 10.במספר החלטות מהתקופה האחרונה התוו הרשמים של בית משפט זה את הדרך בה יש לצעוד בכל הנוגע לבקשות שהוגשו על ידי המדינה להארכת מועד להגשת הליכים נוכח שביתת הפרקליטים (ראו, בין היתר, בש"א 8435/10 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' חגור תעשיות ש.ח. 1990 בע"מ (טרם, 20.1.2011) (להלן: פרשת חגור); בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל - כל ישראל חברים (טרם פורסם, 13.1.2011) (להלן: פרשת מקוה ישראל); בש"א 153/11 מדינת ישראל נ' פז (טרם פורסם, 2.2.2011) (להלן: פרשת פז)). כמו כן ראו את החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 52987-12-10 מדינת ישראל נ' הנגבי (כבוד הנשיאה מ' ארד) (להלן: פרשת הנגבי) מיום 13.1.2011, וכן את החלטתו של בית משפט זה בפרשת התנועה לאיכות השלטון. נקודת המוצא הינה כי שביתת פרקליטי המדינה כשלעצמה אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד באופן גורף. בצדק קבעה הרשמת ד' כהן לקח בפרשת חגור כי קיים קושי רב לומר ששביתת הפרקליטים הייתה בגדר אירוע חיצוני שלא היה בשליטתם או בתחום צפייתם של באי כוחה של המשיבה, שהרי מדובר בשביתה אותה יזמו הפרקליטים בעצמם. עניין לנו, אפוא, בנסיבות בהן מקור האיחור אינו נעוץ בעיקרו במשיבה כבעלת דין אלא בבאי כוחה, כלומר פרקליטי המדינה. החמצת מועדים הינה נזק מובנה בשביתה שכזו, וקרוב לודאי שהפרקליטים השובתים לקחו סיכון זה כאשר פתחו בשביתתם, וזה היה אף אחד "מאמצעי הלחץ" של הפרקליטים על הגורמים הרלוונטיים. לא ראוי שבאופן גורף נקבע כי נזקי השביתה יגולגלו על בעל הדין שמנגד. 11.עוד ראוי להדגיש כי אין בגישה זו משום פגיעה שאין לקבלה בזכות השביתה של פרקליטי המדינה. אכן, זכות השביתה הינה זכות יסוד במדינת ישראל וחשוב לשמור עליה ולאפשר לכל עובד להגשים את זכות זו. לצד זאת זכות זו, על אף חשיבותה הרבה, היא זכות יחסית כמרבית הזכויות. רוב רובן של זכויות האדם אינן מוגנות כדי מלוא היקפן ואינן מוגשמות במלוא היקפן. ניתן להטיל מגבלות על מימושן של זכויות אלו. הזכויות הן אפוא יחסיות. אין הן זכויות מוחלטות. זכויות האדם לא משתרעות על מלוא חופש הרצון של הפרט. אין הפרט יכול לעשות ככל העולה על רוחו, שאם לא כן תיפגע חירותו של פרט אחר. על כן נדרש איזון בין זכויות האדם לבין עצמן, ובינן לבין אינטרסים ציבוריים (ראו פרשת התנועה לאיכות השלטון). זכויות האדם הם הזכויות של פרט בחברה מאורגנת. "רובינזון קרוזו אינו זקוק לזכויות אדם. הצורך לחיות חיי חברה מעניק כוח לחברה המאורגנת להגביל את חופש הרצון של הפרט. מתקיים אפוא ריסון רצונו של הפרט כדי לאפשר לכלל להגשים את מטרותיו הראויות" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שלישי פרשנות חוקתית 361, 369 (1994)). אל מול זכות השביתה של פרקליטי המדינה עומדת זכותם של בעלי הדין. זכות כי ההליכים בעניינם יגיעו לקיצם. זכות כי לדיון המשפטי יהיה סוף. זכות כי לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק או בתקנה לערעור יסתיימו ההליכים המשפטיים. מכאן השאלה היא האם ראוי להעביר את "מחיר" השביתה ותוצאותיה משכמה של הפרקליטות (ושל הציבור) אל כתפיו של בעל הדין שזכה (דברי הרשם ג' שני בפרשת מקוה ישראל). כמו כן, מלבד זכותם של בעלי הדין עומד בסוגיה זו גם האינטרס הציבורי, שהרי, כפי שציינתי, קובע מתקין התקנות מועדים, כדי לשים קץ לסכסוכים ולפנות את משאבי מערכת המשפט לבעלי דין אחרים. 12.אולם אין להתעלם מייחודיה של שביתת הפרקליטים. אין מדובר במקרה בו בעל דין פרטי טוען שלא היה באפשרותו להגיש ערעור, שכן פרקליטיו שבתו. במקרה שכזה קרוב לודאי שבקשתו להארכת מועד לא הייתה מתקבלת. אולם במקרה דנן המדינה ורשויותיה, המופקדים על האינטרס הציבורי וטובת הציבורי, טוענים כי לא הייתה באפשרותם לפתוח בהליך בעקבות שביתה של כל פרקליטי המדינה. בית המשפט אינו יכול להתעלם ממצב ייחודי זה ועליו להביא זאת בכלל חשבון, כפי שציינה הרשמת ד' כהן לקח בפרשת חגור: "יטען הטוען כי אין להתעלם מייחודו של המצב בו עסקינן - הן מבחינת מימושה של זכות השביתה אשר על חשיבותה בחברה דמוקרטית אין חולק; הן מבחינת היותה של שביתת הפרקליטים אירוע חריג ויוצא-דופן אשר אירע לראשונה מזה שנים ארוכות, ואשר במרבית המקרים ניתן להניח כי היה ידוע לציבור המתדיינים ובאי-כוחם; והן מבחינת פגיעתה האפשרית של השביתה באינטרסים ציבוריים אותם מייצגת פרקליטות המדינה". 13.אם כן, שוב שבים אנו לסוגית האיזון. אמת המידה של איזון בין אינטרסים וזכויות נוגדות היא אמת מידה המונחת ביסוד החיים והמשפט. יום ביומו בתי משפט עורכים איזונים בין שיקולים נוגדים. עמד על כך בית משפט זה בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3)355, 397 (1995). "מושג ה'איזון' שולט בנו ובכל אשר מסביבנו. כדור הארץ חג-סב את השמש כ"איזון" בין הכוח המושך אותו אל עבר השמש לבין הכוח המושך אותו אל עבר החלל החיצון. כל אחד מאתנו הינו מעין 'איזון' בין אביו ואמו ומשפחותיהם. כך כל החי והצומח. וכך אף בעולם המשפט: כל נורמה במשפט הינה 'איזון' בין אינטרסים וכוחות המושכים לצדדים. כך חוקה של אמת, כך חוקי יסוד, כך חוקים מן המניין, כך חקיקת משנה, כך כל נרמה כללית ואינדיווידואלית. כל 'דין' הוא 'איזון'. לכל נורמה במשפט 'איזון' משלה, חלקו של ה'איזון' נקבע בידי המחוקק, חלקו האחר על-פי המחוקק - בידי בתי המשפט". במקרה דנן מחד, טוען בעל הדין שזכה בדינו כי הוא אינו צריך ל"שלם" את מחירה של השביתה ולשאת בתוצאותיה, ביחוד מקום שהתגבש אצלו אינטרס הסתמכות בכל הקשור לסופיות הדיון. מאידך טוענת המדינה כי לאור חשיבות זכות השביתה ומתוך רצון למזער את נזקיה ההכרחיים והמובנים יש מקום למתן הארכת המועד המבוקשת, במקרים בהם קיים אינטרס ציבורי משמעותי. כמו כן, לטענתה עצם ההודעה המוקדמת מחלישה את האינטרס של בעל הדין שמנגד. בצד אלו משמיע אותנו האינטרס הציבורי כי מחד יש לקיים את מצוות התקנות וזאת לטובת בעלי הדין ומערכת המשפט העמוסה בכללותה, אך מאידך הממונים על האינטרס הציבורי - המדינה ורשויותיה באמצעות פרקליטי המדינה - טוענים כי דווקא בהארכת המועד המבוקשת יש משום הגשמתו של האינטרס הציבורי. בסבך טיעונים קוטביים אלו נמצא בית המשפט אשר צריך לבחון את הטענות, לשקול את השיקולים הרלוונטיים במשקלם הראוי ולהכריע האם במקרה המובא לפניו יש מקום ליתן את הארכת המועד המבוקשת, קרי, האם קיימים "טעמים מיוחדים" להארכת המועד. 14.במקרה זה יישם הרשם את אמות המידה שהותוו בהחלטות הקודמות, וערך איזון קונקרטי בין השיקולים השונים בנסיבות העניין. השאלה העומדת בפני היא האם יש מקום להתערבות באיזון שערך הרשם בהחלטתו. כאמור, לטעמי בנסיבותיו של מקרה זה, כפי שפורטו בהחלטתו של הרשם יש מקום להארכת המועד המבוקשת, ואכן מספר שיקולים מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה להארכת המועד. לטעמי השיקולים המשמעותיים אשר בהצטברותם יש לקבל את הבקשה הם: העובדה כי מדובר בהליך אזרחי, להבדיל מהליך פלילי על כל המשתמע מכך בכל הקשור לאינטרס של בעל הדין שמנגד (השוו פרשת הנגבי; פרשת התנועה לאיכות השלטון ופרשת מקוה ישראל); העובדה כי מדובר בהליך של ערעור בזכות, להבדיל מהליך של ערעור ברשות (השוו פרשת חגור); העובדה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ימים ספורים לפני פרוץ השביתה והתקבל במשרדי המשיבה ערב השביתה, ומכאן שלא היה ביכולתה לגבש עמדה סדורה בנושא, כמו כן בסיכומו של דבר עסקינן באיחור כולל של מספר ימים, כפי שציין הרשם בהחלטתו " בחשבון סופי מדובר בבקשת ארכה שהוגשה שמונה ימים לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור" (השוו פרשת פז שם המועד האחרון להגשת ערעור לפי הדין חל ביום 5.12.2010, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה כחודש אחר-כך - ביום 6.1.2011) ומעל הכול יש לטעמי ליתן משקל רב לעובדה כי על פני הדברים מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, כפי שציין הרשם בהחלטתו "המבקשת חפצה להניח לפני בית משפט זה שאלה משפטית-פרשנית בתחום דיני המס שעשויות להיות לה, על פני הדברים, נפקות כלכלית לא מבוטלת והשלכות רוחב החורגות מהמקרה הספציפי". הנסיבות הללו לצד ההודעה שנשלחה למערערת מטים את הכף אל עבר קבלת הבקשה להארכת המועד, כפי שנקבע על ידי הרשם. אכן, כפי שציינתי, עם חלוף תקופת הערעור זכתה המשיבה לחסינות יחסית, שלא תוטרד שוב באותו עניין. חסינות זו נותנת בידיה אינטרס לגיטימי להתנגד להארכת המועד המבוקשת. אולם במקרה דנן הצטברותם של הנסיבות הייחודיות למקרה זה - ובראשם הסוגיה המשפטית שברצונה של המשיבה להעלות לדיון במסגרת ערעורה - גוברות על האינטרס של המערערת להתנגד לבקשה. 15.אשר על כן, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםשביתהערעור