השופט, ד"ר קובי ורדי 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט, סגן נשיא, מאיר שנהב) מיום 24.3.08 (ת"א 2740/04) אשר דחה את תביעתה של המערערת לקבלת תגמולי ביטוח. עיקר המחלוקת הינה לגבי השאלה מהו "עיסוק סביר אחר" על-פי הפוליסה ומה משמעותה של הסבה מקצועית שעושה המבוטח למקצוע אחר, כאשר הכנסתו לאחר ההסבה עולה בהרבה על הכנסתו מהמקצוע בו היה מבוטח. הרקע והמחלוקת בין הצדדים 2. המערערת, ילידת 1960, מאמנת טניס שולחן במקצועה ובעלת תואר שני בחינוך גופני, נפגעה ביום 6.1.98 בתאונת דרכים עת נהגה ברכבה הפרטי. במועד האירוע, הייתה המערערת מבוטחת בביטוח חיים אצל המשיבה 2 (להלן: "המשיבה"), בפוליסת ביטוח שמספרה 1095991, שכללה בן היתר, חיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה"). בעקבות התאונה, הכירה המשיבה בחבותה על-פי הפוליסה ושילמה למערערת תגמולי ביטוח במשך כ-4 שנים, כאשר בדצמבר 2003 הודיעה המשיבה על הפסקת תשלום הגימלאות, בטענה כי המערערת יכולה לעסוק בעיסוקים סבירים אחרים, המתאימים להשכלתה בהיקף העולה על 75% (נספח ח' לתצהיר המערערת, מוצג 3 למוצגי המערערת). בעקבות הפסקת תשלומי תגמולי הביטוח הגישה המערערת תביעה בבית משפט קמא לזכאותה לתגמולי ביטוח על-פי הפוליסה. בתביעתה טענה המערערת כי הובטחה לה על-ידי המשיב 1- סוכן הביטוח שהציע ומכר למערערת את הפוליסה (להלן: "סוכן הביטוח"), פוליסה עם חיסוי ביטוחי הכולל פיצוי בגין אובדן כושר עבודה במקצועה הייחודי כמאמנת טניס שולחן, וכי איבדה 75% מכושרה לעבוד במקצועה כמאמנת טניס שולחן, וכן איבדה 75% מכושרה לעבוד בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונה, השכלתה והכשרתה. מנגד, טענו המשיבים כי המערערת לא רכשה פוליסה המחסה אותה כנגד אובדן כושר עבודתה במקצועה הספציפי כמאמנת טניס שולחן. כן טענו המשיבים כי המערערת לא איבדה את כושרה לעבוד בעיסוק סביר אחר, ובפועל הצליחה לעשות הסבה מקצועית כאשר היא עובדת כמתווכת דירות, תוך השתכרות נאה העולה על השתכרותה כמאמנת טניס שולחן. פסק דינו של בית משפט קמא 3. בפסק דינו, נדרש בית משפט קמא לשלוש מחלוקות: המחלוקת הראשונה הייתה איזו פוליסה רכשה המערערת - האם היא רכשה פוליסה "עיסוקית" המחסה אותה כנגד אובדן כושר עבודה במקצועה הייחודי כמאמנת טניס או פוליסה המחסה אותה בגין אובדן כושר רגיל. לעניין זה קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את סוג הפוליסה שרכשה או שהובטחה לה, וכי בלאו הכי, אין נפקות מעשית להכרעה במחלוקת זו, היות ואף אם הייתה מוכיחה המערערת שרכשה פוליסה מסוג "עיסוקית", הרי שהיא הייתה זכאית לפיצוי בגין 36 חודשים, בהם ממילא פוצתה על-ידי המשיבה. המחלוקת השנייה אליה נדרש בית משפט קמא בפסק דינו הייתה האם המערערת איבדה כדי 75% מיכולתה לעבוד במקצועה כמאמנת טניס שולחן? לעניין זה קבע בית משפט קמא על-סמך הראיות, עדות המערערת, העדים מטעמה וחוות הדעת הרפואיות של ד"ר הימלפרב, מומחה א.א.ג. מטעם המערערת, וחוות דעתם של המומחים התעסוקתיים, ד"ר גושן וד"ר שראל אותן אימץ בית משפט קמא, כי המערערת עמדה בנטל, והוכיחה שאיבדה את כושר עבודתה בשיעור של 75%, שכן היא סובלת מפגיעה משמעותית במערכת הוסטיבולרית הגורמת לסחרחורת וחוסר יציבות, שלא מאפשרת לה להמשיך ולעסוק בספורט בכלל, ובעיסוקה כמאמנת טניס שולחן, בפרט. המחלוקת השלישית אליה נדרש בית משפט קמא בפסק דינו הייתה האם המערערת איבדה את כושר עבודתה בשיעור של 75% לעבוד בעיסוק סביר אחר? לעניין זה קבע בית משפט קמא כי הואיל והמערערת היא בעלת תואר שני בחינוך גופני, היא בעלת תעודת הוראה לחינוך גופני וכי שימשה כמורה מחליפה להתעמלות, ומשהוכח כי המערערת בעלת יכולת וכושר למידה נאים, וכי היא הצליחה, באופן עצמאי, לרכוש מקצוע חדש כמתווכת דירות, כאשר היא משתכרת במקצועה זה יותר ממה שהשתכרה כמאמנת טניס שולחן והיא מתפקדת היטב, באופן נמרץ תוך פעילות פיזית רבה בעבודתה בתיווך, הרי שעיסוקה הנוכחי כמתווכת דירות הינו עיסוק חלופי סביר, המתאים להשכלתה וכישוריה של המערערת, ומשכך המערערת אינה זכאית לתגמולי ביטוח נוספים על אלה שקיבלה, ודין תביעתה להידחות. עיקר טענות בעלי הדין בערעור 4. לטענת המערערת, שגה בית משפט בקביעתו לפיה לא הוכיחה קיומה של פוליסה ייחודית ("עיסוקית") למקצועה כמאמנת טניס, שכן הוכח שסוכן הביטוח שכנע את המערערת ובעלה לרכוש את הביטוח אך בשל מקצועותיהם הייחודיים- המערערת כמאמנת טניס ובעלה ככנר, וכן הוכח שבשל כך חוייבה המערערת בפרמיה מוגדלת אשר הייתה גבוהה ב-50% מהפרמיה הרגילה. עוד טוענת המערערת כי העובדה שעמדה על-כך שמקצועה יוגדר בפוליסה כמאמנת טניס שולחן ולא כמורה להתעמלות, ובהתאם לכך שונתה הפוליסה בשנת 1994, מלמדת אף היא על כוונת הצדדים לחתום על פוליסה ייחודית. מוסיפה המערערת וטוענת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה הפוליסה הייחודית מזכה בגימלה מקסימום ל-36 חודשים, שכן על-פי רישומיו של סוכן הביטוח ועדותו הוכח כי פוליסה זו לא הייתה מוגבלת והיא הייתה חלה עד לגיל 65. בנוסף, טוענת המערערת כי ההגבלה בפוליסה הייחודית ל-36 חודשים, הונהגה על-ידי המשיבה רק לאחר מקרה הביטוח, ומשכך אינה רלוונטית למערערת. לבסוף, טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה עבודתה כמתווכת דירות היא בבחינת "מקצוע סביר אחר", שכן כל ניסיונה, הכשרתה, מקצועה ועיסוקה של המערערת היה בתחום הספורט, עם התמחות במקצוע אחד בלבד כמאמנת טניס שולחן, ומשכך והואיל וכתוצאה מהתאונה המערערת אינה יכולה לעסוק בספורט כלל- על כל ענפיו, הרי שהיא איבדה את כושרה לעסוק בתחום בו עסקה קודם לתאונה ואף בתחום הדומה לו. לטענת המערערת, אין שום קשר או זיקה בין תיווך דירות להשכלתה והכשרתה בתחום טניס שולחן, ומשכך מקצוע התיווך אינו מהווה על-פי שום קריטריון עיסוק חלופי סביר אחר התואם את ניסיונה, השכלתה והכשרתה. לטענת המערערת, הפרשנות של בית משפט קמא לפוליסה מרוקנת אותה מתוכן וקובעת למעשה כי רק מי שיצא כליל ממעגל העבודה יוכר כזכאי על-פי הפוליסה. כן טוענת המערערת, כי קביעתו של בית משפט קמא עומדת בניגוד להלכה לפיה עיסוק סביר אחר משמעו עיסוק שעולה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודותיו הקודמות של המבוטח. מוסיפה המערערת וטוענת כי כושר הלמידה וכושר השתכרותה הנוכחי אינם רלוונטיים לעניין זכאותה לתגמולי ביטוח על-פי הפוליסה. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מכך שהמשיבה גרמה לה להאמין שהיא מבוטחת בביטוח כושר עבודה ייחודי, כאשר לא הבהירה לה שמקצועה אינו מופיע כלל ברשימת המקצועות אותם ניתן לבטח ביטוח ספציפי, וכי בכל מקרה אם לא תוכל להמשיך בו יהא עליה לעבור הסבה מקצועית. לבסוף, טוענת המערערת כי פרשנותו המרחיבה של בית משפט קמא ל"עיסוק סביר אחר" מהווה תמריץ שלילי לנפגעים לרכוש מקצוע חדש ולחזור למעגל העבודה. 5. מנגד, טוענים המשיבים כי טענותיה של המערערת הן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא המבוססות ומעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה מונח לפניו, ואין להתערב בקביעות אלה לפיהן המערערת בעלת הכשרה רחבה הכוללת תואר שני בחינוך גופני, תעודת הוראה וניסיון כמורה מחליפה להתעמלות. כמו כן, שהמערערת בעלת יכולת וכושר למידה נאים והיא עושה חיל במקצועה החדש כמתווכת דירות אותו בחרה מתוך בחירה חופשית, ושהמערערת מתפקדת היטב , באופן נמרץ תוך פעילות פיזית רבה. לטענת המשיבים, קביעתו של בית משפט קמא באשר לסוג הפוליסה שרכשה המערערת לפיה הפוליסה היא לא פוליסה עיסוקית, הינה קביעה עובדתית שהתבססה על הראיות והתרשמותו של בית משפט קמא מהעדים שהעידו לפניו, ואין מקום להתערב בה. כן טוענים המשיבים כי המערערת שילמה פרמיה מוגדלת לאור מקצועה שיש בו סיכון גבוה יחסית, כאשר הוכח שפרמיה זו נמוכה, ושינוי הגדרת העיסוק בשנת 1994 על-ידי המערערת אינו מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בביטוח עיסוקי. בהתאם לכך טוענים המשיבים שבצדק קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה קיומה של פוליסה עיסוקית. עוד טוענים המשיבים כי אף אם הייתה המערערת מוכיחה כי הפוליסה שלה היא פוליסה עיסוקית, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה כפי שקבע בית משפט קמא, היות והוכח כי על-פי הפוליסות העיסוקיות הקיימות המערערת לא הייתה זכאית לפיצוי, שכן היא עובדת כמתווכת דירות תמורת שכר ומאחר והפוליסה העיסוקית מוגבלת ל-36 חודשים בלבד, בגינם קיבלה המערערת תגמולים. מוסיפים המשיבים וטוענים כי המערערת לא איבדה את כושר עבודתה, שכן המערערת לא הוכיחה כיצד הפגיעה הוסטיבולרית ממנה היא סובלת שוללת ממנה את היכולת לעבוד בכל עיסוק סביר המתאים להשכלתה, הכשרתה ונסיונה. לבסוף, טוענים המשיבים כי העובדה שהמערערת עובדת היום כמתווכת דירות מחייבת את המסקנה כי היא לא איבדה את כושר עבודתה כהגדרתו בפוליסה, כאשר עיסוקה זה תואם את כישוריה ויכולתה של המערערת ומהווה עיסוק סביר אחר. דיון והכרעה 6. לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל בחלקו מהטעמים שיפורטו להלן. למעשה, הערעור שלפנינו חוזר ומעלה את שלושת המחלוקות אליהן נדרש בית משפט קמא בפסק דינו: הראשונה, מהי סוג הפוליסה שרכשה המערערת- האם פוליסה עיסוקית אם לאו. השניה, האם המערערת איבדה את כושר עבודתה כמאמנת טניס שולחן. והשלישית, האם עיסוקה של המערערת כמתווכת דירות מהווה "עיסוק סביר אחר" כדרישת הפוליסה. התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים 7. שתי המחלוקות הראשונות, הינן מחלוקות עובדתיות, בהן לא מצאנו להתערב בהתאם לכלל לפיו רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט דנציגר בע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (לא פורסם, 14.5.08): "הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם" (ראו גם: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594 ,598 (1990), וע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 8.12.05)). המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, מלמד כי בית משפט קמא נדרש ובחן היטב את העדויות והראיות שהונחו לפניו, ולפיכך, לא מצאנו עילה להתערבותנו בממצאים מבוססים אלה ובמסקנה אשר גובשה על בסיסם. כך, קבע בית משפט קמא על-סמך הראיות והעדויות שהיו לפניו כי המערערת לא הוכיחה את טענתה לפיה רכשה פוליסה עיסוקית, כאשר בלאו הכי אף אם הייתה מוכיחה כן, לא הייתה לכך נפקות ממשית היות והוכח שקיימים שני סוגים של פוליסות עיסוקיות. האחד, מקנה פיצוי למשך 36 חודשים בלבד, בהם ממילא פוצתה המערערת. והאחר, קובע כי על המבוטח להוכיח כי הוא לא עובד בכל עבודה שהיא תמורת שכר או רווח, תנאי שלא מתקיים בעניינה של המערערת, שכן אין מחלוקת שהמערערת עובדת כמתווכת דירות. זאת ועוד, נטיית ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים המבוססים על חוות דעת מומחה והעדפת חוות דעת אחת על-פני השנייה, מצומצת עוד יותר (ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 10.11.09)). בהתאם לכך, לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, שאימץ את חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, ד"ר הימלפרב וכן את חוות דעתם של ד"ר גושן וד"ר שראל - מומחים תעסוקתיים, לפיה המערערת איבדה את כושר עבודתה כמאמנת טניס שולחן בשיעור של למעלה מ-75%, וזאת בשל הפגיעה הקשה ממנה היא סובלת במערכת הסטיבולרית. כך, קבע ד"ר הימלפרב כי המערערת אינה מסוגלת להמשיך לעסוק בספורט בכלל ובמקצוע הטניס שולחן בפרט (מוצג 11 למוצגי המערערת). קביעה שעולה בקנה אחד עם קביעתו של ד"ר שראל לפיה: "התרשמתי שמדובר בנזק בלתי הפיך, שלא מאפשר עיסוק בספורט" (מוצג 3 למוצגי המערער, נספח ז' לתצהירה) וכן עם חוות דעתו של ד"ר גושן לפיה המערערת איבדה את כושר עבודתה כמאמנת טניס שולחן (מוצג 11 למוצגי המערערת). 8. לאור האמור, ומשלא מצאתי בטענות המערערת כדי להצדיק התערבותנו בקביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית משפט קמא, נותרה מחלוקת אחת הטעונה הכרעה, מחלוקת שהינה מחלוקת משפטית - פרשנית והיא האם עיסוקה הנוכחי של המערערת כמתווכת דירות, הינו בבחינת "עיסוק סביר אחר" על-פי הפוליסה. עיסוק סביר אחר 9. יסוד המחלוקת בין הצדדים טמון בסעיף 1 בנספח לפוליסה, המגדיר את המונח "כושר עבודה מוחלט" בזו הלשון: "המבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה, לעניין נספח זה בלבד, אם עקב מחלה או תאונה, נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו...". ההגדרה הנ"ל קובעת למעשה שני תנאים מצטברים לקיומו של אובדן כושר עבודה מוחלט: האחד, נכות בשיעור של 75% השוללת את הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק המבוטח עד המחלה או התאונה, עיסוק כמפורט בהצעת הביטוח, שבענייננו הוא "מאמנת טניס שולחן" כפי שתוקן על-ידי המערערת ביום 2.10.94 (מוצג 3 למוצגי המערערת, נספח ב' לתצהירה). והאחר, נבצר מהמבוטח לעסוק בעיסוק אחר המתאים לנסיונו, השכלתו והכשרתו. בענייננו, כאמור לעיל, ובהתאם לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה נשלל מהמערערת הכושר להמשיך במקצועה כמאמנת טניס שולחן, הרי שמתקיים התנאי הראשון, וכעת עלינו לבחון האם מתקיים בנסיבות העניין, התנאי השני. דהיינו, האם תיווך דירות הינו בבחינת "עיסוק סביר אחר" לעיסוקה הקודם של המערערת כמאמנת טניס שולחן. 10. לטענת המערערת, עיסוקה של המערערת כמתווכת דירות אינו בבחינת עיסוק סביר אחר, שכן הוא אינו תואם את השכלתה וניסיונה ואין בינו לבין עיסוקה הקודם כל קשר או זיקה תעסוקתית, כאשר גם אין כל נפקות לרמת הכנסתה במקצועה החדש לבין רמת הכנסתה ממקצועה הקודם לצורך קביעה האם מדובר בעיסוק חלופי סביר. מנגד, טוענים המשיבים כי לאור כישוריה של המערערת ויכולת הלמידה שלה, כפי שקבע בית משפט קמא, הרי שעיסוקה החדש של המערערת כמתווכת דירות, שמניב למערערת הכנסה גבוהה, הינו בבחינת עיסוק סביר אחר. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבור כי בנסיבות העניין, עיסוקה של המערערת כמתווכת דירות הינו בבחינת עיסוק סביר אחר מהטעמים שיפורטו להלן. כידוע, לעניין היכולת לעסוק בעיסוק סביר אחר בהקשר של אובדן כושר עבודה מלא, אין צורך בזהות בין עיסוקו של המבוטח עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה, אלא יש צורך ש"העיסוק הסביר האחר" יהלום את השכלתו, הכשרתו וניסיונו של המבוטח וכן שעיסוק זה יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודותיו הקודמות של המבוטח תוך זיקה בין העיסוק הסביר האחר לבין אשר קודם לכן עסק המבוטח (רע"א 2964/07 צבי תל נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 10.12.07) וע"א 61/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' אבני (לא פורסם, 4.7.05)). 11. בע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746 (1999) (להלן: "פס"ד חסון") התייחס כבוד השופט אריאל למטרתו של הביטוח כנגד אובדן כושר עבודה בזו הלשון: "מטרתו... כי יאבד המבוטח את יכולתו לעבוד ולהשתכר למחייתו עקב תאונה או מחלה, תשלם חברת הביטוח למבוטח פיצוי חודשי קבוע. תשלום זה אמור להבטיח למבוטח הכנסה חודשית קבועה, המהווה תחליף להכנסה מעבודה שהיה יכול לבצע אלמלא התאונה או המחלה שבעקבותיהן נשללה יכולתו להשתכר". בנוסף, נקבעו בפס"ד חסון מספר מבחני עזר המסייעים בבחינת קיומו של התנאי ל"עיסוק חלופי" ואלו הם: א. העיסוק הסביר האחר הולם את השכלתו, הכשרתו ונסיונו של המבוטח. ב. העיסוק האחר עולה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו הקודמת של המבוטח. ג. עיסוק שכל אדם סביר בעל נתונים ורקע הזהים לאלה של המבוטח היה רואה בו עיסוק חלופי שווה ערך לעיסוקו הקודם. ד. העיסוק האחר אינו פוגע באופן משמעותי בכושר ההשתכרות ומתאים לאורח חייו של המבוטח. ה. עיסוק סביר מבחינה אובייקטיבית (יבחן בהתאמתו לאדם סביר בעל נתוני השכלה והכשרה כמו של המבוטח) וסובייקטיבית (העיסוק יתאים לאורח חייו ונטיותיו התעסוקתיות של המבוטח). ו. סוג ההתמחות- ככל שסוג ההתמחות צר יותר והעובד הגיע למיומנות גבוהה יותר, כך יקשה למצוא לאותו עובד עיסוק סביר שאינו דומה דמיון רב לעיסוקו הקודם, ולהפך. ז. אין הכרח בקיומו של קשר הדוק בין עיסוקו של המבוטח בעבר לבין העיסוק הסביר המצויין בחוזה הביטוח ודי בזיקה ולא זהות, ואין הגבלה לביצוע אותן פעולות ממש. בהקשר למבחן עזר זה שדורש קיומה של זיקה כלשהי בין העיסוק הקודם לעיסוק החדש, קבע כבוד השופט מלץ בע"א 572/89 מוסה עדני ובניו נ' סהר חברה ישראלית לביטוח,פ"ד מז(2)179, 190 (1993) כי "ההרחבה לכל מקצוע סביר, המאפשר למבוטח להישאר במסגרת מעגל העבודה, נוטלת למעשה את המשמעות מדרישת ההתאמה לניסיון, להכשרה ולהשכלה של המבוטח המסוים" ולכן "... יש לפרש "נסיון", "הכשרה", ו"השכלה", כבעלי זיקה לעיסוקו של המבוטח לפני ה"אירוע הביטוחי." אין צורך בהתקיימותם של כל מבחני העזר הנ"ל על-מנת לקבוע כי עניין לנו ב"עיסוק חלופי סביר" ודי בהתקיימותם של חלק מהם, על מנת לקבוע כי עניין לנו בעיסוק חלופי אחר, כאשר כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו הוא. 12. בטרם אפנה לבחון את המקרה לגופו, ובטרם אקבע האם בנסיבות העניין תיווך דירות הינו בבחינת "עיסוק סביר אחר" לעיסוקה הקודם של המערערת כמאמנת טניס שולחן, מוצא אני לנכון לציין כי מאחר ותכליתו של הביטוח לאובדן כושר עבודה היא להוות תחליף הכנסה במקרה בו המבוטח איבד את כושר השתכרותו יש להבחין בין שני מקרים: האחד, כאשר המבוטח איבד את כושר עבודתו בעיסוקו הקודם והוא טרם החל לעסוק בעיסוק חלופי אחר. האחר, כאשר המבוטח איבד את כושר עבודתו בעיסוקו הקודם והוא החל לעסוק בעיסוק חלופי כלשהו. בסוג המקרים הראשון, בהם בחינת עיסוקו החדש של המבוטח היא מלכתחילה, ובתקופה הראשונה הסמוכה לאירוע התאונה, אני סבור כי ככלל יש לקיים את "מבחן הזיקה" בדווקנות, דהיינו יש להורות למבוטח לפעול לחיפוש עבודה שיש לה זיקה כלשהי לעיסוקו הקודם, ולא ניתן לצפות ממנו ו/או לחייבו לחפש עיסוק חדש בכלל, ובוודאי שלא ניתן לחייבו לחפש עיסוק חדש שאינו תואם כלל את ניסיונו והכשרתו, כאשר גם בסוג מקרים זה, יהיו יוצאים מן הכלל, שכן ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם מדובר במבוטח צעיר שעיסוקו הקודם לא דורש מומחיות רבה או שביכולתו לעסוק בקשת רחבה של עיסוקים, ואז יכול המבוטח לעשות הסבה מקצועית ולפעול למציאת עיסוק חדש. בסוג המקרים השני, בהם בחינת עיסוקו החדש של המבוטח היא בדיעבד לאחר שהמבוטח כבר מצא לעצמו עבודה חדשה, ובהתחשב בנתון של התקופה והזמן שחלף מאז האירוע, אני סבור כי "מבחן הזיקה" מאבד מכוחו, וניתן יהיה גם להסתפק בזיקה יותר רחוקה לעיסוקו הקודם של המבוטח. משמצא המבוטח, מרצונו החופשי, עיסוק אחר שהכנסתו אינה נופלת מהכנסתו מעיסוקו הקודם, לא ניתן לומר שיכולתו של המבוטח להשתכר נשללה וזאת אפילו שעיסוקו החדש של המבוטח שונה מעיסוקו הקודם, כפי שצויין בהצעת הביטוח, שכן כאמור מטרת הביטוח הינה להוות תחליף הכנסה למבוטח ולא תוספת הכנסה, כאשר יש לזכור כי אין המדובר בפוליסה עיסוקית, ברם בכפוף לקיומה של הזיקה הנדרשת עדיין ולו במידה פחותה. זאת ועוד, כאשר מדובר בבחינה בדיעבד, לאחר שהמבוטח החל לעסוק בעיסוק אחר, ובחינת סבירות העיסוק החלופי, בין היתר, לאור גובה ההשתכרות בגינו ויכולת ההשתכרות, לא ניתן להתעלם מכושר השתכרותו בעבודתו החדשה, כפי שאף קובע המבחן הרביעי לעיל שנקבע בפס"ד חסון וכפי שנקבע גם בע"א (ת"א) 1322/07 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' סלוצקי (לא פורסם, 15.7.09) (להלן: "פס"ד סלוצקי"). בהתאם לכך, סבירותו של העיסוק החלופי של המבוטח תבחן גם לאור גובה המשכורת שמקבל המבוטח בעיסוקו החדש, כאשר ככל שהכנסתו של המבוטח מעיסוקו החדש גבוהה יותר (ביחס להשתכרותו מעיסוקו הקודם), כך ניטה לומר שעיסוקו החדש של המבוטח משקף את ניסיונו, הכשרתו והשכלתו ולהיפך, שכן התעלמות מנושא השכר ובחינה טכנית בלבד של העיסוק האחר, תחטיא את התכלית החוזית-ביטוחית, כפי שקבע חברי, כבוד השופט שנלר בפס"ד סלוצקי הנ"ל, במקרה הפוך שבו עיסוק אחר שההכנסה בגינו נמוכה בהרבה מהעיסוק הקודם לא נחשב כעיסוק סביר אחר. בל נשכח גם כי למרות שנקבע, ובדין, כי המערערת איבדה את כושרה לעסוק בספורט אין הדבר מצביע לכאורה על-כך שלא הייתה יכולה לעסוק בתחום הקשור לספורט, כמו תפקיד ניהולי או עסקני או מזכירותי בתחום הספורט, והיה עליה להמשיך ולעשות מאמצים למצוא עבודה בתחום הנ"ל, ואם לא הייתה עושה כן, היה ניתן לשקול את הפסקת התשלומים עקב אפשרותה לעסוק בכך כעיסוק סביר אחר, ואי מיצוי אפשרות זו. ברגע שבחרה המערערת לעשות הסבה מקצועית לתיווך והשקיעה ומשקיעה את כל זמנה ומירצה בעבודה זו, ובהצלחה, היא אינה יכולה למצות את ניסיונותיה למצוא עבודה בתחום הספורט כאמור ולפעול ל"הקטנת הנזק", כאשר מדובר בעיסוק שבחרה בו מרצונה החופשי. לא ניתן להתעלם גם מכך, שהמערערת עובדת בעבודה הכוללת מאמץ פיזי כמתווכת והיא פעילה שעות רבות ואף מבצעת לכאורה אימונים בחדר כושר, ולכן יכולה הייתה לכאורה לעסוק בנושאים שלפחות קשורים לספורט גם אם אינם אימון ספורט. לכן, לטעמי יש למצוא פתרון המאזן את כל השיקולים הנ"ל. 13. לטעמי, הפתרון הראוי במקרים מהסוג הנ"ל שבהם מתקיימת כאמור זיקה כלשהי לעיסוק הקודם הינו או לקבוע תחום של מספר שנים שלאחריהן אין מקום להמשך תשלומי הביטוח, בהתחשב בכך שיש למבוטח יכולת ללמוד מקצוע אחר או לעשות הסבה מקצועית ולמצוא עבודה בתחום זה, או להפחית את הסכום החודשי של תגמולי הביטוח (בהתחשב בהכנסה מהעבודה החדשה). במקרה דנן, אני סבור שהאיזון הראוי, בנסיבות הספציפיות של המקרה ולאור השתכרותה של המערערת, מביא לתשלום תגמולי הביטוח עד מועד מציאת העבודה החדשה ולאחר ההסבה שהינו ביום 1.7.06 (כאשר הפגיעה הייתה ביום 6.1.98), כפי שיפורט להלן. מן הכלל אל הפרט 14. בענייננו, כפי שקבע בית משפט קמא בחרה המערערת מרצונה החופשי לעשות הסבה מקצועית והיא עובדת היום כמתווכת דירות החל מיולי 2006 (עמוד 54 לפרוטוקול מיום 5.12.07 שורות 23-18), כאשר היא מרוויחה למעלה מ- 12,000 ₪ לחודש, בעוד שבעיסוקה הקודם כמאמנת טניס שולחן הרוויחה, שליש משכרה כיום (עמוד 50 לפרוטוקול מיום 5.12.07 שורות 22-9). כמו כן, המערערת, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו על-סמך הראיות שהונחו לפניו ועדותה של המערערת, הינה בעלת הכשרה רחבה, הכוללת תואר שני בחינוך גופני, תעודת הוראה לחינוך גופני, ניסיון כמורה מחליפה להתעמלות, וכן בעלת כושר למידה - שכן הצליחה באופן עצמאי לרכוש את מקצועה החדש בתיווך, ועברה לצורך כך את בחינות ההסמכה בהצלחה. 15. בהתאם לכך, ולאור האמור לעיל אני סבור כי לאור כושר השתכרותה הגבוה של המערערת מעבודתה הנוכחית כמתווכת דירות, לאור השכלתה הרחבה המלמדת על יכולת למידה טובה, ומאחר ועיסוקה הנוכחי של המערערת אינו פוגע בכושר השתכרותה (ואפילו להיפך) ומתאים לאורח חייה, כפי שהעידה בבית משפט קמא: "זה מה שטוב במקצוע הזה, שאם אני לא מרגישה טוב אני יכולה לבטל פגישות, אני יכולה לא ללכת לעבודה" (פרוטוקול מיום 5.12.07 עמוד 55 שורות 2-1), כאשר ניתן לראות בעבודתה הנוכחית כעיסוק סביר הן מבחינה אובייקטיבית (לאור כושר הלמידה של המערערת ושכרה הנוכחי מעבודה זו) והן מבחינה סובייקטיבית (שכן המערערת בחרה בעיסוק זה מבחירתה החופשית), וכאשר יש לתת ל"מבחן הזיקה" פרשנות רחבה הואיל ומדובר "בבחינה בדיעבד", ובהתחשב באלמנט הזמן שחלף - אני סבור שעיסוקה הנוכחי של המערערת הינו עיסוק "שווה ערך" לעיסוקה הקודם, והינו בבחינת "עיסוק סביר אחר", בנסיבות העניין. 16. יחד עם זאת, הואיל והמערערת בחרה לעשות הסבה מקצועית מרצונה החופשי, וביקשה לשקם את חייה ולצאת למעגל העבודה ולדאוג לפרנסתה (כאשר לולא בחרה לעשות כן, יכול והייתה ממשיכה "להנות" מהגימלה על-פי הפוליסה), הרי בנסיבות דנן, ובהתחשב בפרק הזמן הסביר הדרוש להכשרה ולהסבה שעשתה, הרי שמן הראוי הוא כי המשיבה תשלם למערערת את תגמולי הביטוח עד לתחילת עבודתה של המערערת כמתווכת דירות, דהיינו מיום הפסקת התשלומים 31.12.03 ועד ליום תחילת עבודתה של המערערת בעיסוקה החדש כמתווכת דירות- 1.7.06. בעניין זה, לא ניתן להתעלם כאמור, גם מאלמנט הזמן, ומכך שעברו כ- 8.5 שנים מאז התאונה, כאשר בפרק זמן זה יכלה המבקשת, לולא הייתה עושה הסבה לתיווך, לחפש עבודה בתחום הקשור לספורט, גם אם במעגל הרחב, דבר שנמנע ממנה עקב פעילותה המלאה בעיסוק האחר שבחרה בו. 17. איני רואה בקביעתי הנ"ל תמריץ שלילי למבוטחים לבצע הסבה ולשקם את חייהם, שכן המוטיבציה והשאיפה לשיקום עצמי תלויה בנפגע עצמו, וישנה ציפייה שהאדם ישאף לקיים את הפוטנציאל שלו ויפעל בתום לב (ה.פ (ת"א) 874/91 שאבי נ' אררט חברה לביטוח חיים בע"מ, דינים מחוזיים כו(7), 523 כבוד הנשיא גורן). יש לזכור כי תמיד ישנו התמריץ החיצוני- האפשרות שהמבוטח ירוויח יותר מעיסוקו החדש, כפי שקרה בפועל במקרה דנן, מה גם שאם המבוטח יישב בחיבוק ידיים בשב ואל תעשה, ולא יעשה כל מאמץ למצוא עבודה סבירה ו/או הסבה לעבודה אחרת, הוא חשוף לכך שבית המשפט ייקבע שבמקרה דנן ניתן, לאחר שנים, להפסיק את תגמולי הביטוח, אם ייקבע שיכול היה לעסוק בעבודה סבירה אחרת, ולא עשה די כדי למצוא עבודה כזו. 18. כאן המקום, לשבח את המערערת על יוזמתה ובחירתה לשקם את חייה, להסב את מקצועה ולדאוג לפרנסתה מיגיע כפיה. 19. לסיום, יש לציין ולהדגיש שההכרעה הינה בנסיבות הספציפיות והעובדתיות של תיק זה, ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. סוף דבר 20. התוצאה הינה כי אמליץ לקבל את הערעור בחלקו, במובן זה שהמשיבה 2, תשלם למערערת תגמולים בהתאם לפוליסה עד ליום תחילת עבודתה של המערערת כמתווכת דירות ,דהיינו מיום 31.12.03 ועד ליום 1.7.06, כאשר במידה והמערערת חזרה לשלם פרמיה בתקופה זו, על המשיבה 2 להשיב לה תשלומי פרמיה אלה. לאור התוצאה המעורבת, אין צו להוצאות. ברם, ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא יבוטלו ובמידה ושולמו, יוחזרו למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומם ועד להחזרתן בפועל. הערבות הבנקאית שהפקידה המערערת תוחזר למערערת, באמצעות בא-כוחה. השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי כב' השופט ד"ר ורדי בחוות דעתו המקיפה. עם זאת, ולמען הבאות, מוצא אני להוסיף מספר הערות. 2. המבחן האם המבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה, אם "נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות הכושר" לעסוק "בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו..", עניינו אובדן אותו כושר לעסוק בעיסוק האחר. דומה הדבר לאובדן "כושר השתכרות". אין אנו בוחנים אם בפועל המבוטח אינו עובד וכי על כן איבד מכושרו, כך גם אין אנו בוחנים אם בפועל המבוטח עובד, שאזי בהכרח לא איבד את אותו כושר. המבחן נלמד מתוך מצבו הרפואי של המבוטח, על סמך חוות דעת וכלל הנסיבות הן של עיסוקו הקודם של המבוטח, והן אפשרויות תעסוקתיות אפשריות אחרות. אך בכך לא סגי, הואיל והעיסוק האחר חייב למלא גם את הסייג הנוסף, דהיינו התחשבות בנסיונו, השכלתו והכשרתו של המבוטח. עם זאת כפי שנקבע בפסיקה שהובאה על ידי חברי, הסייג עניינו שהעיסוק האחר יהלום רכיבים אלו, ולאו דווקא כי באותו פוטנציאל עיסוקי, קיימת אותו זיקה וקשר לרכיבים אלו. 3. הנובע מדברים אלו, כי אין אנו עוסקים בשאלת פיצוי בגין נזק בין בנזיקין ובין בחוזים שעל כן קיימת חובת הקטנת הנזק. המבוטח אינו חייב לצאת לעבודה ואינו חייב למצוא מקצוע אחר. אולם אנו נבחן האם התקיימו התנאים הנדרשים וכמפורט לעיל על מנת לקבוע אם אכן זכאי הוא לתגמולים אם לאו. כמובן, שאם בפועל מצא המבוטח עיסוק זה או אחר, ייבחן עיסוק זה במבחנים דלעיל, הואיל ואם עוסק המבוטח בכך, דהיינו קיים אותו כושר של המבוטח לעסוק באותו עיסוק, אך אז יש לבחון את הסייג הנוסף דלעיל. 4. במקרה ובו המבוטח בחר שלא לעבוד, חשוף הוא לקביעה כי הגם שאיבד כושרו לעסוק בעיסוקו הקודם, הרי לא איבד כושרו לעסוק בעיסוק הסביר האחר. אכן, ככל שאותו עיסוק אפשרי אחר נדרש להכשרה כלימוד וכד' כך גם עד שניתן יהיה להשתכר באותו עיסוק חלופי בקרוב לעיסוק הקודם, תקופה זאת תחשב כאובדן הכושר. אולם מכאן ואילך, תישלל הזכות לתגמולים. ברור שהמבחן התיאורטי, אינו פשוט ויישומו יהיה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מאידך, אם בחר מבוטח למצוא עיסוק אחר, לא נבוא עמו חשבון אלא הפוך מכך. נתחשב בתקופה שבפועל נדרשה על מנת להביא להכשרתו ועד שיתמלאו מלוא התנאים והרכיבים שפרטנו לעיל. משכך, דומה כי במרבית המקרים, מדובר בתמריץ חיובי ולא שלילי. 5. אם נחזור למקרה דנן, הרי כעולה גם מקביעות בית משפט קמא וגם מדברי חברי, המערערת לא איבדה את כושרה לעסוק בעיסוק סביר אחר ואף בתחום הספורט. אותו עיסוק אחר יכול ויהלום הוא את נסיונה הספורטיבי, השכלתה ואף הכשרתה. משכך, גם אם לא הייתה בוחרת להסב מקצועה, ואף אם לא היינו מתחשבים בהסבה זאת, עדיין היה מקום לקבוע כי לאור אפשרויות לעסוק בעיסוק סביר אחר אשר הולם את נסיונה, השכלתה והכשרתה, מהמועד שהיה נדרש על מנת למצוא עיסוק סביר אחר שכזה לרבות תקופת הכשרה, ככל שהייתה נדרשת, לא הייתה זכאית המערערת להמשך תשלום התגמולים. 6. והנה גם במקרה דנן, התמריץ החיובי בא לידי ביטוי בהתחשבות במועד בו בפועל החלה המבוטחת את עיסוקה החדש ובהתאם לתוצאה אשר הגיע אליה חברי. השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לתוצאה הראויה הסבירה והמאוזנת אליה הגיע חברי, כאשר למעשה, מעבר לאותם 36 חודשים שהמשיבה זיכתה את המערערת בתגמולי ביטוח בשל פגיעתה הקשה - מוענקים לה עתה על פי חוות דעתו של חברי, תגמולים מלאים ל- 8 וחצי שנים נוספות, דהיינו עד גיל 46. בהתייחס למבחנים שנקבעו בפסק דין חסון שצוטט על ידי חברי בהרחבה, ברצוני להעיר, כדלקמן: כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח אובדן כושר עבודה, הרי ככל שמדובר בעיסוק ספציפי, ומיוחד יותר - ככל שתחום ההתמחות צר יותר, ורמת המיומנות הנדרשת לצורך עיסוק זה גבוהה יותר - כך יקשה למצוא עיסוק סביר חלופי, שדומה ושקול לעיסוקו הקודם של המבוטח, אותו ביקש לבטח, שכן חייבת להיות זיקה לעיסוק הקודם, כדי שנקבע שמדובר בעיסוק סביר אחר, וכפי שנקבע לא אחת, העיסוק החלופי צריך להיות תואם את השכלתו והכשרתו של המבוטח, וכאשר בוחנים אם העיסוק החלופי תואם את השכלתו והכשרתו של המבוטח, יש לבחון תחילה את הנתונים האישיים שלו, בהתאם להשכלתו והכשרתו עובר לתאונה. זאת ועוד, כאשר בוחנים אנו אם מדובר ב"עיסוק סביר אחר" לא די במבחן אוביקטיבי, אלא ככל שמדובר בעיסוק ספציפי שדורש מיומנות גבוהה בתחומו, יש חשיבות מכרעת למבחן הסוביקטיבי, דהיינו האם המבוטח היה בוחר בהסבה המקצועית שנכפתה עליו אלמלא התאונה? כך למשל אם נבחן את עיסוקו של בעלה של המבוטחת, שהוא כנר מוכשר, וגם הוא ביטח עצמו בפוליסה דומה. השאלה מה היה הדין אם חלילה היה נפגע כושרו להמשיך ולנגן, ואם לאור השכלתו היה מסב עיסוקו והופך לפקיד מוכשר; האם היינו רואים גם בכך עיסוק סביר? האם היינו מסתפקים במבחן אוביקטיבי? במקרה שלפנינו כאשר מדובר במאמנת טניס שולחן מוכשרת, שזה היה כל עיסוקה במשך שנים, כאשר זו היתה הכשרתה היחידה, אך השכלתה וכישוריה האישיים איפשרו לה לעשות הסבה מקצועית עם הכנסה גבוהה, כאשר נדרש לה פרק זמן די ארוך כדי להכשיר עצמה ולהיקלט בעבודה החלופית - הפתרון שמצא חברי, בהענקת פיצוי נוסף לאותו פרק זמן שהיה דרוש למבוטחת כדי למצוא את העיסוק החלופי (ל- 8 וחצי שנים נוספות) - הוא פיתרון מאוזן וראוי ביותר, שאיפשר למבוטחת לנצל את כישוריה ולהכשיר עצמה לעיסוק סביר אחר בהתאם להשכלתה וכישוריה, תוך שניתנה לה השהות הדרושה לכך. לאור זאת אני מסכימה ומצטרפת למסקנתו של חברי, כב' השופט ד"ר קובי ורדי. הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. אובדן כושר עבודה