הקדמה: במסגרת בקשה שסווגה כבקשה מס' 1 בתיק זה עותרים המבקשים להאריך להם את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופט בן-חמו) מיום 30/8/11, אשר הומצא להם, לטענתם, ביום 14/9/11. במסגרת פסק הדין, חויבו המבקשים, הנתבעים מס' 6-8 בהליך לפני בית המשפט קמא (להלן: "המבקשים") לשלם למשיבה, חברת מוניות שש דדון בע"מ המצויה בהליכי פירוק (להלן: "החברה שבפירוק" או "המשיבה"), סך של 24,000 ש"ח בגין אובדן הכנסות ורווח עתידי; סך של 50,000 ש"ח בגין עוולת גניבת עין; וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בנוסף, ניתן כנגד המבקשים צו עשה וצו מניעה קבוע, כבקשת החברה שבפירוק. ביום 8/11/11 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת הודעת ערעור נגד החברה שבפירוק, בציינם כי המועד להגשת ערעור טרם חלף, ותוך שהם טוענים כי הארכת המועד מוצדקת בשל אירוע מוחי בו לקה קרוב משפחתה של אשתו של ב"כ המבקשים, שהצריך נסיעת עורך הדין תכופות לבאר שבע כדי לסעוד את קרוב המשפחה. כן נטען, כאמור, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה עוד בטרם חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת הודעת ערעור. בהמשך, ביום 13/11/11 הגישו המבקשים בקשה נוספת להארכת מועד להגשת הודעת ערעור, תוך שהם מפרטים כי מאז הגשת הבקשה הקודמת להארכת מועד נפטר קרוב המשפחה, וטוענים כי בנסיבות אלה, בשל הצורך לערוך את כל הסידורים הנדרשים, יש לאשר להם ארכה נוספת. במסגרת החלטתי מיום 14/11/11 הוריתי למבקשים להמציא את בקשתם הנוספת למשיבה, ולזו האחרונה להגיש תגובה לבקשה עד ליום 15/12/11. ביום 18/12/11 ובעקבות הודעה מטעם המבקשים, ממנה עלה כי המשיבה נמצאת בהליכי פירוק, קבעתי כי על המבקשים לקבל אישור בית המשפט שלפירוק כתנאי להמשך הליכים נגד החברה שבפירוק. בתגובה, הגישו המבקשים בקשה להבהרת החלטה, ובמסגרתה טען בא כוחם כי למיטב ידיעתו אין צורך באישור בית המשפט שלפירוק להמשכת הליך נגד חברה שמצויה בפירוק, אלא רק להיפך, קרי: חברה המצויה בפירוק רק היא צריכה לקבל אישור להמשיך בהליכים נגד צדדים שלישיים. החלטה זו והודעות הצדדים בקשר עימה סווגו כבקשה מס' 3. ביום 18/1/12 החלטתי שהואיל ועל פי נימוקי הבקשה, הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד להגשת הערעור, והואיל והמשיבה, באמצעות המפרק, לא הגישה תגובה לבקשה אף שחלף המועד לתגובתה זה מכבר, יש מקום להיעתר לבקשה במובן זה שהמועד להגשת ערעור נגד המשיבה מוארך עד ליום 9/2/12. בו ביום, הגישה החברה שבפירוק, באמצעות המפרק, בקשה שהוכתרה "בקשה דחופה לביטול החלטה עקב הטעיית בית המשפט". בקשה זו סווגה כבקשה מס' 4. על פי הנטען, טענת המבקשים כי המועד להגשת ערעור טרם חלף בעת הגשת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נסמכה על עובדות בלתי מדויקות, כך שההחלטה על הארכת המועד להגשת ערעור היא החלטה הנסמכת על טיעונים שגויים ויש לשנותה. ביום 22/1/12 הוריתי על עיכוב החלטתי מיום 18/1/12 במסגרתה הארכתי את המועד להגשת ערעור נגד החברה שבפירוק, והוריתי למבקשים למסור תגובתם לבקשה עד ליום 8/2/12. דיון והכרעה: אקדים אחרית לראשית ואבהיר כבר כעת כי הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על ביטול החלטתי מיום 18/1/12 בה הארכתי את המועד להגשת ערעור מטעם המבקשים נגד החברה שבפירוק - הן משום שהמבקשים לא המציאו אישור בית המשפט שלפירוק כי הם רשאים להגיש ערעור נגד החברה שבפירוק; והן לגופה של הבקשה, בשל העובדה שהמבקשים לא עמדו בתנאים המצדיקים היעתרות לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. העדר אישור בית המשפט שלפירוק לנקיטת הליכים נגד החברה שבפירוק: ביום 19/9/10 הוגשה בקשה לפירוק המשיבה בתיק פר"ק 27077-09-10 וביום 20/3/11 ניתן צו לפירוקה. הואיל והמשיבה מצויה בהליכי פירוק ועל פי הוראות סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, נדרש אישורו של בית המשפט שלפירוק להגשת ערעור נגד המשיבה. אי לכך, הוריתי למבקשים בהחלטתי מיום 18/12/11, לקבל אישור בית המשפט שלפירוק כתנאי להמשך הליכים נגד החברה שבפירוק. דא עקא שהמבקשים לא מצאו לנכון לפעול כפי שנדרשו, ותחת זאת הגישו "בקשת הבהרה" ובה טענו כי למיטב ידיעתם, אין הגבלה על נקיטת הליכים כנגד חברה שבפירוק ולא נדרש אישור מטעם בית המשפט שלפירוק לשם המשך הליכים נגד חברה כאמור. כמו כן, ציינו המבקשים באופן מובלט ומודגש כי קיים הליך ערעורי אחר נגד החברה בגין אותו פסק דין, דבר המלמד, כפי שמסתמן מהקשר הדברים, כי אין הם נזקקים לאישור בית המשפט שלפירוק כדי לפתוח בהליך ערעורי נגד המשיבה. בנסיבות אלה, משלא הוגש אישור בית המשפט שלפירוק המתיר הגשת הליך ערעורי נגד החברה שבפירוק, אין מקום להתיר מלכתחילה כל הליך נגד המשיבה ודין הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור להידחות על הסף. הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור: למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נגד החברה שבפירוק להידחות גם לגופה. פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 30/8/11 הומצא למבקשים, לטענתם, ביום 14/9/11. בנסיבות אלה, ובהינתן פגרת סוכות מיום י"ד בתשרי ועד ליום כ"א בתשרי, יוצא כי על המבקשים היה להגיש את הערעור על פסק הדין לכל המאוחר ביום 6/11/11. דא עקא שהמבקשים הגישו את בקשתם להארכת המועד להגשת ערעור רק ביום 8/11/11, בחלוף יומיים מהמועד האחרון להגשת הערעור על פסק הדין, ותוך שהם טועים ומטעים את בית המשפט לסבור כי הבקשה מוגשת עוד בטרם חלוף המועד להגשת הודעת הערעור. המבקשים אף הוסיפו חטא על פשע וביקשו לתרץ טענתם לפיה הבקשה להארכת המועד הוגשה במועד, תוך שהם טוענים בהקשר זה כי יש לצרף למניין הימים הקובע גם את "פגרת בית המשפט בראש השנה", פגרה שאינה מוכרת במסגרת תקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג-1983 וממילא שיש לכלול את ימיה במניין הימים להגשת ערעור, אלא אם נפלה ביום האחרון להגשת הערעור. יוצא אפוא כי הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור הוגשה באיחור של יומיים, בניגוד לטענת המבקשים. הואיל והמועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק, חובה על מבקש הארכתו להתבסס על "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). טעמים מיוחדים ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובין היתר יישקלו השיקולים הבאים, שאינם בגדר רשימה סגורה, אשר נמנו בפסק דינה של כב' השופטת בייניש בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, תק-על 2006(3) 3082 (2006): "לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו". מקום בו הנסיבות שהובילו לאיחור בהגשת הערעור לא היו בשליטתו של בעל הדין, נטו בתי המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד, ואולם טעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו לא הוכרו כטעמים המצדיקים הארכת מועד (ב"ש 1038/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1) 57 (1986)). ההבחנה שיש לעשות באשר לנסיבות האיחור היא בין נסיבות שהן בשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, שאינן מהוות "טעם מיוחד", לבין נסיבות שהן בגדר "כוח עליון" (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)). באשר למשך האיחור, כבר נקבע לא אחת כי אף איחור בן יום אחד אינו מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד להארכת מועד, וגם במקרה של איחור כזה, על המאחר ליתן צידוק לאיחורו (ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן ואח', תק-על 2001 (2) 831 (2001); בש"א 902/98PARAG HOLDINGS נ' הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה (לא פורסם, 28/4/98); בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית נ' בויום מהנדסים, פ"ד מט (5) 89 (1995)). אשר לטעמים שלטענת המבקשים מצדיקים הארכת המועד להגשת ערעור, ובכלל זאת מחלת גיסו של בא כוח המבקשים, שלבסוף הביאה לפטירתו המצערת, ראוי להקדים ולציין כי במקרה זה, המבקשים לא תמכו את בקשתם בתצהיר, וכבר מטעם זה דין הבקשה להידחות. יתירה מכך, טענות ב"כ המבקשים בהקשר זה נטענו בעלמא, מבלי שנתמכו באסמכתאות כנדרש, ולא ברור מדוע זה לא יכול היה ב"כ המבקשים להגיש, למצער, את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור בתוך המועד הקובע בדין. נזכיר כי במקרה זה לא מחלת בעל הדין (ואף לא מחלת בא כוחו) היא שהובילה להגשת הבקשה להארכת מועד באיחור, אלא מחלת אחיו של אשתו של עורך הדין. הנימוקים עליהם מצביע עורך הדין בבקשתו, מצערים ככל שיהיו, לא היה בהם כדי לשלול לחלוטין כל אפשרות מצדו להגיש את הערעור במועד, ולמצער, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור בתוך התקופה הקבועה בדין. לפיכך, בהעדר "טעם מיוחד" אשר אינו בשליטתם של המבקשים ואשר לא יכלו להיערך לקראתו, אין הצדקה להאריך למבקשים את המועד להגשת הערעור. מעבר לטענה זו לא פירטו המבקשים דבר לעניין סיכויי הערעור, וגם מטעם זה אין הצדקה להאריך להם את המועד להגשת ערעור, שהינו כאמור מועד שנקבע בחיקוק. לסיכום: מהטעמים המפורטים לעיל, אני מבטל את החלטתי מיום 18/1/12 במסגרתה הוארך המועד להגשת ערעור מטעם המבקשים, ובתוך כך דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור. אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 3,000 ₪. הארכת מועד