השופט א' מצא: 1. ערעור זה, שהוגש לאחר נטילת רשות כדין, מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' גילאור), לפיה נתקבלה בקשת המשיב להארכת מועדי תשלומם של סכומים, שנקבעו בהסכם פשרה שבית המשפט נתן לו תוקף של פסק-דין. 2. העובדות הבסיסיות הן כלהלן: (א) תובענת המערער כנגד המשיב, לתשלום סך 45,061 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 20.4.86. (ב) בהסכם פשרה כתוב וחתום, שהגישו הצדדים לבית המשפט, הוסכם, כי יינתן פסק-דין לתשלום מלוא סכום התובענה והוצאות משפט בסך 2,520 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 4% על כלל הסכומים, החל מיום הגשת התובענה ועד למועד התשלום המלא בפועל. עם זאת הותנה, שאם ישלם המשיב למערער, באמצעות בא-כוח המערער, סכום השווה לסך 6,000 דולר של ארצות הברית, בשלושה תשלומים השווים כל אחד (לפי השער היציג במועד תשלומו) לסך 2,000 דולר, שישולמו עד לתאריכים 15.7.86, 15.8.86 ו-15.9.86, וכן ישלם עד ליום 31.7.86, לכיסוי הוצאות המשפט, סך 2,873 ש"ח, לא יוצא פסק הדין לפועל. לבסוף נאמר בהסכם, כי איחור של עד שבעה ימים בביצוע איזה מן התשלומים המוסכמים לא ייחשב כהפרת ההסכם. (ג) לבקשתם המוסכמת של הצדדים החליטה השופטת המלומדת, ביום 9.7.86, ליתן להסכם הפשרה האמור תוקף של פסק-דין. (ד) אחרי כריתת הסכם הפשרה חזר המשיב למקום עבודתו בניגריה. (ה) התשלום הראשון של סכום הפשרה, שאמור היה להשתלם עד יום 15.7.86, לא שולם במועדו. ביום 20.7.86 טילפן המשיב, ממקום מושבו בניגריה, לבא-כוח המערער והבטיח שתשלום זה יבוצע עד ליום 24.7.86. אך גם עד למועד זה, וכן בימים שלאחריו, לא הגיע לידי בא-כוח המערער כל תשלום שהוא. (ו) על רקע זה פתח המערער, ביום 4.8.86, בהליכי הוצאה לפועל, לביצוע מלוא חיובי פסק הדין. (ז) ביום 1.9.86, משנודע לו על פתיחת תיק ההוצאה לפועל, שילם המשיב את מלוא סכום הפשרה שנקבע בהסכם. עתה פנה לבית המשפט בבקשה להאריך את מועדי התשלום שנקבעו בהסכם, עד למועד בו שילם את סכום הפשרה. השופטת המלומדת נעתרה לבקשתו, בכפוף לחיובו בתשלום הוצאות המערער בלשכת ההוצאה לפועל בתוספת שכר טרחת עורך- דין בסך 1,000 ש"ח. בנתון לחיובים אלה, וכתוצאה מסתברת מהחלטתה להאריך את מועדי התשלום, הורתה השופטת לעכב את הליכי ההוצאה לפועל של חיובי פסק הדין. 3. בתצהיר שנתן לתמיכת בקשתו טען המשיב, כי מלכתחילה הסתכם חובו למערער בסכום שהיה קטן אף מן הסכום שבהסכם הוגדר כסכום הפשרה. אך על רקע רצונו שלא להתעכב בארץ ולחזור למקום עבודתו בניגריה הסכים למתן פסק-דין בנוסח עליו הוסכם. אחרי כריתת ההסכם הורה לבצע את התשלומים במועדיהם, אך מאחר שהקשר מניגריה הינו משובש, לא נודע לו, מבעוד מועד, שהוראתו לא קוימה. עד שנמסר לו אודות פתיחת תיק ההוצאה לפועל, לא הייתה לו כל סיבה לחשוש כי התשלומים לא יבוצעו במועדיהם, ומשנתבררו לו העובדות, מיהר לשלם את מלוא סכום הפשרה. המשיב הוסיף, כי מלוא הסכום הפסוק כלל קנס עונשי, שבנסיבות שתוארו מחייבת שורת הצדק לפוטרו מתשלומו. בתצהירו לא פירש המשיב, למי הורה לבצע את תשלומי סכום הפשרה במועדיהם, אך מטיעוני בא-כוחו לפנינו עלה, כי המדובר במתן הוראות לבנק כלשהו באחת מארצות אירופה. 4. השופטת המלומדת הנחתה עצמה על-פי ההלכה, שלכל בית-משפט נתונה, בתנאים מסוימים, סמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק-דינו לעשיית דבר. כן נתנה דעתה לאמור בע"א 499/81 [1] (מפי השופט ד' לוין, בעמ' 737), ש"על מנת שיעשה בית משפט שימוש בסמכותו זו, צריך שיתקיימו שני תנאים: ש' אי-העשיה נובעת מסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן והארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק " (הציטוט שבמובאה לקוח מהערת אגב של השופט מני בע"א 122/66 [2], בעמ' 375). השופטת סברה, כי טענת המשיב, בדבר הקשר המשובש מניגריה, מקיימת "במידה מסוימת" (כלשונה) את התנאי הראשון. אמנם נכון הוא, שהמשיב לא בדק אם הכסף שולם ביום 24.7.86 (המועד הנדחה לתשלום, אותו הציע בשיחתו הטלפונית עם בא-כוח המערער). אך לעניין התקיימות התנאי, שאי התשלום במועד נבע מנסיבות שלמשיב לא הייתה עליהן שליטה, די היה, לדעת השופטת, "בכך שסבר שהכסף שולם" ושלראשונה נודע לו כי הכסף לא שולם רק בעקבות פתיחת תיק ההוצאה לפועל. אך מה שהכריע, בעיני השופטת, את גורל בקשתו של המשיב היה התקיימותו של התנאי השני, לאמור, שהארכת המועד נדרשת למניעת אי-צדק. לעניין זה קבעה, כי ברור בעיניה, כי מה שהוגדר בהסכם הפשרה של הצדדים כסכום התביעה איננו אלא "מעין קנס שקבעו ביניהם", ונראה לה בלתי סביר ובלתי צודק לאכוף על המשיב את מלוא החיוב, הגדול פי כמה מסכום הפשרה, אך עקב כך שאיחר בביצוע התשלום הראשון של סכום הפשרה. להלן ציינה, שאילו הייתה נדרשת לקבוע פיצוי בשיעור כזה בגין הפרת תנאי ההסכם ביחס למועדי התשלום, רואה הייתה לקבוע, לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, שהפיצוי המוסכם נקבע ללא יחס סביר לנזק הצפוי מן ההפרה. 5. הערעור בדין יסודו. אפתח בכך, שטענת המשיב, כי חובו למערער היה בסכום קטן מסכום תביעתו של המערער, לא הייתה ראויה כלל להישמע במסגרת בקשתו להארכת המועד. אכן, לא פעם נפסק, שגם הסכם, שלבקשת הצדדים המתקשרים בו ניתנה לו גושפנקה של פסק-דין, ניתן לביטול מחמת כל פגם שבכוחו להצדיק ביטול הסכם. אלא שעל בעל דין, המבקש לבטל פסק-דין מחמת פגם בהסכם שביסוד פסק הדין, להגיש תובענה משלו על כך (ראה, למשל ע"א 108/83 [3], דברי השופט בך בעמ' 783-784). וכל עוד פסק הדין בעינו, יוצר הוא מניעות מפני השגות על תקפותו ועל תוכנו של ההסכם שביסודו, והינו בר הוצאה לפועל ככל פסק-דין (השווה: ע"א 619/87 [4], בעמ' 198). משהפך הסכמם של הצדדים לפסק-דינו של בית המשפט, שוב לא היה למשיב פתחון פה לטעון, כי איזה מחיוביו לפי ההסכם הינו בגדר "קנס עונשי", שאין לאוכפו עליו. טענה מעין זו יכול, כאמור, להעלות רק במסגרת תובענה לביטול פסק הדין, כולו או חלקו, ותובענה כזו לא הוגשה על-ידיו. בנסיבות אלו לא הייתה השופטת רשאית לבחון את סכום החיוב לפי פסק הדין באמות מידה היאות לבחינת סבירותו של סכום שעליו התנו הצדדים כי יהיה בגדר פיצוי מוסכם על הפרת חוזה. יפה לכאן האמור בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 519: "הוסכם בפשרה שהנתבע ישלם לתובע סכום פלוני, אלא שאם ישלם תוך מועד שנקבע סכום נמוך יותר יהא נקי מן החוב, לכאורה קביעת המועד היא מעיקרי ההסכם, ואם לא ישלם הנתבע בדיוק במועד, אין הוא יכול ליהנות מהפחתת הסכום. החבות לתשלום הסכום הגבוה, עקב מחדלו של הנתבע לשלם את הסכום הנמוך, אף לא נחשבה בעבר קנס, שדיני היושר היו פוטרים את החייב מביצועו. הנתבע היה חייב לקיים את ההסכם בקפדנות כדי לזכות בהנחה המוסכמת; והוא הדין כיום לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 שאין הנתבע, שלא שילם במועד, רשאי לטעון להפחתת סכום החוב הפסוק". 6. כוחו של בית המשפט להושיט סעד של חסד לחייב, אשר לא פרע את חובו במועד שנקבע בפסק-דין (לרבות פסק-דין שניתן על יסוד הסכמת הצדדים) - וזאת מחמת נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין ושלחייב לא הייתה שליטה למונען - איננו מעוגן בכל דין, אלא נובע מסמכותו הטבועה והטבעית של בית המשפט לעשות צדק. סמכותו של בית המשפט להאריך מועד לעשיית דבר שנקבע בפסק-דינו הוכרה בע"א 597/72 [5] ובד"נ 22/73 [6]. בהתייחסו למהותה של הסמכות האמורה, בד"נ 22/73 [6], בעמ' 96, אמר השופט ברנזון: "הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו". קיומה של "סמכות טבועה" הוא פועל יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד דיוני, שבית המשפט איננו רשאי, משיקולי עשיית צדק, למונעו מן הנזקק לו. עמד על כך ד"ר פ' גולדשטיין בפתח מאמרו "ה' סמכות הטבועה של בית המשפט" עיוני משפט י' (תשמ"ד-מ"ה) 37, 39: "מהי, אפוא, הסמכות הטבועה ? הניסיון מלמד, כי התשובה על כך אינה יכולה להינתן על דרך ההגדרה והנוסחה, או הפרשנות החד משמעית, אלא על דרך ישומה והדגמתה בלבד. ניתן, עם זאת, לתאר את עקרון היסוד כך: המינוח 'סמכות טבועה' ודומיו ננקט לתיאור כוח בית-משפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים במישורי הפרוצדורה ובזיון בית המשפט, למען ההגנה על יכולתו התפקודית מוסדית, להבטחת אי-ניצול הליכיו לרעה ומניעת אי-צדק בולט, העלול לנבוע מקביעת מועדים לעשיית פעולה בפסק-דין". השימוש ב"סמכות טבועה", במקרה המחייב מתן סעד לשם עשיית צדק ומניעת עוול, פוטר את בית המשפט מן ההיזקקות, על דרך הפרשנות, למקור של דין או של הסכם, שמידת תחולתם על המקרה שלפניו אינה כה מובנת מאליה: ראה, למשל, את ע"א 391/68 [7] - שנפסק לפני ע"א 597/72 [5] ו- ד"נ 22/73 [6] - בו ייסד השופט ויתקון את הנמקתו להארכת המועד למילוי החיוב על קריאת "תנאי מכללא" בין שיטי ההסכם שעליו נתבסס פסק הדין, ועל פירוש המחיל את חוק הארכת מועדים, תשי"ז-1957, גם על בא-כוחו של החייב. אך כשם שראוי לו לבית המשפט שלא להירתע מעשיית שימוש בסמכותו הטבועה, במקרה שנסיבותיו מחייבות זאת, כך מוטל עליו להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות האמורה במקרה שבו אין ההימנעות מכך מובילה לאי-צדק ברור ובולט. ראוי לזכור, שבעצם השימוש בסמכות האמורה יש משום פגיעה בעקרונות הכלליים המקובלים. כך, למשל, הארכת מועד למילוי חיוב, שנקבע בפסק-דין, פוגעת בעקרון הסופיות של פסק הדין. תוצאה מסתברת מן הניגוד הזה היא, ש"יש מקום להאריך מועד לעשיית דבר, שנקבע בפסק-דין סופי, רק במקרים נדירים ביותר, כאשר הפגיעה בצדק, היוצאת מאי- היעתרות לבקשה, היא קשה ובולטת" (דברי השופט ש' לוין בב"ש 79/82 (ע"א 201/80) [8], בעמ' 364). הארכת מועד שנקבע בהסכם בין הצדדים, שלבקשתם ניתן לו על-ידי בית המשפט תוקף של פסק-דין, פוגעת (בנוסף לפגיעתה בעקרון הסופיות של פסק הדין) גם בחופש ההתנאה של הצדדים. 7. על רקע זה נתגבש הכלל, כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה. בע"א 597/72 [5] ובד"נ 22/73 [6] הנ"ל עמד מקרהו של דייר, שמחמת שיתוק כללי, בו לקה לאחר מתן פסק הדין המוסכם, נבצר ממנו לשלם במועד את דמי השכירות. היו אלו נסיבות של אונס וחוסר אונים, בהן ראה בית המשפט למנוע את פינויו של החייב מן המושכר לשם מניעת אי-צדק. לא בכדי הטעים השופט ד' לוין, בע"א 748/81 [9], בעמ' 695, כי "הסמכות, שנטל לעצמו בית המשפט באותו עניין (ע"א 597/72 [5] ו-ד"נ 22/73 [6] - א' מ'), היא מאוד יוצאת דופן, והיא הולמת מקרים מאוד חריגים, שלידתם בכורח הנסיבות, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מאי הענקת הסעד היא - אונס, עושק וגרימת עוולה". הדעה שנתגבשה הייתה, שבטרם ישקול בית המשפט עשיית שימוש בסמכות האמורה, עליו להיווכח, שבמקרה שלפניו מתקיימים שני תנאים כאחד: שמחדלו של החייב למלא את חיובו בעתו אכן נבע מכורח נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין ושלא היו בשליטתו; ושאם לא תוענק לחייב ארכת חסד, למלא באיחור את המוטל עליו, ייגרם אי-צדק בולט וברור. גישה זו חזרה ונתאשרה בע"א 499/81 [1] הנ"ל, שעל פיו הנחתה השופטת המלומדת את עצמה. ייחודו של מקרה זה היה בכך, שאף ששיקולי עשיית צדק לכאורה הצדיקו היענות למערער, נמנעה ממנו ארכת החסד המבוקשת בשל אי-התקיימות התנאי הראשון: מחדלו לקיים את חיובו במועד היה אמנם פרי שגגה תמימה, אך הוא לא נבע מנסיבות שנבצרו משליטתו. 8. ספק אם נוסחה זו, המחייבת את התקיימותם של שני התנאים כאחד, עודנה כה נוקשה ומצומצמת כשהייתה. פרשתו של ע"א 499/81 [1] עצמה נפסקה ברוב דעות, בעוד השופט בך, בדעת מיעוט, בעמ' 741, סבר, כי "בהחלט ייתכנו מקרים, בהם נדרש מתן הארכה למען עשיית הצדק בעוצמה רבה מאוד, אף אם אינו קיים הגורם של חוסר שליטה מוחלט מצד המבקש...". ובנסיבות דומות למדיי לפרשתו של ע"א 499/81 [1], פסק בית-משפט זה, לאחרונה, ברוח גישתו של השופט בך: ראה רע"א 1233/91 [10], וכך סיכם הנשיא שמגר, בפרשה האמורה, את גישתו בעמ' 668: "בית-משפט זה קבע בעבר פעמים מספר אמות מידה לשם התוויית תחומים להפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים. אינני גורס, כי יש לשנות את אמת המידה הקיימת, אולם זאת בכפיפות להבהרה אחת חיונית: סמכות טבועה של בית-משפט, שמגמתה עשיית צדק בדרך פלונית, מקום בו הדרישות הפורמאליות מפנות לדרך פלמונית, אינה יכולה להתפרש באופן כה נוקשה עד שאין לסטות ממנה במידה הקלה ביותר. מקום בו מוקנית סמכות שמטרתה המוצהרת היא מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן, יש בעצם ההיצמדות למבחנים נוקשים, שאינם פתוחים לשום התחשבות בתנאים מיוחדים ויוצאי דופן, משום תרתי דסתרי. בקביעת המבחנים הללו לא נתכוונו לפריצת סכרים ולהתרת אי קיום התחייבויות. בכגון דא יש להיזהר תכלית הזהירות; אולם גם לא נתכוונו לכך שאף אם מקרה יהיה קשה ככל שיהיה, לא ניתן יהיה לעולם להושיט סעד". אמור מעתה, שהסמכות הטבועה להעניק ארכת חסד נתונה לבית המשפט, באורח חריג לכלל הרגיל, גם אם התנאי של אונס נסיבות איננו מתקיים כל צורכו, ובלבד שהענקת הסעד דרושה ל"מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן" (שם). 9. ומן הכלל - בחזרה לפרשתנו. הנסיבות, בהן חדל המשיב מלמלא במועדיהם את חיוביו לפי הסכם הפשרה ולפי פסק הדין שניתן על פיו, לא הצדיקו, כלל ועיקר, שימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט למתן ארכת חסד. בין שובו של המשיב (לאחר כריתת הסכם הפשרה) למקום מושבו ועבודתו בניגריה ולבין חובתו לקיים את חיוביו במועדיהם אין ולא כלום. מחדלו לקיים את חיוביו במועדיהם לא נבע מנסיבות שנבצרו משליטתו, וגם שגגה פשוטה לא גרמה לו, אלא אך זלזול המשיב בחובתו והתרשלותו במילויה. הלוא עוד ביום 20.7.86 - בכך הודה במפורש - ידע המשיב, שתשלום השיעור הראשון של סכום הפשרה לא הועבר ליעדו במועדו. לעת הזאת כבר חלפו חמישה משבעת ימי הארכה, עליהם התנו הצדדים בגוף ההסכם; ומשהתקשר, בו ביום, עם בא-כוח המערער והבטיח להעביר את התשלום עד יום 24.7.86 (כלומר, באיחור של יומיים ביחס למועד הארכה המוסכמת מראש), קיבל בא-כוח המערער את הבטחתו כמספקת. על המשיב היה עתה לוודא, מראש ובדיעבד, את העברת התשלום ליעדו במועד המוסכם החדש. טענתו, כי לא הייתה לו סיבה לחשוש, שהבנק לא יקיים את הוראתו, לאו טענה היא. גם איכותו הירודה של הקשר מניגריה, בה תלה את סיבת מחדלו, איננה עניין לכאן. ראשית, גם המשיב איננו טוען, כי ניסה לברר אם התשלום הועבר ליעדו, אלא שבשל קשיי ההתקשרות לא עלה הדבר בידו. שנית, התקשרותו הטלפונית עם בא-כוח המערער מעידה, שהקשר מניגריה לא היה בלתי אפשרי. ושלישית, חזקה, שגם בלא להיזקק לטלפון ניתן בניגריה לוודא ביצוע העברה בנקאית מארץ אירופית לישראל. גם משכו המופלג וכן תוצאותיו של המחדל לא היו קלי ערך. במועד בו נחלץ המשיב, סוף סוף, למלא את חיוביו - לאחר שהוחל בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו - עלה פיגורו בסילוק השיעור הראשון של סכום הפשרה לכדי חודש וחצי. גם מן המועד לסילוק השיעור השני חלפו לעת הזאת כשבועיים, ואילו מן המועד לסילוק הסכום שהוגדר כהוצאות המשפט חלף חודש תמים. 10. אין צריך לומר, שעל-פי המבחן, לפיו הנחתה השופטת המלומדת את עצמה, היה עליה לדחות את בקשת המשיב. ברם, גם לפי אמת המידה הגמישה יותר, אותה נקט הנשיא שמגר, ברע"א 1233/91 [10], היה דין הבקשה להידחות; שכן, הנסיבות שנתבררו אינן מכניסות את מקרהו של המשיב לגדר המקרים המיוחדים והחריגים, שבהם דרוש הסעד לשם "מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן" (שם, בעמ' 668). מכל האמור עולה, שעקב מחדלו של המשיב לקיים את חיוביו לפי הסכם הפשרה במועדיהם קמה למערער זכות לבצע כנגד המשיב את מלוא חיובי פסק הדין. בזכות זו לא היה בית המשפט רשאי להתערב. 11. הייתי מקבל את הערעור ומבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, למעט לעניין חיובי ההוצאות שנכללו בה, ומחייב את המשיב לשלם למערער הוצאות (שדינן כשכר טרחת עורך-דין) בערכאתנו בסך 7,500 ש"ח. המשנה לנשיא: אני מסכים. השופט מ' חשין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא. הארכת מועדקנס