בתוקף סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אני מחליט לדון בבקשה כבערעור (המבקשת תכונה להלן - המערערת). 1. המערערת שילמה לרשויות המס מס מעסיקים על-פי חוק מס מעסיקים, תשל"ה-1975; המס שולם, בין היתר, אף על תגמולי שירות מילואים שהיא שילמה לעובדיה. 2. ביום 13.3.85 פסק בית-משפט זה (ע"א 434/83 [1]), כי מעביד אינו חייב בתשלום מס מעסיקים על תגמולי שירות מילואים. מאחר שכך, פנתה המערערת ביום 14.3.86 למשיב בבקשה להשיב לה את תשלומי המס ששולמו על-ידיה בטעות. ביום 30.12.86 נדחתה הבקשה מן הטעם הבא: "...הדין הוא שתשלום שנעשה עפ"י חוק שהיה בתוקפו בעת התשלום אין חובה להחזירו, אפילו התברר לאחר מכן שהחוק פורש שלא כהלכה אם ובמידה והאזרח לא העמיד לדיון את נשוא מחלוקתו עם הרשות לדיון משפטי..." . פנייה נוספת ענתה אף היא בשלילה (לפניה נוספת זו אתייחס בהמשכם של דברים). 3. ביום 27.3.87 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי המרצת- פתיחה, ובה עתרה לפסק-דין הצהרתי, כי היא זכאית להחזר סכומי המס הנ"ל ששולמו על- ידיה בטעות. המרצת-פתיחה זו טרם נדונה, והיא עדיין תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בעת ובעונה אחת, עם הגשת המרצת הפתיחה, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת הודעת ערעור על-פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; מועד ההארכה שנתבקש הוא - "עד לאחר קבלת החלטה בהמרצת הפתיחה". הסיבה לנקיטת שני הליכים אלה בידי המערערת היא בספק שהתעורר בלבה בדבר ההליך שעל נישום לנקוט כדי לתבוע מן הרשויות החזר מס מעסיקים, ששולם על-ידיו מעבר לסכום שצריך היה לשלם. גדר הספק - האם ההליך הוא תובענה על-פי חוק עשייה עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, המרצת-פתיחה למתן פסק-דין הצהרתי; או האם ההליך הנכון הוא הגשת ערעור על-פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. וכדי לא לאחר את המועד להגשת ערעור כזה - במקרה שיוחלט כי הדרך של הגשת המרצת-פתיחה אינה הדרך הנכונה - הגישה המערערת את בקשת הארכת המועד האמורה. כאמור לעיל, הדיון בהמרצת הפתיחה טרם נתקיים עד עצם היום הזה. אך הדיון בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור כבר התקיים. בקשה זו נדחתה על- ידי כבוד הרשם של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' הומינר), וערעור על החלטה זו נדחה אף הוא על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' אבן-ארי). על פסק-דין זה מוגשת הבקשה שלפניי, והחלטתי לדון בה כבערעור. 5. בבקשתה שלפניי האריכה המערערת בספקותיה ובטיעוניה בדבר ההליך הראוי מבין שני ההליכים האמורים לעיל (פיסקה 3). לדעת המערערת, טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, וההליך הנכון הוא דרך של המרצת הפתיחה, אך מאחר שחששה שמא טועה היא, הגישה, למען הזהירות, גם בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, הכול כמפורט לעיל. במכלול טענות אלה איני מוצא צורך לדון עתה בבקשה שלפניי, ושעתן תגיע בעת הדיון בתיק לגופו. 6. הצדדי טענו בערכאות הקודמות ולפניי טענות מטענות שונות בשאלה, אם קיים "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד המבוקשת, כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. מכל הטענות שהעלתה המערערת יוכרע הערעור, בעיקרו של דבר, על-פי נימוק אחד, והוא - קיומו של הליך אחר התלוי ועומד. נימוק זה כלל לא נשקל בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ואילו הרשם המלומד דחה טענה זו מטעמים שאפרט בהמשך. 7. כבר נפסק בבית-משפט זה, כי העובדה, שבעניין מסוים תלוי ועומד הליך בבית המשפט, מהווה טעם מיוחד לצורך הארכת מועד להגשת הליך אחר באותו עניין עצמו (ב"ש 1186/85 (ע"א 107/84 [2], בעמ' 18; החלטה זו אושרה בב"ש 273/86 [3]). כאמור לעיל, בענייננו תלויה ועומדת בבית המשפט המרצת-פתיחה שהגישה המערערת, בה טוענת היא, כי המשיב סירב שלא כדין להחזיר לה את תשלומי המס ששולמו על-ידיה ביתר. טענה זהה מבקשת המערערת להעלות בערעור שהיא חפצה להגיש, וכדבריה, הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור מוגשת מטעמי זהירות, "היה ותתקבל החלטה שההליך הנכון לתביעת השבה זו הוא בדרך של ערעור מס הכנסה". 8. כאמור, ביקשה המערערת להאריך את מועד הגשת הערעור "עד לאחר קבלת החלטה בהמרצת הפתיחה". מקובלת עלי קביעת הרשם המלומד, כי אם יוארך המועד עד לאחר שיסתיימו הליכי המרצת הפתיחה, שוב לא יהא בבית המשפט הליך תלוי ועומד, אך אין אני רואה בקביעה זו משום נימוק לדחייה מוחלטת של הבקשה. נראה לי, כי מקום יש להיענות לבקשה באופן חלקי, היינו על-ידי קציבת מועד קרוב להגשת הערעור. 9. הצדדים האריכו טענותיהם בפרטי התאריכים והעובדות. דרך משל, האם יש לראות בפנייתה הנוספת של המערערת "השגה", והאם בכלל דרושה הייתה השגה; האם את התשובה לפנייה הנוספת יש לראות כתשובה להשגה, כתשובה סופית או כחזרה נוספת על תשובה סופית שניתנה עוד קודם לכן; ועוד שאלות משאלות כיוצא באלה. איני רואה צורך לדון בפרטי הדברים ובמשמעותם, או לקבוע אילו מימצאים עובדתיים קבע בית המשפט המחוזי, ומה משמעותם של מימצאים אלה. לצורך הדיון שלפניי מוכן אני להניח, כגרסת המשיב, כי המועד להגשת הערעור חלף כבר ביום 30.1.87, אך גם אם כך הוא, מן הראוי היה, בנסיבות העניין, להאריך את המועד להגשת הערעור, תוך כדי קציבת מועד להגשתו. הואיל וכך, אין אני מוצא צורך להמשיך ולמנות כרוכל את כל יתר הטענות שנטענו. 10. למסקנה זו מגיע אני מתוך שיקול נוסף, והוא נושא העניין שלפניי. מדובר בריבו של אדם עם רשויות המס, ודחייה מוחלטת של הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור עלולה ליצור מצב, בו המחלוקת האמיתית לא תתברר כלל לפני בית-משפט. לדעתי, אין זה מן הראוי למצות את הדין שבדיון בעניינים ובנסיבות כגון אלו (ראה ע"א 287/60 [4]). בע"א 670/83 [5] נפסק (בעובדות שונות), כי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא התקנה העוסקת בהארכת מועדים, חלה אף על הארכת המועדים שנקבעו בתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), תשל"ט-1978, וכי אף באלה דרוש "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד. סבורני, כי הנימוק האמור של נושא העניין מן הראוי שיישקל, לעתים, כאחד השיקולים בשקילת מכלול הנסיבות, לצורך ההכרעה בשאלה אם קיים "טעם מיוחד". 11. ועוד שוכנעתי, כי הפגמים שפגמה המערערת לא נבעו מזלזול בהליכי משפט או בסדרי הדיון או מהתעלמות מהם. 12. על-פי מכלול נימוקים אלה באתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. אני מחליט להאריך את המועד להגשת הערעור וקובע, כי המערערת רשאית להגיש את הערעור תוך 15 יום מיום המצאת החלטה זו. והיה ולא יוגש הערעור תוך המועד האמור, שוב לא תהא רשאית להגישו. המערערת תרמה במחדליה להתדיינות זו שלפניי. אשר-על-כן אני מחליט, כי פסיקת ההוצאות בשתי הערכאות הקודמות תישאר בעינה, ובהליך שלפניי יישא כל צד בהוצאותיו. הארכת מועדצבאמילואים