הגנה מן הצדק בעבירת פגיעה ברגשי דת

על-פי כתב האישום, פרסמו הנאשמים ביום 4 בנובמבר 1988, במקומון "תל-אביב" המוצא לאור מטעם עיתון "ידיעות אחרונות", מאמר תחת הכותרת "סווטו של דוסים", שיש בו, לדעת התביעה, כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם של דתיים ואחרים, וכן לפרסם לשון הרע על הציבור החרדי במדינת ישראל. בהשתלשלות העניינים חזרה בה התביעה מהוראת החיקוק לפי חוק איסור לשון הרע, והאשמה העומדת כנגד הנאשמים היא עבירה לפי סעיף 173 לחוק (פגיעה ברגשי דת). טרם השיבם לכתב האישום, טענו פרקליטיהם המלומדים של הנאשמים טענות מקדמיות, שלגישתם, יש בהן כדי לאיין את כתב האישום מראשיתו. לדעת הפרקליטים, עומדת לנאשמים "הגנה מן הצדק", ולפיכך על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הטבועה, ולמחוק או לדחות את ההליך, בשל השימוש לרעה שנעשה בו. קודם שאנו באים לדוק בעיקרי הליקויים המתקיימים בתיק שלפנינו, אליבא דבאי-כוח הנאשמים, נתמקד ונראה אם חלה במשפט ארצנו "הגנה מן הצדק". סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מונה תשע טענות מקדמיות, שאותן רשאי נאשם לטעון. ההגנה נושא דיוננו אינה רשומה במניין תשע הטענות. לדעת רבים, לא בכדי הגנה זו נעדרת מסעיף 149, שכן "ביטול מן הצדק" אינו כלל ועיקר מסמכותו של בית המשפט. ראה בעניין זה ספרו של השופט קדמי, "על סדרי הדין בפלילים" (חלק שני) עמ' 541, והאסמכתאות המופיעות שם. עם זאת, הלכה היא, שתשע הטענות המקדמיות אינן מהוות רשימה סגורה ומבוצרת. הנאשם זכאי להעלות טענות בנוסף לתשע הנ"ל. מקור וראשית לטענת "ההגנה מן הצדק" במשפט ארצנו הוא פסק-דינו של כבוד השופט אשר בע"פ 244/73, ומיד אחריו פסק-דינו של כבוד מ"מ הנשיא השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"פ 450/77. בפרשה זו הוגשו נגד המערער שני כתבי-אישום. כתב-אישום ראשון הוגש בבית-משפט השלום בתל-אביב, ושלושה חודשים לאחר מכן הוגש כתב-אישום בבית המשפט העירוני בתל-אביב. שני כתבי האישום התייחסו לעבודות בנייה והרמת גג רעפים. המערער הורשע בבית המשפט העירוני וטען טענת "כבר הורשעתי" במשפטו בבית-משפט השלום. לאחר ניתוח ההלכות נמצא, כי שני המקרים אינם עוסקים באותן פעולות בנייה. משנדחתה טענת "כבר הורשעתי", טען פרקליט המערער, כי במקרה זה קמה "הגנה מן הצדק", ולבית המשפט מוקנית סמכות טבועה לבטל אישום מאוחר שנראה, בנסיבות המקרה, מנוגד לצדק. בא-כוח המערער גרס, כי הצדק חייב שהתביעה לא תפצל את האישומים נגד המערער לשני משפטים נפרדים, אלא תצרף את כל האישומים במשפט אחד. כבוד השופט לנדוי קבע: "....שקלתי את הטענות ומצאתי אותן חסרות משיקולים של צדק דוקא. הרי לא רק מה שנוח לנאשם גם צודק לענין זה, ואף לא מה שנוח לבית המשפט למען קיצור הדיונים, אלא יש לשקול גם מה צודק למען האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת; וכן יבדוק בית המשפט את מידת הכנות שבטענת הצדק שהנאשם מבקש להעלות, שמא מעייניו ליתרון תכסיסי בלבד." לאחר בחינת ההשתלשלות הכוללת, מצא כבוד השופט לנדוי: "....מטעמים אלה נראה לי שמאזן טעמי צדק אינו מצדיק את ביטול המשפט בבית משפט השלום." ההגנה הוכרה במשתמע בת"פ (י - ם) 305/93 [15] (מדינת ישראל נ' דרעי ואח') ולא מכבר הוכר על ידי כבוד השופטת חפץ בת"פ (ת"א) 4311/93 [16]. היום, לאחר שנפל דבר בישראל, וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורם ותופס מקום של כבוד, כצריך וכראוי לחוק הנושא עימו דרישה לביטוי כלל הערכים של החברה בתחום זכויות האדם, מתחדשות ומתחדדות הלכות מושרשות. אף אם אין חוק היסוד משפיע על תוקף הדין הקיים, הרי הפרשנות תהא ברוח הוראותיו של חוק היסוד (הנשיא ברק בבש"פ 6654/93 [3], בעמ' 293; בדנ"פ 2316/95 [14]). "...הדין הישן אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו. אכן, עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם חל שינוי מהותי בשדה המשפט בישראל. כל צמח משפטי שבו מושפע משינוי זה. רק כך תושג הרמוניה ואחדות במשפט הישראלי. המשפט הוא מערכת של כלים שלובים. שינוי באחד הכלים הללו משפיע על כלל הכלים. אין כל אפשרות להבחין בין דין ישן לדין חדש באשר להשפעות הפרשניות של חוק היסוד. אכן, כל שיקול דעת מינהלי המוענק על פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; ובכלל, כל נורמה חקוקה, צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד. גישה זו אינה חדשה עימנו. תמיד גרסנו כי המפרש חוק אחד מפרש את החוקים כולם; כי כל דבר חקיקה - אפילו אינו ברמה חוקתית - משפיעה על פרשנותם של דברי החקיקה האחרים. בוודאי כך, כאשר דבר החקיקה החדש הוא ברמה חוקתית על-חוקית. זאת ועוד: תמיד גרסנו, כי שינויים חברתיים ומשפטיים משפיעים על מובנם של חוקים שנתקבלו בעבר. על כן פסקנו כי את החקיקה המנדטורית יש לפרש עתה בשונה מהפירוש שניתן לה בתקופה המנדטורית. באופן דומה, כי את החקיקה שלפני המהפיכה החוקית יש לפרש לאור המהפיכה החוקתית." הגב' יהודית קרפ במאמרה המקיף, "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם, קונסטיטוציונליזציה לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" (הפרקליט מב(1) עמ' 64), בוחנת, אם אין במחיקת סעיף 40 בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) שקבע ". ..אין סייג לאחריות פלילית אלא במקרים ובתנאים הקבועים בחיקוק" משום הכרה בלגיטימיות של השלמות והוספת הגנות של אחריות פלילית על ידי בית המשפט. לדידה של המלומדת, מדובר במתח של זכויות האדם. משמעות הפטור מאחריות פלילית הניתן לנאשם עשויה להיות פגיעה במידת האפקטיביות של ההגנה, הניתנת לנפגעים פוטנציאליים למימוש זכויותיהם. בבחינת איזון האינטרסים, משקלו של אינטרס הקורבן יפחת, ככל שקורבן העבירה הוא פחות ישיר ומסוים, והוא יעלה ככל שהעבירה מטיבה היא עבירה של הפרה ישירה של זכויות אדם, כגון פגיעה בחיים, בגוף, בחירות, ברכוש או בפרטיות של הזולת. ובלשונה (שם, בעמ' 118): "... הפרשנות תהיה, איפוא, לא זו המצרה או המרחיבה, אלא זו החותרת אל האיזון הראוי ביותר בין האינטרסים המתמודדים, במגמה להגשים בדרך הטובה ביותר את האינטרס שבקידום זכויות אדם ככאלה." הנשיא, כבוד השופט שמגר, קבע בע"א 5942/92 [5], בעמ' 841: "...אין פוגעים בכבודו של אדם. זכותו של אדם היא כי כבודו כאדם יוגן. ההגנה על כבוד האדם היא זכות יסוד... יש מקום להבחין בין הגרעין, הלוז, לבין הכלים שנועדו לשמרו. הגרעין הוא זכות היסוד, והשאיפה והשקידה על קיומה הלכה למעשה בכל הרבדים של חיינו המדיניים, החברתיים והבין אישיים. ההסדרים החוקתיים נועדו אך לשמש אמצעים ומכשירים להגנה על הזכות. על כן יש לזכור לעולם, כי הכרה בזכות היסוד והאמצעים הדרושים כדי להבטיח את הגשמתה משתרעים אל מעבר לנוסחאות החוקתיות הקובעות את דרכי שריונה של הזכות והמקנות לזכות היסוד, מן הבחינה המשפטית, מעמד על מוגן ונעלה." במאמרו של כבוד השופט ברק, "כבוד האדם כזכות חוקתית" (הפרקליט, כרך מא(3), עמ' 271) נאמר (שם, בעמ' 284): "...חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא ביטוי למאוויה של החברה הישראלית. הוא פרי ההיסטוריה שלה וערכיה. הוא כוכב הצפון להתפתחותה. כבוד האדם העומד ביסוד חוק היסוד צריך לקבל משמעות נדיבה ולא לגלסטית או פדנטית. מובנו של כבוד האדם צריך להתאים עצמו למציאות החיים המשתנה..." הנשיא ברק בבואו לדון ב"היקף" של כבוד האדם מדגיש כך: (בעמ' 281): "...זכותו של נאשם למשפט הוגן היא חלק מכבוד האדם שלו. זכותו של נאשם שמשפטו יסתיים תוך זמן מתקבל על הדעת ולא ייגרם לו עינוי דין היא חלק מכבוד האדם שלו. . " לאמור, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן ומגן על זכותו של נאשם להליך הוגן, שבו יסתיים משפטו בזמן סביר ללא עינויי דין. יש לדעת, מידת הכבוד וההגינות שזורים ועבותים זה בזה בלי יכולת להיפרד ולהתפרק. אין כבוד בלי הגינות, ואין הגינות בלי כבוד. זכותו של אדם להגנה על כבודו היא זכותו, כי המדינה תנהג בו במידת יושר ותפעל בעניינו באורח סביר וכשר, על-פי אמת-מידה של אדם נאור. הבסיס להליך הוא הצדק שבקיומו. לא יכול לבוא הליך ראוי, אם אינו נתמך ביתידות איתנים של צדק. אם יבקש מידנו השואל, שנאמר, כי בחינת ההליך הראוי מצווה, שנעמיק חקר ונרחיק לכת בדרך הביקורת של תקינות ההליך המינהלי, בדיקת שיקולי היועץ המשפטי לממשלה ומי מטעמו, סבירות החלטתם, תום-ליבם וכיו"ב, שיקולים שבטבור המשפט המינהלי, נשיב, כי הדברים נושקים ולעתים חופפים. אך ב"ההגנה מן הצדק" הנאשם הוא במרכז התמונה, ובדיקת הפרטים מתייחסת להקרנתם והשפעתם עליו. רוצה לומר, בית המשפט יביט בשימת לב על הקרניים הקורנות מן הרשות, תוצאות החלטת הרשות. היאך אלה האירו ופגעו בנאשם הקונקרטי? כיצד הציקוהו לתוך צרה וצוקה המקוממים רגשות צדק? זאת, להבדיל מבדיקת תהליכי ההתרחשות והעיבוד אצל הרשות המינהלית, שייוותרו בתחום הביקורת השיפוטית המינהלית. הנה כי כן, מיום כניסתו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המצב המשפטי אינו כמו מלפניו. עד בוא חוק היסוד הוכרה ההגנה מן הצדק. אבל, מטעמים שהוטעמו, לא נעשה בה שימוש. כיום, שחוק היסוד נוכח במלואו, אין לנו אלא להיווכח בהתגבשותה ובהתעצמותה של "ההגנה מן הצדק ", השואבת חיותה מסמכותו הטבעית של בית המשפט. במאמר מוסגר נציין, כי שומה עלינו להזהיר עצמנו מעירוב תחומין. בתי המשפט משווים תמיד לנגד עיניהם שיקולים של צדק במסגרת הפעלת הדין. לאמור, במשפט פלילי, בבוא בית המשפט להכריע בעניין אחריותו של נאשם, בוחן שכיחות, אם ניתנה לנאשם הזדמנות הוגנת להתגונן מהאשמה (ראה ע"פ 100/75 [6]), או בסוגיות הסוככות את סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי וכיו"ב. בענייננו, יוצאים אנו מן הדין. יוצאים אנו מן המסגרת של התשתית המשפטית הקבועה והמאורגנת עלי ספרי חוק ופסקי דין ובאים אל הסמכות הטבועה הנתונה לבית המשפט מברייתו. אכן, מושג הצדק אינו צלול ובהיר (שלא לומר עמום ומעורפל). הילכך, בית המשפט יצוק לו תוכן מתאים, יקים ויצמיד נדבכיו מתוך מערכת נתונים ותפיסות חברתיות, רוחות תרבות וכלל הערכים המבטאין דעותיה והשקפותיה של אותה תקופה. מושג הצדק יכול לקלוט וללמוד מתוכן הדיבור "תקנת הציבור" בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. מושג זה פורש כדיבור גמיש הלובש צורה ופושטה בהחלפת העתים והמקומות (ראה בעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר בע"א 661/88 [7]). עקרון הצדק עלול להיות כמו אותו סוס פרא "אשר דרכו מי ישורנה" (שם, בעמ' 85). ברם, סוס פרא הניתן לאילוף, והשופט הוא הרוכב עליו לנווטו (כבוד השופט ברק בע"א 207/79 [8], בעמ' 559). חשוב לומר, ההגנה מן הצדק אינה ניתנת ליישום באופן אוטומטי בהתמלא עקרונות היסוד המונחים בבסיסה. בית המשפט ישתמש בסמכותו, רק לאחר שיראה את המשמעות המצטברת של מכלול הנתונים, וידוק מבין האינטרסים העומדים אלו כנגד אלו - מצד אחד האינטרס הציבורי, שמירת שלטון החוק, חשיפת האמת, אכיפת הדין. ומהצד השני האינטרס של הפרט ב"הליך ראוי", זכותו, כי המדינה תנהג כלפיו בהגינות - איזהו האינטרס הגובר על משנהו במקרה הקונקרטי. בבוא בית המשפט לאזן בין האינטרסים, עליו לנהוג בקפידה רבה ולבחון בקב חומטין אם אכן שורת הצדק מתרעשת ומצטמצמת, ואומרת כי צריך כתב האישום להתאיין ולהתאפס. משקבענו, כי "ההגנה מן הצדק" קיימת במשפט ארצנו, נעבור ונראה אם חלה בשלנו. להלן עיקרי העובדות הצריכות להכרעתנו: א. ביום 4 בנובמבר 1988 פורסמה כתבתו של הנאשם 1 בעיתון "ידיעות אחרונות". הנאשם כותב, תחת הכותרת "סווטו של דוסים", משפטים כמו: "...כשרואים אותם מבינים מדוע היתה השואה, מדוע לא אוהבים יהודים, איך הפרימיטיביזם הולך ותופס את מקומו... ההיטפשות החומיניסטית אחזה בכל האלופים. . . ברור שברגע שרואים את השחורים האלה שמשריצים ילדים על ימין ועל שמאל,.... זה רק שאלה של זמן שגם תל-אביב תהפוך לישיבה גדולה..." ב. בגין תלונות שנתקבלו במשטרה נחקר הנאשם בחודש ינואר 1989 תחת אזהרה. ג. ביום 23 ביולי 1990, הודע לנאשם, כי המשטרה מצאה לסיים החקירה, הואיל ואין בחקירה "עניין לציבור". ד. הודעה זו מבוססת על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לדחות ערר בנושא. במכתבו מיום 17 ביוני 1990 למשטרה, מציין מר יוסף חריש: "בשים לב להסברי הנאשמים בחקירה: ספק אם הביטויים, ככל שהם בוטים ומקוממים, עולים כדי עבירה". היועץ המשפטי לממשלה סבר, שלא יהיה זה לתועלת הציבור לפתוח בהליכים פליליים על תת-תרבות הלשון. ה. בהחלטה נוספת (בעקבות ערר נוסף) מיום 13 ביולי 1992 (כארבע שנים לאחר פרסום הכתבה), פסק היועץ המשפטי לממשלה לדחות הערר, כשנימוקיו מיום 17.6.90 בעינם עומדים, ואולי אף ביתר-שאת. היועץ המשפטי לממשלה מצטט שורה ארוכה של פסקי-דין, שבהם אמר בית המשפט העליון את דברו בעניין כובד משקלו המיוחד של עקרון חופש הביטוי במשטר דמוקרטי. לגישת היועץ המשפטי: "...רק במקרים חריגים ויוצאי דופן מן הראוי לנקוט הליך פלילי על עבירה, הליך שתוצאתו פגיעה בחופש הביטוי ואין למהר לנקטו גם אם אכן דבק בהתבטאות פסול משפטי. ככלל יש לנהוג בעניינים כגון דא באיפוק רב..." ו. ביום 22 בפברואר 1993 החליט היועץ המשפטי בערר נוסף. עוזר היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד סולברג, רושם כי למרות הזמן שחלף מורה היועץ, בשינוי להנחייתו הקודמת, להעמיד לדין את יגאל תומרקין בגין התבטאותו. ז. ביום 31 באוקטובר 1993 נתקבל כתב האישום במזכירות בית המשפט, תקופה לא ארוכה לפני תום תקופת ההתיישנות. ח. ביום 11 ביולי 1995, נדרשה התביעה להשיב לטענות טרומיות שטענו באי-כוחו הנאשמים. דא עקא, התובעת ביקשה לקבוע את התיק אך לתזכורת, שכן תיק התביעה אבד במשרדי התביעה, וחרף המאמצים, אין הוא בנמצא. ט. גם ביום 25 בדצמבר 1995 נמנע מהתביעה להשיב לטענות, בשל סיבה דומה לזו המופיעה בסעיף ח'. עינינו הוראות: יותר משבע שנים חלפו נקפו, ומשפטם של הנאשמים טרם החל. נתגלגל התיק בין המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה והתביעה המשטרתית, התהפך והסתובב חזרה, בלי שהנאשמים הניעו ותרמו תרומה נכבדה לדברים, אלא רק ניטלטלו בשל הגלגולים שעשו בעניינם. היועץ המשפטי לממשלה קבע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "...ספק אם הביטויים, ככל שהם בוטים ומקוממים עולים כדי עבירה...". לאמור, להערכת הראש וראשון לאכיפת החוק, ספק אם הנאשמים עברו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. היועץ המשפטי לממשלה ראה, כי על-בסיס חומר הראיות בתיק החקירה, אין מקום להאשים את הנאשמים. האם נתחדשו עובדות בתיק, כך שהספק שקינן אצל רשויות התביעה נתפוגג והתנדף? יתר על כן, בהודעת המשטרה מיום 23.7.90 נרשם, כי התיק נסגר בגין העילה: ". .. אין בחקירה ו/או בתביעה בענינך ענין לציבור..." צא וראה, על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום, אם אין בחומר החקירה די ראיות, או אם אין בנושא עניין לציבור. בנושא דיוננו, מצא היועץ המשפטי לממשלה ששני התנאים התקיימו. אין בתיק החקירה די ראיות לשם הגשת אישום פלילי וכן אין בו אינטרס ציבורי. כל אחד משני התנאים, כשלעצמו, מסמיך את התביעה שלא להגיש כתב-אישום. אצלנו שני התנאים התקיימו. להסיק, החלטת היועץ המשפטי היתה נחושה והחלטית. כבר ציינתי, שיש להבדיל בין ביקורת שיפוטית-מינהלית, לבין בדיקת "הפגיעה" שנפגע הנאשם הקונקרטי. אשר כך, לא אדון בטענה שהשמיעו באי-כוח הנאשמים, על הזכות להגיש ערר על ערר, על פי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי. ברם. עדיין מודגשת העובדה, שלנאשמים הודע, עוד בחודש יולי 1990, כי עניינם נסתיים. האם הודעה זו היא כלא כלום?! האם אין משמעות ומשקל להודעה רשמית היוצאת מלפני הרשות ומכוונת לאזרחיה?! האם משדחה היועץ המשפטי לממשלה את הערר לא נסתתמו תלאותיהם של הנאשמים? (ראה בעניין זה דבריו הנחרצים של כבוד השופט כהן בבג"צ 57/64 [9]). הזמנים נתחלפו ועימם נתחדדו השקפות עולם וערכים. עקרונות אחרים - שקודם הוטעמו והובלטו - עתה הוקהו. השקפות חופש הביטוי שבאו לידי ביטוי בהלכות בית המשפט העליון, אליבא דיועץ המשפטי, לא-בהכרח נכוחים ועומדים במלואם גם היום. נפל דבר בישראל, והכול כבר לא כמו שהיה! האם על הנאשמים ליתן הדין היום, כאשר את הכתבה פרסמו בתקופה שבה רווחה פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לדין ולפסיקת בתי המשפט?! חוות-דעתו היא המחייבת את כל משרדי הממשלה וזרועות החוק. חוות-דעתו קובעת את המצב המשפטי. כבוד השופט חשין בהתייחסו למצב נהוג ולהלכה רווחת. אומר: "...שקטה המשטרה על מקומה עד שהגיע עדיה מכתב התלונה של שכן; ומשהגיע אותו מכתב עלום, החלה בפעילות ולא שקטה ולא נחה עד שהביאה את המערערת לדין..." (ע"פ 3520/90 [9]). אנו, על דרך הפרפרזה, נוסיף עיטור ונאמר שהמשטרה, בשלווה ובמנוחה, ביקשה להשקיט את הנפגעים ורק משלא שקטה דעתם, לא פעם ולא פעמיים, פנתה ובאה אל הנאשמים. הנאשמים הואשמו בשתי עבירות. לאחר שנשתלשלו האירועים, נותרה רק הוראת החיקוק של פגיעה ברגשי דת - העבירה הספציפית והמיוחדת לפרסום, כמו זה שפרסמו הנאשמים, לפי חוק איסור לשון הרע, הועברה מכתב האישום כאילו לא נרשמה מעולם. השנים שחלפו ו"הסתובבותו" של חוק החקירה הביאו להעברת סעיף אישום מרכזי. הסעיף שנותר הוא כחזון בלתי נפרץ בבתי המשפט, כך שאין תימה, שגדרות סעיף 173 פרוצות לכל פרץ טיעונים של באי-כוח הצדדים. כשלוש שנים חיו הנאשמים בידיעה, כי עניינם נגמר ונסגר. הנאשמים היו רשאים להסתמך על קביעת היועץ המשפטי לממשלה ולהפסיק להגות בהגנתם. לאור פסיקתו לא היו צריכים לטרוח לשמור ראיות ומסמכים התומכים בעמדתם. טענתם, כי נתקפחה הגנתם, אינה טענה של מה בכך! נראה, שבעניינם נתמלאה זאת עינויי הדין עד תום (על הימשכות הליכים שהביאה להחלטה אחרת משהיתה צריכה ראה ע"פ 1152/91 [11]). הנאשמים היו רשאים, ואולי צריכים, להסתמך על החלטת היועץ המשפטי לממשלה. גם אם מוסמך היועץ המשפטי לממשלה לסגת מהחלטתו (בשל שיקולים שמטובת הציבור - ראה בג"צ 242/70 [12]), הרי שנדבך מרכזי, ששומה לשמור עליו מכל משמר, הוא אמינות השלטון ויציבות החלטותיו. החלטות גמישות, המשתנות לפרקים, פוגעות באמינות השלטון ועלולות לכרסם ברקמת החיים הציבוריים. במצב דברים זה, באנו לפעולת "שקילה של איזון האינטרסים" (כלשונה של המשנה לנשיא השופטת בן-פורת בע"א 64/80 [13], בעמ' 600), על כף מאזניים אחת, מונח אינטרס הציבור ועל הכף האחרת, אינטרס הנאשמים. אינטרס הציבור הוא לשמור על שלטון החוק ולבוא חשבון עם מפירי חוק, מתוך קיום החוק ושמירה על אמינות השלטון. בכף השנייה נושאים הנאשמים עימם את משא עינויי הדין שנים לא-מעטות. הגנתם נתקפחה. מצב משפטי שרווח - נשתנה והיה לאחר. חומר הראיות בתיק החקירה אינו נקי מספקות, והוא דחוס בשאלות מורכבות. הודעת היועץ המשפטי לממשלה התחלפה וקמו עוררים על אמינותו. העבירה העיקרית בכתב האישום נמחקה, וזו שנותרה אין עניינה להגן על קורבן מסוים. אין היא עוסקת בפגיעה בחיים, בגוף ברכוש או בפרטיות הזולת (על פי הבחנתה של הגב' קרפ במאמרה שם, בעמ' 117). הכול בכול כשלא נשתנו הנסיבות ולא באו ויצאו עובדות חדשות! אשר כך, הננו קובעים, כי אינטרס הנאשמים גובר; "ההגנה מן הצדק" עומדת להם. לנוכח האמור לעיל, לא ניזקק לדון בטענות האחרות של באי-כוח הנאשמים. סוף דבר, לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי אני מורה על ביטול כתב האישום. דתפגיעה ברגשי דתהגנה מן הצדק