בפני טענת הגנה מן הצדק. ביום 17.3.04 הוגש כתב אישום כנגד הנאשם, במסגרתו יוחסה לו עבירת מרמה לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961. כנטען בכתב האישום, כי אז הנאשם ושותפו היו בעלי מניות בשתי חברות. ביום 29.1.93 נחתם חוזה בין הנאשם, שותפו והחברות לפיו סוכם, כי הנאשם יעביר את כל מניותיו בחברה לשותף. סך כל הכנסותיו של הנאשם בגין עסקה זו- סך של למעלה מ- 200,000 ₪, אלא שהנאשם לא כלל הכנסה זו בדו"ח האישי שהגיש לרשויות המס לשנת 1993 ולא לשנים מאוחרות יותר. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום וטען טענת הגנה מן הצדק. לטענתו, העבירה אשר בוצעה, לכאורה, בשנת 1993 נחקרה עד לשנת 1998, אלא שכתב האישום הוגש אך במרץ 2004- באופן שקיפח את הגנתו של הנאשם- "שכן מסמכים שהוא יכול היה להשתמש בהם ובאמצעותם להוכיח, כי הוא לא חייב כסף לאותן חברות כבר לא בידיו". עוד הוסיף, כי עניינו של שותפו נסתיים בתשלום כופר, שהוצא אף לו אך הוא לא יכול היה לסיים עניינו כך בהיותו חסר יכולת כלכלית. המאשימה הגיבה לבקשה וביקשה לדחותה. לטענתה, חקירת מס הכנסה החלה בשנת 1998, לאחר שנבדקו דוחו"ת מס לשנים 1993-1997 לאחת החברות וכן לנאשם. עם תחילת החקירה- נתפסו כל המסמכים הרלבנטיים. הנאשם נחקר בשנת 1999 ולו היו בידיו מסמכים רלבנטיים- כי אז היה עליו להציגם במועד זה, או למצער לציין קיומם. זאת ועוד; המאשימה מוסיפה וטוענת, כי מעולם לא נמסר לנאשם, כי תיקו נסגר והוא אף ידע, כי שותפו סיים ההליך בתשלום כופר- כך שמכל בחינה שהיא היה על הנאשם לדעת, כי עליו לשמור המסמכים הראויים בידיו. עוד הוסיפה, כי גם בטענתו הנוספת של הנאשם ולפיה, לכאורה, קיימת אפליה בינו לבין שותפו, שעניינו נסתיים בתשלום כופר- אין ממש, שכן הנאשם עצמו ציין, כי פתרון שכזה הוצע אף לו, אך לא נתקבל על ידו. הגנה מן הצדק טענה זו קיבלה ביטויה בפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 2910/04 ארנסט יפת נ' מדי' דינים עליון. כרך מב עמ' 7 ולפיה: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העיקרון הילדוע של "הגנה מן הצדק" נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם". (ההדגשה אינה במקור- א.ב.נ.). בבג"צ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ' היועמ"ש, דינים עליון, כרך נא', עמ' 3 קבע כב' השופט קדמי: "הגנה מן הצדק" הצומחת מהתנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות, מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני הנקיטה באותו קו של התנהגות; כאשר נקיעת הנפש משקפת לא רק סלידה מאותה התנהגות, אלא גם חשש מהפיכתה לנורמה. ההגנה מכוונת, לא רק להוקיע את ההתנהגות הפסולה של הרשות ולחנך ולרסן את העושים במלאכת אכיפת החוק, שלא לפגוע בזכויות היסוד של הפרט לחקירה ולמשפט הוגנים; אלא גם להרתיע מפני הסכנות הכרוכות באותו קו התנהגות לזכויות היסוד של הפרט במקרים אחרים, ולהשמיע באוזני הרשות התראה חמורה מפני חזרה על אותה התנהגות בעתיד. אכן, משמעותה המיידית והמעשית של הנאה מ "הגנה מן הצדק" היא: מתן פטור לפרט- ה"קורבן"- מנשיאה באחריות פלילית, המוכתמת בהתנהגות בלתי נסבלת מצד הרשות; או- "הצלתו" של הפרט, מתוצאותיה של "דריסת" זכויות היסוד שלו להליכי חקירה ומשפט הוגנים, מצידה של הרשות. ברם, במקביל, משרתת הענקתה של ההגנה האמורה גם את עניינו של הציבור במניעת התנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות בתחום הפלילי, אם במישור המהותי ואם במישור הדיוני. בהקשר זה, משמעותה של ה"הגנה מן הצדק" היא, שעניינו של הציבור במניעת "התנהגות בלתי נסבלת" של הרשות, עולה על העניין שיש לציבור בהעמדת נאשמים לדין". בפסק דינו מן הזמן האחרון, קבע בית המשפט העליון, כי שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה מסוים טעונה בחינה בת 3 שלבים: האחד- על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, ללא קשר לשאלת חפותו, או אשמתו. השני- על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, כאשר על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, את עוצמת הראיות, נסיבותיו האישיות, חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם, מידת האשם הרובץ על הרשות שפגעה בהליך וכן את השאלה אם הרשות פעלה בזדון, או בתום לב. עוד נקבע, כי ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון הרשות. השלישי- מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים, מאשר ביטול כתב האישום כולו. ומה בענייננו? אם נתייחס לטענה, שהועלתה בשפה רפה יש לאמר, ולפיה, לכאורה קיימת אפליה בין הנאשם לשותפו בכך שעניינו של האחרון נסתיים בתשלום כופר- הרי שלא ניתן לאמר, כי מקום בו הנאשם עצמו אישר, כי המאשימה פנתה אף אליו באותה הצעה, אך הוא לא קיבלה מטעמיו שלו- הרי פעלה הרשות באופן שערורייתי. דין הטענה בנימוק זה- להדחות. ובאשר לנימוק השני- קרי, השתהות בהגשת כתב האישום וגרימת נזק ראייתי לנאשם- אני סבורה, כי בטענה זו אין כדי לבסס את ביטולו של כתב האישום מחמת "טענה מן הצדק" וכבר בשלב מקדמי זה. גרימת נזק ראייתי- הנה טענה כבדת משקל, אלא שעל מנת שבית המשפט יוכל לקבוע, כי אכן נגרם נזק ראייתי וכי אכן נזק זה, כמו גם השיהוי בהגשת כתב האישום נגרם בשל התנהגותה הנפסדת והשערורייתית של המאשימה- התנהגות המצדיקה ביטול כתב אישום- הרי יש לשמוע ראיות. לעניין זה אני מפנה באנלוגיה אל רע"פ 3398/99 ניאז תאופיק נאכסו נ' מדי' מפי כב' השופטת בייניש. אשר על כן, אני דוחה גם מנימוק זה טענת הגנה מן הצדק ומורה לנאשם להשיב לכתב האישום. הגנה מן הצדקנזק ראייתי