כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של עיסוק בעסק טעון רישיון בניגוד לסעיפים 4, 14, 15 ו- 24 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968 ופריט 7.6 לצו רישוי עסקים. אליבא דכתב האישום ב- 23.5.10 נמצא הנאשם מנהל עסק הכולל עריכת משחקים, במרכז המסחרי ברחוב ויצמן 21, רמלה. הנאשם טוען שיש להורות על ביטול כתב האישום מחמת טענה של "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149 (10) לחסד"פ [נוסח משולב]. טענות הנאשם הנאשם טוען שהינו מחזיק בעסק שמשמש כ-"מועדון חברים" ובו נפגשים חברים בחתך גיל מבוגר יחסית. במקום מוגשת שתייה חמה לנוכחים אשר רשאים לשחק "רמי" בהתאם לשילוט שנדרש על יד מחלקת רישוי עסקים בעיריית רמלה. בשנים קודמות עיריית רמלה הנפיקה לו רישיון זמני לניהול העסק אשר חודש מדי שנה. הנאשם הגיש לתיק בית המשפט העתק רישיונו הקודם לעסק נשוא כתב האישום ואשר נושא כותרת "רישיון זמני לניהול עסק" ועניינו "משחקים - מקום לעריכתם, כהגדרתם בסעיף 2ב' לחוק". כמו כן, "תוקף הרישיון זמני מ- 28.2.2008 ויפוג ביום 31.12.2009". בהמשך הרישיון נאמר כי "תנאים מיוחדים ברישיון העסק : בכפוף לתנאי המשטרה וכיבוי אש". בתחילת שנת 2010 הנאשם פנה לעירייה וביקש לחדש את הרישיון. העירייה קבעה שעל הנאשם להסדיר את תנאי הרישוי עד ליום 28.3.2010 והפנתה אותו לקבל אישור מהמשטרה ומכיבוי אש. לטענתו בעוד שרשות הכיבוי התייחסה לפנייתו בצורה עניינית והציבה לו דרישות, שבוצעו ואושרו, המשטרה התעלמה מפניותיו ולא נתנה כל תגובה. משלא נענו פניותיו של הנאשם למשטרת רמלה פנה בא כוחו אליהם בכתב וביקש את לקבל את אישורם לחידוש הרישיון, וזאת ב- 21.3.10 ו- 31.10.10. מכתבים אלה לא נענו. ב- 7.11.2010 התקשר קצין הרישוי במשטרת רמלה לבא כוח הנאשם, באמצעות הטלפון, והפנה אותו ללשכת היועץ המשפטי של המשטרה במרחב שפלה. כבר באותו היום שלח בא כוח הנאשם מכתב ליועץ המשפטי של המשטרה במרחב שפלה. לאחר שגם מכתב זה לא נענה, שלח בא כוח הנאשם מכתב ב- 16.1.11 למפקד מרחב השפלה בדרישה להתערבותו בענין. גם המכתב האחרון הנ"ל לא נענה ולפיכך נשלח מכתב נוסף ב- 13.2.11. ב- 21.2.11 נתקבל מכתב התשובה הראשון ממשטרת ישראל מאז תחילת ההתכתבות עימה ואשר בו נאמרו הדברים הבאים : "א. בבדיקה שנערכה על ידי הוברר, כי במועד הרלבנטי לא ניתן אישור משטרה היות וכנגד מרשך מידע במערכת המודיעינית הקושר אותו לעבירות סמים ומשחקים אסורים. בנוסף הוברר, כי לגופו של עניין לא עמד מרשך בתנאי רישוי. עם קבלת מכתבך הונחתה התחנה לבצע בדיקה של סטאטוס עדכני של מרשך. בתום הבדיקה נעדכנך. במידה וניתן יהיה מבחינה מודיעינית ליתן אישור משטרה יידרש מרשך לעמוד בתנאי הרישוי הנדרשים לעסק אותו הוא מבקש לנהל." הנאשם טוען שהתנהלות המשטרה, כפי שפורט לעיל, מקימה עבורו טענה של "הגנה מן הצדק" שיש בה כדי להביא לביטולו של כתב האישום. טענה זו הינה טענתו העיקרית של הנאשם ואשר אדון בה בהרחבה בהמשך. כן טוען הנאשם שאי מתן רישיון פוגע בזכות החוקתית לחופש עיסוק. בטרם אעבור לדון בטענתו המרכזית הנ"ל של הנאשם, אבקש להתייחס לטענה נוספת שהעלה בסעיף 36 לכתב טענותיו, ואשר לפיה העירייה עשתה שימוש בסמכותה בדבר העמדתו לדין באופן סלקטיבי, "תוך הבחנה גלויה בין המבקש לבין מפעילי עסק אחרים באזור או בכלל". שתק ולא פירש. טענה זו לא נתמכה בתשתית ראייתית ראשונית כלשהי לביסוסה, ולא ברור מי הם אותם בעלי עסקים שיש להם עסק דומה, והיכן עסקם ממוקם, ואם ביצעו עבירה דומה, או אחרת, והרשויות לא נקטו כנגדם בהליכים פליליים. נטל הראייה להוכחת טענת "הגנה מן הצדק" רובצת לפתחו של הנאשם (ראו : ת"פ (מחוזי ת"א) 10345/98 רחמילביץ' נ' מדינת ישראל פ"מ נט (2) 12 (1999) ; ע"פ (מחוזי ת"א) 70358/00 מדינת ישראל נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ,, פסקה 14 לפסק הדין). משהועלתה הטענה כפי שהועלתה, הרי אין מקום לדון בה והיא נדחית. תשובת המאשימה לטענות הנאשם המאשימה טענה שיש לדחות על הסף את בקשתו של הנאשם לבטלות כתב האישום בשל חוסר סמכות עניינית. בית המשפט שדן במסגרת ההליך הפלילי בעבירה לפי חוק רישוי עסקים אינו מוסמך לדון בשאלה באם היה מקום ליתן רישיון או אם הסירוב ניתן שלא כדין, ואינו מוסמך לשקול את השיקולים אשר בסמכות רשות הרישוי הרלבנטית. טענות כנגד החלטה של רשות שלא ליתן רישיון עסק יש להעלות במסגרת עתירה לכבוד בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים. תכליתו של חוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 (להלן "החוק") נקבעה בהוראת סעיף 1 (א) לחוק והיא פיקוח על עסקים לצורך הגנה על אינטרסים ציבוריים מובהקים כגון איכות סביבה, מניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנות לשלום הציבור, בטיחות של הנמצאים במקום העסק או סביבתו, בריאות הציבור, תנאי תברואה נאותים וקיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה ולשירותי כבאות. על מנת להגן על ערכים אלה מוטלות הגבלות על הזכות של הפרט לחופש עיסוק. הנאשם מגיע לבית המשפט באי ניקיון כפיים וזאת בשל העובדה כי ממשיך לנהל את העסק ללא רישיון עד היום. כמו כן, ביטולו של הליך פלילי מחמת טענה של הגנה מן הצדק מהווה הליך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. היענות לטענה שהעלה הנאשם משמעה מתן היתר "דה פקטו" להמשך השימוש האסור בעסק גם בעתיד. במקרה זה מדובר ברישיון זמני שפג תוקפו במועד שנקבע בו, וזאת להבדיל ממקרה של ביטול רישיון בתוקף באופן יזום על ידי הרשויות. עם פקיעת תוקפו של הרשיון יש לקבל מחדש את אישור המשטרה, ואשר יש לה את הפררוגטיבה, כגורם רישוי, לסרב לחדש את הרשיון. הווה אומר, מדובר ברישיון "מתחדש", וזאת להבדיל מרשיון ל-"צמיתות". כמו כן, טענותיו של הנאשם בכלל מופנות כלפי המשטרה ולא כלפי העיריה, בתפקידה כמאשימה. אישור המשטרה כתנאי לקבלת רשיון הנאשם החזיק בעבר "רשיון זמני" להפעלת עסק לעריכת משחקים ואשר היה בתוקף עד ליום 31.12.09 (להגדרת הביטוי "רישיון זמני" ראו סעיף 1 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות) תשס"א - 2000). המושג "משחקים" הוגדר בסעיף 2ב (ב) לחוק ככולל "קלפים", כך שהסעיף חל גם על סוג הפעילות המתנהלת בעסקו של הנאשם, כפי טענתו, בדבר משחקי "רמי". קריאה יחדיו של כל ההוראות שלהלן מובילה למסקנה שכדי לקבל רישיון לנהל עסק "לעריכת משחקים", תנאי לקבלת הרשיון הוא קבלת אישור מהמשטרה לעסק : סעיף 6 (א) לחוק, יחד עם הוראות סעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי),תשנ"ה - 1995, ופריט 7.6 לתוספת לצו הנ"ל. במילים אחרות, בעת שמדובר בעסק של "עריכת משחקים", ללא אישור המשטרה לאותו עסק, לא יינתן רישיון על ידי העירייה שבתחומה מצוי אותו עסק. בסעיף 1 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות) תשס"א - 2000 (להלן "התקנות") הוגדר הביטוי "נותן אישור". המשטרה, לענייננו, הינה בגדר גורם "נותן אישור". סעיף 6 (א) לתקנות מורה שבעת שרשות הרישוי (לענייננו, עיריית רמלה) מקבלת בקשה למתן רישיון, והיא מחליטה שלא לדחותה, עליה להעבירה תוך 21 ימים לנותן האישור (לענייננו, המשטרה) ותבקש את אישורו למתן רישיון עסק. סעיף 7 (א) לתקנות קובע כי בתום שלושים ימים ממועד קבלת הבקשה מרשות הרישוי יודיע נותן האישור את תשובתו לרשות הרישוי. תשובתו של נותן האישור יכולה להיות או מתן אישור לרישיון, או סירוב לתת אישור לרישיון, או אישור להיתר זמני או התניית תנאים למתן האישור. בתקנה 7 (ב) נקבע כי "מטעמים מיוחדים שיירשמו", נותן האישור רשאי להאריך את המועד למתן תשובה לרשות הרישוי, ובלבד שמשך ההארכה לא יעלה על 60 ימים מיום שקיבל את הבקשה. ניתן להאריך את התקופה ב- 30 ימים נוספים וזאת רק במקרים מיוחדים ולאחר קבלת אישור בכתב מגורם שהוסמך על ידי השר (בענייננו, שר המשטרה). במקרה, כמו זה שלפני, שבו נותן האישור (המשטרה) לא הגיב לפנייה של רשות הרישוי, אזי, סעיף 7 (ג) לתקנות מורה כדלקמן : "לא השיב נותן האישור במועד הקבוע בתקנת משנה (א) ולא הודיע על הארכה כאמור בתקנת משנה (ב), או חלף משך ההארכה כאמור ונותן האישור טרם השיב, יראו אותו כמי שנתן אישור להיתר זמני; רשות הרישוי תודיע לנותן האישור על כך שהמועד הקבוע בתקנת משנה (א) חלף." בהיעדר תגובה של "נותן האישור", כיצד על רשות הרישוי לפעול ? נושא זה מוסדר בסעיפים קטנים (ב), (ו) ו- (ז) לסעיף 8 לתקנות, ואשר מורים כדלקמן : "(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) (שדנה במקרה שבו נתקבלה תשובתו של נותן האישור - ה'א'ש'), לא השיב נותן האישור כאמור בתקנה 7 (ג) או (ד), תפעל רשות הרישוי כלהלן : תיתן למבקש היתר זמני ובו פירוט תנאיו ומועד ביצועם, ובלבד שחלפו 7 ימים ממתן ההודעה כאמור בתקנה 7 (ג) לנותן האישור ; העתק מההיתר הזמני תשלח לנותן האישור; תודיע למבקש על סירוב לתת היתר זמני או רישיון ותמסור לו את הנימוקים לסירוב. ... ... ... רשות הרישוי לא תיתן רישיון לעסק הטעון אישורו של נותן אישור אלא לאחר שנותן האישור נתן אישור לרישיון ובהתאם לתנאיו; רשות הרישוי תחליט בדבר מתן היתר זמני לעסק טעון אישורו של נותן אישור רק לאחר שנותן האישור נתן אישור לרישיון או להיתר זמני ובהתאם לתנאיו, או בנסיבות המפורטות בתקנת משנה (ב). אין באמור כדי לפגוע בסמכות רשות הרישוי לסרב לתת רישיון או היתר זמני, או לקבוע תנאים מוקדמים או תנאים ברישיון או בהיתר זמני נוסף על תנאים שקבע נותן האישור. היה מתן הרישיון עסק או היתר זמני טעון אישורו של נותר אישור, תודיע רשות הרישוי לנותן האישור על ההחלטה בבקשה." (ההדגשות לא במקור) בסעיף 1 לתקנות הוגדר "היתר זמני" כ- "היתר לעסוק בעסק טעון רישוי, לתקופה שלא תעלה על שנה אחת, שיינתן לפני מתן הרישיון". במילים אחרות, בהיעדר תשובה מטעם המשטרה, רשות הרישוי רשאית לתת "רישיון" לעסק לתקופה שלא תעלה על שנה אחת. היעדר רלבנטיות של מחדל המשטרה לטענת "הגנה מן הצדק" עינינו הרואות, בחלוף המועדים שנקבעו בתקנות למתן תשובתה של המשטרה לעיריית רמלה לגבי הבקשה לרישיון עסק של הנאשם, הרי שלפי סעיף 7 (ג) לתקנות היעדר מתן תשובה כמוהו כ-"אישור". בדרך זו, המחוקק נטרל את השפעתה של המשטרה כגורם מעכב בהליך קבלת רישיון עסק מטעם רשות הרישוי. לאחר ש-"נולד" האישור של המשטרה (בדרך מחדל), הרי שרשות הרישוי רשאית להחליט באם להנפיק רישיון (היתר זמני) או לסרב להנפיקו, וזאת ללא תגובת המשטרה לבקשה לרישיון שהוגשה לה על ידי האזרח, כאמור בסעיף 8 (ב) לתקנות. טענתו של הנאשם בדבר "הגנה מן הצדק", מבוססת על כך שמחדלה של המשטרה מלפעול ולמסור תשובה, בין לשבט ובין לחסד, הינה בבחינת התנהגות בלתי הוגנת של רשות שלטונית. התנהגות זו פגעה בזכויותיו של הנאשם להליך הוגן ומצדיקה את ביטול כתב האישום כנגדו. דא עקא, הגשת כתב האישום כנגדו בגין ניהול עסק ללא רישיון אין לה ולא כלום עם מחדלה של המשטרה לתת אישור. האישור היה בידיו ממילא מכוח הוראותיו של סעיף 7 (ג) לתקנות. במילים אחרות, בהיעדר רלבנטיות למחדל המשטרה לצורך קבלת האישור, הרי שהטענה בדבר הגנה מן הצדק רוקנה מכל תוכן. ככל שהנאשם היה מעוניין שיונפק לו רישיון עסק הרי שהדרך היתה פתוחה בפניו להגיש עתירה מנהלית לכבוד בית המשפט המחוזי, כנגד עיריית רמלה, בשל אי הנפקת רישיון חדש. באם היה מגיש את עתירתו הרי היה יכול גם לצרף את משטרת ישראל כמשיבה נוספת לעתירה, דבר שהיה מחיש את האפשרות לקבלת תשובה מטעמה לגופו של עניין. במסגרת עתירה מנהלית זו היה יכול גם לתקוף את נימוקי המשטרה שלא לתת את האישור, לרבות חוקיות הסתמכותה על מידע מודיעיני לצורך אי חידוש רישיונו. לדיון בשאלת השפעת קיומו של מידע פלילי על אדם לצורך קבלת החלטה מינהלית בעניינו, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התש"ע - 2010, כרך א') עמ' 450 - 456; אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות (הוצאת הלכות בע"מ, התש"ע - 2010) עמ' 475. הטענה של "הגנה מן הצדק" שמעלה נאשם בהליך פלילי, יש בה אכן מימד של "משפט מינהלי". במסגרת דיון בטענה זו בית המשפט שדן בעניינו של הנאשם בוחן את שיקול הדעת "המינהלי" של רשויות התביעה בהגשת כתב האישום (לדיון מקיף בנושא זה, ראו : ישגב נקדימון הגנה מן הצדק (נבו הוצאה לאור, התשס"ט - 2009) עמ' 139 - 167). יחד עם זאת, יהיה זה בלתי סביר להרחיב את גבולותיה של טענה זו כך שבית המשפט הדן בהליך הפלילי, יטול לעצמו סמכויות שיוחדו בדין לערכאה אחרת, היא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בית המשפט הדן בהליך הפלילי איננו "הפורום הנאות" לקבלת צו שיפוטי להכשרת הפעילות העסקית של הנאשם. כל שנבדק על ידי בית המשפט הדן בהליך הפלילי הוא אם היתה פגיעה ב-"הוגנות" ההליך שבפניו, עד כדי פגיעה בהגנתו של הנאשם וביכולתו להתמודד עם חומר הראיות. במקרה שבפני לא התרשמתי שכך הם פני הדברים. אילולא הוראותיו של סעיף 7 (ג) לתקנות, ייתכן והיה מקום להתערבותה של ערכאה זו בשאלת תקפותו של כתב האישום, וזאת לאור אופן התנהלותה של המשטרה עם הנאשם. אך משקבע המחוקק מנגנון ברור להתמודדות עם גורם משטרתי שמעכב מתן האישור לקבלת רישיון עסק, הרי שהיה על הנאשם להמשיך ולמצות את זכויותיו מכח סעיף 8 (ב) לתקנות, ולבקש מרשות הרישוי שתעשה שימוש בסמכותה מכוח התקנה הנ"ל ותנפיק לו היתר זמני שתוקפו לשנה. באם רשות הרישוי היתה דוחה את בקשתו (בין במפורש ובין בשתיקה על ידי היעדר תשובה), הרי שהשלב הבא במיצוי זכויותיו המשפטיות הוא תקיפת חוקיות החלטתה בפני בית המשפט המחוזי. הטענה של "הגנה מן הצדק" לא יכולה לשמש "תחליף" לכל האמור לעיל. הרישיון הזמני של הנאשם פקע ב- 31.12.09. מאז חלפו כ- 18 חודשים, והנאשם לא השכיל לפנות לערכאה המוסמכת לתקיפת שיקול דעתה של עיריית רמלה שלא לחדש את רישיונו. השיהוי מטעם הנאשם במיצוי זכויותיו על פי דין בפני הערכאה המוסמכת, תוך העלאת טרוניה כלפי המשטרה בשל אי מתן תשובה במועד, הינו לטעמי פרמטר נוסף שיש בו כדי להקהות את "עוקצה" של הטענה של "הגנה מן הצדק" שבפיו. העבירה של ניהול עסק ללא רישיון היא עבירה נמשכת. השיהוי מטעם הנאשם תרם להתמשכותה של העבירה של ניהול עסק ללא רישיון. כתב האישום הוגש לבית המשפט בחודש אוגוסט 2010, היינו כשמונה חודשים לאחר שפג תוקפו של הרישיון הקודם שהיה לו. האישור של המשטרה, מכוח החזקה שבדין שקבועה בסעיף 7(ג) לתקנות, היה כבר בידיו מספר חודשים לפני המועד שבו הוגש כתב האישום. לאחר שחלפה התקופה המקסימאלית על פי דין לקבלת תשובת המשטרה, הרי שהמשך ההתכתבויות של הנאשם עימה, הפכו לסרות טעם. התכתבויות סרק מעין אלה אין בהן מאומה כדי לתרום לביסוס טענה כה סובסטנטיבית כדוגמת הטענה של "הגנה מן הצדק" שעשויה להוביל לבטלות כתב האישום, או למצער הקלה בעונשו של הנאשם, באם יורשע. לאפשרויות השונות הנובעות מקבלת טענה של הגנה מן הצדק, ראו : ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט (6) 776, 808. מהותו של רשיון זמני ושאלת הפגיעה בחופש העיסוק הנאשם החזיק בעבר ב-"רישיון זמני" שפקע ב- 31.12.09. הנאשם טוען שקיומו של רישיון בעבר, יש בו כדי להגביל את יכולתה של הרשות לפגוע בחופש העיסוק, וזאת אם בכלל, ומפנה לפסיקה שדנה בשלילת רישיון קיים. יובהר כי לא מדובר ברישיון שנשלל באופן יזום על ידי הרשות, אלא ברישיון שפקע מחמת שהגיע לסיום התקופה שנקבעה בו. על מהותו של רישיון זמני שפוקע מאליו בתום התקופה ראו דבריו של כבוד השופט זמיר ב- ע"פ 2388/97 מאיר כהן נ' מדינת ישראל פ"ד נב (1) 822, 834 : "ישאל השואל : מה ההבדל בין פקיעת רישיון לבין ביטול רישיון, שהרי גם זו וגם זה מביאים את הרישיון לידי גמר ? התשובה היא : יש ויש הבדל של ממש בין זו לבין זה. פקיעת רישיון מתרחשת כביכול מעצמה, כאילו היא מכה מידי שמים, כשבעל הרישיון עומד חסר אונים, ואילו הרשות המוסמכת רוחצת בניקיון כפיה. ביטול רישיון, להבדיל, הוא מעשה ידיה של הרשות המוסכמת, ולפיכך הדין קובע תנאים וסייגים לביטול רישיון." יחד עם זאת, הסוגיה של היחס בין הפגיעה בזכות החוקתית לחופש עיסוק לבין השמירה על האינטרס הציבורי למניעת פעילותם של עסקים בדבר "עריכת מקום למשחקים" ללא רישיון, נדונה בהרחבה בפסק דינו של כבוד השופט גרוניס ב- עע"מ 4436/02 תשעים הכדורים - מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה פ"ד נח (3) 782. הדברים שנאמרו שם לגבי האיזונים שיש לעשות בין שני האינטרסים השונים יפים ונכונים גם לעניינו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הטענה של הנאשם שיש לבטל את כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149 (10) לחסד"פ, נדחית. משפט פליליהגנה מן הצדקכתב אישוםרישוי עסקים