1. פתח דבר (א) עניינה של העתירה שבפנינו בסירובו של היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב-אישום כנגד העותר בעבירות של שיבוש מהלכי חקירה ומשפט שנעברו על-ידיו, לפי הנטען, במסגרת תפקודו כסניגורם של החוקרים הפרטיים רפאל פרידן (להלן - פרידן) ויעקב צור (להלן - צור), אשר הוחשדו והואשמו בעבירות הכרוכות בהאזנת סתר. העתירה מבוססת על פסלותן של הראיות העומדות בבסיס האישום המיועד ועל קיומה של "מניעות" הנעוצה, לטענת העותר, ב"הגנה-מן-הצדק", העומדת לזכותו לנוכח אופיים הנפסד של הליכי החקירה שהניבו את הראיות האמורות. לטענת העותר, שניים מהליכי החקירה שננקטו בעניינו - הפעלת "עד מדינה חשאי" וקיום האזנות סתר שלא כחוק - לוקים בפגמים חמורים קיצוניים ובסטייה גסה מהליכי חקירה ראויים, וכתוצאה מכך מנוע היועץ המשפטי לממשלה מעשיית שימוש בראיות שהושגו באמצעותם, והוקם מחסום מן הצדק בפני אישומו בעבירות המבוססות עליהן. (ב) לצד העתירה העיקרית האמורה מבקש העותר כי בית-משפט זה יורה למדינה: ראשית - להימנע מלעשות כל שימוש בחומר שהופק באמצעות האזנות הסתר האמורות; שנית - למסור לידיו ולידי כל אלה ששיחותיהם הוקלטו את החומר שהופק באמצעות האזנות הסתר הנ"ל ושלישית - להכין את רשימת אלה שנטלו חלק בהאזנות הסתר האמורות ו/או השתמשו בחומר שהופק באמצעותן ולמוסרה לידיו. (ג) הגורמים הממלכתיים שנגדם מכוונת העתירה - המשיבים 4-1 - ייראו לצורך הדיון כגוף אחד ויכונו להלן - המדינה או הרשות. 2. העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור העתירה: (א) ביום 12.4.1994 נעצרו פרידן וצור - שותפים למשרד חקירות פרטיות - בחשד של ביצוע עבירות הכרוכות בהאזנת סתר, והעותר ייצג אותם כעורך-דין ושימש כסניגורם. (ב) פרידן נעצר ראשון מבין השניים, ומשנודע דבר מעצרו לצור, הסדיר האחרון - באמצעות החוקר הפרטי מיכה רותם, ידידם של השניים - את הרחקתם של כלי רכב ששימשו "בסיס" להאזנות הסתר, שבגינן נעצר פרידן, מן המקומות שבהם היו מוצבים. (ג) העותר נפגש עם פרידן ביום מעצרו והמליץ בפניו לשמור על זכות השתיקה, קרי לא למסור לחוקריו דבר. לעומת זאת בקשתו של העותר להיפגש בו ביום גם עם צור נדחתה, ובהודעה שמסר צור לחוקריו - בלי להיוועץ בעותר - הבהיר, כי לא היה מעורב בביצוע האזנות סתר וכי לא היה לו כל קשר להרחקת כלי הרכב - ששימשו בסיס להאזנות הסתר האמורות - ממקומם. (ד) למחרת היום, במסגרת הדיון בהארכת מעצרם של השניים, הצהיר העותר בבית- המשפט כי פרידן ימשיך לשמור על זכות השתיקה שלו, ובפועל כך היה: פרידן שמר על זכות השתיקה במהלך החקירה כולה, ואילו צור דבק בגירסתו המכחישה כל קשר לפרשה נושא החקירה. (ה) ימים מספר לאחר מעצרם של השניים פנו אל העותר חייבים, נושים וחברים שלהם במגמה לסייע להם. בין היתר פנה אל העותר גם מר דוד רונן (להלן - רונן), האחראי על הביטחון בחברת "הכשרת הישוב" - שהמנכ"ל שלה היה מר עופר נמרודי (להלן - נמרודי) - וביקש למסור למשפחותיהם של פרידן ושל צור סך של 10,000 ש"ח על חשבון חוב בסך 30,000 ש"ח שחב לשניים. (ו) כאשר הוחמר מצבם החומרי של השניים עקב התמשכות מעצרם, פנה העותר בשמם אל רונן בבקשה שנמרודי, כעורך ראשי של "מעריב" וכמנכ"ל חברת "הכשרת הישוב", יגיש לשניים סיוע כלכלי. רונן לא נענה לבקשה, והעותר נפגש עם נמרודי והציג בפניו קלטת, שבה ביקש ממנו פרידן לסייע במימון הגנתם של השניים ובתמיכה כלכלית במשפחותיהם במשך כשנה, עד לסיום משפטם. פרידן התחייב כי השניים יחזירו לנמרודי את סכום הסיוע מיד לכשישוחררו ויחזרו לעבודתם. נמרודי נעתר לבקשה, ובפועל זכו השניים הן למימון הגנתם והן לתמיכה חודשית נדיבה למשפחותיהם. (ז) טענת המדינה היא כי נמרודי נעתר לבקשת התמיכה כאמור, בתמורה להתחייבות של השניים שלא לחשוף את העובדה שהאזנות הסתר העומדות בבסיס אישומם הוזמנו על-ידיו, ולשיטתה, העותר נושא באחריות להסדרת המענק הכלכלי לתכלית האמורה. לעומת זאת טוען העותר כי השניים - פרידן וצור - לא התנו את "שתיקתם" בקבלת התמיכה הכספית מנמרודי, וכי הוא לא העביר כל מסר ברוח זו מהשניים אל נמרודי, ומנמרודי אליהם. (ח) לטענתו האמורה של העותר יש אחיזה בדברים שאמר צור בעימות שנערך ביום 1.5.1995 בינו לבין נמרודי, לאחר שהפך להיות עד מדינה. ברם בהודעה שמסר צור מוקדם יותר - ביום 14.2.1995 - אומר צור דברים שמהם משתמע כי לנמרודי היה צריך להיות ברור ששתיקתם של השניים "מותנית" בקבלת התמיכה הכלכלית שביקשו. (ט) העבירות המיוחסות לעותר בכתב-האישום, שאת הגשתו הוא מבקש למנוע, נעוצות בטענות התביעה, שהוא היה "שושבינו" של קשר שנקשר בין פרידן וצור לבין נמרודי, ושלפיו "רכש" נמרודי את שתיקתם של השניים בדבר מעורבותו בהזמנת האזנות הסתר - שבגינן הם עומדים לדין - בתמורה לתמיכה כלכלית שהבטיח ונתן להם בפועל. (י) לאחר הגשת כתב-האישום נגד פרידן וצור ולקראת הפתיחה בדיון במשפטם - החל מיום 2.5.1994 - הופרד ייצוגם של השניים: העותר המשיך בייצוגו של פרידן, ואילו ייצוגו של צור הופקד ברשותם של עורכי-הדין דבורין וקוואל. עם זאת, הלכה למעשה, קיימו השניים הגנה משותפת, כאשר העותר הוא ה"מוביל" את ההגנה, ואילו עורכי-הדין שייצגו את צור מצטרפים לעמדתו ולטענותיו. (יא) בעוד השניים מנהלים הגנה "משותפת" בבית-משפט השלום - כשהעותר "מוביל" ועורכי-הדין דבורין וקוואל "מצטרפים" - נחתם בחשאי הסכם "עד מדינה" עם צור, וזאת בלי לגלות דבר לאיש, לרבות לבית-המשפט שבפניו התנהל הדיון בכתב-האישום שהוגש נגד השניים, לבג"ץ שבו התנהל דיון בעתירה שהוגשה בעניינם של השניים בקשר לגילוי חומר חקירה, לסניגוריו של צור עורכי-הדין דבורין וקוואל, לפרידן שותפו לאישום ולעותר שהוביל את הגנתו. כלפי חוץ המשיך אפוא צור להיות "נאשם" ולהתנהג בתור שכזה, כאשר למעשה הוא משמש "עד מדינה" החל מיום 2.2.1995. (יב) במסגרת פעילותו ה"חשאית" כעד מדינה שוחח צור עם פרידן ועם העותר והקליטם. בין היתר העביר צור בדרך זו למפעיליו את תכנון מהלכי ההגנה של פרידן, וכן משקפות השיחות המוקלטות את "שידולו" של העותר על-ידי צור לבקש בעבורו ובעבור פרידן המשך תמיכה מנמרודי. (יג) פרידן פנה בעתירה לבית-משפט זה (בג"ץ 7952/95) בקשר לדרך הפעלתו של צור כעד מדינה, ובדברי התשובה לעתירה הבהיר בא-כוחו של היועץ המשפטי כי ההפעלה החשאית של צור הייתה הדרך היחידה שבאמצעותה היה ניתן לאסוף ראיות שיהיה בכוחן: ראשית - כדי לתמוך בעדותו שלו בדבר זהותם של מזמיני האזנות הסתר, נושאי האישום נגדו ונגד פרידן ולשמש לה סיוע; שנית - כדי שתשמשנה בסיס להאשמת העותר בסיוע לנמרודי ולרונן בשיבוש מהלכי חקירתם ושפיטתם של השניים על-ידי "רכישת" שתיקתם והכוונת התנהגותם של פרידן ושל צור באמצעות תשלומי כסף. (יד) ביום 21.4.1995 הוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שתי בקשות להאזנות סתר: האחת - לקו הטלפון שבביתו של העותר; השנייה - לקו הטלפון שבמשרדו, שם עובדים שני עורכי-דין נוספים, עמוס בר-מור ואהוד דגן. שתי הבקשות נענו בחיוב. ביום 25.4.1995 הוגשה בקשה נוספת להאזנת סתר לקו הטלפון שבביתו של העותר. גם בקשה זו נענתה בחיוב. (טו) העותר נעצר ביום 22.4.1995, וההאזנה לשיחות נעשתה כאשר הוא היה נתון תחילה במעצר ולאחר מכן בחקירה. במסגרת ההאזנה לקו הטלפון שבמשרדו של העותר הוקלטו שיחותיהם של שני עורכי-הדין הפועלים באותו משרד עם לקוחותיהם, ואילו במסגרת ההאזנה לקו הטלפון שבביתו של העותר הוקלטו שיחות שקיימו בני ביתו, בין היתר עם רופאים ועם פסיכולוגית, וכן שיחותיו של העותר עם פרקליטיו, עורכי-הדין משה אלוני ואהוד דגן. שיחותיו אלו של העותר תומללו אף שההיתר קבע כי יתומללו אך ורק שיחות הקשורות בעבירות שיוחסו לו, והתמלילים הועברו לידיעת החוקרים שעשו שימוש בתוכנם. (טז) תגובת באת-כוח המדינה לעניין ההאזנה והתמלול כאמור אומרת כי הוחלט על האזנת הסתר רק לאחר שהתגבש ברשות המשטרה חומר חקירה שהצדיק זאת, וכי בית-המשפט נתן את ההיתר להאזנה, כשהוא מודע לעובדה שהמדובר ב"עורך דין". עוד נטען מטעם המדינה בעניין זה כי החוקרים לא היו מודעים לכך שבמשרדו של העותר פועלים שני עורכי-דין נוספים, וכי בחלק הארי של פרק הזמן שבו קוימה ההאזנה למשרדו של העותר - 72 שעות שתחילתן ביום שישי - אין מקוימת, בדרך-כלל, פעילות של ממש באותו משרד. (יז) לצד החקירה בדבר מעורבותו של העותר בהבטחת תמיכה כלכלית לפרידן ולצור כאמור, נחקרו על-ידי המשטרה גם חשדות בדבר מעורבותו בפרשיית הרחקתם של כלי הרכב ששימשו בסיס האזנה מן המקומות שבהם הוצבו. לטענת העותר, היה ידוע לחוקריו כי לא היה כל בסיס לחשדות שהועלו נגדו בעניין זה, והם קיימו את החקירה נגדו אך ורק על-מנת להביאו לשיתוף פעולה עמם בדבר זהותם של מזמיני האזנות הסתר ובדבר "קניית" שתיקתם של פרידן ושל צור על-ידי אותם מזמינים. דא עקא, שבחודש מארס 1995 חלה התפתחות בחקירה בעניין זה, ולידי המשטרה הגיעו "פתקים" כתובים בכתב ידו של העותר המסבכים אותו בהזזת כלי הרכב ממקומם. ברם על-אף תפיסתם של ה"פתקים" האמורים נסגר התיק במשטרה מחוסר ראיות מספיקות, וזאת - בשל היעדר ראיה לכך שהפתקים הללו הם שהניעו את החוקר מיכה רותם להזיז את כלי הרכב ממקומם, ולא בקשתו של צור, שהקדימה אותם. 3. העתירה למניעת האישום: פסלות הראיות ומניעות מן הצדק (א) כאמור, העתירה מכוונת בעיקרה למנוע מהיועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב- אישום כנגד העותר על בסיס הראיות שסיפק צור - בפרק הזמן שבו נשמרה עובדת היותו לעד מדינה בסוד - ועל בסיס החומר שהופק מהאזנות הסתר שההיתר לקיומן הושג, לטענת העותר, שלא כחוק. בבסיס עמדתו של העותר עומדים, למעשה, שני טעמים הקשורים זה בזה, והם: האחד - פסלותן של הראיות שעליהן מבוסס האישום המיועד בשל כך שהושגו במירמה בוטה, חריפה וקיצונית, שבאה לכלל ביטוי בהפעלתו הפסולה של צור כ"עד מדינה חשאי", ומכוחן של האזנות סתר, שההיתר לקיומן הושג שלא כחוק; השני - קיומה של מניעות, שהורתה באופייה המקומם של "שיטת חקירה" נלוזה שננקטה בעניינו ואשר כללה: הצגת "עד מדינה" כנאשם לכל דבר, והשגת היתר, אגב הטעיית בית-המשפט, להאזנות סתר לשיחות טלפון שחלה לגביהן זכות לחיסיון. איסוף ראיות בשיטת חקירה כה פסולה הופך - לשיטת העותר - את החלטת היועץ המשפטי לבסס אישום על הראיות שהושגו באמצעותו ל"בלתי סבירה" באורח קיצוני, ועל-כן נפסדת ובטלה. בדרך זו מבקש העותר להתגבר על המדיניות השיפוטית הקיימת, שלפיה אין מחילים בישראל את הילכת "פרי העץ המורעל", אלא במקום שהמחוקק קובע במפורש אחרת, ואין מתירים פנייה לבג"ץ בנושאים הנתונים ל"החלטות ביניים" של הערכאה הדיונית בהליך פלילי. (ב) לתמיכה בטענותיו בדבר "פסלות הראיות" שהושגו בתחבולה הנפסדת של הצגת עד מדינה כ"נאשם" ועורך-דין - העותר - כ"עבריין" ובדבר ה"מניעות" הצומחת מכך בכל הקשור להגשת אישום, מדגיש העותר: (1) ראשית - את העובדה שצור לא הסתפק ב"קליטת מידע" פסיבית מפרידן ומהעותר, אלא נקט יוזמה הן בקשר להשגת מידע מהשניים והן בקשר לשידולו של העותר לשמש "איש ביניים" להנעת נמרודי להעניק לו ולפרידן "תמיכה כלכלית" עד לסיום ההליכים נגדם ושחרורם לביתם. נקיטת יוזמה כאמור מגדישה - לשיטתו של העותר - את סאת הנפסדות הטבועה במירמה שבהסתרת העובדה שצור היה לעד מדינה. (2) שנית - את העובדה שבבקשת ההיתר לביצוע האזנות סתר לקווי הטלפון שבמשרדו של העותר ובביתו לא הובהר - ובהדגשה - כי המדובר במשרד פעיל של עורך-דין, שבו פועלים שני עורכי-דין נוספים, ובטלפון יחיד בביתו של עורך-דין פעיל המשמש גם לתפקודו המקצועי. לשיטת העותר, אי-הבהרה מכוונת של העובדות האמורות מוסיפה משקל לא מבוטל לנפסדותה הקיצונית של שיטת החקירה שננקטה בעניינו. (ג) לצד הטענה בדבר הטעיית בית-המשפט - הן בדין והן בעובדות - בעניין פסלות החומר שהושג בהאזנות הסתר מבהיר העותר כי על-פי פרשנותם הנכונה של הסעיפים 9 ו-9א לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 (להלן - החוק) אין לקיים האזנת סתר לקו טלפון של עורך-דין, אלא על-פי ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 9א הנ"ל, וכי די בכך שההאזנה לא קוימה בדרך זו כדי לפסול את השימוש בפירותיה כראיה בהליך פלילי לחובתו. 4. העתירה למניעת האישום: טעמים נוספים לצד הטיעון הבסיסי בדבר פסלות הראיות והמניעות מן הצדק, הנעוץ בשיטת החקירה הנפסדת שבאמצעותה הושגו הראיות נגדו, מציג העותר טעמים נוספים המובילים לדעתו לאותה תוצאה, ואלה עיקריהם: (א) פגיעה בזכות יסוד להליכי חקירה ראויים לשיטתו של העותר, נגזרת מהוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו זכותו של כל פרט להליכי חקירה הוגנים, נקיים מפגיעה שלא כחוק בכבודו או בחירותו. ובמקום שזכות יסוד זו נרמסת ביודעין ובמכוון - אין להביא לדין פלילי את מי שזכותו נרמסה כך, ועל אחת כמה וכמה שאין לעשות שימוש בראיות שהושגו בדרך זו לביסוס אשמה כנגדו. במקרה דנן, מדגיש העותר, הפגיעה בזכות היסוד שלו להליכי חקירה ראויים הינה קיצונית, בוטה וגסה הן בשל העלמת העובדה שצור הינו עד מדינה, כאשר היה בפועל "לקוח" של העותר, והן בשל האזנת הסתר לשיחותיו של העותר עם לקוחותיו ועם פרקליטיו בטלפון המשמש אותו ואת שני עורכי-הדין הפועלים ממשרדו. לעניין האזנת הסתר לשיחותיו עם פרקליטיו מדגיש העותר: ראשית - כי הצעת המדינה שלא ייעשה שימוש בתוכן השיחות ה"חסויות" שהוקלטו, בין שתומללו ובין שלאו, אינה מרפאה את הלקוי והנפסד שבעצם קיומה של ההאזנה; שנית - כי ביצוע ההאזנה כפי שבוצעה מהווה מעשה עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק, וממעשה עבירה לא זו בלבד שלא יכולה לצמוח תועלת, אלא שמתחייבת "הענשה" המקימה בראש ובראשונה מניעות בפני הגשת כתב-אישום על-פי החומר שהושג בדרך זו. (ב) פגיעה בזכות היסוד ל"משפט הוגן" טענתו של העותר בעניין זה היא כי הגשת כתבי-אישום נפרדים נגדו ונגד נמרודי ורונן - בכל הקשור לשיבוש הליכי החקירה על-ידי רכישת שתיקתם של פרידן ושל צור באשר לזהותם של מזמיני האזנות הסתר - והצבתו של העותר בראש עדי התביעה כנגד נמרודי וכנגד צור ימנעו ממנו קיום משפט הוגן בעניינו. לשיטתו של העותר, ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל (להלן - הילכת קינזי [1]) - אם תוחל לעניינם של עדי הגנה - תמנע ממנו את האפשרות להעיד מטעמו, במשפטו שלו, את נמרודי ואת רונן, ומכל מקום, גם אם לא תחול הילכת קינזי [1] - לא יוכל להעיד במשפטו את נמרודי ואת רונן, משום שהם לא ירצו לחשוף את הגנתם במשפטם שלהם, או להסתבך בהפללה עצמית. במצב דברים זה תימנע מן העותר - לשיטתו - האפשרות להשמיע עדות חיונית לטובתו. ומנגד, ממשיך העותר וטוען, כי הוא לא יוכל להעיד כעד תביעה במשפטם של נמרודי ורונן, אפילו יסתיים משפטו שלו תחילה, וזאת - משום שהמידע המבוקש ממנו נעוץ ביחסי האמון של לקוח-עורך-דין שהתקיימו בינו לבין פרידן. (ג) פגיעה בהגנה לנוכח חסיון התקשורת עם פרידן לשיטתו של העותר, הוא לא יוכל להציג להגנתו, במשפטו שלו, את ה"דברים שהוחלפו בינו לבין פרידן" בנושא העומד בבסיס האישום המיוחס לו: שיבוש הליכי משפט על-ידי השגת תשלום "דמי לא יחרץ" למניעת חשיפת מעורבותם של נמרודי ושל רונן בפרשת ההאזנות העומדות בבסיס אישומם של פרידן וצור, וזאת - משום שאלה חסויים על-פי הוראותיו של סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. העותר אינו מתעלם מכך כי במהלך החקירה הסכים פרידן לוותר על חסיון ה"דברים" האמורים, ככל שאלה נוגעים לנושא מימון ההגנה. ברם טענתו היא, כי ה"ויתור" נעשה בתנאי מצוקה קשים, ועל-כן פרידן אינו רואה בו ויתור ועומד על קיום החיסיון. 5. תגובת המדינה לעתירה ל"הימנעות" הגשת כתב-האישום (א) הפעלת "עד מדינה חשאי" להלן, בתמצית, עיקרי הטעמים שבהם מנמקת באת-כוח המדינה את ההחלטה להפוך את צור ל"עד מדינה חשאי": (1) לשיטתה של המדינה, מזמיני האזנות הסתר, שבגינן עומדים לדין פרידן וצור, הם ה"עבריינים העיקריים" בפרשת האזנות הסתר, ולנוכח היקפן של האזנות הסתר ולנוכח הסערה הציבורית שהתעוררה עם חשיפתן, היה זה מחובתה של המדינה לעשות כל מאמץ על-מנת לחשוף את זהותם של המזמינים ולאסוף ראיות מספיקות להעמדתם לדין. (2) אי-הצלחתם של החוקרים לחשוף את זהותם של מזמיני ההאזנות בשיטות חקירה מקובלות הגבירה את החשדות, שלפיהם נמנעים פרידן וצור משיתוף פעולה עם החוקרים בעניין זה, בשל כך שהמזמינים משלמים להם "דמי לא יחרץ". תשלום כזה - אם אכן היה - מהווה, לשיטת המדינה, התערבות בוטה וגסה בהליכי החקירה והצדיק הפעלה "חשאית" של עד מדינה לחשיפת זהותם של מזמיני ההאזנות ולהבאת כל הנוגעים בדבר לדין על הכשלת עשיית הדין. הדרך היחידה שנמצאה יעילה להשגת התכלית האמורה הייתה הפיכתו של אחד הנאשמים - פרידן או צור - ל"עד מדינה", וזאת תוך נקיטת כל האמצעים - כפי שנעשה בפועל - על-מנת להבטיח ששמירת העניין בסוד לא תפגע פגיעה של ממש לא בבית-המשפט ולא בסודיות התקשורת שבין לקוח לעורך-דינו. (3) "הטעיית" בית-המשפט בעניין זה הייתה לכאורית ופורמאלית בלבד: ה"חשאיות" נשמרה רק כל עוד לא התקיימו דיונים מהותיים ועל-כן לא היה סיכון של פגיעה בבית- המשפט ואילו העותר לא היה סניגורו של צור ועל-כן לא התקיימו ביניהם יחסי אמון של לקוח-עורך-דין, ש"חשאיות" הפיכתו של צור לעד מדינה פגעה בהם. סיכומם של דברים: לשיטת באת-כוח המדינה, הפיכתו של צור ל"עד מדינה חשאי" הייתה בבחינת "תחבולה" שהשימוש בה לא היה אסור בנסיבות שנוצרו, ויש לראות את השימוש בה כ"הכרח שלא יגונה" לנוכח העניין הציבורי שבחשיפה ובמניעה של תשלום "דמי לא יחרץ" לעדים הנחקרים בקשר לפרשה חמורה, שהשלכותיה על יעילות גורמי אכיפת החוק הייתה קשה ומכאיבה. (ב) האזנות סתר לשיטת באת-כוח המדינה, שולחתה הייתה רשאית לבקש מבית-המשפט ליתן היתר להאזנת סתר למשרדו ולביתו של העותר, שלא על-פי ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 9א לחוק; ובית-המשפט היה מוסמך ליתן את ההיתר שנתן מכוח הוראותיו של סעיף 6 לחוק, אף שהעותר - המואזן - הינו "עורך דין". את עמדתה בעניין זה מבססת המדינה על הטיעון הזה: סעיף 9א לחוק אינו קובע איסור מוחלט על כל האזנה לטלפון של עורך-דין, בתור שכזה, אלא רק האזנה לשיחה "חסויה" של עורך-דין ולקוח, מכוח הוראתו של סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. במקרה דנן נתבקש היתר להאזנה לשיחות שאינן "חסויות" כאמור, אף שקוימו על-ידי עורך-דין, וזאת - משום שעורך-הדין עצמו נחשד בביצוע עבירה יחד עם לקוחותיו. בית- המשפט היה ער לכך שמתקן ההאזנה אינו "מסוגל" להבחין בין שיחה חסויה של עורך- דין ולקוח לבין שיחה שאינה חסויה. לכן קבע בית-המשפט סייגים לתמלולן של השיחות שתוקלטנה, ולפיהם: רק השיחות הרלוונטיות לחשדות שהועלו כנגד העותר - ועל-כן "אינן חסויות" כאמור - תתומללנה, ורק שיחות אלו תשמשנה את הגוף החוקר, ובמידת הצורך גם את הגוף התובע. סיכומם של דברים: לשיטת המדינה, סעיף 9א לחוק אינו נוגע לעניין, משום שהוא מכוון למתן היתר להאזין לשיחה "חסויה" בלבד. ומשנקבע על-ידי בית-המשפט מלכתחילה ששיחה "חסויה" לא תתומלל - קרי, לא תובא לידיעת החוקרים - מבקשי היתר ההאזנה ובית-המשפט לא היו חייבים לפעול במסגרתו של סעיף 9א האמור ולמלא אחר דרישותיו ותנאיו. (ג) הפגיעה בזכות יסוד להליכי חקירה ראויים מן העמדה הכוללת שנוקטת המדינה בסוגיית כשרותן של הראיות שהושגו בדרך החקירה שננקטה במקרה דנן, מתבקשת, בעניין זה, העמדה הזו: ראשית - אין בהפעלת "עד מדינה חשאי" ובהאזנת סתר על-פי היתר לפי סעיף 6 לחוק כדי לשלול את קבילותן של הראיות שהושגו באמצעות נקיטת אמצעים אלה, וזאת גם אם אופיים ה"מוסרי" שנוי במחלוקת; שנית - מקום בירורן של הטענות כנגד קבילותן של הראיות האמורות הינו במהלך הדיון בפני הערכאה הדיונית, ואין מקום - ואף לא הצדקה - לקיום דיון מוקדם בעניין זה בבג"ץ ושלישית - אין באמצעים אלה, גם אם תתקבל עמדתו של העותר שלפיה יש לראות בהם אמצעים פסולים, כדי להקים מחסום בפני העמדת העותר לדין, משום שאין לראות בנקיטתם משום פגיעה קיצונית, שהדעת אינה סובלתה, ב"עקרונות היסוד" של שיטתנו המשפטית. (ד) הפגיעה בזכות היסוד ל"משפט הוגן" לשיטתה של המשיבה, מקומו של הטיעון בנושא זה - הנעוץ בעיקרו ביישומה של הילכת קינזי [1] ובהשלכותיה של זכות הלקוח לחסיון התקשורת עם עורך-דין - בערכאה הדיונית, ומכל מקום, אין ב"קשיים" בעלי אופי דיוני כדי למנוע הגשת כתב- אישום. הערכתם של הקשיים הדיוניים הצפויים, מציאת הפתרונות להם וקביעת ההשלכות שיש להם - מסורות לערכאה הדיונית, והיא, ולא בג"ץ, מופקדת על ההתמודדות עם נושאים אלה. 6. דיון והכרעה: תמצית עמדת העותר בקשתו של העותר להורות ליועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב-אישום נגדו בקשר למעורבותו בפרשת מימון הגנתם של פרידן ושל צור והענקת מענקי מחיה למשפחותיהם, על-מנת שיימנעו מלחשוף את חלקם של נמרודי ורונן בקיום האזנות הסתר, שבגינן הועמדו השניים לדין - נשענת, בסופו של דבר, על שני יסודות: האחד - קיומן של האזנות סתר שלא כחוק לקווי הטלפון שבמשרדו של העותר (המשותף לו ולשני עורכי-דין אחרים) ובביתו בשלב שבו היה "חשוד" ונתון בחקירה; השני - הפעלתו של צור כ"עד מדינה חשאי", כשהוא עוטה גלימת נאשם ומקיים הגנה משותפת עם פרידן, המיוצג על-ידי העותר. לשיטתו של העותר, מביאה נקיטת שני אמצעי חקירה נפסדים אלה לשתי תוצאות עיקריות: האחת - פסילת כל הראיות שהושגו באמצעותו של כל אחד משני האמצעים הנפסדים האמורים באופן שהתביעה חייבת להתעלם מקיומן בבואה לבחון אם קיימת תשתית ראייתית מספיקה להגשת אישום; השנייה - הקמת מחסום דיוני המונע הגשת כתב-אישום על-פי הראיות האמורות בשל עצם השימוש באמצעים כה נפסדים, שנקיטתם, כשלעצמה, מהווה פגיעה קשה ובוטה בזכויות היסוד לחקירה הוגנת ולהליך פלילי ראוי. להלן תיבחן כל אחת משתי ה"תוצאות" הללו בנפרד. 7. דיון והכרעה: פסלותן של הראיות (א) ככלל, שאלת כשרותן או פסלותן של ראיות היא עניין לערכאה הדיונית לדון בו, ועל אחת כמה וכמה שכך הם פני הדברים, כאשר מדובר באמינותן של ראיות ובמשקלן הראייתי. אשר-על-כן בג"ץ לא ידון בנושאים אלה אלא בנסיבות מיוחדות ונדירות, וביניהן: כאשר ההכרעה באותם נושאים מתחייבת אינצידנטלית, אגב דיון בנושא אחר שמקום בירורו על-פי הדין הינו בבג"ץ דווקא; או כאשר מדובר בדחיית השגות של חשוד כנגד החלטה להגיש נגדו כתב-אישום על בסיס הראיות שברשות התביעה, וההחלטה לוקה, על פניה, בחוסר סבירות קיצוני (ראו פסק-דינו של השופט א' גולדברג בבג"ץ 6781/96 אולמרט, ח"כ נ' היועץ המשפטי לממשלה [2]). (ב) במקרה דנא שאלת כשרותן או פסלותן של הראיות אינה אינצידנטלית לשאלה אחרת שמקום בירורה בבג"ץ כאמור, אלא היא השאלה העיקרית העומדת בבסיס העתירה. תכליתה הישירה של העתירה שבפנינו היא לקבוע אם הראיות שבהן מדובר הושגו כדין אם לאו, ואם יימצא כי הושגו שלא כדין, מה ההשלכה שיש לכך על קבילותן. זאת, כאמור, להבדיל מנסיבות שבהן העתירה מכוונת לתכלית אחרת, וההכרעה בשאלת כשרות הראיות הינה אינצידנטלית לדיון, ואין מנוס ממנה. כן אין לומר כי המקרה דנא בא בגדר אותם מקרים נדירים ויוצאי-דופן שבהם "אי- סבירותה" של החלטה לדחות השגות כנגד הגשת כתב-אישום על-פי התשתית הראייתית שברשות התביעה הינה קיצונית במידה המצדיקה דיון בה בבג"ץ. "אי- הסבירות" בעניין זה, צריך שתהא בולטת, דוקרת את העין ומקוממת את השכל הישר באופן שבמרכזו של הדיון בבג"ץ לא תעמוד שאלת הקבילות או הכשרות או המשקל של הראיות, אלא - שיקול-הדעת של היועץ המשפטי, כאשר מצא שיש באותן ראיות בסיס נאות ומספיק לאישום. (ג) גישה אחרת בנושא זה תפתח פתח לפנייה לבג"ץ בכל מקרה שבו חשוד או נאשם סבורים שהראיות המצויות ברשות התביעה אינן "כשרות" - מטעם זה או אחר - או שהעדים שבדעתה להעיד מטעמה "פסולים" לעדות או שמשקלן של הראיות חסר. קבלתה של גישה כזו תביא לשיבוש מערכות ולעיוות מהלכו של ההליך הפלילי על-ידי שילובו של בית-המשפט העליון בניהולו של הדיון בערכאה הדיונית. לכך אין הצדקה, אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות. וזאת - כאשר ההכרעה הנדרשת אינה מצומצמת לתחום הראייתי, אלא מתרחבת ומתמקדת בהיבט הציבורי של הגשת כתב- אישום באותן נסיבות. (ד) סיכומם של דברים: לשיטתי, אין מקום לבחינת כשרותן או פסלותן של הראיות - שהושגו במקרה שבפנינו באמצעות האזנות הסתר והפעלתו של צור כ"עד מדינה חשאי" - במסגרת העתירה שבפנינו, ועל העותר להעלות את השגותיו בסוגיה זו במהלך הדיון בערכאה שתדון בעניינו, אם וכאשר יוגש נגדו כתב-אישום. 8. דיון והכרעה: נפסדות אמצעי החקירה (א) "הגנה מן הצדק" - המסגרת המשפטית (1) דיון נרחב ומפורט בטיבה ובמהותה של ה"הגנה מן הצדק" בפלילים כעילה לביטול כתב-אישום בשל התנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות מצוי בפסק-דינו של השופט ד' לוין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת הבנקאים [3]), ולעניינו מדבר הקטע להלן בעד עצמו: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העקרון הידוע של 'הגנה מן הצדק'... נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובעניני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" (שם, בעמ' 370). לנוכח דברים ברורים אלה, שוב אין מקום לוויכוח בדבר עצם קליטתה של הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" במשפט הפלילי הישראלי מכוחה של ההלכה הפסוקה, ושוב אין מקום למחלוקת כי בנסיבות חריגות שבהן מגעת התנהגות הרשות כדי "התנהגות בלתי נסבלת" במשמעות האמורה, רשאי בית-המשפט, מכוח סמכותו הטבועה, לבטל את כתב-האישום. (2) מכאן, גוזר העותר - ובדין לשיטתי - את סמכותו של בית-משפט זה בשבתו כבג"ץ להנות חשוד מן ההגנה האמורה בשלב הקודם להגשת כתב-האישום, וזאת על- ידי קביעת קיומה של "מניעות", החוסמת בפני היועץ המשפטי לממשלה את הדרך להגשת כתב-אישום במקום שבו מתקיימים התנאים שבכוחם לבסס הנאה מן ה"הגנה" האמורה במהלך הדיון. ברם קביעת קיומה של "מניעות" כאמור בפנייה לבג"ץ - בשלב שלפני הגשת כתב-אישום - מחייבת קיומה של תשתית עובדתית ברורה וחד-משמעית שאינה מצריכה הבאת ראיות והערכתן, ואשר ממנה עולה כפורחת אותה מידה קיצונית של "שערורייתיות" המצדיקה עשיית שימוש בסמכות האמורה. רק בנסיבות כאלה יש מקום לבחינת שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לפני הגשת כתב-האישום, כאשר הוא דוחה בקשה להימנע מהגשתו בשל התנהגות "שערורייתית" של הרשות; כאשר בדרך-כלל תידון טענה של "הגנה מן הצדק" כטענת "הגנה" - להבדיל מבסיס ל"מניעות" - במהלכו של הדיון הפלילי בפני הערכאה הדיונית. (3) כפי שמתחייב מן האמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין בפרשת הבנקאים הנ"ל [3], עומדת בבסיסה של ה"הגנה מן הצדק" - אם כבסיס לטענת "הגנה" ואם כבסיס להקמת "מניעות" בפני הגשת כתב-אישום - התנהגות "שערורייתית" מצדה של הרשות, ואין די בכך שהרשות נוקטת שיטת חקירה "נפסדת", ואפילו מביאה אותה שיטה לפסלותן של הראיות המושגות באמצעותה. פסלות האמצעי לעניין כשרות הראיות המושגות באמצעותו לחוד, ונפסדות האמצעי כגורם המקים מניעות להגשת אישום לחוד, ואין האחד משליך בהכרח על רעהו. "הגנה מן הצדק" הצומחת מהתנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני נקיטת אותו קו של התנהגות; כאשר נקיעת הנפש משקפת לא רק סלידה מאותה התנהגות, אלא גם חשש מפני הפיכתה לנורמה. ההגנה מכוונת לא רק להוקיע את ההתנהגות הפסולה של הרשות ולחנך ולרסן את העושים במלאכת אכיפת החוק, שלא לפגוע בזכויות היסוד של הפרט לחקירה ולמשפט הוגנים, אלא גם להתריע מפני הסכנות הכרוכות באותו קו התנהגות לזכויות היסוד של הפרט במקרים אחרים, ולהשמיע באוזני הרשות התראה חמורה מפני חזרה על אותה התנהגות בעתיד. אכן, משמעותה המיידית והמעשית של הנאה מ"הגנה מן הצדק" היא: מתן פטור לפרט - ה"קורבן" - מנשיאה באחריות פלילית המוכתמת בהתנהגות בלתי נסבלת מצד הרשות; או - "הצלתו" של הפרט מתוצאותיה של "דריסת" זכויות היסוד שלו להליכי חקירה ומשפט הוגנים, מצדה של הרשות. ברם במקביל משרתת הענקתה של ההגנה האמורה גם את עניינו של הציבור במניעת התנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות בתחום הפלילי, אם במישור המהותי ואם במישור הדיוני. בעניין זה משמעותה של ה"הגנה מן הצדק" היא שעניינו של הציבור במניעת "התנהגות בלתי נסבלת" של הרשות עולה על העניין שיש לציבור בהעמדת נאשמים לדין. (4) כאמור, טיעונו של העותר בעניין זה מתמקד בפסלותם הקיצונית של שני אמצעים שנקטה הרשות במסגרת החקירה שתוצאותיה עומדים בבסיס כתב-האישום הצפוי כנגדו: האחד - קיומה של האזנה לשיחותיהם של העותר ושל שותפיו למשרד עם לקוחותיהם ולשיחותיו של העותר עם סניגוריו, מכוחו של היתר שהושג שלא כדין, ב"אורח שערורייתי" ובניגוד להוראות סעיף 9א לחוק; השני - הפעלתו של צור כ"סוכן משטרתי סמוי" לאחר שהוענק לו בחשאי מעמד של "עד מדינה", שעה שהיה "נאשם משותף" עם פרידן וכאשר האחרון מיוצג על-ידי העותר שהוביל את הגנתם של השניים. עמדת העותר היא - כפי שהוצג לעיל - שכל אחד משני האמצעים האמורים הינו פסול ונפסד במידה קיצונית, וכי עצם נקיטת כל אחד משני אמצעים כה נפסדים - ובוודאי כאשר מדובר בנקיטת שניהם יחד - מקימה לזכותו של העותר "מניעות" החוסמת את הדרך בפני הגשת כתב-אישום נגדו, מכוחה של "הגנה מן הצדק". להלן תידונה בנפרד השלכותיו של כל אחד משני האמצעים האמורים לעניין יישומה של "הגנה מן הצדק". (ב) הפעלת צור כ"עד מדינה חשאי" (1) דומה, כי לעניין "נפסדותה" המוסרית של הפעלתו של צור כ"עד מדינה חשאי", אשר נרתם לשירות החוקרים כשהוא עוטה אצטלה של נאשם המקיים הגנה משותפת עם פרידן - שותפו לכתב-האישום - אין צורך להכביר מילים. האמון המוחלט בצור, שהתחייב ממעמדו כ"שותף לאישום" וכ"שותף להגנה" - "כמעט" לקוח - שלל אצל העותר את הצורך ב"קיום ביקורת" על שיתופו ב"מידע" החסוי ושימש גורם משמעותי ביותר לחשיפה מוחלטת של הגנת פרידן בפניו, תוך שיתופו בלבטים שהיו אצל העותר ואצל פרידן בעניין זה. השאלה הדורשת הכרעה בנסיבות אלו היא אם הבאתם של נאשם ושל סניגורו - פרידן והעותר - לכלל חשיפה מוחלטת של מהלכי ההגנה באמצעות "מצג כוזב" קיצוני מן הסוג שננקט כאן מהווה גילוי של התנהגות "בלתי נסבלת" - במשמעות האמורה - מצד הרשות, אם לאו, וזאת - גם אם הראיות שהושגו בדרך זו אינן "פסולות" מן ההיבט הראייתי. (2) לכאורה, ניתן להציג את האמצעי האמור כ"תחבולה נסבלת", על-פי אמות-המידה שקבעה ההלכה הפסוקה בדבר קבילותה של "הודיית חוץ" של נאשם שהושגה בתחבולה. על-פי המבחן האמור, על-אף יסוד המירמה הטמון בכל תחבולה, כל עוד אין היא מייתרת את הצורך ב"בחירה" אם למסור הודיה אם לאו - אין היא משמיטה, כשלעצמה, את הבסיס מתחת ל"חופשיות הבחירה" של המודה, ועל-כן אין הודיה הנמסרת בעקבות נקיטתה בה נפסלת כראיה. ברם בענייננו אין מדובר בכשרותה או בפסלותה של "הודיית חוץ" שמסר העותר בפני צור מכוחה של פגיעה ב"חופשיות הבחירה" שלו, אלא בהשלכות שיש לאופייה ה"שערורייתי" של תחבולה שהציגה את צור כ"שותף סוד" מהימן לתקשורת חסויה - שהתקיימה בין העותר כעורך-דין לפרידן לקוחו - על הגשת כתב-אישום נגד העותר. השיקולים העומדים בבסיס הכשרתה של הודיית חוץ שהושגה ב"תחבולה" אינם מסייעים במתן תשובה לשאלה האמורה. (3) עם זאת הפעלתו של צור כ"סוכן חשאי" אינה רחוקה מהפעלתו של "מדובב": שניהם רוכשים במירמה את אמונו של החשוד, ובכך "מפתים" אותו להיחשף בפניהם. המאפיין ה"שערורייתי" נעוץ כאן בעובדה שמדובר בחשיפה של תקשורת חסויה בין עורך-דין ללקוח, והטענה היא שבכך עברה הרשות את גבול ה"נסבל" במאבק נגד הפשע וגלשה לתחומים הפוגעים בעניינו של הציבור, מעבר לפגיעה בעניינו של הפרט. אכן, היה ראוי להימנע מנקיטת ה"תחבולה" האמורה בשל החדירה שיש בה לתחום התקשורת החסויה שבין עורך-דין ללקוחו, ונקיטתה, בנסיבות העניין, ראויה לביקורת. ברם לשיטתי אין בנקיטת התחבולה האמורה כדי להקים בסיס להנאה מ"הגנה מן הצדק": נקיטת התחבולה האמורה לא הניעה את העותר לבצע את העבירה העומדת בבסיס האישום המיועד כנגדו ולא הפכה את הרשות ל"שותפה" שלו במישור המהותי, ואילו במישור הדיוני, איסוף ראיות באמצעותה נעשה במגמה לאמת חשדות סבירים אמיתיים, ולא במגמה לחשוף חומר שיאפשר לחוקרים לנקום בעותר על שמנע מהם - באמצעות הייעוץ שנתן לפרידן ולצור - לחשוף את זהותם של מזמיני האזנות הסתר. (4) סיכומם של דברים: בנסיבות העניין, כפי שנפרסו בפנינו, אין לומר, לשיטתי, שהתנהגות הרשות החוקרת - בכל הקשור להפעלתו של צור כ"סוכן משטרתי חשאי" - עולה כדי התנהגות "שערורייתית", אשר יש לשרשה בעודה באבה והמצדיקה הנאה מ"הגנה מן הצדק" על-מנת להגן על הציבור מפני פריצת האמון, אשר מן הדין שישרור בינו לבין הרשות. לא כל "כישלון" של הרשות במישור הדיוני מקים בסיס להנאה מ"הגנה מן הצדק", וצריך שהכישלון יגיע כדי "התנהגות בלתי נסבלת". במקרה דנן אין לומר כי הכישלון האמור הגיע לאותה דרגה של "שפל המדרגה": העותר נחשד בכנות ובתום-לב בביצועה של עבירה חמורה ביותר של שיבוש מהלכי משפט, וכאמור, עיקרו של הכישלון נעוץ באי- מתן תשומת-הלב להשלכותיה של התחבולה על חסיון התקשורת שבין העותר לבין פרידן וצור. החוקרים לא ידעו להבחין בין היותו של העותר סניגורם של פרידן וצור, שאז התקשורת ביניהם חסויה; לבין היותו חשוד בביצוע עבירה אחרת עמם - שאז דינו כדין כל חשוד אחר. שורש הרע בעניין זה נעוץ באי-ההבחנה האמורה ובנסיבות העניין אין די בכך כדי להפוך את כישלונם של החוקרים להתנהגות "בלתי נסבלת". (ג) האזנת סתר לקווי הטלפון של העותר (1) לשיטתו של העותר, לא הובהרה בבקשה שהגישה הרשות לקבלת היתר להאזנת סתר, במידה הראויה, הבעייתיות הכרוכה בהאזנה לקווי הטלפון שלו כעורך-דין הן במשרדו - שם פועלים עוד שני עורכי-דין - והן בביתו, וזאת - על-מנת להתחמק במודע מהוראות סעיף 9א לחוק ומתוך רצון להיחלץ ממנגנוני הביקורת הקבועים בהוראות אלו. כנגד עמדה זו טוענת הרשות: ראשית - כי לא הייתה מודעת לכך שבמשרדו של העותר פועלים שני עורכי-דין נוספים, אך עם זאת הובהר לבית-המשפט במהלך הדיון בבקשה, כי ה"חשוד" - קרי, העותר - הינו עורך-דין; שנית - והוא עיקר - כי ההאזנה נתבקשה על בסיס חשדות אמיתיים של "מעורבות פלילית" בביצוע עבירות חמורות של שיבוש מהלכי משפט מצדו של העותר, כאשר, לשיטתה, לעניין חקירת החשדות האמורים, דינו של העותר כדינו של כל "חשוד" אחר. לטענת הרשות, בית-המשפט לא רק שהיה ער לכך שהעותר - קרי, ה"חשוד" - הינו "עורך-דין", אלא שגם נתן לכך ביטוי בקביעת סייג להאזנה, שלפיו אין לתמלל אלא את השיחות הקשורות לחשדות שהועלו נגדו. בדרך זו הבחין, למעשה, בית-המשפט בין "שיחות מפלילות" המותרות, לשיטת הרשות, להאזנה על-פי היתר "רגיל" כאמור בסעיף 6 לחוק לבין "שיחות חסויות" מכוח הוראות סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], שלהן ניתן להאזין אך ורק על-פי ההסדר ה"מיוחד" הקבוע בסעיף 9א לחוק האמור. (2) בלי להביע עמדה באשר לכשרותן של הראיות שהושגו באמצעות האזנת הסתר האמורה, דומני כי יש למצוא טעם לפגם בכך שהבקשה לא פירשה מדוע מתבקש היתר לפי סעיף 6 לחוק, ולא לפי סעיף 9א לחוק, וזאת - במיוחד לנוכח העובדה שהבקשה נדונה במעמד המבקש בלבד, וסעיף 9א הנ"ל נכנס לתוקפו פרק זמן קצר לפני הגשת הבקשה. כן יש לרשום לחובת הרשות את העובדה שלא נערך בירור נאות על-מנת לבדוק שמא פועלים במשרדו של העותר עורכי-דין נוספים ששיחותיהם עם לקוחותיהם חסויות. לגישתו של העותר, די בשני הליקויים האמורים כדי להביא לפסלותה של עצם נקיטת האזנת סתר בעוד שהמדינה טוענת כי אין בכוחם של אלה כדי להביא ל"מניעות" שלה מצפה העותר. (3) אכן, כאמור, האזנת הסתר בוצעה לשיחות שקוימו בקווי הטלפון הקבועים במשרדו ובביתו של העותר. לצד ההאזנה לשיחות שקיים העותר עצמו, התבצעה אפוא מניה וביה גם האזנה לשיחותיהם של בעלי שיחה אחרים בשני הקווים האמורים: לשיחותיהם של שני עורכי-הדין הפועלים במשרדו של העותר ולשיחותיהם של בני משפחתו של העותר ששוחחו ממכשיר הטלפון שבבית המשפחה. ברם אין לשכוח: ראשית - כי האזנה לקו טלפון עסקי או ביתי על-פי היתר כחוק כרוכה מטבע הדברים ב"סיכון" של האזנה לשיחות של "בני בית" ושל "שותפים לעיסוק" המשתמשים באותו קו טלפון; שנית - כי כאשר מדובר בהאזנה לקו טלפון של "חשוד", כפי שהיה העותר בתקופת ההאזנה, אפשר גם אפשר, שבין יתר השיחות תימצאנה גם שיחות שמקיים החשוד עם עורכי-הדין שלו, אם מיוזמתו ואם מיוזמתם. הנה אפוא אין בעצם העובדה שבין השיחות המואזנות מצויות גם שיחות שמקיימים "זרים" וגם שיחות שמקיים ה"מואזן" החשוד עם סניגוריו כדי להשמיט את הבסיס מתחת לחוקיות ההאזנה ולהפוך אותה ל"נפסדת" ול"פגומה"; כאשר שאלת כשרותן הראייתית של השיחות המוקלטות - הנוגעות לעניין ושאינן נוגעות לו - הינה עניין לערכאה הדיונית לענות בו. ברם במקרה דנא אין מדובר בחשוד "סתם", אלא ב"חשוד עורך-דין", וכתוצאה מכך השיחות הצפויות "הנלוות" עשויות להיות שיחות "חסויות" של העותר כעורך-דין עם לקוחותיו ושל עורכי-הדין האחרים הפועלים במשרדו עם לקוחותיהם שלהם. במצב דברים זה, השאלה היא אם ההאזנה "הנלווית" לשיחות החסויות הללו, כאשר אין נוהגים על-פי הוראותיו של סעיף 9א הנ"ל, הופכת את ההאזנה לאותו אמצעי פסול, שיש בנקיטתו משום "שערורייתיות" המצדיקה הקמת "מניעות" מהגשת כתב- אישום, מטעמים שבצדק. המדינה בדעה כי האפשרות של האזנה נלווית לשיחות חסויות של עורך-דין - אינה מחייבת נקיטת הליכי קבלת היתר לפי סעיף 9א לחוק, ופנייתה בבקשה לקבלת היתר להאזנה לקווי הטלפון של העותר - במשרדו ובביתו - נעשתה על בסיס הגישה הזאת. עם זאת, כאמור, ראתה המדינה להסב את תשומת-לבו של בית-המשפט כי ה"חשוד" הינו עורך-דין, ובית-המשפט הורה שלא לתמלל את כלל השיחות המואזנות, אלא רק את אותן השיחות שיש להן קשר ענייני לחשדות שהועלו נגד העותר, ואשר בגינן נתבקש ההיתר להאזנת סתר. בנסיבות אלו, אפילו שגתה הרשות בסוברה שגם כאשר "חשוד" הינו "עורך-דין", ניתן לבקש היתר להאזנה לשיחות הטלפון שלו על-פי סעיף 6 לחוק הנ"ל (ואין חובה לפעול בעניין זה על-פי סעיף 9א שבו), וגם אם מטעמי נוחות שלה העדיפה הרשות שלא להביא עניין זה להכרעה בבית-המשפט ופעלה על-פי הבנתה - עדיין אין לראות בכך בסיס למימצא שהתנהגותה של הרשות ירדה לשפל המדרגה של "התנהגות בלתי נסבלת" במשמעות שיש למושג זה כבסיס ליישומה של "הגנה מן הצדק". על-פי החומר שבא בפנינו, הרשות לא "הטעתה" את בית-המשפט ביודעין ובזדון ולא "הניעה" אותו במירמה ליתן היתר להאזנת סתר "אסורה" על פניה, והפגיעה שנפגע הציבור מקיומה של האזנת הסתר בנסיבות ובתנאים שבהם התבצעה אינה מן הסוג המצדיק נקיטת צעד מרחיק לכת של הימנעות מאישום. כמתחייב מן האמור לעיל, על-מנת שהשגת ההיתר להאזנת הסתר לטלפונים שבמשרדו ובביתו של העותר תקים מחסום בפני הגשת אישום כנגד העותר מכוחה של "הגנה מן הצדק", היה צריך שיתמלאו שניים אלה: ראשית - שהשגת ההיתר להאזנה לא הייתה רק "שלא כדין", אלא שהיא באה בגדרי התנהגות "בלתי נסבלת" מצד הרשות, כמשמעותה בפסק-דינו של השופט ד' לוין בפרשת הבנקאים [3], ושנית - שבעימות בין ההימנעות מהגשת כתב-אישום בשל העניין הציבורי שבמניעת השגתו של "היתר האזנה" בדרך נלוזה לבין העניין הציבורי שבהגשת כתב-אישום על-אף הפסול האמור, יד הראשונה תהיה על העליונה. סיכומם של דברים, גם אם נקבל את עמדת העותר שלפיה השיגה הרשות את ההיתר להאזנת הסתר בדרך פסולה, אין בכך, לשיטתי, משום גילוי של התנהגות שערורייתית מצד הרשות, ובנסיבות העניין - אף אין בכך כדי להצדיק את העדפת העניין הציבורי שבהוקעת התנהגותה של הרשות על פני העניין הציבורי שבהעמדת העותר לדין. (ד) "הגנה מן הצדק" וחפות או אשמה כפי שנאמר בפרשת הבנקאים [3], מקום שבו נטענת "מניעות מן הצדק", מן הראוי לבחון את מידת "נפסדותה" של התנהגות הרשות בנפרד משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם, שהרי גם אם אשמתו גלויה וברורה על פני הדברים, אין בכך כדי למנוע ממנו מליהנות מ"הגנה מן הצדק", אם נתקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת. כאמור, במקרה דנן באה "נפסדותה" הנטענת של התנהגות הרשות לכלל ביטוי בטיבם של האמצעים שבעזרתם הושגו הראיות להוכחת האשמה המיוחסת לעותר, וכאמור לעיל, עוצמת ה"נפסדות" אינה מגעת כדי אותה "שערורייתיות" המצדיקה הימנעות מהעמדה לדין. 9. "מיקומה" של טענת "הגנה מן הצדק" (א) כפי שמתחייב ממה שנאמר עד כה, ככלל, "הגנה מן הצדק" מקימה בסיס לביטולו של כתב-אישום, ומקום בירורה בערכאה הדיונית. עם זאת ניתן להעלותה בעתירה לבג"ץ לפני הגשת כתב-האישום, בנסיבות נדירות, שבהן התשתית העובדתית העומדת בבסיס הטענה אינה שנויה במחלוקת ואינה מצריכה הבאת ראיות והערכת משקלן; אופייה השערורייתי של התנהגות הרשות ניכר על פניה והטעות הנטענת בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי עולה כפורחת. גישה זו מתחייבת, לשיטתי, מטיבה של ה"הגנה מן הצדק", המהווה, ביסודה, "טענת הגנה", ובתור שכזו מקומה הטבעי הוא במסגרת הדיון בערכאה הדיונית. יהיה מקום לסטות מכלל זה ולהתיר את העלאת הטענה בעתירה לבג"ץ רק כאשר התשתית העובדתית אינה מצריכה הוכחה, ובמרכז הדיון עומדת "סבירות" החלטתו של היועץ המשפטי, ולא אופייה ה"בלתי נסבל" של התנהגות הרשות לבדו. (ב) על הכלל החל בעניין זה ניתן ללמוד מן הדברים שנאמרו בבג"ץ 4680/96 גהל נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן - עניין גהל [4]), שם נדחתה העתירה על הסף מן הטעם הזה: "לבית המשפט [והכוונה היא לבית-המשפט המחוזי שבפניו הוגש כתב- האישום - י' ק'] שיקול דעת לבטל כתב-אישום, משראה שאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן, או שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שבית המשפט רואה אותו". אמנם בבסיס ההחלטה בעניין גהל הנ"ל [4] עמדה הטענה כי יש ב"ניהול המשפט" משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, ואילו במקרה דנא המדובר בנפסדותם של "הליכי איסוף הראיות", ברם, לדעתי, אין מקום להבחנה בעניין זה, על- פי מרכיביה של התשתית העובדתית העומדת בבסיסה של ה"הגנה מן הצדק". וכל עוד אין הדיון מתמקד בשאלת "סבירותה" של החלטת היועץ המשפטי בדבר העמדתו של חשוד לדין, אלא מתרחב לבחינת התשתית העובדתית לצורכי ההערכה אם התנהגות הרשות באה בגדרי "התנהגות בלתי נסבלת" אם לאו - מיקומו של הדיון בערכאה הדיונית. (ג) סיכומם של דברים: לשיטתי, יהיה מקום לדיון בבג"ץ בהקמת מחסום בפני הגשת כתב-אישום - להבדיל מביטולו - בשל התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, רק במקום שהתנהגות הרשות הינה "בלתי נסבלת" בעליל, אינה צריכה הבאה והערכה של ראיות והגשתו של כתב-אישום מוסיפה חטא על פשע. הצטברותם של הגורמים האמורים מקימה על פניה עניין ציבורי בהימנעות מהגשתו של כתב-אישום, והחלטתו של היועץ המשפטי, שלא להימנע מהגשתו, ראויה, על פניה, לדיון בבג"ץ. 10. סוף דבר (א) אף שמיקומה הטבעי של טענת "הגנה מן הצדק" - מכוחה של התנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות - הוא בערכאה הדיונית, החלטתי לדון בה במסגרת העתירה שבפנינו בהתחשב בראשוניותה. כמפורט לעיל, על-פי החומר שהוצג בפנינו הגעתי לכלל מסקנה שההתנהגות הנפסדת הנטענת של הרשות אינה באה בגדרי אותה נפסדות "בלתי נסבלת" המקימה מחסום בפני העמדת העותר לדין מכוחה של "הגנה מן הצדק", והעותר יוכל לחזור ולהעלות טענה זו בפני הערכאה הדיונית, אך ורק אם תעמוד בבסיסה תשתית השונה מהותית מזו שהוצגה בפנינו. (ב) לעומת זאת לא מצאתי לעשות כן לעניין כשרותן או פסלותן של הראיות שהושגו, לטעמו של העותר, באמצעים פסולים ונפסדים, והדרך פתוחה בפני העותר לחזור ולהעלות טענותיו בעניין זה במסגרת הדיון, אם וכאשר יוגש נגדו כתב-אישום. (ג) התשובה לשאלה כיצד על המדינה לנהוג בראיות שהושגו באמצעות האזנות הסתר תיגזר מהחלטתה של הערכאה הדיונית בדבר כשרותן של ראיות אלו, והערכאה הדיונית תכריע במחלוקת שתהיה בעניין זה בין הצדדים, אם תהיה כזו. בכפוף לאמור לעיל, הייתי דוחה את העתירה. הנשיא א' ברק אני מסכים. השופט ת' אור אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט קדמי. הגנה מן הצדק