1. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן - חוק הנכים או החוק) דחתה ביום 14.9.2000 את ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים הקובעת כי אין קשר בין מחלתו לבין תנאי שירותו (ע"נ 380/92). על כך נסב הערעור שבפנינו. 2. המערער התגייס לצה"ל ביום 5.2.1987. בגיוסו נקבע לו פרופיל רפואי 97. את שירותו הצבאי עשה על ספינת חיל הים אח"י חיפה בתפקיד אשר במסגרתו נחשף לקרינה אלקטרומגנטית. בתפקיד זה שירת עד לשחרורו מן השירות בפברואר 1990. לאחר שחרורו נתגלה אצל המערער מימצא סרטני שזוהה כ-EMBRYONAL CARCINOMA של האשך ובלוטות לימפה מוגדלות. עקב כך עבר המערער כריתה כירורגית של האשך הימני ביום 17.3.1991 וטיפול כימותרפי עד לנסיגה של הגידול בבלוטות הלימפה. באפריל 1992 נמצאה חזרה של הגידול הגרורתי בבלוטות שבבטן ולכן בוצעה כריתה כירורגית של הבלוטות. בתאריך 8.10.1991 הגיש המערער תביעה למשיב להכרה בו כנכה, ובה ייחס את מחלת סרטן האשך בה לקה לתנאי שירותו הצבאי. לטענתו, במהלך שירותו הצבאי נחשף לגורמים סביבתיים קשים, לרבות קרינה אלקטרומגנטית של מכשירים ואנטנות, עשן רב וקרינת שמש. בהחלטתו מיום 8.12.1992 דחה המשיב את תביעתו של המערער מן הטעם כי אין קשר בין המחלה עליה מבוססת תביעת המערער לבין תנאי שירותו. 3. המערער ערער על החלטה זו בפני ועדת הערעורים. הצדדים לא היו חלוקים על כך שהמערער היה חשוף לקרינה אלקטרומגנטית במהלך שירותו הצבאי ולפיכך נוסחה השאלה שבמחלוקת בישיבת קדם-המשפט ביום 25.3.1993 כדלקמן: "האם המחלה הממארת ממנה סובל המערער באשך נגרמה או הוחמרה כתוצאה מחשיפתו לקרינה בעת שירותו הצבאי?". המערער תמך את ערעורו בחוות-דעת ובמקורות רפואיים שבהסתמך עליהם ביקש להצביע על קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר הסיבתי שבין חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית ובין גרימה/התפרצות המחלה ממנה הוא סובל. המערער הוסיף וטען כי אף אם תמצא הוועדה כי הונחו בפניה שתי אסכולות סותרות, הרי שעליה להעדיף את האסכולה המיטיבה עמו לאור ההנחה כי חוק הנכים התכוון להיטיב עם מגזר הנכים. לחלופין ביקש המערער להצביע על הסתברותו של קשר סיבתי קונקרטי בהתחשב בנסיבות ומשך חשיפתו לקרינה וכן נוכח העובדה כי הוא החל את שירותו בעודו בריא ובהתחשב בכך שמדובר בשירות צבאי קצר. לפיכך עמד הוא לטענתו בנטל הראיה המשני והניח חזקת גרימה שאותה על המשיב לסתור. המשיב מצדו טען כי לא הוכח קיומה של אסכולה וכי האסכולה היחידה הרווחת לעניין מחלת המערער, אותה ביקש להוכיח בחוות-דעת מטעמו, היא זו הגורסת כי אין קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה ובין התהוות המחלה. בהתייחס לטענת הקשר הסיבתי הקונקרטי טען המשיב כי חוות-הדעת מטעם המערער אינן מהוות, ולו לכאורה, ראיה לטענה כי קרינה היא גורם מסרטן, בכלל, או גורמת לתחלואה בסרטן האשכים, בפרט. נטל השכנוע בעניין זה רובץ לפתחו של המערער. 4. דיונה של הוועדה נסוב על שאלת קיומה של אסכולה רפואית בנדון ועל שאלת קיומו של קשר סיבתי קונקרטי. בהתייחס לשאלת הוכחת קיומה של אסכולה רפואית קבעה הוועדה כי העמדות הרפואיות אשר הוצגו בפניה אינן עונות אחר המבחנים אשר הותוו ברע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן - הילכת קליג' [1]) לצורך הוכחת קיומה של אסכולה. היינו, לא נתקיים המבחן הגורס הכרתה של הדעה ככזו "המקובלת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם", והדעה אף לא הוצגה כ"מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד". הוועדה מציינת כי המחקרים אשר הוצגו על-ידי המערער זכו לביקורת ולהשגה ואף לא הוכח כי הדעה שהובעה בחוות-הדעת מטעמו באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. באותה מידה קובעת הוועדה כי האסכולה בה דוגל המשיב היא כללית ומעורפלת ואינה מבססת את שלילתו המוחלטת של הקשר הסיבתי. כאן המקום לציין כי חוות-הדעת עליהן נשענה החלטת הוועדה ניתנו בשנים 1994-1996, כאשר הוועדה נתנה החלטתה, כאמור, ב-14.9.2000. מפרוטוקול הדיון בוועדה בתאריך 28.6.2000 עולה כי זו סברה כי ראוי היה לעדכן את חוות-דעתם של המומחים הרפואיים בעקבות מאמר רפואי המסקר עבודה רטרוספקטיבית המתייחסת לקבוצת ביקורת גדולה בעניין הנדון. נוכח התנגדותו של המשיב וסברתו כי מדובר בראיה חדשה במובן סעיף 35 לחוק הנכים, קבעה הוועדה כי לא יהא זה הולם לכפות על הצדדים את עדכונו של החומר. לנושא זה נחזור בהמשך דברינו. הוועדה אף דחתה את הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי קונקרטי. קביעתה זו ביססה הוועדה על מוסכמות שנקבעו בין הצדדים, והן שירותו של המערער בקירבת מכשירים פולטי קרינה, חשיפתו לרמות קרינה נמוכות לפרקי זמן ממושכים, בריאותו של המערער בטרם שירותו והיות שירותו שירות קצר. לכאורה, כך קבעה, נתוני יסוד עובדתיים אלו פועלים לטובת עניינו של המערער. עם זאת, המערער לא ביסס כנדרש את הקשר הסיבתי שכן עמדתו נשענת על השערות גרדא, ואילו על-פי פסק-הדין ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [2] יש צורך כי מן ההוכחות בשלמותן "יתקבל מאוד על הדעת" שקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה, ואין די בהשערות לצורך כך. לפיכך, דחתה הוועדה את ערעורו של המערער. 5. בערעורו לפנינו תוקף המערער את החלטת הוועדה בהיבטים שונים. ראשית, טוען המערער כי הוועדה שגתה בקובעה שהצדדים קבעו ביניהם כמוסכמה כי המערער היה חשוף לשיעור קרינה נמוך. שיעורה של הקרינה לא הוסכם בין הצדדים ואף לא הוכח בפני הוועדה. בהיות שיעור הקרינה מידע המצוי בידיעתו הייחודית של המשיב, ובהיותו ראיה רלוונטית וחשובה, היה על הוועדה לזקוף את היעדר הצגת הראיות לעניין זה לחובתו של המשיב, בהתאם להלכה כי דין הימנעות מהצגת ראיה כמוה כהודיה שאילו הובאה הייתה פועלת לחובת הנמנע. עוד טוען המערער כי שגתה הוועדה משלא בחנה את מכלול הראיות על רקע היותה של הקרינה דבר מסוכן המצוי בשליטת המשיב, דבר אשר אינו שנוי במחלוקת. בהתאם לכך, היה על המשיב לשאת בנטל הראיה להוכיח את היעדר ההתרשלות ואת היעדרו של קשר סיבתי שבין היחשפות לקרינה ובין מחלתו של המערער. הוועדה אף שגתה משלא שקלה במכלול השיקולים הנסיבתיים להוכחת הקשר הסיבתי את העובדה כי נשלל קיומו של הגורם התחלואי הראשון במעלה למחלתו של המערער - אי-ירידת שק אשכים בתקופת הילדות. בהיעדרו של גורם זה יש לחפש את הגורם למחלה בתנאים הסביבתיים בשירותו של המערער. תנאי שירותו של המערער כללו חשיפה לקרינה במשך שעות רבות יום יום. תנאים אלו מחייבים מעקב, השגחה וטיפול מיוחדים למניעת סכנות הקרינה, אך אלו, כמו גם ציוד מגן, לא סופקו על-ידי הצבא ואף בכך מתבטאת התרשלותו. בהתייחס לחוות-הדעת אשר עמדו בפני הוועדה טוען המערער כי שגתה הוועדה משלא נתנה את המשקל הראוי לחוות-הדעת מטעמו, מהן עולה כי מחלת סרטן האשך ממנה סבל נגרמה כתוצאה מן הקרינה אליה היה חשוף במהלך שירותו. עוד טוען המערער כי החלטתה של הוועדה, אשר ניתנה ב-14.9.2000, מסתמכת על חוות-דעת שאינן עדכניות. חוות-דעת אלו ניתנו בשנים 1994-1996 והתבססו על הספרות והחומר המקצועי אשר היו נכונים לאותה עת. שגיאתה של הוועדה הייתה בכך שלא דרשה מן הצדדים לעדכן את חוות-הדעת מטעמם, שגיאה המתחדדת על רקע ידיעתה של הוועדה על מאמר עדכני בנושא ובהתחשב בכך שהיוזמה לעדכון חוות-הדעת הייתה שלה. חרף זאת, קיבלה הוועדה את התנגדותו של המשיב לעדכון חוות-הדעת נוכח טענתו כי מדובר בראיה חדשה. בכך התעלמה מהוראת סעיף 28 לחוק הנכים המקנה לה את היכולת לפעול בדרך הנראית לה כטובה ביותר לעשיית צדק, ללא כבילה לדיני הראיות. התעלמות זו הביאה לקבלת החלטה אשר אינה משקפת את הידע הרפואי ביום קבלתה. הוועדה, בהיותה טריבונל מיוחד אשר הוקם לדיון בנושא הדורש מומחיות מיוחדת, רשאית הייתה לעשות שימוש במאמר המוזכר לעיל, אף מבלי שזה הובא לפניה על-ידי הצדדים. מסגרת הידיעה השיפוטית שבידי חברי הוועדה מקיפה יותר מבמקרה של שופט המכהן בבית-משפט לאור הרכבה המיוחד הכולל לפחות רופא מוסמך אחד. לאור סעיף 28 לחוק הנכים ולאור סעיפים 20-21 לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, השימוש בידיעה שיפוטית זו אף לא עומד בניגוד לכללי סדר הדין. לצורך ביסוס טענתו זו מפנה המערער לע"א 4868/90 אנג'ל נ' בודסקי (להלן - הילכת בודסקי [3]) ולע"א (ת"א) 197/97 קורש נ' קצין התגמולים (להלן - פסק-דין קורש [6]) ובהתאם להם טוען כי שגתה הוועדה משחשה עצמה כבולה בסדרי הדין ולא אפשרה את עדכון חוות-הדעת ואף שגתה משלא התייחסה בהחלטתה למאמר החדשני אליו הפנתה את הצדדים. המערער מבקש אפוא, לחלופין, להשיב את הדיון לוועדה קמא, על-מנת שזו תבחן החלטתה בשנית בהסתמך על חומר עדכני או לאפשר לו להציג בפניה את ראיותיו. לחלופי חלופין מבקש המערער לקבוע כי הראיות החדשות הן בגדר "ראיה חדשה" בהתאם לסעיף 35 לחוק הנכים, ועל-כן יש להשיב את התיק לדיון מחודש בפני קצין התגמולים. המשיב מצדו טוען כי ערעור זה נסב על עניינים עובדתיים ולפיכך אין מקומו בפני בית-משפט זה. בהתייחס למאמר הנזכר טוען המשיב כי הצעת הוועדה לעדכון חוות-הדעת הרפואיות התעלמה מהוראת סעיף 35 לחוק הנכים, ואף החלטת הוועדה בעניין זה בסופו של יום משקפת סברה זו. סעיף 35 הינו הוראת חוק מהותית, בעלת השלכות תקציביות, שכן תגמולים משולמים לנכה על-פי סעיף 18 לחוק החל מיום הגשת התביעה או החל מיום הגשת הראיה החדשה בהתאם לקבוע בסעיף 35 לחוק. לפיכך, על המערער לפעול בהתאם להוראות סעיף זה ולהציג ראיות חדשות, במידה ויש בידיו כאלו, בפני המשיב ורופאיו. מאמר בודד אשר אינו מאומץ מפורשות בחוות-דעת אין בו כדי לשלול מן המשיב את זכותו וחובתו לבדוק היטב כל ידע רפואי עדכני. לטענת המשיב אין כל מקום, בנסיבות המקרה דנן, להחזיר את העניין לוועדה אשר הכריעה כבר בעניין על סמך חומר הראיות הענף אשר היה מונח לפניה. כמו כן, על-פי הילכת קליג' [1] אין במאמר הבודד, עליו מבקש המערער להסתמך, כדי לבסס אסכולה לפיה קיים קשר בין היחשפות לקרינה לבין מחלת המערער. המשיב מבקש להדגיש כי אמנם חוק הנכים, בהיותו חוק סוציאלי, מאפשר לפתוח את ההליך מחדש על סמך ראיה חדשה או על סמך ידע רפואי עדכני, אך בה במידה החוק קובע הליך על-פיו ייפתח הדיון בתיק. הקפדה על דרך ניהולו של הליך זה אינה משום פורמאליות גרדא, אלא נודעות לה השלכות תקציביות ניכרות ולפיכך חייב המשיב לנהוג על-פי הוראות הדין לפיהן הראיה החדשה מובאת בשלב ראשון בפניו. רק לאחר שתינתן החלטתו יהיה המערער רשאי להגיש ערעור אל ועדת הערר. טענותיו האחרות של המשיב מתייחסות לאי-עמידתו של המערער בנטל ההוכחה כי מחלתו נגרמה עקב השירות, לכישלונו להוכיח קיומה של אסכולה ולהיעדר תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נוכח הכלל על-פיו דין ספציפי - חוק הנכים - דוחה דין כללי. עוד מציין המשיב כי טענות המערער ביחס לחובת המשיב להביא ראיות המתייחסות לעוצמת הקרינה, כמו גם הטענות המתייחסות לרשלנות הצבא, לא נטענו כלל בפני הוועדה. 6. לא ניזקק לטענות אחרונות אלה, שכן דעתנו היא כי יש לקבל את עתירתו החלופית של המערער ולהחזיר את הדיון לוועדת הערעורים. לוועדה יוגש חומר רפואי עדכני, ולאחר שתשקול היא את מכלול התשתית שהוצגה בפניה תקבל החלטה חדשה לגופו של ערעור. בנסיבות אלה יובן אפוא כי אין מקום לבחון, בשלב הנוכחי וקודם שתתקבל החלטה חדשה, טענות המתייחסות לגוף ההחלטה נושא הערעור. להלן הטעמים העומדים בבסיס הכרעתנו. כאמור, סברה ועדת הערעורים כי בנסיבות שפורטו לעיל יש מקום לכך שהמומחים הרפואיים של שני הצדדים יעדכנו את חוות-הדעת שהגישו, זאת בעקבות מאמר רפואי שפורסם לאחרונה בסוגייה הנדונה אשר סוקר עבודה רטרוספקטיבית של קבוצת ביקורת גדולה. עם זאת, נוכח התנגדות בא-כוח המשיב קבעה הוועדה, בהחלטתה מיום 28.6.2000 , כי אין מקום לכפות על הצדדים עדכון חומר הראיות. הוועדה אף סברה כי יש ממש בטענתו המשפטית של המשיב לפיה חוות-דעת מעודכנת היא בבחינת ראיה חדשה אשר סעיף 35 לחוק מונע הגשתה לוועדה ומחייב פנייה לקצין התגמולים על-מנת שייתן החלטה חדשה. הוועדה הביעה, עם זאת, הסתייגותה ממצב דברים זה, אשר מנע ממנה - להשקפתה - להכריע בנושא על-פי תשתית עובדתית מעודכנת. בין היתר, ציינה בזו הלשון: "סברנו עם זאת, ואיננו פטורים מלהעלות את מחשבותינו בענין זה, כי המשיב היה מיטיב לעשות לו היה רואה לנכון להשתחרר קמעא עם הגישה הפורמליסטית בה הוא נוקט". אף אנו סבורים, כמו ועדת הערעורים, כי מן הראוי היה כי הוועדה תקבל החלטה בערעור שבפניה על בסיס תשתית עובדתית עדכנית. בצד האמור, ולהבדיל מן הוועדה, סבורים אנו כי לא הייתה כל מניעה מן הדין מקבלת החומר העדכני המתייחס לשאלה אשר עמדה בפניה - האם קיים קשר סיבתי בין מחלת המערער לעובדת היחשפותו לקרינה אלקטרומגנטית במסגרת שירותו הצבאי. 7. ראשית נציין כי לכאורה הוועדה הייתה רשאית להיזקק לספרות מקצועית המוכרת לה מתוקף ניסיונה ומומחיותה בתחום, אף ללא אימוצה בחוות-דעת מטעמם של הצדדים. ראה לעניין זה את פסק-דין קורש [6] שהוזכר לעיל. נבהיר בנוסף כי האמור בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט [4], בעמ' 216, אינו עומד בסתירה לקביעה זו. בעניין אחרון זה נקבע כי ספרות שבמדע הרפואה איננה יכולה להיות מוגשת כראיה לבית-המשפט, אלא על-ידי אימוצה בחוות-דעת של מומחה לדבר. דא עקא שפסק-הדין אינו מתייחס לסמכות טריבונלים מיוחדים, הנבדלת מזו של בית-המשפט, להיזקק לידיעתם ולניסיונם בתחום עליו הם מופקדים, ובמסגרתם לספרות מקצועית אליה הם מתוודעים. לעניין זה ראה את הילכת בודסקי [3] שהוזכרה לעיל (שם [3], בעמ' 437-438). אין אנו נדרשים להכריע סופית בנושא זה שכן בענייננו, כאמור, לא ביקשה הוועדה להסתמך על המאמר העדכני על סמך היכרותה בלבד, כי אם ביקשה התייחסותם של הצדדים אליו על דרך עדכונן של חוות-הדעת. עיון בפרוטוקול הדיון בוועדה מיום 28.6.2000 מלמד כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר להיותן של חוות-דעת כאמור משום "ראיה חדשה". ומכאן השאלה האם הייתה הוועדה מוסמכת לקבלה. 8. סעיף 28 לחוק הנכים קובע לאמור: "קציני תגמולים וועדות ערעור לא יהיו קשורים בדקדוקי דיון ובדיני ראיה, אלא יפעלו בדרך שתיראה להם כמועילה ביותר לבירור השאלות העומדות לדיון... ". יש לזכור כי ועדת הערעורים אינה בית-משפט אלא בית-דין מינהלי - ראה גם סעיף 5 לתוספת של חוק בתי דין מינהליים. גם בחוק אחרון זה נקבע כי בית-הדין לא יהיה קשור בדיני ראיות, וכי: "בכל ענין של סדרי דין שאין לגביו הוראות בחוק זה או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק" (סעיף 20 לחוק בתי דין מינהליים). בהתחשב במסגרת גמישה זו ניתן לקבוע כי אין מניעה עקרונית מן הדין לקבלת ראיה חדשה, גם אם לא עמדה היא בפני קצין התגמולים עובר לקבלת החלטתו. למותר לציין כי הסמכות לקבלת ראיה חדשה במקרה מתאים אין בה כדי לשנות את מושכלות היסוד של ההליך המינהלי וכי במקרה כזה תתאפשר למשיב בחינה יסודית של הראיה, גיבוש עמדה (ובמידת הצורך אף שינוי עמדה קודמת) והצגתה בפני ועדת הערעורים אשר מקיימת עליה ביקורת מינהלית. האם סעיף 35 לחוק הנכים, בהיותו סעיף ספציפי המתייחס להגשת ראיות חדשות, מחייב מסקנה אחרת וקביעה כי גם במקרה שהוועדה מבקשת התייחסות לידע רפואי מעודכן חייבת היא להתעלם מחידושים במדע הרפואה ולקבל החלטה על יסוד תשתית מקצועית חסרה ולא מעודכנת? לדעתנו סעיף 35 לחוק אינו שולל את סמכות הוועדה לקבל ראיה חדשה כאמור. מסקנתנו זו נסמכת על פרשנות הוראת הסעיף ומעוגנת בתכלית החקיקה. סעיף 35(א) לחוק הנכים קובע לאמור: "קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 33, 34, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה" (ההדגשה שלי - ע' פ'). לשון אחר, בסעיף 35 לחוק טמונה סטייה מן העיקרון של מעשה-בית-דין. הוראת הסעיף מקלה עם המבקש, נוכח מטרותיו הסוציאליות של החוק, באופן שאפילו ניתנה החלטה סופית, מוקנית הזכות להגשת בקשה חדשה בסייגים שנקבעו. ההוראה נועדה להקל עם המבקש ביחס לכללי הדיון המקובלים. ההוראה אינה מכוונת לשלילת כלים דיוניים וראייתיים שבאופן רגיל היו עומדים לצדדים ולטריבונל הדן בעניין בשלב שבו הדיון טרם הסתיים. 9. המשיב מוסיף ועומד על ההיבט התקציבי אשר תומך, לדעתו, בפרשנות לה הוא טוען. לטענתו יש לפרשנות אותה מציע המערער השלכה על מועד תשלום התגמולים. כלומר, אם תותר הגשת ראיה חדשה במסגרת הדיון בוועדת הערעורים ישולמו התגמולים לפי סעיף 18 לחוק ממועד הגשת התביעה. לשיטת המשיב יש לשלם את התגמולים (אם תוכר הנכות) מיום הגשת הבקשה לראיה חדשה לקצין התגמולים, כקבוע בסעיף 35(ב) לחוק הנכים. יוצא אפוא כי אם תידחה פרשנות המשיב, תהיה לכך השלכה תקציבית של ממש. קודם שנכריע בטענה זו נעמוד בתמצית על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה. מלכתחילה כלל הסעיף רק את ההוראה המופיעה בנוסח הנוכחי בסעיף קטן (א). הוראה זו מעגנת את הסטייה מן העיקרון של מעשה-בית-דין. בע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים (להלן - עניין מרידור [5]) עומד בית-המשפט העליון על כך שנוכח מטרותיו הסוציאליות של חוק הנכים, ניתן למבקש חופש כמעט בלתי מוגבל לחידוש הדיון. בית-המשפט הוסיף כי אם פרשנותו תביא לתוצאות מעשיות שקצין התגמולים לא יוכל לעמוד בהן יהיה על המחוקק לנסח את הסעיף מחדש (שם [5], בעמ' 798). ואכן, הצעת חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 6), תשל"א-1970 ביקשה להוסיף לסעיף 35 לחוק את ההוראה המופיעה בנוסחו הנוכחי של החוק בסעיף קטן (ב), הקובעת כי תשלום התגמולים על-פי החלטה חדשה אשר ניתנה על סמך ראיות חדשות יהיה מהיום שבו הוגשו לקצין התגמולים הראיות החדשות. הצעת חוק זו מאזכרת את עניין מרידור [5] ואת החשש מהצפת קצין התגמולים בבקשות חוזרות ונשנות, שכן מבקשי תגמולים "...יוכלו להגיש את ראיותיהם למקוטעין במטרה לשמור לעצמם עילה לדיון חוזר". גם בדברים שנאמרו במהלך הליכי החקיקה בכנסת מנומקת תכלית קביעת מועד תחילת הזכאות במניעת עיכובים בהגשת ראיות מצד הנכים או השהייתן (ד"כ 61 (תשל"א) 3076, דברי חבר-הכנסת שושנה ארבלי-אלמוזלינו - יושבת-ראש ועדת העבודה). רואים אנו אפוא כי תכלית החקיקה הינה איזון בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים, המחייבת לאפשר לנכה את "פתיחת" הדיון בעניינו גם לאחר מתן החלטה סופית בשל גילוין של ראיות חדשות, ובין החשש מפני ניצול לרעה של מתן אפשרות כאמור. חשש זה הביא לקביעה כי תגמולים יהיו משתלמים החל מיום הגשת הראיות החדשות, וזאת על-מנת לתמרץ מבקשי תגמולים להגיש את ראיותיהם במועד המוקדם ביותר. חשש זה אינו ישים במקרה בו טרם נתקבלה החלטה סופית בעניינו של המבקש. במקרה כזה לא נדרשת ה"פריווילגיה" שסעיף 35(א) לחוק מעניק שכן הדיון טרם נסתיים. ממילא גם השובר העומד בצדה - סעיף קטן (ב) בסעיף 35 לחוק - אין לו רלוונטיות. במהלך הדברים הרגיל זכאי המבקש אפוא לקבל את התגמול ממועד הגשת הבקשה שעדיין תלויה ועומדת. רואים אנו כי גם בהיבט אחרון זה התכלית החקיקתית אינה תומכת בטענה לפיה נשללת הסמכות לקבל ראיה חדשה. ודוק, אין אנו נדרשים, בנסיבות העניין, לקבוע באופן גורף כי קיימת למבקש זכות להגיש ראיות חדשות בדיון בפני ועדת הערעורים. די לנו אם נקבע כי כל עוד לא ניתנה החלטה סופית על-ידי ועדת ערעורים לא נשללה סמכותה לקבל, במקרה המתאים, ראיה חדשה שהיא בבחינת עדכון התשתית הרפואית המקצועית שצריכה להכרעתה. גם בקטגוריה אחרונה זו לא ניתנת הרשאה גורפת לקבל ראיות חדשות. ההחלטה מסורה לשיקול-דעתה של ועדת הערעורים על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. 10. מן הכלל אל הפרט: נסיבות מקרה זה אינן שגרתיות כלל ועיקר. התביעה לקצין התגמולים הוגשה בשנת 1991. החלטת קצין התגמולים ניתנה בשנת 1992. הערעור לוועדת הערעורים הוגש באותה שנה. חוות-הדעת הרפואיות הוגשו בשנים 1994-1996. בשל כך מצאה הוועדה בשנת 2000, קודם למתן החלטתה, כי ראוי שתהיה בפניה תשתית רפואית ומקצועית מעודכנת. הוועדה סברה כי נוכח התנגדות המשיב קיימת מניעה שבדין לקבלת חוות-דעת רפואיות מעודכנות. כפי שהבהרנו בפסק-דיננו מניעה כאמור אינה קיימת, ואנו סבורים כי צדקה הוועדה בכך שביקשה שתונח בפניה תשתית מעודכנת כאמור. מכך מתחייב כי אם יוכר המערער כנכה יינתן לו התגמול במסגרת הקבועה בסעיף 18 לחוק הנכים. גם בהיבט זה התוצאה אליה חותר המשיב - הגשת בקשה חדשה וקבלת התגמול (אם יוכר המערער) ממועד הגשת הבקשה לראיה חדשה - אינה מתחייבת מן הדין ואף אינה צודקת בנסיבות מקרה זה, בפרט נוכח התמשכותם של ההליכים, שאינה בעטיו של המערער. בנסיבות אלה יש לבטל את החלטת ועדת הערעורים ולהחזיר אליה את הדיון על-מנת שיתאפשר לצדדים להגיש חוות-דעת רפואיות מעודכנות. בסופו של ההליך תיתן הוועדה החלטה חדשה על סמך התשתית המלאה שתהיה מצויה בפניה. המשיב יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המערער בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סגן הנשיא י' גרוס אני מסכים. השופטת א' קובו אני מסכימה. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן. הגשת ראיותצבאראיות חדשותקצין התגמולים