1. כנגד המבקש הוגשה בקשה למעצר עד לתום ההליכים והוא שוחרר בתנאים, הכוללים "מעצר בית". הבקשה היא לשחררו כדי שיוכל להיבחן בבחינות הנערכות בסיום שנת הלימודים השלישית בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית בקריית אונו. מדובר בשישה מועדים בהם אמורות להתקיים שש בחינות, כמפורט בהודעה שמסר המבקש. 2. המשיבה מתנגדת לבקשה והיא מבקשת להציג לבית-המשפט חומר חסוי, שלא יוצג לפני המבקש או בא-כוחו, ואשר אינו קשור לחומר הראיות הנוגע לכתב-האישום שהוגש כנגד המבקש, אלא למסוכנותו של המבקש. המבקש מתנגד לבקשה וטוען כי אין המשיבה זכאית להציג חומר כאמור. 3. בשאלה האמורה, בדבר זכות המדינה להציג לבית-המשפט חומר חסוי במהלך דיון בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, ולצורך הוכחת מסוכנות הנאשם או לצורך הוכחת חוסר האפשרות לאפשר לו להשתחרר בתנאים, נחלקו הדעות בבית-המשפט העליון. בב"ש 70/86 גינדי נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 459 שלל כבוד השופט אלון את האפשרות האמורה בהחליטו כדלהלן: "מידע חסוי יש שמשמש הוא את בית המשפט בשעת הדיון בבקשת מעצר בעת השלב של ניהול החקירה, וזאת משום שייתכן שגילוי המידע בשלב מוקדם מדי עלול לשבש את הליכי החקירה... ... הנימוק האמור, המצדיק את חיסוי החומר בשלב ניהול החקירה, אינו קיים, כמובן, לאחר שזו נסתיימה... אין אני רואה מה הצדקה יש לשימוש בחומר חסוי לצורך הוצאת צו מעצר לאחר הגשת כתב-אישום. לדעתי, כשם ש'עשיית צדק'... מחייבת לאפשר, בעיצומה של החקירה, להשתמש בחומר חסוי לצורך מעצרו של חשוד כדי לא לסכל את החקירה בעודה באיבה, כך 'עשיית צדק' מחייבת שלא לעצור נאשם, לאחר שנסתיימה החקירה, על סמך חומר חסוי, ועל-ידי כך לשלול הימנו את זכותו היסודית להגן על עצמו ולבקר ולבדוק את הראיה החסויה ממנו. העילה למעצרו של נאשם בפלילים עד תום ההליכים היא בקיומו של חשש סביר וממשי של שיבוש הליכי המשפט; מדוע תישלל מן הנאשם האפשרות לבקר טיבה של ראיה, המצביעה, לטענת הפרקליטות, על קיומו של חשש כאמור לשבוש הליכי המשפט? אם לדעת התביעה קיים אינטרס ציבורי כה חשוב, המחייב חיסויה של הראיה שבידיה, עליה לבחור בקבלת חיסיון לראיה, מטעמים של אינטרס ציבורי, ולוותר על הגשתה לבית המשפט, כאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971". דעה אחרת כלולה בהחלטתו של כבוד השופט בך בבש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול [2], בעמ' 343-344. מבלי להתעלם מהחלטתו בב"ש 70/86 הנ"ל [1] של כבוד השופט אלון, ראה כבוד השופט בך לקבל את עמדת המדינה לפיה ניתן להציג מסמכים חסויים שיש להם רלוונטיות לשאלת המעצר או השחרור בערובה בקובעו כדלהלן: "עקרונית שותף אני לדעה, כי אין זה רצוי, שבית המשפט ירשה לאחד הצדדים להגיש לו חומר, שלצד השני נמנעת הגישה אליו. לכן אין להרבות בשימוש בפרוצדורה זו. אך ישנם מקרים בהם תחושת הצדק מחייבת יישומה של אפשרות נוהלית זאת. ... אמנם אין התביעה רשאית להגיש לשופט, לאחר הגשת כתב האישום, חומר לעיונו הבלעדי (אלא במסגרת דיון בתוקפו של צו חיסיון חתום על-ידי שר), כאשר חומר זה מתייחס במישרין לעבירות המיוחסות לנאשם. אולם אין כלל זה תופס ביחס למידע שהוא רלוואנטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם ואשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן. כך, למשל, אם ישנו בידי התביעה מידע בדבר נסיונו של הנאשם להשיג דרכון מזויף לשם הימלטות מהמדינה. הרצון של המשטרה ושל התביעה לשמור בסוד את פרטי החקירה הנוספת האמורה במטרה לא לסכל את גילויה ותפיסתה של כנופיית הזייפנים הינו מובן ולגיטימי; אך הוא הדין, מבחינת האינטרס הציבורי, בהבאת מידע זה לידיעת בית המשפט, אשר דן בשאלת המשך מעצרו של הנאשם או שחרורו בערובה. אותו עיקרון יכול לחול ביחס למידע בדבר כוונה להשפיע על עדים או לעבור עבירות נוספות. מובן שבהחליטו לעיין בחומר חסוי כאמור ובקובעו את משקלו הראייתי ייקח בית המשפט בחשבון, שלא ניתנה אפשרות לנאשם ולבא-כוחו להתייחס למידע זה ולנסות להפריכו". בבש"פ 2871/94 פרץ נ' מדינת ישראל [3], בפיסקה 5 לפסק-הדין, ציין בית-המשפט העליון, מפי כבוד השופט זמיר, כי: "מוסכם ומקובל, הלכה למעשה, כי בית המשפט מקבל בהליכי מעצר הרשעות קודמות וכן חומר חסוי". קביעה זו נסמכה גם על האמור בספרו של י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך א) [21], בעמ' 171. אגב, נראה כי במהדורה החדשה של החיבור הנ"ל, נשמטה ההערה בנדון. לעניין זה ראו גם בש"פ 142/90 פורטלאונה נ' מדינת ישראל [4], בו החליט כבוד השופט מלץ כדלהלן: "כבר פסקנו לא אחת, שבמקרה מתאים רשאי בית המשפט לעיין בחומר חסוי שנמנע מן הסנגוריה לעיין בו, כבר בשלב הדיון על הארכת המעצר... על פי החומר הנ"ל, אין ספק כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר ימלט מן הדין...". ראו גם בש"פ 6057/01 צ'ורני נ' מדינת ישראל [5], בו צוין כעובדה, מבלי שהתקיים כל דיון בעניין, שבית-המשפט עיין בחומר חסוי שהיה בכוחו להשפיע על ההחלטה האם להיענות לבקשה לעכב את יציאתו של נאשם מן הארץ. האפשרות לעיין בחומר חסוי לצורך בחינת אלטרנטיבה למעצר ומסוכנות נאשם הוכרה גם בפסיקתו של בית-משפט זה: ב"ש (י - ם) 2754/98 בנימין נ' מדינת ישראל [19]; ב"ש (י - ם) 1666/02 נתנאל נ' מדינת ישראל [20] (מפי כבוד השופט י' עדיאל). 4. בבש"פ 2857/01 מוגרבי נ' מדינת ישראל (להלן - עניין מוגרבי [6]), ציין בית-המשפט, מפי כבוד השופט ריבלין, כי השאלה האם ניתן להגיש חומר חסוי בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים לא זכתה למענה אחיד בפסיקת בית-המשפט העליון. באותו מקרה, נדונה השאלה האם זכאית המדינה להציג ראיה חסויה הקשורה לחקירת משטרה שהתנהלה לאחר שהעד המרכזי במשפטו של העורר (שהואשם ברצח) נרצח. לאחר הירצחו של העד, פנה העורר וביקש לעיין מחדש במעצרו עד תום ההליכים. במסגרת דיון זה ביקשה המדינה להגיש את תיק החקירה בעניין רצח העד כראיה חסויה. הכוונה הייתה שראיה זו תשמש את בית-המשפט לצורך החלטתו האם להיענות לבקשת השחרור בערובה. בית-המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה במקרה הנ"ל ופסק, כי: "אפילו אין החקירה החדשה הזו מכוונת כנגד העורר עצמו, עשוי גילוי פרטים מוכמנים מתוכה, לעורר או לאחרים, לסכל את השלמתה. אשר-על-כן אין מקום להתערב במקרה זה בהחלטתו של בית-משפט קמא שהשתכנע בנחיצות השמירה על חסיון חומר החקירה בשלב זה" (עניין מוגרבי [6], בעמ' 829). להחלטה הנ"ל משקל מיוחד בהיותה החלטה שניתנה במותב תלתא. ואולם, בצדק ציין בא-כוח המבקש כי החלטה זו עסקה בהיבט ספציפי של הסוגיה, והוא - חיסיון חומר שנאסף במהלך חקירה משטרתית. אכן, על פני הדברים נראה כי בית-המשפט לא ראה לנכון, בעניין מוגרבי [6], להכריע בין שתי הדעות הקיימות בפסיקת בית-המשפט העליון, והדגיש את העובדה שמדובר בחומר הנוגע לחקירה משטרתית שטרם הסתיימה. ניתן ללמוד על האפשרות להתייחס לחומר חקירה המצוי בידי המשטרה כאל ראיה חסויה מהוראת סעיף 15(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן - חוק המעצרים), שלפיה במהלך דיון בבקשה למעצר לצורכי חקירה רשאי בית-המשפט לעיין בחומר שלא נמסר לידי החשוד או סניגורו. 5. אגב, האפשרות להציג לבית-המשפט, בשלב הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, ראיה חסויה מפני הצד השני, אינה מיוחדת למדינה בלבד. על-פי הפסיקה הוכרה זכותו של נאשם להציג לבית-המשפט ראיות שבכוחן, לטענתו, לכרסם במשקל הראיות הלכאוריות שבידי המאשימה, וזאת מבלי שאותה ראיה תימסר לעיון המאשימה. לעניין זה ראו: ב"ש 1062/84 קוסטין נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 809; בש"פ 1628/90 אבו רקייק נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 315; בש"פ 597/93 הנ"ל [2], בעמ' 343-344. במקרה כזה מבוססת ההלכה האמורה על העיקרון שהנאשם זכאי שלא לחשוף את הגנתו לפני שנפתחת פרשת ההגנה במשפטו. זהו עקרון יסוד בדין הפלילי ועל כן ניתן לגזור ממנו את זכותו של הנאשם להציג לבית-המשפט, במהלך הדיון במעצרו, ראיה "חסויה". כפי שנראה להלן, במקרה דנן לא עלה בידי המשיבה לעגן את בקשתה בעקרון יסוד כלשהו או בהוראת דין אחרת. 6. בהחלטה בבש"פ 597/93 הנ"ל [2] לא הוברר מהו הבסיס הנורמטיבי לאפשרות הצגתו של חומר חסוי לבית-המשפט, בגדר דיון בבקשה למעצר או שחרור לאחר הגשת כתב-האישום, מבלי שהנאשם יהיה זכאי לעיין בו. ככלל, לא מוכרת במשפטנו האפשרות לטעון לחיסיונו של חומר מבלי שתוצא לגביו תעודת חיסיון על-פי הוראות סעיפים 44 או 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971. אינני סבור שהדיון בבקשה דנן, בקשתו של מי ששוחרר בתנאים מגבילים להקל את תנאי השחרור, שונה מכל דיון אחר במובן החובה לקבל תעודת חיסיון לגבי "ראיה" הרלוונטית לדיון האמור, אם לדעת המדינה אכן מדובר ב"ראיה" שדינה להיות חסויה. המונח "ראיה" ניתן כאן במרכאות, הואיל ובמסגרת ההליך דנן ניתן להציג גם "חומר שאינו קביל על פי אמות מידה פורמליות" (י' קדמי בספרו הנ"ל [22], בעמ' 182). כלומר, אם ברצון המשיבה להסתמך על חומר שהיא טוענת לגביו חיסיון, בין אם חיסיון לטובת המדינה ובין אם חיסיון לטובת הציבור, עליה להצטייד בתעודת חיסיון ערוכה כדין, אחרת לא תוכל לטעון טענה זו. אכן, יש ובהוראות חוק ספציפיות מוסדר העניין בדרך שונה. ראו, למשל, הוראת סעיף 6 לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, לפיה רשאי נשיא בית-משפט מחוזי לקבל ראיה חסויה שלא בנוכחות העציר וגם ללא תעודת חיסיון, ובלבד ששוכנע שגילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור. בדומה לכך כבר הוזכרה הוראת סעיף 15(ה) לחוק המעצרים. הוראה נוספת הראויה לציון בהקשר זה היא תקנה 13 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, הקובעת את סדר הדין המאפשר לבית-המשפט לקבל מידע ומסמכים מבא-כוח הרשות המינהלית, גם במעמד צד אחד. ואולם, בהיעדר הוראת חוק ספציפית, לא ניתן לטעון לחיסיונו של חומר הרלוונטי לדיון, שאחרת הייתה חובה להציגו לצד שכנגד אם מעוניינים להסתמך עליו, אלא אם כן קיימת תעודת חיסיון לגבי אותו חומר. אכן, כך גם ציין כבוד השופט אלון בב"ש 70/86 הנ"ל [1], כפי שהדברים צוטטו לעיל. ניתן לחזק מסקנה זו, ככל שהיא נוגעת לסוגיה הנדונה כאן, לרקע הוראות חוק המעצרים. ראינו כי בחוק זה הוספה במפורש האפשרות להציג לבית-המשפט חומר חסוי בשלב הדיון במעצר החשוד, טרם הגשת כתב-האישום. בהוראות הנוגעות לדיון במעצר הנאשם, לאחר הגשת כתב-האישום, לא נכלל הסדר שעניינו האפשרות להציג חומר חסוי (ולו לצורך בחינת המסוכנות וחלופת המעצר). עניין זה, לרקע הפסיקה שקדמה לחוק המעצרים, צריך להיחשב כהסדר שלילי ולא כלאקונה. עוד יוזכר, כי החלטתו של כבוד השופט בך בבש"פ 597/93 הנ"ל [2] ניתנה עוד בטרם חוקק חוק המעצרים. הד להשקפה האמורה, לפיה נדרשת תעודת חיסיון כאשר המדינה מבקשת להיזקק לחומר חסוי, נמצא בהחלטתו של כבוד השופט אור בבש"פ 666/97 מדינת ישראל נ' גוהרי (להלן - עניין גוהרי [9]). באותו עניין, בו נדונה בקשה למעצר עד תום ההליכים עקב הפרת תנאי שחרור, ביקשה המדינה להציג לבית-המשפט העליון חומר חסוי. לגבי חלק מהחומר ניתנה תעודת חיסיון על-ידי השר לביטחון פנים. לגבי חלק זה של החומר, ניתנה הסכמת המשיבים לכך שבית-המשפט יעיין בו. לגבי החומר שלא חסה בצלה של תעודת החיסיון, התנגדו המשיבים לכך שבית-המשפט יוכל לעיין בו ובית-המשפט קבע כי, בנסיבות אותו מקרה, אכן לא ראוי שבית-המשפט יעיין בחומר, שכן בשלב קודם של ההליך נזנחה הבקשה להציגו לבית-המשפט. בית-המשפט היה ער להחלטה בבש"פ 597/93 הנ"ל [2]. אכן, בעניין גוהרי [9] לא נשללה האפשרות העקרונית לעיין בחומר חסוי שאין עליו תעודת חיסיון, אך ההחלטה שם מחדדת את הקושי שבעיון שכזה וניתן ללמוד ממנה כי המדינה ראתה לנכון להוציא תעודת חיסיון, לפחות על חלק מהחומר. 7. המסקנה, לפיה כאשר המדינה טוענת לקיומו של חיסיון חומר המצוי בידיה ושיש לו רלוונטיות להליך משפטי עליה להציג תעודת חיסיון, עולה גם מפסיקתו של בית-המשפט הגבוה לצדק. כאשר מוגשת עתירה כנגד מעשה מינהלי כלשהו ובידי הרשות ראיות מינהליות שעל יסודן היא פעלה באופן שהעותר מבקש לשנותו, ומדובר בראיות חסויות, יש להציג תעודת חיסיון. במקרים אלה אם החיסיון עומד בתוקפו ולא מוסר בעקבות עתירה לגילוי ראיה, כי אז החומר החסוי אינו מובא לעיונו של בית-המשפט הדן בעתירה. מצב זה אינו "נוח", במקרים רבים, לעותרים, עד שלא פעם הצדדים מסכימים שבית-המשפט הדן בעתירה יעיין בחומר החסוי על אף קיומה של תעודת חיסיון (ולא לצורך הסרת החיסיון), כדי שיוכל לבחון את שיקולי הרשות. היה והעותר אינו מסכים לדרך האמורה, והחומר, כולו או חלקו, הוא חסוי, אין חומר זה מובא לידיעת בית-המשפט, אך במצב זה בית-המשפט צריך להניח, בהיעדר ראיות לסתור, כי הרשות פעלה כדין, בתום-לב ובסבירות (בג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים [10], בעמ' 718). לפיכך, לא אחת מעוניין דווקא העותר שבית-המשפט יעיין בחומר החסוי, כפי שהוסבר בפסק-דינו של כבוד השופט בך בבג"ץ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית [11], בעמ' 548-549 ובהחלטת כבוד השופט בך בבשג"ץ 497/88 שכשיר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית [12], בעמ' 538-539. כאשר דוחה העותר את ההצעה לפיה בית-המשפט יעיין בחומר החסוי, ונכשל בעתירתו לגילוי הראיה, לא יהיה זה ראוי שישנה עמדתו ויסכים, לאחר כישלונו האמור, לכך שההרכב הדן בעתירה לגופה יעיין בחומר (בג"ץ 672/88 לבדי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית [13], בעמ' 236-237; בג"ץ 513/85 נזאל נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון [14], בעמ' 658-659). 8. דא עקא, שהוצאת תעודת חיסיון על המידע שהמשיבה מעוניינת להמציא לעיון בית-המשפט במקרה דנן תשמוט את הקרקע מתחת לאפשרות הצגת החומר, שהרי המידע שיש עליו תעודת חיסיון חסוי גם מעיני בית-המשפט (בכפוף להליך של גילוי ראיה). במצב כזה, במובחן מהמקרים שתוארו בסעיף 7 לעיל, אין, לכאורה, למבקש אינטרס שבית-המשפט יעיין, בהסכמה, בחומר החסוי, שכן לא מעשי הרשות הם העומדים למבחן משפטי, אלא נדונה בקשת המבקש, שלכאורה גוברים סיכוייה להתקבל דווקא אם בית-המשפט לא יעיין בחומר החסוי. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שגם בהליך כגון דא, אם תוגש תעודת חיסיון, יהיה על בית-המשפט להניח לטובת הרשות ששיקוליה בהתנגדותה לבקשה הם שיקולים ראויים, ובמקרה כזה יהא למבקש אינטרס להסכים לכך שבית-המשפט יעיין בחומר החסוי. 9. המשיבה מעוניינת שהחומר החסוי ישמש לשכנוע בית-המשפט כי אין להיעתר לבקשת המבקש. לא למותר לציין, כי מדובר בעניין הכרוך בהגבלת חירותו של המבקש ובפגיעה בזכויות יסוד שלו. במצב זה, על המשיבה להצביע על בסיס נורמטיבי ברור ומוצק לקיום זכותה להציג לפני בית-המשפט חומר חסוי. אילו הייתה המשיבה הולכת ב"דרך המלך" של הוצאת תעודת חיסיון, היה עליה לבחור בין ויתור על החיסיון והצגת החומר לעיונו של המבקש, לבין הימנעות מעשיית שימוש בחומר זה (בכפוף לאפשרות של הסכמת המבקש להצגת החומר). אינני רואה כיצד יכולה המשיבה לעקוף מגבלה זו ולטעון, בהיעדר תעודת חיסיון, כי מדובר בחומר חסוי. גם אינני רואה כיצד להכשיר מהלך דיוני של הצגת ראיות במעמד צד אחד ללא הסמכה חוקית מפורשת לנקוט בדרך זו. כאמור, המחוקק הסדיר במקרים מסוימים, כגון בהליך של מעצר מינהלי, את האפשרות האמורה, אך ההליך דנן אינו נמנה עם אותם מקרים שהוסדרו, והמשיבה לא הציגה לפניי כל בסיס חוקי לבקשתה. אין לשכוח כי נקודת המוצא היא שכל נתון המוצג בבית-המשפט הוא גלוי והצד שכנגד יכול להתמודד עמו. סטייה מנקודת מוצא זו היא פגיעה בכללי הצדק הטבעי ולא תיתכן ללא הוראת חוק מפורשת המתירה זאת או ללא התבססות על עיקרון משפטי בעל משקל. אינני מתעלם מהקושי הטמון במצב הדברים, לפיו בידי המדינה חומר (מודיעיני או אחר) שיש לו השלכה ישירה על שיקולי בית-המשפט לעניין מסוכנות או לעניין חלופת המעצר, ושקיים אינטרס ציבורי לגיטימי שלא ייחשף לעיני הנאשם (העצור או המשוחרר בערובה). ואולם מאידך, אינני סבור כי העובדה שמתנהלים הליכים בגדר בקשות למעצר או לשחרור בערובה, לאחר הגשת כתב-האישום, יכולה להיות "מנוף" לעשיית שימוש, אגב אותם הליכים, בחומר המצוי בידי המשיבה, שאלמלא הליכים אלה אין הוא משמש את הרשות לצורך הגבלת חירותו של אותו אדם (דהיינו לא מוגשת על יסודו בקשה למעצר מינהלי, או לא מוצאים צווי חירום שונים שבסמכות הרשות להוציאם). המהלך בו נוקטת המשיבה הוא מעין "קיצור דרך", שלא ברור הבסיס המשפטי שלו. 10. ודוק, ייתכן שקיים סייג לאמור לעיל, ברוח פסק-הדין בעניין מוגרבי [6], כאשר מדובר בחומר חקירה, שחוסה תחת כנפי החיסיון שמקורו בהוראת סעיף 15 לחוק המעצרים, עליה ניתן לבסס את העיקרון הרחב יותר, שאין זכות לעיין בחומר חקירה בטרם הגשת כתב-אישום. לגדר עניינים אלה ניתן יהיה לשייך מצבים טיפוסיים רבים, כגון כאשר המשטרה חוקרת עבירות אחרות המיוחסות לנאשם שבית-המשפט דן בסוגיית מעצרו. אגב, זו גם הדוגמה שהובאה על-ידי כבוד השופט בך בבש"פ 597/93 הנ"ל [2], כאשר התייחס ל"חקירה נוספת" בחשד שנעשה ניסיון להשגת דרכון מזויף, להשפיע על עדים או "לעבור עבירות נוספות". אפשרות זו גם מתיישבת עם הכלל לפיו ניתן לעיין ברשימת התיקים התלויים ועומדים שטרם הוגש בהם כתב-אישום (מבדי"ם). ואולם, במקרה דנן לא נטען שכך הם פני הדברים. המשיבה לא נימקה את בקשתה בכך שמדובר בהליכי חקירה קונקרטיים כלשהם וכי חשיפת החומר עלולה להביא לשיבוש חקירה. בהיעדר טיעון מפורש כזה אין לפניי כל אינדיקציה לכך שאכן החומר החסוי ניתן להגדרה כ"חומר חקירה". 11. למען השלמת הרקע המשפטי הרלוונטי, ראיתי לנכון לציין קיומה של סיטואציה נוספת, בגדרה הכיר בית-המשפט העליון בזכות הרשות להציג חומר חסוי לפני גורם שיפוטי. הכוונה לדיונים המתנהלים בוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר. לעניין זה ראו, למשל, עע"א 2/87 ועדת השחרורים נ' סויסה [15] והאסמכתאות המובאות שם; בג"ץ 4315/95 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים של גוש צפון [16], בעמ' 519. ואולם, אינני סבור שניתן ללמוד גזירה שווה מהלכה זו לענייננו. ראשית, בעניינו של אסיר לא עומדת לו חזקת החפות ובית-משפט מוסמך גזר את עונשו, כך שנקודת המוצא היא שחירותו נשללה כדין. שנית, אין מדובר בהליך משפטי, כגון ההליך דנן, המוסדר בדבר חקיקה ספציפי (חוק המעצרים), שאינו כולל כל הוראה בדבר האפשרות לעיין בחומר חסוי. על משמעות עובדה זו, שאינה בגדר לאקונה, כבר עמדתי לעיל. 12. העולה מן המקובץ הוא, שעל המשיבה היה לעגן את בקשתה לעיון בחומר חסוי בהוראת חוק המתירה זאת, שכן משמעות קבלת הבקשה תהיה חריגה מכללי ההגינות והצדק הבסיסיים. למצער היה על המשיבה להצביע על עיקרון משפטי בעל משקל שבכוחו להתגבר על זכותו הבסיסית של בעל-דין להיות מודע לנתונים המובאים בעניינו לבית-המשפט. לחלופין, היה על המשיבה להציג תעודת חיסיון. המשיבה לא עשתה כן. כל שטענה הוא, שבידה חומר חסוי. לא התלווה לכך פירוט (גם אם כללי בלבד) של טיב החומר. האם ניתן להגדירו, למשל, כ"חומר חקירה" שעניינו חקירה המתנהלת על-פי דין כנגד המבקש, שאז, לכאורה, באנלוגיה להוראת סעיף 15 לחוק המעצרים, ניתן היה לעיין בו כחומר חסוי מעיני המבקש. אין די באמירה סתמית שמדובר ב"חומר חסוי", בהיעדר תעודת חיסיון ובהיעדר מקור חוקי לאפשרות הצגתו כחסוי. 13. התוצאה היא, שאינני רואה לנכון לעיין במה שכונה "חומר חסוי". 14. נותר לדון בבקשה לגופה. כאמור, המבקש שוחרר ל"מעצר בית". אכן, החלטת כבוד השופט טירקל בבש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל [17] לא קבעה במפורש כי קיימת עילת מעצר כנגד המבקש, ולא קבעה במפורש את דבר מסוכנותו. עמדה על כך כבוד השופטת שטרסברג-כהן בהחלטתה בבש"פ 5596/02 פדרמן נ' מדינת ישראל [18], בפיסקה 3 לפסק-הדין, ואולם, כאמור בהחלטה אחרונה זו, "...ברור מן החלק האופרטיבי של ההחלטה [הכוונה להחלטתו של כבוד השופט טירקל - צ' ז'], כי השופט מוצא לנכון 'להפיג את סכנתו' של פדרמן על-ידי חלופת מעצר ב'מעצר בית' בצירוף ערובות מתאימות". מכאן שקיימת סכנה מצד המבקש, עד כי היה צורך להגביל בצורה חמורה את חופש התנועה שלו. מאידך, נקודת המוצא במקרה דנן היא, שהמבקש שוחרר ולא נמצא הכרח לכלוא אותו מאחורי סורג ובריח. במצב זה, כאשר על כף המאזניים מצויה האפשרות שעמל שנת לימודים שלמה ירד לטמיון; כאשר מדובר בבקשה שעניינה שש יציאות מהבית למוסד האקדמי בו למד המבקש לפרקי זמן לא ארוכים; כאשר בעבר הסכימה המשיבה ליציאת המבקש לחתונת גיסתו (ב"ש 1586/02, החלטה מיום 21.7.2002) - אני סבור שניתן להיענות לבקשה. 15. אני מקבל את הבקשה ומתיר למבקש לצאת לבחינות סוף השנה במקצועות דיני קניין, דיני ילדים, משפט בינלאומי, דיני עבודה, אתיקה מקצועית ודיני ראיות, שתתקיימנה בקריה האקדמית בקריית אונו. המבקש יהיה מלווה מצאתו מביתו ועד לאולם הבחינה, ובדרך חזרה, על-ידי אחד הערבים שנקבעו בהחלטת כבוד השופטת מ' מזרחי מיום 27.6.2002 ויעשה דרכו ישירות מביתו אל מקום הבחינה וחזרה. היתר זה מתייחס לבחינות האמורות להתקיים ביום 19.8.2002 שעה 09:00 וביום 20.8.2002 שעה 09:00 לגבי יתר הבחינות - מיד כשייודע למבקש מועד קיומן, ימסור על כך הודעה לבית-המשפט ולבא-כוח המשיבה. בהיעדר הודעה כאמור - לא יהיה המבקש רשאי לצאת לאותן בחינות. הגשת ראיותראיות חסויות