1. בפני בקשה המבקשת להורות על החזר אגרה מחמת שומת יתר. נימוקי הבקשה הם כדלקמן: המשיבות הפורמליות 6-13 הגישו תביעה נגד המבקשת ומשיבות פורמליות 2-3 לחייבן לשלם להן סך של 6,250,000 ₪, כפיצוי בגין נזקים שלטענתן נגרמו להן כתוצאה מתקלה שאירעה בפורק מס' 5 בנמל חיפה, כמתואר בכתב התביעה מטעמן. המבקשת הגישה כתב הגנה מטעמה, בו הכחישה את אחריותה לנזקים הנטענים, את עצם קרות הנזקים ואת גובהם. במקביל להגשת כתב ההגנה, הגישה המבקשת הודעה לצדדים השלישיים, המשיבות 2-5 לבקשה (להלן: ההודעה), במסגרתה טענה כי אם תמצא אחראית ותחויב בתשלום כלשהוא לתובעות, הרי שהיא זכאית כלפי הצדדים השלישיים ו/או מי מהם לשיפוי ו/או לפיצוי ו/או להשתתפות במלוא הסכום שתחויב בו, ולמצער בחלקו, מהנימוקים המפורטים בהודעה. הנה כי כן, לטענתה, הסכום הנתבע בהודעה שווה לסכום שייפסק נגדה בתביעה העיקרית, אך כיום אינו ניתן להערכה, והוא לבטח אינו סכום קצוב. לכן, יש לחייבה בתשלום אגרה לפי תקנה 3(א) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח - 1987 (להלן: התקנות). בעת הגשת ההודעה, חייבה גזברות בית המשפט את המבקשת בתשלום אגרה בהתאם לאמור בסעיף 3(א) לתוספת הראשונה, כאילו סכום ההודעה זהה לסכום התביעה העיקרית, דהיינו 6,250,000 ₪ והיא נדרשה לשלם 78,301 ₪. המבקשת העלתה את תמצית טענותיה בפני הגזברות, אך זו סירבה לקבל את ההודעה אלא אם ישולם לה מלוא הסכום הנדרש. לפיכך, היא עותרת להשבתו, ולחייבה בתשלום סך של 2,652 ₪ בלבד, כמצויין בפרט 3 (ב) לתוספת הראשונה לתקנות. 2. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) מתנגדת לבקשה מהטעמים הבאים: א. לטענתה, אין הבקשה עונה על התנאים הקבועים בתקנה 15 (א) לתקנות, לענין השבת אגרה בשלמותה. ב. לגופו של ענין, כאשר נתבע מבקש רשות לשלוח הודעה לצד שלישי, הוא פותח למעשה חזית תביעה נוספת כלפי נתבע אשר לא היה צד להליך. מדובר למעשה בתביעה חדשה, כאשר היתרון היחיד לנתבע הוא כי שתי התביעות תתבררנה יחדיו. הודעה כנגד צד שלישי אינה חייבת לכלול את מלוא סכום השיפוי, ותפקידו של הנתבע לשום את הסכום הנדרש על ידו בהודעה לצד השלישי בהתאם למערכת היחסים ביניהם. שאם לא כן, יווצר מצב שגוי לפיו כל נתבע ידרוש באופן אוטומטי שיפוי כספי מלא מצדדים שלישיים שונים, מבלי לתת את הדעת לגובה השיפוי האמיתי המגיע לו. ג. למבקש יש למעשה אפשרות אחרת לשיפוי, וזאת באמצעות הגשת תובענה כנגד צד שלישי בהסתמך על פסק הדין שינתן נגדה, ואז תשלם המבקשת את סכום האגרה לפי גובה השיפוי שהיא דורשת. במקרה שלפנינו היא דורשת שיפוי מלא, ולכן יש לשום את תביעתה במלוא סכום התביעה. ד. הסכמה לעמדת המבקשת תיצור מצב משפטי שגוי, לפיו שתי תביעות בגין אותו סכום נישומות באופן שונה, מצב שאינו הוגן כלפי הצד השלישי, אשר תשלום אגרה בגין תביעה נגדו מהווה מסננת ראשונה להגשת התביעה, בדיוק כשם שמסננת זו עמדה כנגד הנתבע בהליך הראשי. 3. א. המשיבה מס' 5 מתנגדת אף היא לבקשה, ומצטרפת לטעמי המדינה. ב. בנוסף לכך נטען כי נוסח כתב התביעה מלמד על כך כי מדובר בתביעה כספית במהותה על מלוא הסכום הנדרש, וממילא קצובה גם תביעה של המבקשת לשיפוי ו/או לפיצויים ו/או להשתתפות בגין סכום זה. הטענה כי מדובר בסכום קצוב עולה אף מהנזקים להם טוענת התובעת בכתב התביעה. ג. מעצם טיבה של תביעה משפטית שלא ניתן לדעת בתחילת ההליך מהו הסכום שייפסק בסיומו, אך הלכה פסוקה היא כי החיוב באגרה חל ביום הגשת התובענה על בסיס הסכום הנתבע. ד. המבקשת ביקשה להגן על עצמה ותבעה את הסכום המירבי בו היא עלולה להתחייב. זהו הסיכון שלקחה המבקשת על עצמה, וזהו הסיכון בגינו היא חבה באגרה. 4. א. המבקשת הגיבה לטענות המשיבות, חזרה על טענותיה, ובעיקר עמדה על כך כי היא אינה תובעת סכום קצוב, בעיקר מאחר שאינה יכולה לדעת בשלב זה מהו הסכום שייפסק נגדה. ב. עוד טענה כי פיצול ההליכים אינו פתרון הולם במצב זה, מסיבות שונות, וביניהן, החשש לפסיקות שונות בשתי התובענות, חשש ממעבר תקופת ההתיישנות, וכן חסכון בזמנם של כל הצדדים, העדים ובית המשפט. ג. כן טענה כי השיפוי הנדרש הוא שיפוי מלא, ואין לה כל אפשרות לטעון לשיפוי חלקי במקרה זה, בו היא טוענת להעדר חבות. ד. כמו כן, לא נכון לדרוש פעמיים אגרה, בסכום של מאות אלפי ₪ בגין אותו שירות, כאשר שתי התביעות מנוהלות עם אותו סיפור עובדתי, אותו שופט, אותם עדים במסגרת אותו הליך. ה. המטרה של סינון תביעות מופרזות הוא משני . ו. השונות הקיימת בין תביעה עיקרית לבין הודעה לצדדים שלישיים מחייבת את המסקנה כי לא ניתן להטיל על שני הליכים אלה חסמים זהים. ההודעה לצד שלישי היא חלק מזכותו של נתבע להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו בנסיבות בהן הוא סבור כי החבות היא למעשה של אחר. שונות זו הביאה את מחוקק המשנה לקבוע חסמים שונים לסוגים שונים של תביעות, הבאים לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 3 לתוספת הראשונה לתקנות. 5. בדיון שהתקיים בטענות הצדדים, חזרו הצדדים על תמצית טענותיהם, והתובעות, אשר השאירו את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אף הוסיפו טענה נוספת לפיה אין זה המקרה בו התובעות מחזיקות בראיות, והנתבעים הם אלה שנגררים לבית המשפט, אלא ענין בו המודיעה והנמלים מחזיקים בחומר הראיות, והתקלה אירעה במתקן הנמצא בתוך הנמל ובשליטתו. המבקשת אף הודיעה כי הציעה לשלם את האגרה לאחר שבית המשפט יתן פסיקתו נגדה. דיון 6. נקודת המוצא היא כל הליך משפטי מחויב באגרה. חובת תשלום אגרה נקבעה בסעיף 2 (א) לתקנות: "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה ואגרת הפרוטוקול כאמור בתקנה 12א, או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה". הטעם לחיוב באגרות ותכליתן נידונו בהרחבה בפסיקה. "התכלית העומדת בבסיס תשלום האגרה היא מימון ההתדיינויות בבית המשפט, והחובה לשלמה נועדה לשרת את כלל המתדיינים, בפועל או בכוח (בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742, 749 (הרשם מרזל)). תכלית נוספת היא מניעת הגשתן של תביעות בסכומים מופרזים (רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נז(1) 717, 720 (המשנה לנשיא לוין); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993), פ"ד נט(1) 642, 648 (השופט גרוניס)). חרף האמור, אין שערי בית המשפט ננעלים בפני בעל דין, שאין בידו לעמוד בתשלום האגרה. בעל דין כזה יכול שיזכה בפטור מתשלום האגרה - כולה או למצער חלקה - על פי המנגנון הקבוע בתקנה 13(ב) לתקנות, בו ידובר להלן. מנגנון זה נועד להשגת האיזון בין האינטרסים הציבוריים הנזכרים לבין זכותו של הפרט לפנות לערכאות (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(4) 721, 723 - 724 (הרשם השופט מרזל); תורת הפרוצדורה האזרחית, בעמ' 34 - 35), ואף יובטח כי הפגיעה בזכות הפנייה לערכאות תהא לפי האמור בפסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קרי שתהא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (ד"ר ש' לוין פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (תשס"ג) 4)".(רע"א 10498/06 מגדלי ישי חברה לבנין בע"מ- בפירוק נ' עיריית תל אביב- יפו ואח', תק-על 2007(1) 1156, 1158 (2007)). לא למותר לציין כי המבקשת אינה סובלת מחסרון כיס, והבקשה אינה מושתת על חוסר יכולתה לשלם את האגרה. ההלכה היא כי יש להתייחס אל הודעה לצד ג' כאל תביעה בפני עצמה, וטענתה של המבקשת כי בית המשפט נהנה מתשלום שתי אגרות באותו הליך, לא זו בלבד שהיא מנוגדת לתפיסה הבסיסית של ההודעה לצד שלישי, אלא אף אינה מדויקת. הודעה לצד שלישי מסרבלת את ההליך, מאריכה ומסבכת אותו, ולא אחת מתרחב ההליך גם למשלוח הודעות לצדדים רביעים ועוד. "משלוח הודעה לצד שלישי כמוה כתובענה, אלא שנתבע שבחר לשלוח הודעה במקום לתבוע בדרך הרגילה, זוכה עקב כך ביתרון, שתביעתו נגד הצד השלישי תסופח אל התביעה שהוגשה נגדו, ויכול שתתברר ביחד עמה... בעל דין העלול להפגע הוא על הרוב התובע המקורי, שברור תביעתו עלול להשתהות עקב סיפוח התביעה החדשה, ואילו הצד השלישי, אף אם לא ייתבע על דרך של הודעה לצד שלישי, יכול שיתבע תמיד על ידי הנתבע בדרך תובענה רגילה". (ראה בר"ע 100/73 דוד הורוביץ נ' מתיתיהו ויכר ו- 3 אח', פ"ד כז(2) 751, 753-754 (1973); כן ראה ת.א. (י-ם) 1089/89, המרצה 1616/91 ג'ולייט טובול נ' טחנת ירושלים בע"מ ואח', ( ניתן ביום 1.12.91)). הפרוצדורה של מתן הודעה לצד שלישי מיועדת לשמש שתי מטרות: המטרה הראשונה היא כי הצד השלישי יהא קשור בהכרעה שתיפול במשפט שבין התובע והנתבע ולא יוכל לחלוק עליה, והמטרה השניה היא, שגם הפלוגתה שבין הנתבע ובין הצד השלישי תבוא על פתרונה תוך כדי הדיון בתביעת התובע נגד הנתבע, או לפחות בסמוך לו ולא תידחה לזמן אחר. (ראה י' זוסמן בספרו, "סדרי הדין האזרחי", מהד' שביעית 1995, עמ' 635). 7. סכום שאינו ניתן להערכה. לטעמי, יש ממש בטענת המבקשת כי בשלב משלוח ההודעה לצדדים השלישיים מדובר בתביעה על תנאי כנגד הצדדים השלישיים, כי לא מן הנמנע שהתביעה העיקרית תדחה, וכי אין באפשרותה של התובעת להעריך את הסכום המדויק הנתבע מהצדדים השלישיים. נשאלת השאלה, האם זכאית המבקשת אשר מכסה עצמה מפני סיכון לפיו תחויב במלוא הסכום הנתבע, בעצם משלוח ההודעה, לשלם אגרה מופחתת בשל העדר יכולת, אמיתי ככל שיהיה, לקבוע את הסכום הנתבע מהצדדים השלישיים. טענות דומות לאלה של המבקשת, לפיה אין עסקינן בסכום קצוב אלא בסכום שאינו ניתן להערכה בעת הגשת התביעה, כי מדובר בתביעה על תנאי, וכי ההליך אינו מביא לחסכון בהוצאות הנתבע, נדונו בספרו של זוסמן, אשר הפנה להמרצה 179/56, ע"א 258/56 (פס"ד י' 1997; פסקים כ"ו 326). "כאן מנה בית המשפט מטרה נוספת, שלישית, והיא, לחסוך לנתבע את ההוצאות הכרוכות בהגשת תביעה נפרדת נגד הצד השלישי. אך בעד משלוח ההודעה לצד בשלישי משלם הנתבע אותה אגרה ממש הנגבית בעד הגשת התביעה, ולא ברור מהו החיסכון בהוצאות. בהיותה תביעה על דרך של הודעה לצד שלישי תביעת שיפוי, הרי זו בהכרח תביעה על תנאי, שכן אם יצא הנתבע ששלח את ההודעה פטור, ממילא אין הצד השלישי הנתבע על ידו חייב בשיפוי, ראה ע"א 145/71 (פס"ד כ"ה(2) 457); ע"א 296/71 (פס"ד כ"ה(2) 632)". (שם, הערת שוליים 1 בעמ' 635- 636). בע"א 145/71 מרים ורמבנד נ' מנדל אגולסקי, עו"ד ואח', פ"ד כה(2) 457 התייחס בית המשפט לקיומם של עניינים רבים בהם יאכוף בית המשפט חבותו של אדם, אף אם נתבע לפני שהגיע זמנה. "תביעת שיפוי על דרך של הודעה לצד שלישי, לפי תקנה 283 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963, היא דוגמה לכך; הנתבע תובע מהצד השלישי שיפוי בטרם יתחייב הוא בתשלום לתובע. במקרה כזה ייתכן גם שתביעת התובע נגד הנתבע תידחה, וממילא ייצא הצד השלישי, נתבעו של הנתבע פטור. האפשרות לתבוע שיפוי לפני שהנתבע שילם לתובע אינה נובעת דווקא מסדר דין מיוחד זה, של תביעה דרך הודעה לצד שלישי, אלא נובעת היא מן הדין המהותי, הקובע את מידת חבותו של הצד השלישי, והא ראיה, שמי שיכול היה לתבוע שיפוי בדרך הודעה לצד שלישי, יכול לתבוע כך גם לפני ששילם הוא עצמו, בדרך תובענה רגילה". (שם, עמ' 461). ניתן לסכם ענין זה ולומר כי אכן, הסכום הנתבע בהודעת לצד שלישי אינו ניתן להערכה במובן זה שאין למודיע אפשרות לדעת בעת משלוח ההודעה אם הסכום הנתבע יהווה בסיס לחיוב, אך הוא סכום קצוב במובן אחר. כאשר עסקינן בתביעה כספית, הסכום הנקוב בהודעה הוא הסכום המקסימלי המהווה את סיכונם של המודיע ושל הצד השלישי, הסכום שעל הצד השלישי להתגונן מפניו, וסביר להניח כי זה גם הסכום על פיו יידרש לשלם שכ"ט. יתר על כן, אם יזכו התובעים בתביעתם והמודיע בהודעתו, יתקבל פסק דין המחייב את הצדדים השלישיים לשלם את הסכום המקסימלי, ללא צורך בנקיטת הליך נוסף. 8. פתרונות אפשריים. פתרון אפשרי לבעייתיות המובנית בהודעה לצד שלישי עלה ברע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' זלמן ליבוביץ ו-21 אח', פ"ד מו(3) 414 , בעמ' 416-417, שם נדרש כב' השופט לוין לשאלה, אשר הועלתה על פניה במטרה לאפשר למודיע לחסוך באגרה, והשאיר למעשה בצריך עיון את השאלה, אם במקרה המיוחד של הודעה לצד שלישי, ניתן להסתפק בסעד הצהרתי בלבד, במקום בסעד כספי. נראה שכב' הש' לוין היה ער לבעייתיות המיוחדת בהודעה לצד שלישי. "יכולתי לסיים כאן את החלטתי אלמלא ראו הנתבעים להתייחס לשאלה אם יש מקום לתבוע בהודעה לצד השלישי סעד הצהרתי בלבד במקום לתבוע מיד את הסעד האופרטיבי, לכאורה לא הצביעו הנתבעים על קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק קבלת סעד הצהרתי והאסמכתאות שצוטטו על ידיהם אינן תומכות בטענה "שנטיית הפסיקה החדשה של בית המשפט העליון היא לאפשר לבעל דין לבקש הצהרה על חובה והפרתה וזאת בהליך נפרד מן ההליך בו יתבקש, בשלב שני, אם יתבקש סעד אופרטיבי"; ראה לאחרונה, למשל: רע"א 1810/90 פד"י מד(737 (2). האינטרס של חסכון בתשלום האגרות, כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי, אך איני רוצה לקבוע מסמרות בענין המיוחד שלפני שידון, ללא ספק, על ידי בית המשפט המחוזי, אם תוגש לו בקשה מתאימה ואשר לפניו אולי יוכלו הנתבעים להצביע על אינטרסים לגיטימיים אחרים המצדיקים סעד של הצהרה בלבד בהודעה לצד שלישי". (ראה גם ספרו של אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהד' שביעית, עמ' 396). עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי משלוח הודעה לסעד הצהרתי בלבד תאריך את ההתדיינות בין הצדדים, ותוביל לצורך להגיש תביעות נוספות באותו עניין, תוצאה שאינה תורמת לחסכון בזמן ובהוצאות של כל הצדדים, לרבות בית המשפט. בענין אחר איפשר בית משפט זה למודיע לתקן את הודעתו לצדדים שלישיים, ולשלם אגרה לפי הסכום המוקטן. (ההליך אוזכר בבש"א (חיפה) 14180/06 שטיין מיכאל ואח' נ' "ריגי" חברה לבניין ואח', תק-מח 2006(4) 5321, 5322). ככלל, שללה הפסיקה אפשרות זו, בין השאר מאחר שתפקידה של אגרת בית המשפט היא גם לשמש מחסום ראשוני מפני תביעות מופרזות בסכומן, כפי שנקבע בע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ ואח', פ"ד נט(1) 642, בעמ' 648-649: "שאלה אשר עלתה לדיון לא אחת היא, מהו הבסיס לחישוב האגרה כאשר התובע מקטין את הסכום הנתבע לעומת הסכום המקורי עליו העמיד את תביעתו. בטרם ניתן פסק הדין בעניין סיס לא זכתה הסוגיה למענה בפסיקת בית המשפט העליון, ואילו פסיקת הערכאות האחרות בנושא זה התאפיינה בחוסר אחידות. גישה אחת, קבעה כי יש לעדכן את האגרה לאור שינוי סכום התביעה (ראו, ה"פ (י-ם) 594/98 מדינת ישראל נ' בן יקר (לא פורסם)). כלומר, על פי השקפה זו אין להיצמד לעניין האגרה לסכום התביעה המקורי, ואם הסכום מוקטן לפי בקשת התובע יש לערוך חישוב מחודש של סכום האגרה. לפי גישה אחרת, יש להותיר את האגרה באותו שיעור, קרי, כנגזרת של סכום התביעה המקורי, אף אם סכום התביעה קָטֵן (ראו, בש"א (חי') 8656/98 מי עמי בע"מ נ' עמותת בית אל זכרון יעקב (לא פורסם)). הסוגיה הוכרעה לבסוף על ידי בית משפט זה בעניין סיס. כפי שציינו לעיל, ההלכה הינה כי האגרה אשר חייב התובע לשלם מחושבת לפי סכום התביעה ביום הגשתה, אף אם בהמשך מקטין התובע את סכום תביעתו. בית המשפט חזר על הלכה זו בע"א 4453/02 מדינת ישראל נ' רואש שיווק סיגריות בע"מ (טרם פורסם). הטעם המרכזי העומד מאחורי גישה זו הוא מתן תמריץ לתובע לקבוע את תביעתו מלכתחילה על סכום ריאלי. הגשתה של תביעה בסכום מופרז יכולה לנבוע משיקול קר ומניפולטיבי של התובע. אפשר שהתובע מעריך כי תביעה בסכום גדול תטיל אימה על הנתבע (הלכת סיס, עמ' 720, ג'-ד') ותביא ללחץ פסיכולוגי עליו. יתכן שהתובע מקווה כי סכום התביעה, אף שמופרז הוא וחסר בסיס, ישמש כנקודת מוצא למשא ומתן לפשרה או אף להצעת פשרה מצידו של בית המשפט. במילים אחרות, תובע יגיש תביעה מופרזת וישלם בגינה את המחצית הראשונה של האגרה כמעין השקעה שסיכון מועט בצידה. אם יתברר לו, קודם למועד בו עליו לשלם את המחצית השנייה של האגרה, כי נכשל, שכן הסכום המופרז לא השיג את מטרתו, יוכל לעתור להקטנת סכום התביעה למסגרת הסבירה ולקבל חזרה את "השקעתו". פרשנותה של הפסיקה להסדר שבתקנות האגרות באה למנוע מצב דברים זה. לאור עמדת הפסיקה, על המבקש להגיש תובענה לבית המשפט לשקול בזהירות מהו הסעד לו יעתור, ומהו הסכום אותו יתבע. אין סיבה שפרשנותם של דיני האגרות תתרום להגברת השיקול המניפולטיבי בהגשת תביעה ולכך שתובע יעריך כי הוא נוטל סיכון כספי קל ביותר שעה שהוא מגיש תביעה מופרזת." (ראה גם רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח (6) 193; רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז (1) 717; רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ נ' א.ב.ג.ל. בנייה ויזמות בע"מ ואח', תק-על 2005(3), 2712, עמ' 2714). שונה הדבר מקום שמדובר בנתבע, שאינו יכול לצפות מראש את היקף הסכום בו יחוייב, אפילו הוא מחזיק ברוב המסמכים הרלוונטיים, כמו בענייננו. לטעמי, הפתרון הנכון הוא פניה למחוקק המשנה לתיקון התקנות בענין זה. בענין סיס נקבע במפורש כי המועד לקביעת סכום האגרה הוא מועד הגשת ההליך. בהתאם לכך אף נדרשה יתרת האגרה כדין. (ראה רע"א 2623/02 הנ"ל). ניתן לתקן את התקנות באופן שלרשימת המקרים המנויים בתקנה 15 בקשר להחזר אגרה, יצטרף גם עניינו של המודיע, אשר יורשה לתקן תביעתו ולשלם אגרה לפי הסכום המוקטן. עד לתיקון התקנות, לא ניתן להעתר לבקשת המבקשת. 9. לסיכום, בקשת המבקשת להחזר אגרה נדחית בזה. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. הודעה לצד שלישיאגרה