השופט ישעיהו שנלר - אב"ד: 1. בפנינו ערעור שהגיש המערער על החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת מארק-הורנצ'יק), מיום 24.10.06 (בבש"א 173120/06, ת.א 35377/06), אשר נעתר לבקשת המשיבה 1 (להלן - המשיבה) והורה כי הודעת צד ג' שהגיש המערער כנגדה, תסולק על הסף. המשיבים 2-5 צויינו כמשיבים פורמליים. הרקע העובדתי וההליכים: 2. המשיבה יחד עם אחיותיה, המשיבות 2 ו-4 (להלן - האחיות), נוחלות בהתאם לצוואת אימן המנוחה שהלכה לבית עולמה ביום 1.2.03 (להלן - המנוחה). בצוואתה, ציוותה המנוחה כי רכושה יחולק בחלקים שווים בין שלוש בנותיה. המערער ייצג את המשיבה 4 (להלן - הלקוחה) במסגרת המשא ומתן שנערך בינה לבין אחיותיה, אשר הוביל בסופו של דבר לכריתת הסכם חלוקה בין שלוש האחיות (להלן - ההסכם), אשר קיבל תוקף של פסק דין. 3. ביום 11.6.06 הגישו הלקוחה ובעלה - המשיב 5 (להלן - התובעים), תביעה כספית ע"ס 283,297 ₪ כנגד המערער, שמהותה, כך צויין בכתב התביעה, "חוזית נזיקית". התובעים טענו טענות שונות כנגד המערער, בתפקודו כעורך דין, כשעיקר טענתם נסבה אודות הנכס שקיבלו בהתאם להסכם, קרי: 50% ממניות חב' ה.ר.ק.ל. בע"מ, שהינה איגוד מקרקעין, והיו לה זכויות חכירה של נכס ברח' בוגרשוב 40 בתל-אביב (להלן - הנכס). בדיעבד הסתבר לתובעים, כי זכויות החכירה של הנכס הסתיימו עוד בשנת 2002, ומשכך, טענו התובעים לרשלנות רבתי של המערער, בכך שלא בדק את מצב זכויות החכירה בנכס. בדיעבד הסתבר לתובעים, כך לפי כתב התביעה, כי הגם ששווי הנכס צויין בהסכם כ-75,000$, נדרשים עתה התובעים לשלם למינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) דמי היוון בסכומים של מאות אלפי שקלים. בנוסף טוענים התובעים, כי לאחר חלוקת נכסי המקרקעין, קיים פער מהותי בין שווי המקרקעין שקיבלה הלקוחה לבין שווי המקרקעין שקיבלו אחיותיה. בתביעה צויין, כי טרם החתימה על ההסכם, הוזמנו שתי שמאויות של הנכס בהן צויין מפורשות, כי לא נבדקו זכויות החכירה (להלן - השמאויות). אולם, המערער לא רק שלא טרח לעיין בשמאויות או לבקשן לידיו - דבר המהווה רשלנות לכשעצמו - אלא שנמנע מבדיקת מצב הזכויות בנכס, חובה המוטלת עליו אף אלמלא השמאויות. כך נטען כי שווי הנכס אשר נקבע בהתאם לשמאויות, לא הביא בחשבון את נושא דמי ההיוון. בעקבות האמור טענו התובעים, כי אם היו יודעים על דרישת דמי ההיוון, לא היו חותמים על ההסכם, וחלוקת הנכסים הייתה שונה. מכל מקום, עתרו התובעים לחייב את המערער בתשלום של 218,904 ₪, חלקם בדמי ההיוון. 4. בנוסף טענו התובעים, כי המערער לא גרם לכך שיופיעו בהסכם מנגנונים מהותיים להבטחת האינטרסים של הלקוחה ולהבטחת ביצוע הסכם החלוקה, באופן שהזכויות יאוזנו. כך סרבו האחיות לשתף פעולה עם הלקוחה בשחרור כספים מבנקים. בנוסף, המשיבה 2 לא שילמה חובות מהעיזבון שהוטלו עליה, כשמשיבה זו אף סירבה לצרף חתימתה לשחרור כספי המנוחה מאחד הבנקים, וכן טענות נוספות הקשורות להתנהלותו של המערער. התובעים העריכו נזק זה בסכום של 50,000 ₪. בנוסף דרשו התובעים, כי המערער ישחרר סכום של 14,393.5 ש"ח שעוכבו בידיו שלא כדין. 5. בכתב ההגנה שהגיש המערער, טען האחרון, בין השאר, כי היה על התובעים לתבוע את האחיות אשר "בידן מצויה ההנאה הכלכלית אשר, לטענת כתב התביעה, נשללת מהתובעים…". בנוסף טען המערער, כי המשיב 3, בנם של התובעים (להלן - הבן או המשיב 3), ייצג את אמו במסגרת המשא ומתן, וכי רק לאחר גיבוש טיוטת הסכם, פנו התובעים למערער. עוד הוסיף המערער, כי השמאויות היו בידי התובעים יחד עם בנם, וכי התובעים אחראים שילוחית וכי ידיעת הבן כידיעת הוריו. מכל מקום, התובעים הם אלו שקבעו את השווי של 75,000$ ביחס לנכס, בעת שמצויות היו בידם השמאויות, עם ההערה וההדגשה בדבר הצורך בבדיקת הזכויות, לרבות קבלת נסח עדכני. יתר על כן, המערער קיבל כנתון את הערך המוסכם, וכי המערער לא נדרש כלל ועיקר לנושא זה, אלא לנושאים אחרים שהיו במחלוקת בין האחיות. ודוק, בסעיף 6 לכתב ההגנה טען המערער מפורשות, כי לתובעים הייתה ידיעה אודות תוכן חוות דעת השמאים, "והם בחרו שלא לחשפה או נמנעו מלחשפה בפני עורך דינם…". עוד טען המערער, כי על התובעים להפנות אצבע מאשימה אל בנם, אשר הסתיר מהם את השמאויות וכך גם להפנות אצבע מאשימה אל האחיות ואל באי כוחן של האחיות, אשר ניהלו עם הלקוחה את המשא ומתן בחוסר תום לב. בכל הקשור לטענת התובעים, כי נדרשו על-ידו לחתום בחופזה על ההסכם וזאת בערב שבת, טען המערער כי אם קמה לתובעים עילת ביטול ההסכם בגין לחץ או כפייה, כך המערער, היה עליהם לנקוט בהליך שכזה. 6. המערער שלח הודעה לצד שלישי כנגד המשיבים 1-3. בהודעה טען המערער, בין השאר, כי הוא זכאי לשיפוי מלא מטעם כל אחד מהצדדים השלישיים, ולחלופין, יעתור להשתתפות מהצדדים השלישיים. כלפי האחיות טען, כי כל אחת מהן נהנית מהנזק שנגרם לתובעת, וכי "לעולם, מי שנהנה, חב חובת שיפוי מלאה כלפי מי שגם אם גרם לנזק, אין לו מהמעשה/המחדל טובת הנאה". האמור התייחס לכל רכיבי התביעה, למעט הכספים שעוכבו. המערער ציין כי עילת ההודעה לצד שלישי, נסמכת על מספר חוקים שפרט, תוך שסתם ולא פרש, למעט שמם של החוקים השונים. בנוסף טען המערער, כי האחיות הינן שולחות עורכי הדין אשר ייצגו אותן במשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם, והן אחראיות באחריות שילוחית לאחריות שלוחיהן, כך המערער, בניהול משא ומתן בחוסר תום לב, ובכך גרמו את הנזק הנטען בתביעה. בנוסף, האחיות הפרו את ההסכם ועל כן זכאי המערער לפיצוי, מעת שהלקוחה נמנעה מלתבוע את האחיות, "ומששרשרת החיוב 'עוברת' דרך הנתבע". כך גם טען המערער כי עורכי הדין שייצגו את האחיות, היו שותפים כמוהו לאותה רשלנות בקביעת ערך הנכס, וכי הם מצויים באותה דרגת אחריות כדרגתו, וכך גם יש לראות את אחריות האחיות. 7. כלפי המשיב 3 טען המערער, כי הוא נמנע מלמסור לו את השמאויות, לא הפנה את תשומת ליבו כי הטיפול כרוך ברביזיה של ערך הנכס, וכי ערך את הסכם החלוקה הראשוני בשווי שנקבע, בהתעלם מהאזהרות. 8. המשיבה עתרה לסילוק על הסף של ההודעה כנגדה, הן מהעדר עילה והן מחוסר יריבות. החלטת בית משפט קמא: 9. בית משפט קמא הורה, כאמור, על סילוקה על הסף של ההודעה לצד שלישי, בהתאם לעתירת המשיבה. אמנם בהחלטה אין הפרדה בין טיעוני הצדדים להחלטת בימ"ש, אולם ניתן להסיק מדברי בית משפט קמא עמדתו ונימוקיו. 10. לענין הסתרת השמאויות בין ע"י עורכי הדין מטעם האחיות ובין ע"י האחיות עצמן, הפנה בית משפט קמא לאמור בכתב ההגנה שהגיש המערער, בו ציין כי השמאויות היו ידועות ומצויות בידי התובעים וכן בידי המשיב 3, אשר ייצגם טרם יצוגו. בנסיבות אלו, גם לא קמה חובה שבדין על המשיבה לחשוף בפני עוה"ד של הצד שכנגד שמאויות המצויות בידיו. 11. כך דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה, מעת שנטען כי האחיות הפרו את ההסכם, והלקוחה בחרה שלא לתבוע את האחיות, זכות התביעה הועברה אליו - בהיות טענה זו משוללת כל יסוד משפטי. יתר על כן, לא נטען ע"י התובעים כאילו המשיבה הפרה את ההסכם. 12. לענין הטענה מתחום "עשיית עושר ולא במשפט", הפנה בית משפט קמא להוראות ההסכם, בו נקבע מפורשות כי שווי הנכסים השונים, תוך פרוטם ובכלל זאת הנכס, "הינו שווי סופי המוסכם על הצדדים ולא ייערך כל חישוב חדש ו/או הערכה מחודשת בגינו". כך גם נקבע בסע' 8(א) להסכם כי כל יורשת שתקבל נכס מקרקעין "לוקחת על עצמה את כל תשלום המיסים, האגרות וההיטלים... צד להסכם לא תוכל לחזור ולבקש איזון בקשר לתשלום המיסים... עקב שינויים בשיעורי המס או טעות בהערכה או כל סיבה אחרת...". משכך, מנועים התובעים מלהעלות כלפי המבקשת כל טענה בדבר נזק שנגרם להם, עקב הערכה המוטעית של הנכס, שקיבלו במסגרת החלוקה. מכך שאין בידי המערער, את הכח, או המקור המשפטי - כך בית משפט קמא, להעלות את הטענה האמורה. כך גם לא הציב המערער את פירוט התשתית העובדתית לאותה "טובת הנאה" או "זכייה" שקיבלה המשיבה שלא כדין. 13. לבסוף, ציין ביהמ"ש, כי יש מקום להורות על סילוקה של ההודעה לצד שלישי על הסף בגין העדר עילה, בהיותה נעדרת הפרטים והיסודות הנדרשים לכתב טענות. אין פירוט כלשהו ביחס לעובדות המהותיות וכל שקיים אמירה לקונית. בנוסף, גם ביחס לעילות מתחום הנזיקין, אין פירוט עובדתי, וכשגם לגופן של טענות, יש לדחות את הטענה כאילו כל רשלנות של עו"ד כלפי לקוחו, תהווה רשלנות גם של עוה"ד של הצד שכנגד, אשר לא שמר על האינטרסים של אותו לקוח. לענין כפייה ועושק הרי התובעים לא טענו לכך. 14. בסופה של ההחלטה צויין כי בגין כל האמור, דינה של ההודעה לצד שלישי להידחות. טענות הצדדים בערעור: 15. המערער חזר והדגיש את אשר ציין בהודעה לצד שלישי, דהיינו, כי אם יפסק בתביעה העיקרית כי האחיות לא סיכמו ולא הסכימו לקחת על עצמן את הסיכון וכי הלקוחה הסכימה למה שהסכימה, באי דעת, אזי ימצא המערער מוציא מכיסו פיצוי בשל תשלום שהיה צריך להיות מאוזן בין שלוש האחיות, וכשהמשיבה ואחותה ימצאו עושות עושר ולא במשפט, על חשבונו, תוך שתמצאנה "נהנות" מהתוצאה העיקרית של החיוב, אם יוטל. מדובר במחיקה על הסף, ועל כן נקודת המוצא כי בהנחה שכל העובדות יוכחו, האם יהיה זכאי התובע - ובמקרה דנן המערער, כשולח הודעה לצד שלישי - לסעד לו הוא עותר. יתר על כן, טרם מחיקה של כתב טענות בהעדר עילה, יעניק ביהמ"ש לתובע אפשרות לתקן את הפגם. טעה בית משפט קמא בקביעתו כי מעת שאין לאחיות זכות חזרה זו מזו, לא קמה זכותו הוא, בה בעת שמדובר בעילה שאינה נסמכת על ההסכם, אלא מחוצה לו ומחוץ ליחסים החוזיים. עוד טען כי מעת שהמשיבה נזקקה להגשת תצהיר בתמיכה לבקשתה, דהיינו סתירת עובדות או השמעתן, חובה היה על בית משפט קמא, להיזקק ולשמוע ראיות טרם החלטה בדבר העדר עילה. במיוחד יפים הדברים נוכח הסתמכותו של ביהמ"ש על אותן עובדות. כך, אותה קביעה, כי האחיות ובכללן הלקוחה, קיבלו על עצמן ביודעין את הסיכון. יתר על כן, יתכן ולאחר שמיעת ראיות, היה נפסק כי היתה טעות בהתקשרות, וכי על כן זכאית הלקוחה לבטל את ההסכם, לרבות אותה הסכמה כביכול, לאי יכולת חזרה. גם אם בחרה הלקוחה שלא לבטל את ההסכם מחמת טעות, הרי ככל שיקבע שהמערער עוול, הרי יבוא בנעליה, ויהיה רשאי לתבוע את האחיות ובכללן המשיבה, בעשיית עושר. עוד הוסיף, כי אם תתקבל התביעה כנגדו, הכיצד ניתן היה לקבוע כי האחיות לא יהנו מקביעה שכזו. כך לא היה המקום לקבוע עובדתית, כבר בשלב זה של הדיון, כי השמאויות היו בידיעת הלקוחה, תוך דחיית הטענות שהופנו כלפי האחיות ועורכי דינן, מבלי שנקבעו ממצאים עובדתיים לאחר שמיעת ראיות. יתר על כן, הכיצד ניתן לקבוע כבר בשלב מקדמי כי לא קמה חובה על עו"ד, לנהוג בתום לב כלפי עוה"ד של הצד שכנגד. לבסוף, לא היה מקום לאותם נימוקים הקשורים באי פירוט הנדרש בהודעה, כפי שלא היה מקום להורות על דחיית ההודעה אלא - אם בכלל - על מחיקתה. 16. המשיבה טוענת כי הערעור על נימוקיו הינו לקוני, וכפי כתבי הטענות שהגיש המערער בפני בית משפט קמא. אין מקום לטענה כאילו היה על המשיבה לחשוף בפני עוה"ד של הצד שכנגד את השמאויות. אין כל יריבות ולא היתה כל יריבות בין המערער לבין המשיבה. על אחת כמה וכמה, מעת שהמערער עצמו הודה כי השמאויות, לטענתו, הוסתרו ממנו והיו ידועות ומצויות בידי לקוחותיו ובידי עוה"ד הקודם שייצגם. עוד טענה, כי עוד לפני חתימת ההסכם, מעיון בכתב בי-דין שנתקבל בידי המערער, ניתן היה להיווכח אודות אותן שמאויות. לענין טענת הפרת ההסכם, הרי המערער אינו צד להסכם, ועל כן אין לו כל יריבות או עילת תביעה נגד המשיבה בגין הפרת הסכם שאינו צד לו. טענת "השרשרת" אין לה כל יסוד והיא מפורכת. יתר על כן, התובעים בכתב התביעה, לא טענו כי המשיבה הפרה את ההסכם. לענין עשיית עושר ולא במשפט, הרי לאור אשר נקבע בהסכם, מעת שהלקוחה אינה רשאית להעלות טענה בדבר טעות בקביעת השווי של הנכס, הרי על אחת כמה וכמה, כי המערער אינו רשאי לכך. בנוסף, היוזמה והדרישה בדבר אותה הוראה בהסכם, פרי יוזמתו של המערער. המשיבה חוזרת וטוענת כי אין כל פירוט כנדרש בהודעה, כפי שלטענתה גם עיקרי הטיעון חסרים כל פירוט והפניה לאסמכתא זו או אחרת . לבסוף, מציינת המשיבה כי לית מאן דפליג כי מדובר במחיקת ההודעה על הסף, ולא על דחייתה והדברים ברורים. דיון: 17. נקדים ונציין, כי מצטרפים אנו לאשר ציין בית משפט קמא בהחלטתו, לפיה ההודעה לצד שלישי אכן נוסחה בצורה לקויה . יתר על כן, צודקת המשיבה בטענתה, כי גם עיקרי הטיעון שהוגשו על-ידי המערער, באיחור, לוקים בכך. מדובר מסמך אשר אמנם מתקרא "עיקרי טיעון", אולם אין בו את אשר אמור להיכלל בעיקרי טיעון. יתר על כן, לכאורה קיים "נתק" בין עיקרי הטיעון לבין האמור בהודעת הערעור. נתייחס להערות אלו בסופם של דברים. 18. אין חולק כי ככל שמדובר בסילוק על הסף מחוסר עילה, מדובר במחיקה על הסף ולא בדחייה על הסף, וגם המשיבה אינה חולקת על כך. מכל מקום, ועל מנת להסיר ספק, יש לראות בהחלטת בית משפט קמא כמורה על מחיקת התביעה על הסף, על כל המשתמע מכך [תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות)]. כך אין חולק, כי בבוא בית משפט לבחון את השאלה אם יש מקום למחיקת תביעה על הסף מחוסר עילה, עליו לצאת מההנחה שגם אם כל העובדות הנטענות בכתב התביעה יוכחו, לא יעתר בית המשפט לסעד המבוקש בתביעה [ראו: ע"א 501/74 חברת ספיד מנתבים בע"מ נ' עמר, פ"ד כט(1) 673]. כמובן שהדברים גם יפים בהתייחס להודעה לצד שלישי, אשר דינה כתביעה [ראו: רע"א 4430/07 דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' הנהלת בתי משפט (ט.פ. 16.6.07)]. 19. התביעה שהגישו התובעים כללה שלושה רכיבים. הרכיב הראשון והעיקרי, הדרישה כי המערער ישלם לתובעים את חלקם בדמי ההיוון למינהל. הרכיב השני עניינו רשלנות נטענת, בין בניסוח ההסכם ובין בנושאים אחרים, והרכיב השלישי עניינו, כספים שעיכב המערער. הרכיב השלישי אינו קשור כלל ועיקר למשיבה, וכמובן שלא נכלל בהודעה לצד שלישי. מנגד, שני הרכיבים הראשונים נכללו בהודעה לצד שלישי. אולם, בהודעת הערעור התייחס המערער והשיג על קביעות בית משפט קמא, וזאת בכל הקשור לרכיב הראשון, ובצדק עשה כן. למעשה, ובמיוחד בכל הקשור למשיבה, לכאורה, לא קמה עילה להודעה לצד שלישי כלפיה בגין רכיב זה. מכל מקום, אין אנו נצרכים להכרעה, הואיל ומהודעת הערעור - הגם שנוסחה באופן שאינו מקל על הבנתה - לא קיימת השגה בעניין רכיב זה, ולפחות לא באופן מפורש וברור. משכך, נדרשים אנו לנושא הרכיב הראשון. 20. דומה כי המערער עצמו בסעיף 11 להודעת הערעור תימצת את שתי העילות, אשר לטענתו קיימות בהודעת הצד השלישי, שתי עילות נפרדות לטענתו. העילה הראשונה הינה מתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט ואילו העילה השניה עניינה שיפוי המערער בגין אי גילוי מלוא הנתונים, כך לפי המערער. 21. לעניין הבסיס העובדתי שעמד לפני בית משפט קמא, עלינו לבחון את האמור בהודעה לצד שלישי, הגם שאין להתעלם מכתבי הטענות האחרים, קרי: כתב התביעה ובמיוחד כתב ההגנה. עם זאת, ובניגוד להוראה האוסרת על העלאת טענות עובדתיות חלופיות, כאמור בתקנה 72(ב) לתקנות, שונים הדברים משעסקינן באמור בכתב ההגנה מחד גיסא ובהודעה לצד שלישי מאידך גיסא. לא בכדי צויין בתקנה האמורה, כי האיסור מתייחס כלפי אותו בעל דין, דבר שאינו מתקיים מעת שעסקינן בהודעה לצד שלישי. יתר על כן, גם הגיונם של דברים מחייב כי לא יימנע משולח הודעה לצד שלישי לטעון טענות עובדתיות, אף אם טענות עובדתיות אלו יהיו סותרות לאשר טען בכתב הגנתו. הודעה לצד שלישי הינה כתביעה על תנאי, למקרה ובו טענות ההגנה יידחו ובית המשפט יקבל את התביעה העיקרית שהוגשה כנגד הנתבע - שולח ההודעה לצד שלישי (ראו: רע"א 4430/07 לעיל). בלשון אחרת, לפחות בחלק מן המקרים, תוצאת קבלת התביעה, משמעותה כי נדחו טענותיו העובדתיות של הנתבע, חלקן או כולן. לכן רשאי שולח ההודעה לצד שלישי, להתבסס בהודעתו על עובדה השונה מהאמור בכתב ההגנה, תוך טיעון שאם אכן יקבע בית המשפט כממצא עובדתי כי שלא כטענתו בכתב ההגנה, אזי זכאי הוא לשיפוי או השתתפות מהצד השלישי. לכן ולא בכדי גם נקבע כי אין לראות בטיעון סותר זה כהשתק שיפוטי. ראו לעניין זה האמור בע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156; וכן האמור ברע"א 11119/05 Invensys Powerware Limited נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (ט.פ.), מפי כב' השופט רובינשטיין: "...המחבר זוסמן כותב, כי רשאי נתבע "לטעון בהגנתו ובהודעה לצד שלישי דבר והיפוכו; בכתב הגנתו הוא רשאי לכפור בחבות, אך בהודעה לצד שלישי הוא רשאי להסתמך, לחלופין, על עילת תביעתו של התובע כלפיו, מבלי שהוא נחשב מודה בה" (זוסמן, שם, סעיף 505 בעמ' 636...בכל שהדברים נראים אומרים דרשני, במבחן ההיגיון ברורה תכליתם; ומובחנים הם מהוראת תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, האוסרת לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות. אין בכך גם השתק שיפוטי (רע"א 4224/04 ששון נ' שיכון עובדים (טרם פורסם) (השופט גרוניס)". 22. אחת מטענות ההגנה שטען המערער כלפי התובעים בכתב הגנתו, כי השמאויות היו בידי התובעים, או לחלופין, בידי המשיב 3, בנם. אם אכן יקבל בית המשפט את טענתו זו, אזי ייתכן והתביעה תידחה, ואין אנו מחווים דעה בשאלה זו. יתר על כן, דומה כי לא אמור להיות חולק, כי אם אכן כך הדברים, מה לו כי ילין עורך הדין על חומר שהוסתר על-ידי לקוחותיו, וזאת כלפי הצד שכנגד. אולם, יכול ובית המשפט יקבע כממצא עובדתי, כי השמאויות לא היו בידי התובעים או מי מטעמם, אזי קמה וגם ניצבה טענת המערער בהודעה לצד שלישי, כי השמאויות היו בידיעת המשיבה או בידי בא כוחה, על כל המשתמע מכך. ודוק, לא התעלמנו מכך שבסעיף 28 לכתב התביעה ציינו התובעים כי הוזמנו שמאויות, אולם לכאורה, על פני האמור בכתב התביעה, לא ניתן לקבוע חד משמעית כי שמאויות אלה אכן היו בידיעת התובעים. הנה כי כן, מדובר בשאלה עובדתית שלכאורה לא ניתן להכריע בה על סמך כתבי הטענות בלבד. יתר על כן, לא היה מקום כי בית משפט קמא יפנה לאמור בכתב ההגנה והנטען על-ידי המערער, כבסיס לסתירת טיעונו העובדתי בהודעה לצד שלישי. 23. אך בכך לא סגי, הואיל ועלינו לבחון את ההיבט המשפטי ביחס לכל אחת מהגרסאות העובדתיות, ובהתייחס לאמור בהודעה לצד שלישי. כאמור, אם אכן השמאויות היו בידי התובעים או מי מטעמם, אזי ברי כי אין מקום לטענת המערער כי היה על המשיבה או עורך דינה לגלות אודותיהם לעורך הדין של הצד שכנגד. כל זאת, אם בסופו של יום תתקבל התביעה מנימוק זה או אחר, חרף אותה קביעה עובדתית. מנגד, לאור אשר קבענו לעיל, עלינו לבחון את טענתו של המערער, על בסיס ההנחה העובדתית שהשמאויות לא היו בידי התובעים או מי מטעמם, אלא רק בידי האחיות או עורכי דינן. אזי נשאלת השאלה האם קמה עילה למערער כנגד המשיבה, בגין כך. 24. ודוק, כדי להשיב על שאלה זו עלינו לבחון את האמור בהודעה לצד שלישי בנושא זה. המערער אינו טוען כי השמאויות היו בידיעת האחיות, ובכללן המשיבה, ואלו לא גילו לו אודות תוכנן. לא בכדי לא טען המערער טענה שכזו, הואיל ואין חבות כלשהי של האחיות כלפי עורך הדין של הצד שכנגד. משכך, נזקק המערער לבנות קונסטרוקציה משפטית מורכבת. לשיטתו, עורכי הדין של האחיות לא ניהלו עמו משא ומתן בתום לב, בכך שלא חשפו את השמאויות, וכי מדובר בהתנהגות שאינה התנהגות עורך דין סביר, ועל כן עורכי הדין אחראים ברשלנות. משכך, טוען המערער, כי האחיות אחראיות באחריות שילוחית לאותה רשלנות. בית משפט קמא לא התייחס כלל ועיקר לטענה זו, לא לטענה העובדתית האמורה ולא לשאלות המשפטיות העולות מהנחה עובדתית זו. כל זאת לאור הקביעה כי בגין האמור בכתב ההגנה, אין מקום להיזקק כלל לסוגיה זו. משבית משפט קמא לא נדרש לשאלה זו, אין אנו מוצאים כי יש מקום כי אנו נדרש לסוגיה הנכבדה, טרם שנדרשה לה הערכאה הדיונית. יוער, כי סוגיית אחריותו של עורך דין כלפי הצד שכנגד, גם אם היה מיוצג, חייבת להתבסס בראש ובראשונה, על הנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה. כך גם אותה שאלה של אפשרות להתנגשות בין חבותו של עורך דין כלפי הצד שכנגד, ובין חבותו כלפי מרשיו ראו: ע"א 2625/02 סילביו נחום - עו"ד נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, וכן ע"א 1170/91 1227/91 יחיאל, עו"ד נ' כהן, פ"ד מח(3) 207: "...אין לקבוע כללים נוקשים לענין מידת חובת הזהירות שחב עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו. מידתה של אותה חובה תלויה בנסיבות העובדתיות...". 25. כך מתעוררת גם השאלה, מה ההשפעה של קביעה המתייחסת לאחריות עורכי דין, לחיוב לקוחותיו של אותו עורך דין. לעניין זה נציין, כי במקרה דנן אין לנתק שאלה זו מהשאלה של "עשיית עושר ולא במשפט". 26. בכל הקשור לעילה של עשיית עושר ולא במשפט, לא בכדי עוררנו בעת הדיון בפנינו את השאלה, כלום מחדל של עורך דין בניהול הליך משפטי, אשר בסופו של יום גרע מלקוחו, יאפשר לעורך הדין לכשייתבע ברשלנות על-ידי לקוחו על מחדלו, לטעון כי הצד שכנגד "נהנה" ועל כן חב הוא בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. דרך כלל התשובה לשאלה זו תהייה שלילית. כך למשל אם לא טען עורך דין טענת התיישנות ועל כן חוייב לקוחו בתשלום, ברי כי אין מקום לחייב את הצד שכנגד בהחזר אותם כספים אשר זכה בהם, וזאת במסגרת תביעת רשלנות שיגיש הלקוח כנגד עורך הדין. ייתכן ושונים הדברים במקום ובו טוען עורך הדין, כי מחדל נטען כלפיו קשור להתנהלות הצד שכנגד, וכאילו התנהלותו זו גרמה לאותו מחדל נטען. בנסיבות שכאלה, יכול וייקבע שאם עורך הדין ייאלץ לפצות את לקוחו, הרי הצד שכנגד התעשר שלא כדין. אין בכוונתו לקבוע מסמרות בדבר, אולם יש להידרש לסוגיה זו לא בפן התיאורטי, אלא בפן העובדתי, ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. די אם נציין, כי אם בסופו של יום ימצא בית המשפט כי אותם סעיפי "העדר חזרה" של אחות אחת כלפי רעותה, אינם מונעים את זכות החזרה בין האחיות, שאזי יכול ויהיה בכך להשפיע על המסקנות המשפטיות המתחייבות מכך. כך תישאל השאלה במקרה שכזה, האם יש מקום שהגורם החיצוני, קרי - המערער, גם אם יימצא אחראי כלפי הלקוחה, הוא זה ש"יעשיר" את האחיות, אם לאו. בלשון אחרת, גם בעת שעסקינן בסוגיה של עשיית עושר ולא במשפט, הרי שעל בית המשפט לבחון סוגיה זו, בהתאם לאותם ממצאים עובדתיים שייקבעו במסגרת ההליך המשפטי. 27. לא בכדי נקבע בפסיקה כי לא על נקלה יורה בית משפט על מחיקת תביעה על הסף. על אחת כמה וכמה, יפים דברים אלו מעת שעסקינן בהודעה לצד שלישי. כפי שציינו לעיל, מדובר בתביעה על תנאי אשר בשלב הגשת כתבי הטענות, קשה לעיתים לדעת בוודאות מה יהיו הממצאים העובדתיים וההכרעה בתביעה העיקרית. משכך, בשלב זה, אכן חייב שולח ההודעה לציין את העילות הנטענות על-ידו לשיפוי או פיצוי, אולם זאת במסגרת הכללית, למקרה ובו תתקבל התביעה כנגדו. רציונל זה זהה לאותו רציונל שהובא לעיל בעניין טענות עובדתיות סותרות, בין האמור בכתב ההגנה לבין האמור בהודעה לצד שלישי. 28. יתר על כן, מעת שמדובר בכתב תביעה, ניתן לבחון את שאלת מחיקת התביעה בהעדר עילה, על סמך העובדות הנטענות בכתב התביעה, ובשאלה, כפי שצויינה לעיל, אם יוכחו עובדות אלו, האם אז יהיה זכאי התובע לסעד המבוקש על-ידו. שונים הדברים בהודעה לצד שלישי. אכן, הבסיס העובדתי הכללי אמור להימצא בהודעה לצד שלישי, אולם מהראוי לבחון את המסקנות המשפטיות המתחייבות, ולהורות על מחיקתה של הודעה לצד שלישי, אך ורק במקום ובו ברור באופן חד משמעי כי אין תקומה להודעה זו, לרבות, אם זו תתוקן, יהיו הקביעות העובדתיות והמסקנות המשפטיות בתביעה העיקרית, אשר יהיו. אולם, במקרה ובו התשתית העובדתית טרם נקבעה, הואיל וזו תלויה, כאמור, בבירור התובענה העיקרית, ייתכנו מקרים שבהם עדיף כי בית המשפט לא יידרש בשלב מקדמי שכזה לדיון בכל אחת מהאופציות העובדתיות שיכול וייקבעו בסופו של יום, תוך ניתוח משפטי נדרש בנסיבות שכאלה. תהא זו מלאכה שייתכן והיא לבטלה, וכלל לא ייזקק לה בית משפט בבוא היום. 29. די בשאלות שהעלה המערער, וכפי שפורט לעיל, על מנת להיווכח כי המקרה דנן הינו דוגמא לכך, שלא היה מקום להידרש, כבר בשלב המקדמי, לאותו דיון משפטי נרחב, אשר גם בית משפט קמא למעשה לא נכנס לעומקו של הדיון המשפטי, על כל היבטיו, ולא בכדי. 30. עוד יש לציין, כי מבחינת יעילות ההליך המשפטי, לא מדובר במקרה דנן בסילוק הודעה לצד שלישי על הסף, באופן שבית משפט קמא לא יידרש כלל ועיקר לדון בה. הבקשה לסילוק ההודעה על הסף הוגשה רק מטעם המשיבה, ועל כן, בין כך ובין כך, יידרש בית המשפט לדיון בהודעה לצד שלישי על רכיביה השונים, הן בהתייחס למשיבה 2 והן בהתייחס למשיב 3. 31. בנסיבות המקרה דנן, נראה כי היה מקום להורות מלכתחילה כי הדיון בהודעה לצד שלישי ייערך רק לאחר שתינתן הכרעה בתובענה העיקרית. 32. לא מצאנו להרחיב מעבר לאמור, הואיל ויכול ושומה יהיה על בית משפט קמא להידרש לסוגיות המשפטיות שציינו לעיל - הכל בהתאם להכרעתו בתובענה העיקרית. למעלה מן הנצרך נציין, כי יש ממש בטענת המערער, כי זכאי הוא שהממצאים העובדתיים כפי שייקבעו בתיק העיקרי, יחייבו את הצדדים, בבוא בית המשפט לדון בהודעה לצד שלישי. 33. לבסוף, עלינו להעיר כי לא היה מקום שהמערער, במסגרת הגשת עמדתו לבית המשפט, יוסיף מעבר לנדרש ממנו, כפי שלא היה מקום שיצרף מעטפה עם חומר לעיונו של בית המשפט - אשר כמובן שלא נזקקנו לכך. כך גם אין מקום להתעלם, לא מאיחור המערער בהגשת עיקרי הטיעון מטעמו, ולא מאופן ניסוח עיקרי הטיעון מטעמו וניסוח ההודעה לצד שלישי. דבר זה יילקח בחשבון בבואנו לפסוק בשאלת הוצאות הערעור. 34. בכל הקשור לקביעת בית משפט קמא, אשר אכן אין להתעלם ממנה, כי ניסוח ההודעה לצד שלישי אינו מציב תשתית עובדתית מספקת או אינו מקיף דיו, הרי זה המקרה שבו יש מקום כי בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו, ויורה על תיקון כתב הטענות, ומכל מקום, יש בכך משום נימוק נוסף, מדוע לא היה מקום להורות על מחיקת ההודעה לצד שלישי כבר בשלב שבו הורה בית משפט קמא על מחיקתה. כמובן שלבית המשפט שיקול הדעת בהטלת הוצאות בגין תיקון הודעה שכזו. סיכומם של דברים: 35. כאמור בפתיחת הדברים, הערעור דנן הינו על החלטת בית משפט קמא, שהורה על מחיקת הודעה צד שלישי על הסף, בהעדר עילה. אכן, ההודעה לצד שלישי כוללת בחובה עילות אשר אינן פשוטות כלל ועיקר. יתר על כן, מניסוחה של ההודעה לצד שלישי, קשה היה להבין באופן ברור וחד משמעי, אודות אותן העילות. מכל מקום, מדובר במקרה דנן, לא במחיקת כתב תביעה בהעדר עילה, אלא במחיקת הודעה לצד שלישי בהעדר עילה. בנסיבות אלו, היה על בית משפט קמא להידרש לכל אחת מאותן קביעות עובדתיות שיכול וייקבעו במסגרת התיק העיקרי, ולאורן, לבחון את התוצאה המשפטית אשר מתבקשת ביחס לכל אחת מאותן עובדות שייקבעו, ובהתאם לאותן נסיבות שיכול וייקבעו. לא רק שבית משפט קמא לא עשה כן, אלא שלדעתנו מלכתחילה, לא היה מקום שייעשה כן, מעת שמדובר בהודעה לצד שלישי, ובנסיבות המקרה דנן. כך גם מצאנו כי בית משפט קמא התבסס, כבר עתה, על הנחות עובדתיות אלו או אחרות, הגם שטרם נקבעו שכאלה, ולפחות ביחס לחלקן, לא ניתן לדלותן מההודעה לצד שלישי, לכשעצמה. 36. לאור כל זאת, מצאנו כי יש מקום לקבל את הערעור, וזאת ביחס לעילות הקשורות לרכיב הראשון. דהיינו, בכל הקשור לרכיב הדרישה מהמערער בתביעה העיקרית, לשלם לתובעים שם את חלקם בתשלום למינהל. 37. עם זאת, עלינו לציין, ושוב, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי לכאורה יהיו הקביעות בתיק העיקרי אשר יהיו, המערער ניצב בפני קשיים לא פשוטים בכל הקשור להודעה לצד שלישי. לכן גם הערנו במסגרת הדיון אשר הערנו. 38. אשר על כן, הערעור מתקבל וביחס לרכיב המפורט לעיל. בית משפט קמא יתן הוראותיו בדבר הדיון בתובענה ובהודעה לצד שלישי, בהתאם לאמור בתקנה 222 לתקנות, הכל כפי שייראה לו לנכון. אולם, בנסיבות העניין ולאור כל אשר פורט בהערות דלעיל, לא רק שלא מצאנו לנכון לבטל את חיובו של המערער בהוצאות שנפסקו על-ידי בית משפט קמא, לרבות כאמור, לאור ניסוח ההודעה לצד שלישי, אלא מצאנו לנכון שלא לחייב את המשיבה בהוצאותיו בגין הערעור. השופט ישעיהו שנלר, אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת דליה גנות: אני מסכימה. דליה גנות, שופטת הוחלט בהתאם לאמור בחוות דעתו של כב' השופט ישעיהו שנלר - אב"ד. הודעה לצד שלישי