ענייננו בתביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בגין ביטול הסכם עבודה אישי בטרם עת. להלן עובדות המקרה התובע הינו הבעלים של סוכנות הביטוח "צמדים" (להלן גם: "צמדים"). הנתבע הינו בעל ניסיון בחיתום בתחום הביטוח, שהועסק ע"י חב' "ארנון את וינשטוק סוכנות לביטוח" החל מיום 1.10.09 (להלן: "חב' וינשטוק"). לאחר תחלופת מס' טיוטות, נכרת ביום 11.1.11 הסכם עבודה אישי בין צמדים לבין הנתבע (להלן: "ההסכם"), כשהמועד לתחילת העסקתו של הנתבע בצמדים נדחה ליום 13.2.11 (להלן: "מועד לתחילת ההעסקה"). ביום 13.1.11, הודיע הנתבע לחב' וינשטוק על התפטרותו. ביום 20.1.11, הודיע הנתבע לצמדים על ביטול ההסכם, בשל החמרה שחלה במצבו הבריאותי. ביום 26.6.11, שלח התובע דרישה לנתבע, לשלם לו פיצויים מוסכמים בסך של 31,000 ₪, בגין ביטול ההסכם (להלן: "מכתב דרישה"). משלא נענתה דרישתו של התובע, הוגשה תביעה זו לבית הדין. טענות הצדדים לטענת התובע, הנתבע ניהל בחוסר תום לב את מו"מ לפני כריתת ההסכם, וגם הפר אותו בכך שביטל את ההסכם מבלי לתת הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, ובהתאם לסעיף 5 להסכם, זכאי התובע לפיצויי מוסכם בגובה שלוש משכורות, קרי לסך של 31,000 ₪. לטענת הנתבע, מו"מ לקראת כריתת ההסכם נוהל בתום לב, ורק בשל מצב בריאותו נאלץ לבטל את ההסכם. מכל מקום, על-פי ההסכם, רק המעסיק צריך לתת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים במקרה של ביטול לפני תחילת עבודה, וכי לא מוטלת חובה כזו על הנתבע, וחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן: "חוק ההודעה המוקדמת") ממילא לא חל בעניינם, שכן הנתבע טרם החל עבודתו בפועל. כן נטען, כי הפיצוי המוסכם במקרה של התפטרות מעבודה ע"י הנתבע עומד על הסכום השווה לגובה משכורת אחת. עוד נטען, כי לא נגרם כל נזק לתובע בגין ביטול ההסכם, ומכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים, תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), יש להפחית את גובה הפיצוי המוסכם. לאור כל האמור אנו קובעים כדלקמן: סעיף 5 להסכם קובע כדלקמן: "5.1. הסכם זה הינו לתקופה בלתי קצובה וכל צד יוכל לסיים את תוקפו ולהביא לביטולו בהודעה מוקדמת בכתב של 3 חודשים. על אף האמור לעיל, יהא המעסיק רשאי להפסיק את עבודת העובד לאלתר באופן מיידי ומבלי שיהיה עליו לנמק זאת ובכל מקרה המעסיק ישלם לעובד דמי הודעה מוקדמת בגין תקופת ההודעה הנ"ל בהתאם להסכם זה כולל משכורת ותנאים נלווים. מוסכם בזה כי אם העובד יסיים עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת כנ"ל, יהיה עליו לפצות את המעסיק בפיצוי מוסכם ומוערך מראש בסכום השווה למשכורת בגין התקופה שנקבעה כאמור לעיל בהודעה המוקדמת. 5.2. בתקופת ההודעה המוקדמת לפיטורין או להתפטרות מתחייב העובד לעשות את כל הדרוש, ובכלל זה לפעול לפי הנחיות המעסיק, לצורך העברה מסודרת של תפקידו לממלא מקומו או מחליפו. 5.3. הסכם זה נכנס לתוקף ומחייב את הצדדים ממועד חתימת ההסכם לרבות האמור בהסכם בקשר עם תקופת ההודעה המוקדמת. 5.4. המעסיק רשאי לאחר חתימת ההסכם לבטלו אך ורק באמצעות מתן הודעה מוקדמת של 3 חודשים וזאת אף אם טרם הגיע מועד תחילת העבודה כמצוין ברישא להסכם זה". לטענת התובע, משהביא הנתבע לסיום ההסכם מבלי שנתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, כמתחייב על-פי ההסכם - מחובתו לפצותה בסכום השווה לגובה שלוש משכורות, קרי בסך של 31,000 ₪. סעיף 5.1 להסכם קובע את תקופת ההודעה המוקדמת והיא בת שלושה חודשים. עוד קובע סעיף זה, כי היה והתובע היה מפסיק את עבודתו של הנתבע לאלתר, היה על התובע לשלם לנתבע דמי הודעה מוקדמת בגין תקופת ההודעה "הנ"ל", קרי דמי הודעה מוקדמת בגין תקופה בת שלושה חודשים. הסיפא לסעיף 5.1 להסכם קובע, כי היה והנתבע היה מסיים את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת כנ"ל, דהינו בלא מתן הודעה בת שלושה חודשים מראש, היה עליו לפצות את התובע בפיצוי מוסכם ומוערך מראש בסכום השווה למשכורת בגין התקופה שנקבעה כאמור לעיל בהודעה המוקדמת. לטענת הנתבע, ס"ק 5.1 עוסק בחובת מתן הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים שחלה על שני הצדדים לאחר תחילת עבודה בפועל, שאז היה על התובע לשלם לו פיצוי בגובה של שלוש משכורות, אילו פיטר אותו לאלתר, ועל הנתבע היה לשלם פיצוי לתובע בגובה משכורת אחת, אילו התפטר לאלתר. אכן סעיף 5.1 להסכם עוסק בהפסקת עבודה (במקרה של פיטורים ע"י התובע), ובסיום עבודה (במקרה של התפטרות הנתבע). הנתבע טרם החל עבודתו ב"צמדים", ולכן לא יכול היה במהות "לסיים את עבודתו", מאחר שלא התחיל אותה, אלא יכול היה רק לבטל את ההסכם, הגם שנכנס לתוקפו כבר במועד חתימתו, כאמור בסעיף 5.3 להסכם. סעיף 5.4 להסכם הטיל תנאים על זכותו של התובע לבטל את ההסכם החל ממועד חתימתו (11.1.11) ועד למועד תחילת עבודתו בפועל של הנתבע (13.2.11) (להלן: "תקופת ההמתנה"). לא נקבעה הוראה ספציפית דומה לזכות הנתבע לבטל את ההסכם בתקופת ההמתנה, מלבד הוראה כללית בסעיף 5.3, הקובע כי תוקף ההסכם הוא ממועד החתימה, לרבות בעניין תקופת ההודעה המוקדמת. מכאן, שהסעיף 5.4 להסכם, המהווה את המקרה הנוכחי, נבלע בסעיף 5.3 להסכם. לפיכך, אנו קובעים, כי חובת מתן ההודעה המוקדמת הארוכה על ביטול ההסכם ממועד חתימתו חלה גם על הנתבע, מכוח הוראת הסעיף 5.3 להסכם. השאלה אפוא מהו גובה הפיצוי שיש להשית על הנתבע לשלם לתובע בגין ביטול ההסכם בלא מתן הודעה מוקדמת מראש בת שלושה חודשים? הנתבע אמור היה להתחיל עבודתו בצמדים ביום 13.2.11. עם ביטול ההסכם ביום 20.1.11, נתן הנתבע הלכה למעשה הודעה מוקדמת לתובע בת 24 ימים בלבד, שעה שעל-פי ההסכם היה מחויב לתת 90 ימים מראש, ובכך הפר את סעיף 5.3 להסכם. הצדדים לא קבעו בהסכם במפורש את הסנקציה הכספית במקרה של ביטול ההסכם בטרם תחילת עבודתו בפועל של הנתבע, כי אם במקרה של סיום עבודה (סעיף 5.1 להסכם). כאמור לעיל, סעיף 5.3 להסכם הקדים את תוקף חובות הצדדים בקשר להודעה המוקדמת כבר למועד חתימת ההסכם, לפיכך, אנו קובעים, כי הסנקציה הכספית שנקבעה למקרה של סיום העבודה חלה גם במקרה של ביטול ההסכם בטרם עת. על-פי ההסכם, במקרה של פיטורים לאלתר, היה על התובע לשלם לנתבע דמי הודעה מוקדמת בגין תקופת ההודעה המוקדמת בת 3 חודשים וכן משכורת ותנאים נלווים; ואילו במקרה של התפטרות ע"י הנתבע היה עליו לפצות את התובע בפיצוי מוסכם ומוערך מראש בסכום השווה למשכורת בגין תקופת ההודעה המוקדמת בת שלושה חודשים. הנתבע העיד בבית הדין, כי גובה הפיצוי שהנקבע בהסכם שעליו היה לשלם לתובע, הוא בגובה משכורת אחת: "כתוב במפורש שאני צריך לפצות את המעסיק במשכורת אחת בלבד" (ר' פרוט' הדיון מיום 20.10.13, עמ' 16, ש' 8). לטענת התובע, הפיצוי שעל הנתבע לשלם לו בגין אי מתן ההודעה המוקדמת הוא בגובה שלוש משכורות, בסכום כולל של 31,000 ₪, המהווה משכורת ברוטו כפול שלושה חודשים (ר' פרוט' הדיון מיום 20.10.13, עמ' 11, ש' 8-9). אופן חישוב זה אינו מוצא את ביטויו בהסכם, לפיכך, אין לקבל את חישובי התובע, שעה שסכום השכר של הנתבע הועמד בהסכם על סך של 8,100 ₪ נטו. במקרה של התובע היה מדובר ב"דמי הודעה מוקדמת" ובמקרה של הנתבע המדובר ב"פיצוי מוסכם". דהיינו, אין נפקות, כי הנתבע נתן הודעה מוקדמת בת 24 ימים מתוך 90 ימים, שכן הפיצוי שהיה עליו לשלם לתובעת אינו הפיצוי לפי חוק ההודעה המוקדמת, אלא לפי דיני החוזים. גובה הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובעת שנוי במחלוקת, היות ונוסח ההסכם אינו ברור דיו, מאחר והחיובים הכספיים של הצדדים בקשר לאי מתן ההודעה המוקדמת הוגדרו בצורה שונה אחד מהשני, שכן על התובע היה לשלם דמי הודעה מוקדמת, שאת גובהם ניתן היה לאמוד לפי חוק ההודעה המוקדמת, ואילו על הנתבע היה לשלם את הפיצוי המוסכם, השווה למשכורת בגין תקופת ההודעה המוקדמת. במקרים כגון דא, יש להחיל את הכלל בדבר פרשנות ההסכם לרעת מנסחו. ר' את דברי בית הדין הארצי בעניין עע (ארצי) 529/09 ארז נאורי נ' Semiconductor (l.C) Ltd National, מיום 12.4.11: "על פי הפסיקה במשפטנו, חוזה מתפרש לפי אומד דעתם של הצדדים, עליו למד הפרשן מלשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו. האינדיקציה הראשונה לגבי משמעותו של כל חוזה היא לשונו, וכאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם, והלשון קובעת את גבולות תכליתו של החוזה [ראו ע"א 3196/01 גלמן פינץ בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד נח(2) 682 (2004), ע"א 2568/98 פטר נ' חממי, פ"ד נז(4) 796 (2003)]. לשון החוזה היא כאמור נקודת המוצא לפרשנותו, אך מקום שאין בה כדי להתחקות אחר כוונת הצדדים, יש לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה - הנחות היסוד שלו, מבנהו הפנימי והגיונו הפנימי [ראו ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו"ד ד"ר שגב, פ"ד נח(4), 106 , 124-125 (2004)]. כלל נוסף מורה על הפרשן לשקול האם הפרשנות המובאת בפניו "עומדת במבחן ההגיון המסחרי, ואם אין היא מביאה לתוצאה אבסורדית" (ע"א 565/85 בנימין גד נ' אברהם נביאי ואח', פ"ד מב(4) 422 (1989)]. כן התפתח במשפטנו כלל פרשנות משני (אשר זכה לעיגון בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים) לפיו במקרה של ספק בו כפות המאזניים מעוינות, ובפני הפרשן מוצעות שתי פרשנויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, יש לפרש את החוזה לרעת המנסח [ראו ע"א 631/83 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561 (1985)]". נוסח הסכם העסקתו של הנתבע (ר' נספח ב' למסמך נ/1), בעניין סיום ההתקשרות, הינו זהה כמעט לנוסח ההסכם שהעביר הנתבע אל התובע ואשר נכרת בינו לבין חב' וינשטוק, וזאת בצירוף הערותיו (ר' נספח א' למסמך ת/1). הנתבע העיד בבית הדין, כי שלח אל התובע את הסכם העבודה שנכרת עם חב' וינשטוק (ר' פרוט' הדיון מיום 20.10.13, עמ' 11, ש' 25-28). מכאן, שדווקא הנתבע הוא אשר הכתיב את נוסח ההסכם לתובע, אשר אימץ את כל הערותיו בעניין סיום ההתקשרות. לכן ניתן היה לקבל את פרשנות התובע, כי על הנתבע לשלם לו פיצוי בשיעור של שלוש משכורות, בגין ביטול ההסכם ללא מתן הודעה מראש. אין זה סביר, כי המעסיק יחויב בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בגובה של שלוש משכורות, ואילו העובד יחויב בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בגובה של משכורת אחת בלבד על אותה תקופת ההודעה המוקדמת, כאשר הרציונאל שעומד מאחורי קביעת תקופת ההודעה המוקדמת הארוכה, הוא להבטיח לשני הצדדים את ביצוע העבודה בפועל ע"י העובד, וקבלת שכר בהתאם, בין אם פוטר ובין אם התפטר. כן יש לציין, כי אין לקבל את טענתו של הנתבע, כי הוא ביטל את ההסכם בשל מצבו הרפואי הלקוי שלא אפשר לו לכאורה להתחיל עבודתו אצל התובע. לא הוצג בבית הדין אישור מרופא תעסוקתי האוסר על התובע לעבוד. כמו כן, על-פי תלושי השכר שצירף הנתבע (ר' נספח י' למסמך נ/1), נראה כי, לא נבצר ממנו להיעדר בשל מצבו הבריאותי הלקוי ממקום עבודתו בחב' וינשטוק אפילו יום אחד בחודשים ינואר ופברואר 2011. הנתבע טען, כי על-פי סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, הפיצוי המוסכם ללא הוכחת נזק צריך להיות מידתי ביחס לנזק שנגרם וכי לפיצוי צריך להיות יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. אכן, התובע לא הציג בבית הדין אסמכתאות לכל נזק שנגרם לו לכאורה. נהפוך הוא, העובדות והעדויות בתיק מלמדות דווקא, כי היה באפשרות התובע למנוע את הנזק, ככל שנגרם, וזאת לאור הודעתו המהירה, יחסית, של הנתבע על ביטול ההסכם (24 ימים לפני תחילת העסקתו); לאור הסכמתה של הגב' אמירה להמשיך עבודתה אצל התובע עד למציאת עובד חלופי (ר' פרוט' הדיון מיום 20.10.13, עמ' 10, ש' 20-26); לאור פרק הזמן שעמד לרשות התובע לגייס עובד או אף לחזור אל המועמדים שמועמדותם נדחתה עקב קבלת הנתבע לתפקיד, ככל שאכן היו מועמדים. לפיכך, מצאנו לנכון להפחית את גובה הפיצוי לשיעור של משכורת אחת, קרי לסך של 8,100 ₪ נטו, אותו על הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום מהיום, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.11. כמו כן, על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסכום הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הודעה מוקדמת