השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' צ'רניאק) ברע"א 572-09-13 מיום 4.11.2013, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט א' שוורץ) בת"א 28898-12-09 מיום 23.7.2013 במסגרתה קיבל את בקשתה לביטול פסק דין שניתן נגדה בהיעדר התייצבות בתנאי שתשלם הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח ותפקיד ערובה בסך 40,000 ש"ח להבטחת נזקי המשיב. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת בנוגע לדירת מגורים ששכר מהאחרונה. ביום 27.1.2013 ניתן כנגד המבקשת פסק דין בהיעדר התייצבות נציג מטעמה לדיון הוכחות שנקבע ובהיעדר תשלום הוצאות משפט שנפסקו לחובתה בשל כך. המבקשת הגישה לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי נפלה קורבן לרשלנות מטעם עורך הדין שייצג אותה בתיק, אשר לטענת נציגה ובעליה מצוי במצב נפשי קשה ועובר טיפולים פסיכיאטריים שמנעו ממנו לטפל בתיק. נציג המבקשת טען גם כי הוא עצמו התמודד עם מחלה קשה של אשתו וכי לא היו בו את הכוחות הנפשיים להתמודד עם מחדליו של עורך הדין. בית משפט השלום החליט, לפנים משורת הדין ובשים לב למחלתה הקשה של אשת נציג המבקשת, לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבותה. יחד עם זאת, התנה בית המשפט את הביטול בכך שהמבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח ותפקיד ערובה להבטחת נזקיו בשל קיום ההליך בסך 40,000 ש"ח. החלטת בית המשפט המחוזי 2. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשה לבטל את הערובה להבטחת נזקי המשיב ולהפחית את שיעור ההוצאות שנפסקו לחובתה לשיעור ריאלי וסביר. בהחלטה מיום 27.10.2013 הציע בית המשפט לצדדים כי יסכימו שהתנאי לביטול פסק דינו של בית משפט השלום יהיה הפקדת תשלום הוצאות בסך 10,000 ש"ח על ידי המבקשת, תוך שהוא מציין כי הסכום שנקבע כתנאי לביטול פסק הדין הינו בלתי מידתי. לאחר שהמשיב לא הסכים להצעה זו, החליט בית המשפט, בהחלטתו מושא הבקשה שלפנינו, לדחות את בקשת רשות הערעור מן הטעם שלפי סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו) לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה המקבלת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנינו. תמצית טענות המבקשת 3. המבקשת טוענת כי המקרה שלפנינו חורג מעניינם של הצדדים, שכן הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לסעיף 1(7) לצו שגויה ויש להתערב בה. לטענתה, בקשת רשות הערעור שהגישה על החלטתו של בית משפט השלום כלל אינה נוגעת לקבלת בקשתה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות, שהרי החלטה זו ניתנה לטובתה. בקשת רשות הערעור שהגישה, טוענת המבקשת, נוגעת לשני רכיבים אחרים בהחלטה - הוצאות המשפט שנפסקו לחובתה ושיעור הערובה שנדרשה להפקיד - רכיבים אשר על החלטה הנוגעת לכל אחד מהם ניתן להגיש רשות ערעור. כך, טוענת המבקשת כי הצו כלל אינו שולל הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה הנוגעת להפקדת ערובה. בנוסף, ביחס להוצאות המשפט, טוענת המבקשת כי סעיף 1(8) לצו אמנם אוסר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה הנוגעת להוצאות, אך כי הוא מחריג במפורש החלטה המטילה הוצאות לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו. לגופו של עניין, טוענת המבקשת כי ההחלטה לחייבה בהפקדת סך של 90,000 ש"ח הינה בלתי מידתית ומונעת ממנה, הלכה למעשה, לקיים את ההליך לגופו, וזאת במיוחד בשים לב לעובדה שסכום זה עולה כמעט כדי 50% מסכום התביעה של המשיב. תמצית טענות המשיב 4. המשיב, מצידו, טוען כי המבקשת בוחרת להמשיך לעשות שימוש לרעה בהליכים משפטיים כנגדו ולעכב את סיום ההליך מעבר לתקופה הארוכה בה עוכב כבר. לטענתו, לשון סעיף 1(7) לצו הינה מפורשת ולא ניתן לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה המקבלת בקשה לביטול פסק דין. המשיב מוסיף כי גם לולא הוראה זו לא היה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. לטענתו, סעיף 1(8) לצו אוסר על הגשת בקשת רשות ערעור הנוגעת להוצאות, וכי גם בשים לב לחריג שבו לא ניתן לומר כי ההוצאות שהושתו על המבקשת לא נבלעו בפסק הדין. באשר לחיובה של המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת נזקיו, טוען המשיב כי מדובר בהחלטה דיונית מובהקת אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה ורק בשל כך לא היה מקום לקבל את בקשת המבקשת. לגופו של עניין, טוען המבקש כי הסכומים שקבע בית משפט השלום הינם סבירים לאור מחדליה של המבקשת וכי אלו נקבעו לאחר שיכול היה להתרשם באופן ישיר מהצדדים. בנוסף, טוען המבקש כי ממילא חלפו להם המועדים להפקדת הסכומים בהם נקב בית משפט השלום וכי בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת להאריך מועדים אלו, ולכן מדובר למעשה בבקשה תיאורטית. אציין כי בית משפט זה, בהחלטתו מיום 30.12.2013 (השופט א' רובינשטיין) המליץ לצדדים לקבל את הצעת בית המשפט המחוזי לפיה פסק הדין של בית משפט השלום יבוטל בכפוף להפקדת הוצאות בסך 10,000 ש"ח על ידי המבקשת, אך משסירב לכך המשיב לא נותר אלא לדון בבקשת המבקשת. אוסיף כי התיק הועבר לעיוני לאחר שנודע לשופט רובינשטיין כי הוא מנוע מלטפל בו בשל היכרותו עם המשיב. דיון והכרעה 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה בהתאם לתקנה 410 לתקנות, ולקבל את הערעור באופן חלקי כך שהבקשה תוחזר לבית המשפט המחוזי. כך אמליץ גם לחברַי לעשות. 6. לכאורה, המשוכה העומדת בפני המבקשת במקרה שלפנינו הינה גבוהה ביותר. מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אשר אמות המידה להתערבות בה קובעות סטנדרט גבוה בהתאם להלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). לכך מצטרפת העובדה כי הבקשה נוגעת להחלטה בעניינים דיוניים דוגמת פסיקת הוצאות וקביעת ערובה להבטחת הוצאות אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה [ראו למשל: רע"א 6614/12 פלונית נ' בית חולים המשפחה הקדושה (23.10.2012), פסקה 6]. על אף האמור, השתכנעתי כי המקרה שלפנינו חורג מדלת אמותיהם של הצדדים שכן עניינו באופן שבו יש לפרש את הוראת סעיף 1(7) לצו בתי המשפט במקרים בהם הזוכה בבקשה לביטול פסק דין מבקש להשיג על קביעות נלוות לה, פרשנות אליה טרם נדרש בית משפט זה. 7. סעיף 1(7) לצו קובע כך: "לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן: ... (7) החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". מטרתו של סעיף זה לצו נבחנה בהרחבה במסגרת בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני (9.11.2010). בעניין זה, עמד השופט נ' הנדל על כך שסעיף משנה זה שונה מיתר סעיפי המשנה בסעיף 1 לצו בכך שהוא מתייחס לתוצאות ההחלטה ולא לאופיה. נקבע כי הסעיף חוסם את הדרך בפני הגשת בקשת רשות ערעור על קבלת בקשה לביטול פסק דין או החלטה, אך אינו חוסם הגשת בקשה דומה על דחייתה. זאת, בשל מידת הפגיעה במי שבקשתו לביטול פסק דין שניתן מטעמים דיוניים נדחית ומשמעות הדבר היא סיום ההליך מבחינתו אל מול מידת הפגיעה הפחותה יותר בצד שפסק הדין שניתן לטובתו, מטעמים דיוניים, בוטל ונאלץ לקיים את ההליך לגופו [ראו: שם, בפסקה 4]. לצד עקרון זה, יש להבין את סעיף 1(7) לצו לאור מטרתו הכללית של הצו שהיא ליצור רצף דיוני לפני ערכאה מסוימת במסגרת אותו הליך [ראו: שם, בפסקה 4]. בשים לב לתכליות אלה, מקובלת עלי טענת המבקשת לפיה בקשת רשות הערעור שלה אינה נכנסת לגדרו של סעיף 1(7) לצו. במצב דברים בו בוטל פסק דין שניתן מטעמים דיוניים, מטרת הסעיף היא למנוע מהצד שהפסיד לצורך עניין זה, המשיב בענייננו, מלעכב את התקדמות ההליך באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, וזאת תוך העדפת קיום ההליך לגופו. בענייננו, המבקשת כלל אינה משיגה על הצורך בקיום ההליך לגופו, שכן היא ה"זוכה" לצורך עניין זה. השגתה היחידה של המבקשת היא על קביעותיו של בית משפט השלום הנוגעות להוצאות משפט שעליה לשלם ולהתניית ניהול ההליך לגופו בהפקדת ערובה הולמת. החלטות אלה, שהן נלוות להחלטה בדבר ביטול פסק הדין, אינן נופלות בגדרו של סעיף 1(7) לצו. 8. טוען המבקש כי גם לולא סעיף 1(7) לצו לא ניתן היה לדון בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת. אין בידי לקבל טענה זו. בכל הנוגע להשגתה של המבקשת על החלטת בית משפט השלום להשית עליה הוצאות בסך 50,000 ש"ח, הרי שזו אינה נכנסת לגדרי סעיף 1(8) לצו שנוסחו הוא: "לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן: ... (8) החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". ברי כי לא ניתן לראות את ההוצאות המושתות במסגרת החלטה לביטול פסק דין כהוצאות שנבלעות בפסק הדין, שכן, משבוטל פסק הדין הרי שהוא איננו עוד וההוצאות אינן קשורות בו. יתרה מזאת, כיוון שמדובר בהוצאות שהושתו לאחר מתן פסק הדין ובמנותק ממנו, לא ניתן לומר כי הגשת בקשת רשות ערעור על קביעה זו תקטע את הרצף הדיוני לפני הערכאה הדנה בתיק. נהפוך הוא, ככל שיש בקביעת ההוצאות כדי למנוע מה"זוכה" בבקשת הביטול לקיים את ההליך לגופו, ואינני מביע עמדה בעניין זה לצורך המקרה שלפנינו, הרי שיהיה בכך כדי להגשים את מטרת ביטול פסק הדין שניתן מטעמים דיוניים. נקודה זו משתלבת גם עם הרכיב השני בבקשת המבקשת - ביטול הערובה שנקבעה להבטחת נזקיו של המשיב. במסגרת רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.2013), התייחסתי לאמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור על החלטה לחייב תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). באותו עניין, עמדתי על כך שככלל אין להתנות תביעתו של אדם בהפקדת ערובה, וזאת כדי לא לפגוע בזכות הגישה שלו לערכאות [שם, בפסקה 7 להחלטתי]. דעתי היא כי ניתן להקיש מעניין זה לענייננו. אמנם, המבקשת בענייננו איננה תובעת, והערובה אותה חויבה להפקיד לא נקבעה לפי תקנה 519 לתקנות, אלא שהלכה למעשה, מטרתה של הערובה היא להבטיח את נזקיו והוצאותיו של המשיב מקום בו יתברר שההגנה לה טוענת המבקשת, אשר בגינה בוטל פסק הדין של בית משפט השלום, אינה עומדת. מדובר, אם כן, בתמונת ראי למצב שסקרתי לעיל ומבלי להביע עמדה באשר להשפעת הערובה שנקבעה בענייננו על יכולתה של המבקשת לנהל את ההליך, דעתי היא כי אין לשלול ממנה את האפשרות להשיג על קביעה זו באמצעות בקשת רשות ערעור, במיוחד כאשר מדובר בהחלטה שלאחר מתן פסק דין אשר אין דרך אחרת להשיג עליה. 9. משהגעתי למסקנה כי לא קיים במקרה דנן חסם דיוני להגשת בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת, דעתי היא שיש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן את הבקשה ויחליט האם יש לדון בה לגופה, אם לאו. משכך, לא אדרש לטענות הצדדים לגופו של עניין. 10. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברַי כי נקבל את הערעור בחלקו וכי הבקשה תוחזר לבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. הוצאות משפט