פתיח 1. ביום 1.2.01 הוגשה תביעת התובעת כנגד הנתבעת, לתשלום שכר עבודה עבור חודש 11/00, חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ודמי הבראה, בסך כולל של 30,255 ש”ח (קרן). 2. יחד עם כתב ההגנה הוגש, ביום 29.5.01, כתב תביעה שכנגד, שסכומו הועמד לצרכי אגרה על 300,000 ש”ח, ולפיו לאחר פיטורי הנתבעת שכנגד (להלן - "התובעת") התגלה, לתדהמת התובעת שכנגד (להלן - "הנתבעת"), כי התובעת ביצעה מעשי גניבה ומעילה משך כל תקופת עבודתה. לאור זאת, כך נטען, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, שכר עבודתה האחרון מתקזז מול הסכומים שהנה חבה, ועליה לפצות את הנתבעת בגין יתרת הנזקים שגרמה (כאשר הנזקים הנטענים הועמדו על סך של 733,650 ש”ח, והוקטנו כמפורט לעיל לצרכי אגרה בלבד). 3. מטעם התובעת העידה היא עצמה. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת ובתה, הגב' נגה כהן. בנוסף העידו מטעם הנתבעת, ללא תצהירי עדות ראשית, מר אביטל אברהם (מבוטח), גב' ריקי טיבי (כספרית בחברת "הפניקס"), מר מאיר ציטיאת (מנהל מחוז ב"הפניקס") ומר אורי פיינה (סוכן ביטוח וידיד של הנתבעת). הנתבעת זימנה לעדות מטעמה שני מבוטחים נוספים - מר עיראקי יזיד ומר מיכה מלכה - אך בסופו של דבר החליטה לוותר על עדותם. 4. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מתצהירי שני הצדדים: א. התובעת, גב' יעל בנלולו, עובדת בתחום הביטוח האלמנטרי משך כ - 25 שנה. ב. התובעת החלה לעבוד בסוכנות הביטוח "אילנות" (להלן - "אילנות" או "הסוכנות"), שנוהלה בזמנו על ידי בעלה של הנתבעת ואחיו, כפקידה, ביום 1.10.96. במסגרת עבודתה היתה אחראית על תחום הביטוח האלמנטרי. ג. במהלך חודש 7/97 נפטר בעלה של הנתבעת (מר שאול כהן ז"ל), והנתבעת - גב' שושנה כהן - שעבדה עד אז בבנק אוצר החייל בתפקיד בכיר, התפטרה מעבודתה והחלה לנהל את סוכנות הביטוח בעצמה. ד. אין חולק כי לנתבעת לא היו בזמנו רקע קודם או ידע מסודר בתחום הביטוח, וכי התובעת היא שהדריכה אותה בשלבים הראשונים של ניהול הסוכנות, ובמקביל המשיכה להיות אחראית לתחום הביטוח האלמנטרי. הנתבעת מצידה התעסקה בעיקר בתחום ביטוח החיים. ה. ביום 15.11.00 בשעות אחר הצהריים פוטרה התובעת לאלתר במהלך שיחה טלפונית. הסיבה המיידית לפיטורים היתה יציאתה אותו יום מוקדם מהרגיל בלא קבלת רשות. לטענת הנתבעת, הדבר היה "הגדשת הסאה" לאחר תקופה ארוכה של הפרות משמעת וחוצפה (סעיף 28 לתצהירה). לטענת התובעת, סוכם בינה לבין הנתבעת במפורש כי תוכל לצאת מוקדם יותר מפעם לפעם, בהתחשב בהשקעת השעות הרבות מצידה ללא תיגמול הולם, ולכן לא היתה כל הצדקה לפיטוריה. ו. מכתב הפיטורים, אשר צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת, אינו כולל עילת פיטורים כלשהי, ואף לא ציון כי התובעת לא תהא זכאית לפיצויי פיטורים ו/או חלף הודעה מוקדמת. ז. התובעת לא קיבלה את שכר עבודתה עבור חודש 11/00 (חצי חודש), פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. כן לא קיבלה דמי הבראה בגין ארבעת החודשים האחרונים לעבודתה. הסיבה לכל זאת הנה גילוי מעילותיה הנטענות של התובעת, על ידי הנתבעת, לאחר סיום עבודתה. לתובעת לא נשלחה הודעה כלשהי על האמור לעיל (מלבד במהלך פגישות פנים מול פנים - אשר הצדדים היו חלוקים על ההצעות שהוחלפו במהלכן ועל ידי מי), והפעם הראשונה בה הועלו טענות אלו על הכתב היתה במסגרת כתב התביעה שכנגד. 5. המחלוקות העיקריות בהן עלי להכריע הן המחלוקות הבאות: א. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת בהתחשב בטענות כלפיה בכלל ובמועד העלאתן בפרט. ב. זכאות הנתבעת לקיזוז, בזמן אמת, של שכר עבודתה של התובעת בחודש 11/00 ו/או יתרת דמי ההבראה המגיעה לה. ג. זכאות הנתבעת לקבל פיצוי מהתובעת בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה. 6. יצוין מראש כי שמות המבוטחים הרבים שהוזכרו על ידי הצדדים לא צוינו במלואם על מנת שלא לפגוע בפרטיותם (למעט לגבי מר אביטל אברהם אשר העיד בפנינו, ולמעט אחיה של התובעת). 7. עוד יצויין כי גם התובעת מצידה טענה טענות רבות כנגד הנתבעת במישור ההתנהגות האנושית, העסקית ואף החוקית. הנתבעת התייחסה לטענות אלו וכפרה בהן. לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות אלו באשר אינן קשורות כלל לענייננו. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת 8. הנתבעת טוענת כי בהתחשב בהיקף המעילות והגניבות שהתגלו (ואשר מידת הוכחתן תידון להלן), התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים ו/או לחלף הודעה מוקדמת, זאת מכוח הסעיפים 16 ו - 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - "חוק פיצויי פיטורים") וכן ההלכות שקדמו לסעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 (להלן - "חוק הודעה מוקדמת"). הנתבעת מפנה בהקשר זה לסעיף 53 לתקנון העבודה, וטוענת כי מעשי התובעת כפי שהוכחו בתיק זה מהווים לכל הפחות "מעילה חמורה" אם לא גניבה ממעביד. 9. לחלופין טוענת הנתבעת, כי יש לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים גם בהתחשב בסיבת הפיטורים המקורית - הפרות משמעת חוזרות ונשנות. לחלופי חלופין טוענת הנתבעת, כי רשאית היתה לקזז מפיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת המגיעים לתובעת את הנזקים הרבים שגרמה. 10. התובעת מצידה, מלבד כפירה בטענות המהותיות נגדה, טוענת כי לפי הפסיקה אין אפשרות לשלול פיצויי פיטורים מתוך מניע שהועלה לאחר הפיטורים. תשובת הנתבעת לכך הנה כי אין בכך הגיון, וכדבריה - "האם ככל שהעובד יהיה מתוחכם יותר ויסווה את מעשיו לזמן ארוך יותר - הוא יצא נשכר יותר?". 11. עוד טוענת התובעת כי נטל ההוכחה, להוכיח כי התקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, מוטל על הנתבעת, כאשר לא עמדה בנטל זה כלל ועיקר. 12. לאחר שקילת הטענות, אני סבורה כי מוצדק בנסיבות המקרה שלפנינו לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים המגיעים לה. להלן הנימוקים לכך: א. ראשית, צודק ב"כ התובעת, כי הנטל להוכיח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתה של פיצויי הפיטורים, מוטל על המעביד (דב"ע ל/6-3 אליהו שמואלי ואח' - שושנה שרייר, עבודה ארצי כרך ג(1) 162). ב. התשתית המשפטית לבחינת טענות הנתבעת מצויה בסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים. במקרה שלפנינו, איש מהצדדים לא טען לתחולת הסכם קיבוצי כלשהו, ו/או לקיומו של הסכם קיבוצי בענף. לפיכך, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 17, כאשר עלינו להדריך את עצמנו לפי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים (תקנון העבודה כפי שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית). הסעיפים הרלוונטיים לעניננו מתוך התקנון האמור הם הסעיפים העוסקים בהפרת משמעת חמורה, גניבה ומעילה, כאשר ככל שמוכחת התקיימות אחד הסעיפים הללו - מאפשר התקנון שלילה חלקית או מלאה של פיצויי הפיטורים. ג. כבר נקבע כי לעניין שלילת פיצויי פיטורים יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, לרבות ההקשר התעשייתי, חומרת הנזק שנגרם למעביד, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים, מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה, תרומתו של העובד למפעל, כל זאת תוך הבאה בחשבון כי פיטורים הינם עונש חמור כשלעצמם (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - בן ציון קליין, עבודה ארצי כרך לג (7) 28). ד. צודק ב"כ התובעת, כי בדרך כלל אין לשלול פיצויי פיטורים בשל סיבה המועלית לאחר התגבשות הזכות לפיצויי פיטורים (דב"ע לג/2-3 חיים זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד' 153). עם זאת, במקרה שלפנינו הזכות לפיצויי פיטורים לא התגבשה במועד בו נמסר לתובעת על פיטוריה, אלא רק בתום "שבועיים של הודעה מוקדמת" המוזכרים במכתב הפיטורים מיום 15.11.00 (נספח ב' לתצהיר התובעת). במהלך שבועיים אלו כבר החלו להתגלות ה"גניבות" וה"מעילות" הנטענות, ולפיכך אנו רשאים להתייחס אליהן ולבחון אם מוצדק לאורן לשלול את פיצויי הפיטורים או להפחיתם (ע"ע 199/99 אליהו תורג'מן - אריק חביב, עבודה ארצי כרך ל"ג (24) 24). ה. לאחר שקילת מכלול הראיות שהוצגו בתיק זה, ובהתחשב במסקנותי בסעיפים 26 ו- 70 להלן, אני סבורה כי הוכחה במקרה שלפנינו "הפרת משמעת חמורה" המצדיקה בנסיבותיו של מקרה זה לשלול את פיצויי הפיטורים במלואם. זאת, בהתחשב בקביעתי (שתפורט להלן) כי התובעת גרמה לכך שפוליסות הביטוח הפרטיות שלה תשולמנה על חשבון הסוכנות ללא הסכמה מפורשת של הנתבעת, וכן בקביעתי (שתפורט להלן) כי התובעת ביצעה פעולות רבות של "העמסות" שלכאורה מנוגדות לדין ולדרך התנהגות סבירה ומקובלת בסוכנות ביטוח. 13. בהתאם לקביעה דלעיל, הנתבעת זכאית היתה גם שלא לשלם לתובעת חלף הודעה מוקדמת, בהתאם להלכות שקדמו לסעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת. זכאות הנתבעת לקיזוז, בזמן אמת, של שכר עבודתה של התובעת ו/או יתרת דמי ההבראה המגיעים לה 14. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובע כי אין לנכות משכר עבודה אלא את הסכומים הנקובים במפורש בסעיף. לענייננו, מתיר סעיף 25(א)(6) לנכות חוב על-פי התחייבות של העובד למעביד, אך רק ככל שההתחייבות הנה בכתב, ובתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע משכר העבודה. סעיף-קטן (ב) אמנם מתיר למעביד לנכות משכרו האחרון של עובד "כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו", אך הפסיקה הדגישה כי הכוונה הנה לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת (דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כח 241). 15. נובע לפיכך כי הנתבעת לא זכאית היתה להחליט על דעת עצמה שלא לשלם לתובעת את שכרה עבור מחצית חודש 11/00, אלא אמורה היתה לשלם לה את השכר ולהגיש נגדה תביעה, במקביל, לפיצוי בגין הנזקים הנטענים שגרמה - וזאת חמורים ככל שיהיו הנזקים הנטענים. באשר לדמי ההבראה - לגביהם ניתן היה, לכאורה, לבצע קיזוז מכוח סעיפי הקיזוז בדיני החוזים הכלליים, אך כיוון שקבעתי להלן כי לא הוכחו נזקים כספיים כלשהם - ממילא לא עומדת זכות הקיזוז. 16. שכרה של התובעת עבור מחצית חודש 11/00 עמד על 2,644 ש”ח (סעיף 8 לתצהיר התובעת, שלא נסתר). יתרת דמי ההבראה המגיעים לה, בגין ארבעת חודשי עבודתה האחרונים, עומדת על 658 ש”ח (סעיף 24 לתצהיר התובעת, שלא נסתר). התובעת זכאית לפיכך לסכומים אלו. בנוסף, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה חלקיים בגין שכר חודש 11/00, שכן אסור היה לה לפי החוק להלין שכר על דעת עצמה רק בשל שסברה שנגרמו לה נזקים. פיצויי ההלנה החלקיים יעמדו על 30% לשנה, ובאופן יחסי לגבי חלק משנה. התביעה שכנגד - כללי 17. הנתבעת טענה כי משך כל תקופת עבודתה של התובעת ב"אילנות" ביצעה "מסכת גניבות הבנויות, שזורות וקשורות זו לזו" (סעיף 2 לסיכומי הנתבעת), שהתבטאו בעיקר בדרכים כדלקמן (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת): א. תשלום פוליסות פרטיות של התובעת על חשבון סוכנות הביטוח. ב. ביטול פוליסות קיימות של לקוחות המשרד ושימוש בהחזרי הפרמיות שהתקבלו מחברת הביטוח לצורך תשלום עבור פוליסות אחרות (חלקן של מקורבי התובעת) בדרך של "העמסות" (מונח זה יוסבר להלן), ו/או לקיחת הכספים לכיסה. ג. השגת הנחות/זיכויים בפוליסות קיימות, ושימוש ביתרות הזכות שנוצרו עקב כך לצורך תשלום פוליסות אחרות ("העמסות") ו/או לקיחת הכספים לכיסה. ד. פתיחת פוליסות פיקטיביות על שמה ותשלומן באמצעות יתרות זכות של פוליסות אחרות ("העמסות"). לאחר מכן היתה מבטלת את הפוליסה הפיקטיבית ומקבלת לכיסה את הפרמיות שהוחזרו (ו/או משתמשת בהן לצורך תשלום פוליסות אמיתיות שלה ושל מקורביה). ה. גניבת כספי מבוטחים (המחאות ומזומנים) שנועדו לתשלום הפרמיות שלהם, ותשלום הפרמיות של אותם מבוטחים באמצעות העברות מפוליסות אחרות. ו. ביצוע רישומים כוזבים בספרי סוכנות הביטוח, וכדוגמא - רשמה "מזומן" לצד תשלום שבוצע בדרך של "העמסה". 18. תשובתה העיקרית של התובעת היתה כי לא לקחה דבר לכיסה, וכי הפוליסות הפרטיות שלה שולמו על חשבון סוכנות הביטוח בהסכמת הנתבעת וכדרך לפצותה על השעות הנוספות הרבות שעבדה. באשר לשאר הטענות השיבה כדלקמן: "מאחר והנתבעת עשתה טעויות רבות, ומסרה מידע לא נכון ולא מקצועי ללקוחות המשרד, נאלצתי לנסות ולתקן בדיעבד את כל הטעויות אשר עשתה הנתבעת, לתקן בקשות חריגות של הנתבעת אל חברת הפניקס, ולהשלים עם ביצוע העמסות פנימיות אשר בוצעו על ידי הנתבעת, אשר באו על מנת לכבות שריפות ועל מנת לנסות ולתקן טעויות ניהול וגבייה אשר הנתבעת הרבתה לעשותן" (סעיף 30 לתצהיר התובעת). התובעת הדגישה כי כל דו"חות הגבייה ודו"חות ההעמסות היו באחריות הנתבעת, תויקו באופן מסודר במשרדה, והועברו לחברת הביטוח "הפניקס" רק לאחר אישורה (סעיף 39 לתצהיר התובעת). במקום אחר ציינה כי הנתבעת בלבד היא זו שהחליטה על ביצוע ההעמסות, "והיא היתה זו אשר העבירה לחב' הפניקס את דו"ח ההעמסה מדי חודש בחודשו" (סעיף 71.11 לתצהיר התובעת). עוד הדגישה כי כל נושא ההעמסות היה "פרי תכנונה" של הנתבעת בלבד (סעיף 71.16 לתצהירה). היינו, טענת ההגנה העיקרית המקורית של התובעת היתה כי דובר בפעולות שאמנם אינן תקינות, אך הנתבעת היא שיזמה אותן ו/או ביצעה אותן. 19. הנתבעת העידה כי פנתה בתלונה למשטרה כנגד התובעת בגין האמור לעיל עוד בשנת 2001, וכי התיק עודנו בהליך חקירה. כל אישור מהמשטרה על עצם פתיחת התיק ו/או על מצבו כיום (כארבע שנים לאחר פתיחתו) לא הוגש על ידי מי מהצדדים. התובעת בסיכומי התשובה מטעמה טענה כי התלונה "גוועה", אך לא הביאה כל אישור לכך. 20. ייאמר כבר כעת כי התובעת הודתה במהלך חקירתה הנגדית כי הפקידה המחאות של מבוטחים, וכן סכומי מזומן ששולמו על ידי מבוטחים, בחשבונות הבנק שלה ושל בתה (עמ' 4 - 5 לפרוטוקול), כאשר לדבריה קיבלה זאת מהנתבעת כתגמול נוסף לעבודתה הקשה. עוד טענה כי חלקם של סכומים אלו הופקדו ישירות לחשבון הבנק של בתה שכן "אני עוזרת לה עד היום" (עמ' 5). חשוב לציין כי טענה זו לא עלתה בכתבי הטענות של התובעת, או בתצהיר העדות הראשית מטעמה, אלא לראשונה בחקירתה הנגדית ולאחר שהוצגו בפניה העתקי המחאות שהופקדו לחשבון הבנק של בתה (נ/1; נ/2). התובעת הוסיפה כי קיבלה גם הטבות נוספות בלתי שגרתיות מהנתבעת, דוגמת 2,000 ש”ח במזומן כאשר נסעה לטיול בחו"ל, מתקן מים מינרלים בביתה, רהיטים לביתה, בגדים וכיו"ב (חלקן הוזכרו גם בתצהירה), כאשר אינה יודעת מדוע בחרה הנתבעת לתגמלה בדרך זו. המחלוקת לגבי פוליסות הרכב והדירה של התובעת - אשר שולמו על חשבון הנתבעת 21. הנתבעת הראתה בתצהירה כי פוליסות ביטוחי הרכב והדירה הפרטיים של התובעת שולמו בין היתר מחשבון הבנק של הסוכנות (סעיף 14), ובחלקם על ידי "העמסות" (ביטוי זה יובהר בהרחבה להלן). עוד טענה כי חלק מהפוליסות שנפתחו על שם התובעת היו "פיקטיביות" (אך לא הוכיחה זאת בדרך כלשהי), ויועדו ל"גלגולי כספים" בלבד. עוד טענה כי התובעת לא הסתפקה בביצוע "העמסות" לפוליסות שלה לצורך סגירת יתרות חוב, אלא ביצעה גם העמסות "ביתר", על מנת לקחתן מאוחר יותר לכיסה. יצוין כי לנתבעת אין הוכחה ישירה כלשהי לסיפת טענתה, אך לגישתה זהו ההסבר היחיד לביצוען של העמסות "ביתר", כאשר התובעת לא ניסתה לספק כל הסבר אחר לכך. 22. התובעת טענה כי על אף העבודה הרבה שהשקיעה בסוכנות הביטוח לא קיבלה תמורת שעות נוספות כלשהי; לפיכך פיצתה אותה הנתבעת בדרכים אחרות, וכדוגמא - מימנה עבורה מתקן של מים מינרלים בביתה (אישור של "מי עדן" בנוגע לכך צורף כנספח ט' לתצהיר התובעת), ואף שילמה עבורה את הפרמיה בגין ביטוח הרכב והדירה הפרטיים. לדברי התובעת, כבר בתקופה בה עבדה עבור בעלה המנוח של הנתבעת, סוכם מולו כי ישלם לה את ביטוח הרכב. 23. הנתבעת אישרה כי בתקופה שלאחר כניסתה לסוכנות ישבה עמה התובעת שעות ארוכות, לרבות לאחר שעות העבודה הרגילות ולרבות בשעות הערב (עמ' 22 לפרוטוקול), כאשר לא שילמה בגין כך תמורת שעות נוספות. בתצהירה הודתה כי העניקה לתובעת "בונוסים" בגין שעות אלו, אך לא פירטה את טיבם (סעיף 31 לתצהיר הנתבעת). בחקירתה הנגדית מסרה כי התובעת פוצתה בגין אותן שעות במתנות יפות שקיבלה לחגים פעמיים בשנה, וכן באי קיזוז שכר על ימים ושעות בהם לא הגיעה (עמ' 23). הנתבעת הדגישה כי לא נתנה הסכמה לתשלום הפרמיות בגין ביטוחיה הפרטיים של התובעת מחשבונה (עמ' 22 - 23 לפרוטוקול). 24. הנתבעת לא המציאה ראיות כלשהן בקשר לדרך תשלום הפרמיות מחשבונה, דוגמת העתקים של טפסי הוראות הקבע מהבנק (נטען כי הפוליסות שולמו חלקן באמצעות הוראת קבע מחשבון הנתבעת וחלקן באמצעות "העמסות") או כל ראיה אחרת המלמדת כיצד "גנבה" התובעת את הכספים מחשבונה של הנתבעת. לטענת התובעת, הדבר מלמד כי הנתבעת עצמה היא החתומה על טופס "הוראת הקבע", וממילא מדובר בתשלום שבוצע בידיעתה ומרצונה החופשי. 25. התובעת ציינה בתצהירה כי שילמה בסופו של דבר באופן אישי את הפרמיות בגין הפוליסות האישיות (סעיפים 106.1 ו - 106.2 לתצהירה). בסיכומי התשובה מטעמה הוסיף בא כוחה (ללא בסיס לכך בראיות) כי הכספים הוחזרו לנתבעת על ידי חברת הביטוח נוכח דרישתה לכך, ולכן שולמו לאחר מכן ישירות על ידי התובעת, כיוון שהתבקשה על ידי חברת הביטוח לעשות כן, ומבלי שמצאה לנכון להיאבק על כך נוכח הנסיבות שנוצרו. הגם שב"כ הנתבעת הדגיש ובצדק כי אינו מסכים ל"עדות" זו במסגרת הסיכומים, נראה כי זהו ההסבר היחידי לכך שהנתבעת כלל לא דרשה החזר בגין הכספים ש"נגנבו" לטענתה מחשבונה, אלא רק פיצוי בגין הפסד העמלה שנגרם לה עקב כך. 26. לאחר שקילת העדויות והראיות השונות, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי תשלום הפרמיות בגין ביטוחיה הפרטיים של התובעת על חשבון הסוכנות לא נעשה באישור מפורש של הנתבעת. זאת, שכן אני מאמינה לנתבעת כי נדהמה לאחר שגילתה עובדה זו לאחר פיטורי התובעת. מאידך התובעת לא סיפקה עדות חד משמעית וברורה בדבר ההסכמה שנתנה הנתבעת בקשר לכך, מועדה, והיקף הביטוחים שנכללו בתוך הסכמה זו, והסתפקה בטענה כוללנית כי דובר בחלק מה"הטבות" המיוחדות שקיבלה. אני סבורה לפיכך כי התובעת המשיכה באופן אוטומטי הבנה קודמת שכפי הנראה היתה לה בקשר לכך עם בעלה המנוח של הנתבעת, שכן סברה שהדבר מגיע לה נוכח ההשקעה הרבה מצידה ללא תמורה הולמת, זאת מבלי שקיבלה אישור מפורש לכך מהנתבעת. לא הוכח בפנינו כיצד עשתה דברים אלו מבחינה טכנית ללא אישור הנתבעת. המחלוקת לגבי כשרותן של ה"העמסות" 27. עיקר הפעולות הלא כשרות המיוחסות לתובעת קשורות לפעולה ביטוחית הקרויה "העמסה", שמשמעה העברת כספים מפוליסה לפוליסה, בין של אותו לקוח ובין של לקוח אחר, ללא הסכמת הלקוח ואף ללא ידיעתו. כפי שתיאר זאת מר מאיר ציטיאת, מנהל מחוז "אייל" באגף האלמנטרי בחברת הביטוח "הפניקס": "לך יש פוליסה, אתה מבוטח, שילמת את הפרמיה, שילמת יותר מדי כסף ונשארה יתרה, היתרה מועברת ללקוח אחר או שיוצרים הנחה בפוליסה שלך לאחר ששילמת והיתרה מועברת ללקוח אחר, כלומר כל מצב בו יתרות זכות בפוליסה מועברות ללקוח אחר או לפוליסה אחרת של אותו לקוח. העברות והעמסות זה אותו דבר" (עמ' 32 לפרוטוקול). בהמשך עדותו אישר כי "העמסה יכולה להיות לא רק כאשר יש יתרת זכות מסיבה כלשהי אלא גם בהפקדה ואז אפשר להעביר חלק מההפקדה לפוליסה אחרת או ללקוח אחר" (עמ' 36). 28. היינו, במצבים בהם נוצרה יתרת חוב בפוליסה מסוימת, והסוכנות היתה מעוניינת כי יתרה זו תיסגר (הן על מנת למנוע הוצאת מכתב דרישה ללקוח, הן על מנת למנוע ביטול של הפוליסה, והן על מנת לוודא כי עמלת הסוכן בגין פוליסה זו תשולם) - מבקשת היתה לבצע העברה רישומית של סכום הכסף החסר מפוליסה אחרת המצויה ביתרת זכות, וחברת הביטוח היתה מבצעת זאת. לעתים לא דובר בהעברה רישומית בלבד של סכום כסף ששולם בעבר, אלא בזקיפת הפקדה נוכחית - המיועדת לפוליסה אחרת - לפוליסה המצויה ביתרת חוב. אזי נוצרת היתה יתרת חוב בפוליסה לה יועד התשלום, ואת יתרת החוב הזו היו סוגרים באמצעות "העמסה" מפוליסה אחרת המצויה ביתרת זכות, וכן הלאה "גלגולי" כספים ותשלומים בין פוליסות שונות ולקוחות שונים. לטענת התובעת - הדבר בוצע על ידי הנתבעת ו/או בהוראתה שכן לא הצליחה בפעולות הגבייה ו/או גבתה מלקוחות סכומים בחסר; לטענת הנתבעת - התובעת ביצעה דברים אלו מאחורי גבה ותוך גרימת נזקים קשים לסוכנות, בין היתר על מנת לקחת כספים לכיסה וליתן הטבות למקורביה. 29. מעדויות הצדדים עלה כי פעולות "העמסה" בין לקוחות שונים מותרות בסוכנויות הפועלות בשיטת "בורדרו" בלבד (סוכנויות המשלמות את כל התפוקה במקום הלקוחות וגובות את הכספים מהלקוחות ישירות אליהן - עדות מר ציטיאת בעמ' 30 לפרוטוקול). סוכנות הביטוח של הנתבעת לא היתה סוכנות "בורדרו" אלא אמורה היתה לדאוג לגביית תשלומי הפרמיות מהלקוחות כשלוחה של חברת הביטוח. על אף זאת: "בדרך כלל אנו מאפשרים העמסות רק בפוליסות שונות של אותו לקוח אבל במקרה של אילנות איפשרנו מעבר של כספים בין הפוליסות של לקוחות שונים" (עדות מר ציטיאת, עמ' 32). 30. היינו, מר ציטיאת הודה במפורש כי בנוגע לסוכנות הביטוח של הנתבעת - על מנת לסייע לה לאחר פטירת בעלה - נתן הוראה לאפשר לה לבצע פעולות "העמסה" בין לקוחות שונים, בניגוד למקובל, וזאת כנוהג שגרתי. וכדבריו: "בגלל הפטירה של בעלה (של הנתבעת - ס.ד.מ) עזרנו למשרד הזה באופן חריג והתייחסנו למשרד באהדה ופתחנו ליין של עבודה שבדרך כלל אנו לא מאפשרים כדי לשמור על הלקוחות שלא יעזבו. התמיכה שלנו היתה רבה מאד. זה התבטא גם בהנחות ללקוחות שקיבלו הצעות ממתחרים וגם ביכולת של יעל להיות מולנו ולאשר את בקשותיה. המעברים של כספים מפוליסה לפוליסה מתאפשרים אצל סוכני בורדרו בלבד... אפשרנו לה לפעול ולעזור לה להעביר כספים בין הלקוחות כדי שתוכל יעל לנהל את המשרד" (עמ' 30 - 31 לפרוטוקול). ובמקום אחר - "ש. ברור שידעתם שנוהל המשרד לבצע העמסות ת. אני מאשר שכן. אישרנו את ההעמסות, לא ידענו מה מסתתר אחרי זה" (עמ' 34). 31. עוד עלה מעדותו של מר ציטיאת, וכן מעדותה של גב' ריקי טיבי (הכספרית שהיתה אחראית בזמנו על הקשר מול "אילנות" בחברת הביטוח "הפניקס"), כי כל פעולת העמסה מדווחת על גבי טופס מיוחד שהנו טופס סטנדרטי של חברת הביטוח (דוגמאות ממנו צורפו כנספחים ז' 1 ו - 2 לתצהיר התובעת), מועברת לחברת הביטוח (במקרה של "אילנות" - לגב' טיבי) ומוזנת על ידה למערכת הממוחשבת, באופן המאפשר לקיים פיקוח מיידי ושוטף על כך, וכן מחייב שיתוף פעולה מצד "הפניקס" לכל פעולה ופעולה. היינו, אין מדובר בפעולות שהתובעת יכולה היתה לבצע באופן עצמאי, אלא חייבת היתה לדווח עליהן בטפסים מסודרים לחברת הביטוח (וכדברי מר ציטיאת: "זה טופס סטנדרטי להעברות לגיטימיות" - עמ' 33), וחברת הביטוח היא שהיתה בודקת את הטפסים, מבצעת את הפעולות ומעבירה את הסכומים בין הפוליסות השונות בפועל (עדות מר ציטיאת, עמ' 34). לא רק זאת, כיוון שההתייחסות ל"אילנות" היתה כאל סוכנות "בורדרו" הגם שאינה כזו - חברת הביטוח לא העבירה למבוטחים המחאות בגין יתרות זכות שנוצרו בחשבונותיהם, אלא המתינה להוראות מהסוכנות בקשר ליתרות אלו (עדות מר ציטיאת, עמ' 32 לפרוטוקול). המחלוקת בין הצדדים לגבי זהות מבצעת ה"העמסות" 32. הנתבעת פירטה בתצהירה (סעיפים 14 - 16) עשרות דוגמאות של "העמסות", אשר לדבריה בוצעו על ידי התובעת, כאשר לגבי כל דוגמא צורף העתק הפוליסה עם פירוט התשלומים שבוצעו בגינה (חלק מדוגמאות אלו יפורט להלן). ב"כ התובעת בחר שלא לחקור את הנתבעת על דוגמאות אלו כלל, ולהסתפק בגרסה הנגדית (והכוללנית) שהובאה בקשר אליהן בתצהיר התובעת. יודגש כבר כעת כי הנתבעת לא סיפקה ראיה ישירה כלשהי לכך שההעמסות הנ"ל בוצעו על ידי התובעת (מלבד הוכחה כי כתב ידה של התובעת מופיע על גבי חלק מהמסמכים הקשורים לפוליסות אלו, ומלבד הטענה הכללית כי התובעת היא שטיפלה בכל התחום האלמנטרי בסוכנות), וכן לא המציאה ראיה ישירה לכך ששיקים ו/או מזומנים ש"נעלמו" נלקחו על ידי התובעת (למעט לגבי שני שיקים אשר יפורטו להלן, ולמעט הודאתה הכללית של התובעת שפורטה בסעיף 20 לעיל). 33. התובעת הודתה כי ביצעה "העמסות" והעבירה טפסי "העמסות" לחברת הביטוח, אך זאת - לדבריה - לפי הוראות שנתנו לה בעלה המנוח של הנתבעת, אחיו, והנתבעת עצמה (עמ' 4 לפרוטוקול). הנתבעת הכחישה טענה זו, טענה כי לא ידעה כלל על האפשרות של ביצוע העמסות עד לאחר פיטורי התובעת, וכן מסרה כי לא ראתה כלל את דו"חות ההעמסה והכחישה כי במשרדיה קלסרים שלמים עם הכותרת "העמסות". 34. מר ציטיאת ציין בעדותו, בנוגע לחלוקת העבודה בתוך הסוכנות, כי הנתבעת עסקה בעיקר בביטוח חיים, כאשר כל הפעילות של הביטוחים האלמנטריים - למעט בנוגע לגיוס לקוחות - בוצעה למיטב ידיעתו על ידי התובעת (שהוגדרה על ידו כ"בחורה שיודעת לעבוד, לנהל משרד ולהחזיק את העסק" - עמ' 30). לפי הידוע לו, פעולות ההעמסות בוצעו על ידי התובעת בלבד (שם). גם גב' טיבי ציינה כי טפסי ההעמסות הגיעו אליה עם כל החומר שהתובעת העבירה לה, ועמה שוחחה על נושאים אלו ככל שהיו לה שאלות, ולכן מבחינתה עבדה מול התובעת בלבד בקשר לכך. זאת, הגם שלעתים הנתבעת היא זו שהעבירה את החומר, לדבריה כשליחה בלבד (עמ' 36 לפרוטוקול). 35. מר אורי פיינה, סוכן ביטוח במקצועו וידיד אישי של הנתבעת, הגיע לסוכנות "אילנות" לאחר פיטוריה של התובעת על מנת לסייע לנתבעת להיכנס לתחום האלמנטרי. לדבריו (עמ' 41 לפרוטוקול): "היו המון פוליסות עם זיכויים גבוהים מאד שאני לא רגיל לראות בדו"חות, מכאן זה התגלגל לבדיקת פוליסה אחר פוליסה במערכת, ואז גילינו לאן התגלגלו כספים ושהיתה העברת כספים בין פוליסות. הגענו לתיק של יעל ושם הבנו שהוראת הקבע שמשלמת את הפוליסה האישית של יעל היא ההוראה של שוש. אני חייב לציין את האווירה שהיתה שם והתדהמה של שוש, היא היתה בשוק. פתאום הבינה שהיא נמצאת בבלגאן גדול. הכל נופל עליה, פוליסות בוטלו והוקטנו. כספים הוצאו ממנה, לא קיבלה עמלות עקב ביטולים והקטנות פוליסות". הנתבעת נעזרת בעדות זו של מר פיינה על מנת להוכיח את ההפתעה הכנה שאחזה בה כאשר הסתבר לה נושא ההעמסות, דבר המעיד כי לא היא שטיפלה בנושא זה תוך כדי תקופת עבודתה של התובעת. 36. גם מר ציטיאת הדגיש בעדותו כי לאחר פיטורי התובעת הנתבעת היתה "מבוהלת, נפחדת, עם דמעות בעיניים, בכי היסטרי... ישבנו עם ההנהלה הבכירה בפניקס, עם כוכבה דגן מנהלת החשבונות הראשית, עם היועץ המשפטי של החברה, עם הביקורת, עם מנהל האגף והכל ביוזמתה של שוש ולבקשתה" (עמ' 31; יצויין עם זאת כי איש מגורמים אלו לא העיד בפנינו). גם גב' טיבי ציינה כי הנתבעת היתה "אדומה ונסערת ואמרה שנעשו דברים שלא ידעה עליהם, היא היתה בשוק וביקשה מסמכים על מנת לראות מה נעשה, גילינו שנעשו דברים והיא טענה שלא ידעה עליהם... היא לא ידעה מה זה העמסות. זה מה שהיא אמרה" (עמ' 37). עם זאת, גב' טיבי הדגישה כי "מבחינתי לא גיליתי שום דבר חדש כי אלה דברים שעשיתי באופן שוטף לגבי הסוכנות הזו" (עמ' 37). עוד הדגישה כי הבינה כי הדבר מאושר על ידי חברת הביטוח על מנת לעזור ל"אילנות" (שם). 37. בחקירתה הנגדית אישרה הנתבעת כי גם היא עסקה, במקביל לתובעת, בגביית כספים מלקוחות, גם לגבי הביטוחים בתחום האלמנטרי (עמ' 27 לפרוטוקול), אך לדבריה עשתה כן לפי רשימה שהכינה לה התובעת. עוד אישרה כי יכולה היתה לראות בכל זמן נתון את רשימת החייבים (עמ' 27) ואת דו"חות ההעמסות (עמ' 21) - הגם שלדבריה לא עשתה כן שכן לא ידעה כלל על קיומם של דו"חות כאלו. 38. הנתבעת אישרה עוד בחקירתה הנגדית כי יתרת זכות בסך 1,666 ש”ח, שהיתה רשומה לזכות המבוטחים אייל ומרים ס', הועברה במסגרת אחת ההעמסות לזכות פוליסה אישית שלה (כפי העולה מת/1). עם זאת טענה כי הדבר בוצע ללא ידיעתה, וכי אותם כספים "גולגלו" לאחר מכן לפוליסות אחרות (עמ' 20 לפרוטוקול). בסיכומי התשובה שלה טענה התובעת כי במספר רב של מקרים נוספים נהנו הנתבעת ובני משפחתה מ"העמסות" שבוצעו לטובת פוליסות על שמם (סעיפים 34 - 53 לסיכומי התשובה של התובעת), אך צודק ב"כ הנתבעת כי לא ניתן היה להעלות טענה זו לראשונה במסגרת סיכומי תשובה באשר לא הוכחה כלל עובדתית. 39. הנתבעת אישרה עוד כי בתקופה הרלוונטית נהגה להגיע בתדירות ממוצעת של מספר פעמים בחודש למשרדי חברת "הפניקס" לצורך מסירת מסמכים ופגישות. במהלך ביקורים אלו פגשה בין היתר את גב' ריקי טיבי (עמ' 20 לפרוטוקול). על אף זאת, טענה שאיש מעולם לא הסב את תשומת לבה להעמסות המתבצעות בסוכנות בהיקפים בלתי שגרתיים. 40. התובעת לא הציגה טופס העמסה כלשהו בחתימת הנתבעת (או בעלה המנוח), הגם שטענה כי יש כאלו במשרד (עמ' 4). מאידך הוצגו טפסי העמסות מסוימים (מעטים - נספחי ז' לתצהיר התובעת ונספחי ת'3 לתצהיר הנתבעת) חתומים על ידי התובעת. דוגמאות ספציפיות ל"העמסות" נטענות ותוצאותיהן 41. אחד מהלקוחות לגביהם נטען כי התובעת ביצעה העמסות בלתי חוקיות הנו מר אביטל אברהם, אשר אף זומן למתן עדות על ידי הנתבעת. בעדותו מסר כי הגיע לסוכנות באמצעות התובעת, אך הקשר השוטף שלו בנוגע להצעות הביטוח והמחירים היה מול התובעת והנתבעת גם יחד (עמ' 42). עוד מסר כי ביקש לקבל הצעה טובה יותר מהצעת המחיר הראשונית שקיבל, ורק לאחר שנענה - ביצע את הביטוחים דרך הסוכנות. 42. מר אברהם מסר כי שילם את הפרמיות בגין הפוליסות בהמחאות, אותן העביר לסוכנות בין ביד (כאשר הגיע למשרדי "אילנות" לצורך כך) ובין במעטפות סגורות לידי התובעת כאשר נפגשו נוכח ידידותם (עמ' 43). עוד מסר כי לבקשת הנתבעת העביר אליה, לאחר פיטורי התובעת, את רשימת השיקים שנתן לצורך תשלום הפוליסות (נספח י' 3 לתצהיר התובעת), על מנת שתוכל לבדוק לאן הופקדו. העד מסר עוד כי נחקר במשטרה בקשר לנושא זה אך לא זכור לו שהוצגו בפניו במהלך החקירה שיקים שלו שהופקדו בחשבונה של התובעת (עמ' 45). יצוין כי גם בפנינו לא הוצגו העתקי שיקים כלשהם של מר אברהם אשר הופקדו בחשבון התובעת. 43.במהלך חקירתה הנגדית הודתה התובעת (לאחר שהכחישה בשלב ראשון כי קיבלה באופן אישי המחאות מלקוחות מחוץ למשרד) כי ייתכן וקיבלה מעטפה עם המחאות ממר אברהם כאשר נפגשה עמו נוכח ידידותם, וזאת כחריג ועל מנת להעביר המחאות אלו לסוכנות ומאוחר יותר לחברת הביטוח (עמ' 7 לפרוטוקול). 44. הנתבעת טענה בתצהירה כי מר אברהם נתן לתובעת שש המחאות בסך 200 ש”ח כ"א בשנת 1998 לטובת פוליסת ביטוח הדירה של הוריו, כאשר התובעת לקחה את כל ההמחאות הנ"ל לכיסה ושילמה את הפוליסות (בסך 1,237 ש”ח) באמצעות העמסות (בסך 2,106 ש”ח). בעודף שנוצר השתמשה לצורך תשלום הפוליסה של מבוטחת נוספת בשם לאה ש', אשר את המזומנים ששילמה לקחה התובעת לכיסה (סעיף 16 ב' לתצהיר הנתבעת). בשנת 1999 חזר התהליך על עצמו פעם נוספת (בנספח 16 ב' לתצהיר הנתבעת צורפו הפוליסות הרלוונטיות וכן "מצב חשבון" לגביהן, אך לא ניתן ללמוד מהן באופן ישיר על המיוחס לתובעת). 45. התובעת השיבה כנגד כך כי ההמחאות המקוריות בוטלו על ידי הלקוח, ולכן הנתבעת החליטה לכסות את יתרת החוב בפוליסה באמצעות העמסה (מר אברהם אישר כי אכן היה מקרה בו שיקים של אמו אבדו וכנגדם נתן חדשים - עמ' 45). בהמשך, כאשר הועברו המחאות חדשות מהלקוח, "עשתה בהם הנתבעת שימוש כראות עיניה, לרבות זיכוי חשבונות של מבוטחים אחרים אשר לא עלה בידיה לגבות מהם את סכומי הפרמיות" (סעיף 107.23 לתצהיר התובעת). 46. עוד טענה הנתבעת לגבי מר אברהם כי נתן לתובעת שש המחאות לטובת פוליסת ביטוח הרכב שלו (נספח 16 ד' לתצהיר הנתבעת), כאשר התובעת לקחה לעצמה שלוש מההמחאות ואת יתרת הפרמיה שילמה דרך העמסות (סעיף 16 ד' לתצהיר הנתבעת). התובעת השיבה כנגד כך כי הלקוח לא שילם במועד, ולכן שולם חלק מסכום הפרמיה באמצעות "העמסה", והיתרה באמצעות שיקים שנשלחו על ידו בסופו של דבר לנתבעת (סעיף 107.25 לתצהיר התובעת). 47. כאשר נשאלה התובעת אם הפקידה המחאות של מר אברהם בחשבונה (שהרי זו טענת הנתבעת כלפיה כפי שפורט לעיל), השיבה: "לא הפקדתי, העברתי לחברת הפניקס על ידי טופס הפקדה, אם קיבלתי צ'ק קיבלתי אותו משוש כהן, יכול להיות שהופקדו צ'קים של אביטל או אמו בחשבוני אם אלו צ'קים שקיבלתי משוש" (עמ' 7 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור). 48. הנתבעת נתנה דוגמא נוספת של מבוטחת בשם חנה מ', אשר שלחה ב- 11/99 810 ש”ח ב - 5 תשלומים כפרמיה עבור פוליסת ביטוח הרכב שלה. משום מה השיקים לא הגיעו ליעדם, אלא הפרמיה שולמה באמצעות "העמסה" מלקוח אחר (אלכסנדר ב'). כשנה לאחר מכן, עקב שינוי בסוג הרכב, נדרשה תוספת של 1,697 ש”ח, שוב הלקוחה העבירה המחאות אך הפרמיה שולמה באמצעות העמסות של לקוחות אחרים. התובעת טענה בתחילה כי לא טיפלה כלל בלקוחה זו אך במהלך חקירתה הנגדית הודתה כי היא חתומה על מכתב מיום 24.5.00 אשר יועד לה ומפרט את התוספת בסך 1,697 ש”ח המבוקשת ממנה (נספח 15 ה' עמוד אחרון; עמ' 2 לפרוטוקול). 49. הנתבעת נתנה דוגמא נוספת של שני אחים מדימונה (משפחת מ'), אשר נטען כי שלחו שיקים ו/או מזומן כפרמיות מבלי שאלו הגיעו ליעדם. במקום זאת, שולמו הפוליסות שלהם מהעמסות. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת (עמ' 2-3 לפרוטוקול) כי כתב ידה מתנוסס על מסמכים הקשורים לפוליסות אלו (נספח 16 א' 1 - בו רשמה "לתקן נסיון תביעות; להוסיף חליפי; סוכם 3,300 = 7 X 472; צריך לקבל תוספת הנחה; הוגשה בקשה להנחה"; ובנוסף מילאה טופס הפקדה בו הופקדו 4 שיקים מתוך 7 שנשלחו ע"י מבוטחים אלה). 50. דוגמא נוספת ניתנה לגבי המבוטח עיראקי י', אשר נטען כי נתן לתובעת 5 המחאות על חשבון הפרמיה שעליו לשלם, אך אלו לא הגיעו ליעדן. במקומן, שולמה הפוליסה באמצעות העמסה מחשבונו של מבוטח אחר (איזידור מ'). התובעת הודתה בקשר לכך כי היא שכתבה "שולם" על גבי העתק המכתב למבוטח (סעיף 107.26 לתצהירה), אך לדבריה עשתה זאת לפי הוראה ישירה של הנתבעת, ומבלי שטיפלה כלל בלקוח זה. 51. הנתבעת נתנה דוגמא נוספת של מבוטח בשם איזידור מ', אשר שני שיקים שנשלחו על ידו לפקודת חברת הביטוח הופקדו על ידי התובעת, לפי הודאתה, בחשבון הבנק של בתה (נ/1; נ/2; הטענה בדבר הפקדת השיקים בחשבון בתה של התובעת הועלתה לראשונה במהלך חקירתה הנגדית של התובעת; עם זאת בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת מצוין במפורש כי התובעת לקחה המחאות אלו לרשותה תוך ציון מספרי השיקים הספציפיים - סעיף 16 ו' לתצהיר הנתבעת - כך שאין מדובר בהרחבת חזית כפי שניסה ב"כ התובעת לטעון). 52. לטענת הנתבעת, בשנת 1999 הופקה עבור מבוטח זה פוליסת ביטוח רכב, כאשר הפרמיה עמדה על 26,835 ש”ח. למרות זאת, שולמו בפועל מכספי המבוטח 19,500 ש”ח בלבד, והיתרה "נעלמה" בידי התובעת. על מנת להסתיר זאת יצרה התובעת הנחות בפוליסה, העמידה את הפרמיה על 10,689 ש”ח בלבד, וכך יצרה יתרת זכות של 8,811 ש”ח. ביתרה זו השתמשה לצורך תשלום הפוליסה של אחיה (מר שלום בן לולו), ולצורך תשלום הפוליסה של איזידור מ' לשנת 2000. בשנת 2000 גבתה ממבוטח זה 17,255 ש”ח נוספים, אך לקחה לעצמה שני שיקים מתוך ששת השיקים ששלח הלקוח (נ/1; נ/2), הפקידה אותם בחשבון בתה כפי שפורט לעיל, וביצעה העמסות לצורך תשלום היתרה (פירוט התשלומים והפוליסות צורפו כנספח 16 ו' לתצהיר הנתבעת). 53. התובעת הכחישה את המיוחס לה וטענה כי הטענה בדבר גניבת שיקים של מבוטח זה היא "שקר בוטה וחצוף" (סעיף 107.29 לתצהירה). עם זאת הודתה כי כתב היד על גבי נספח 16 ו' לתצהיר הנתבעת הנו שלה (עמ' 3 לפרוטוקול). עוד טענה (וזאת לראשונה בסיכומי התגובה) כי בהעדר טענה לגבי חתימת ההסבה שעל גבי השיקים, הנתבעת מנועה מלטעון כי התובעת קיבלה אותם שלא כדין. הנתבעת מצידה הדגישה כי בכל מקרה נדרשה חתימת הסבה על מנת להעביר שיקים אלו לחברת הביטוח, ולכן אין בכך כל ראיה כי הועברו לתובעת כדין. 54. מבוטח נוסף שהובא כדוגמא על ידי הנתבעת הנו אחיה של התובעת, מר שלום בן לולו. התובעת הודתה לגביו כי כאשר שילם את הפרמיות במזומן - עשה זאת ישירות לידיה (עמ' 7 לפרוטוקול). הנתבעת טענה לגביו (סעיף 15 ב' לתצהירה) כי את פוליסות הרכב שלו בשנים 1998 - 2000 שילמה התובעת באמצעות העמסות, למעט חלק מהפרמיה של שנת 1998 אשר שולם במזומן. הנתבעת מסיקה לפיכך כי את סכומי המזומן ששילם המבוטח נטלה התובעת לכיסה. התובעת אף ביצעה העמסות ביתר, והשתמשה ביתרה לצורך תשלום הפרמיה לשנת 2000. התובעת השיבה בקשר לכך (סעיף 107.4 לתצהירה) כי כל פעולות ההעמסה בוצעו על ידי הנתבעת עצמה. עוד טענה, בסיכומי התשובה מטעמה, כי התשלום במזומן הועבר לטובת לקוחות אחרים במסגרת פעולות ההעמסות הסיבוביות שבוצעו. שנה לאחר מכן שילם האח בהמחאה, וזו הועברה ישירות לחברת הביטוח. 55. דוגמא נוספת מתייחסת למבוטח בשם רוברטו ס', אשר פוליסת ביטוח הרכב שלו לשנת 2000 שולמה על ידו במזומן. לטענת הנתבעת, התובעת לקחה לכיסה את המזומן, ושילמה את הפרמיה מהעמסות (סעיף 16 ח' לתצהירה). התובעת מצידה אישרה כי הלקוח האמור שילם במזומן, אך גרסה כי התשלום "הושאר במעטפה שנמסרה לנגה כהן..." (סעיף 107.31 לתצהירה). גב' נגה כהן מצידה הכחישה זאת (סעיף 8 לתצהירה). בסיכומי התשובה מטעמה טענה התובעת כי כלל אינה מכירה את הלקוח הנ"ל - דבר העומד בסתירה לטענותיה בתצהירה. התביעה שכנגד - הכרעה 56. מכלל העדויות והראיות שהובאו בפני עולה כי התחום האלמנטרי בסוכנות הביטוח "אילנות" התאפיין, במהלך השנים 1997 - 2000, בהתנהלות פנימית של סוכנות "בורדרו", הגם שלא היתה כזו, וזאת בניגוד מוחלט (לכאורה) לכללי מינהל תקין ולחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן "חוק הפיקוח"). המשמעות של התנהלות זו היתה כי כספים שלקוחות העבירו לצורך תשלומי פוליסות לא הועברו תמיד באופן ישיר ליעדם, אלא התווספו על ידי הסוכנות ל"פול" כללי של כספי לקוחות, ששימש את הסוכנות ל"גלגולי" כספים בין לקוחות שונים ופוליסות שונות. המשמעות הלכאורית של התנהלות זו הנה חמורה מאד הן כיוון שלא היה בטחון כי כספי לקוחות אכן יגיעו בסופו של דבר ליעדם, והן כיוון שהלקוחות לא זוכו אוטומטית ביתרות זכות שנוצרו בחשבונותיהם, אלא סוכנות הביטוח יכולה היתה לנצל את היתרות הללו לטובת מבוטחים נוספים ו/או לטובתה שלה. 57. עוד עלה מהעדויות כי חברת הביטוח "הפניקס" אישרה - משום מה - את ההתנהלות הזו, וכן ביצעה את ההעמסות השונות כפי שהתבקשה, מתוך הנחה כי הדבר יסייע לסוכנות להמשיך להתקיים. איש מהצדדים לא התייחס לשאלה אם מנהל המחוז היה מוסמך לתת אישור שכזה, או לשאלה אם נערכה בדיקה פנימית ו/או מטעם המפקח על הביטוח בנושא זה לאחר שהתגלה. 58. ראוי לציין כבר עתה את סעיף 30 לחוק הפיקוח, הקובע כדלקמן: "לא יתווך סוכן בין כל אדם לבין מבטח אלא אם קיים בינו לבין אותו מבטח הסכם בכתב שבין תנאיו חיוב הסוכן בשני אלה: (1) להחזיק כספים שגבה ממבוטחים בחשבון נפרד. (2) להעביר למבטח עד ליום ה- 15 בכל חודש כספים שגבה ממבוטחים בחודש הקודם". היינו, סעיף זה נועד להבטיח שדמי הביטוח המשתלמים מהמבוטח באמצעות סוכני הביטוח יגיעו ליעדם (כלומר למבטח), מבלי שייעשה בהם שימוש החורג מן המטרה שלשמה שולמו (ראו גם בג"צ 5064/03 לשכת סוכני הביטוח בישראל נ. המפקח על הביטוח, מיום 17.2.04, להלן - "עניין לשכת סוכני הביטוח"). עוד ראוי להזכיר בהקשר זה את סעיף 34 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, הקובע כי לעניין קבלת דמי הביטוח נחשב סוכן הביטוח, ככלל, כשלוחו של המבטח, דבר המעיד כי "דמי הביטוח שייכים למבטח ואל לו לסוכן הביטוח להחזיק בדמי הביטוח או להשתמש בהם לטובת עסקיו שלו" (עניין לשכת סוכני הביטוח). עולה לפיכך, לכאורה, כי התנהלותה הכספית של הסוכנות בכל הנוגע לביטוחים האלמנטריים היתה מנוגדת לדין. 59. עוד ראוי להזכיר כי ביום 17.2.03 הוציא המפקח על הביטוח את חוזר מס' 4/03, שעניינו "התקשרות מבטח עם סוכן ביטוח", הקובע כדלקמן: "מבירור תלונות ציבור וממצאים אחרים שטופלו בעת האחרונה במשרד המפקח על הביטוח, עולה כי קיימים ליקויים ביישום הוראות חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק הפיקוח), הנוגעות להסכם התקשרות בין סוכן ביטוח ובין מבטח, לצורך תיווך בעסקי ביטוח. מטרת חוזר זה להבהיר את תוכנו של הסכם התיווך שבין הסוכן לבין המבטח וכן לקבוע נהלי עבודה מחייבים לטיפול בדמי ביטוח המשולמים למבטח באמצעות סוכן הביטוח". בהמשך החוזר נקבעו כללים מדויקים בכל הנוגע לדמי ביטוח המופקדים בשלב ראשון בידי סוכן הביטוח, ואמורים להיות מועברים למבטח (ישירות, או עד ה- 15 בחודש שלאחר מכן - כפוף לתנאים הנקובים בחוזר). חוזר זה הופעל החל מיום 1.4.04, ואושר כחוקתי ע"י בית המשפט העליון במסגרת פסק דינו בעניין לשכת סוכני הביטוח. בתקופה שקדמה להוצאת החוזר, שהיא התקופה הרלוונטית לענייננו, משתמע לפיכך כי סעיף 30 לחוק הפיקוח לא יושם באופן דווקני, באופן שאיפשר לסוכני ביטוח להשתמש בדמי הביטוח לצרכיהם הפיננסיים הפרטיים (סעיף 11 לענין לשכת סוכני הביטוח). יתכן כי כחלק מתופעה זו נעשו גם "גלגולי כספים" במסגרת "העמסות" דוגמת אלו שנעשו בתיק שלפנינו, אך לא הובאו בפנינו כל ראיות בקשר לכך ולא הוגשה כל חוות דעת מקצועית. 60. במקרה שלפנינו, לאחר שקילת הראיות והעדויות השונות, אני סבורה כי הוכח כי התובעת היא שנתנה, דרך כלל, את ההנחיות לחברת הביטוח בדבר ביצוע ה"העמסות". דבר זה הוכח הן מהודאת התובעת (הגם שטענה כי מילאה אחר הוראות הנתבעת), הן מעדויותיהם של מר ציטיאת וגב' טיבי כי מי שטיפלה בכל התחום האלמנטרי לרבות נושא ההעמסות היתה התובעת, והן מהמסמכים שהעידו על מילוי טפסי ההעמסות על ידי התובעת ועל טיפולה השוטף בביטוחים האלמנטרים (לרבות בפוליסות בהן בוצעו העמסות כמפורט לעיל). בנוסף, סביר יותר כי התובעת - שהנה בעלת נסיון של שנים רבות בביטוח - היא שהיתה מודעת לאפשרויות ביצוע ה"העמסות" והיתרונות שניתן להשיג בעזרתן, ולא הנתבעת אשר נכנסה לראשונה לתחום הביטוח רק ביולי 1997. 61. עם זאת, לא סביר בעיני כי הנתבעת לא ידעה דבר וחצי דבר בנוגע להעמסות, לרבות עצם קיום המושג, עד לאחר פיטורי התובעת. אזכיר, כי מדובר במי שהיתה בעלת תפקיד בנקאי בכיר ביותר עד הצטרפותה לסוכנות הביטוח (הנתבעת ציינה כי היתה בעלת זכות חתימה מטעם בנק אוצר החייל), כך שקשה להניח כי ניתן היה להעלים ממנה לחלוטין התנהלות כספית כה בסיסית בסוכנות שלה עצמה. בנוסף, הנתבעת נטלה חלק פעיל בעבודה היומיומית בסוכנות, אישרה כי עסקה בין היתר בגביית כספים גם מלקוחות הביטוח האלמנטרי, נפגשה לעתים קרובות עם אנשי "הפניקס" לרבות גב' טיבי, והעבירה מעת לעת פיזית את טפסי ההעמסות לידיה של גב' טיבי - כך שקשה להעלות על הדעת כי יכולה היתה שלא להבחין כלל במונח "העמסה" או במשמעותו (שהרי אין חולק כי הדברים לא נעשו בהסתר או בהחבא אלא בפומבי, והועברו בכתב על גבי טפסים מסודרים יחד עם שאר המסמכים שהועברו מהסוכנות לחברת הביטוח). בנוסף, טענת הנתבעת כי לא היתה קשורה כלל לתחום האלמנטרי נשללה באמצעות עדותו של מר אביטל אברהם (שהובא כעד מטעמה), אשר מסר כי גם הנתבעת היתה מעורבת, יחד עם התובעת, במתן הצעות המחיר של ביטוחי הרכב והדירה שלו. הנתבעת אף התלוננה כי התובעת ביקשה/קיבלה הנחות מסוימות ללא ידיעתה וללא אישורה (למשל סעיף 15 ב' לתצהירה) - כאשר טענה זו עומדת בסתירה לטענה שלא היתה מעורבת לחלוטין בכל הנושא האלמנטרי. עוד נזכיר כי דובר בסוכנות ביטוח קטנה יחסית, כך שקשה להניח כי טפסים כה בסיסיים לעבודת הסוכנות חמקו מעיניה של הנתבעת משך תקופה כה ארוכה. 62. בנוסף, יש לזכור כי התובעת כלל לא היתה סוכנת ביטוח, כך שלא אמורה היתה לטפל בפוליסות - לכאורה - באופן עצמאי ובלעדי. האמנם הנתבעת, כבעלת הסוכנות, איפשרה לה למרות זאת "יד חופשית" מלאה בכל הנוגע לביטוח האלמנטרי, לרבות בנוגע לגביית הכספים והעברתם/אי העברתם לחברת הביטוח? ואם כן - האם הדבר תואם את הוראות חוק הפיקוח? אני סבורה לפיכך כי הנתבעת היתה מודעת, במידה כזו או אחרת, לקיומה של פעולת "העמסה" ולכך שהתובעת מבצעת פעולות מעין אלו מעת לעת. עם זאת, אני נותנת אמון בכך שאכן הופתעה סובייקטיבית לאחר סיום עבודתה של התובעת מההיקף הגדול של השימוש בפעולות אלו וממשמעותם הכלכלית של הדברים לגביה (כפי שהיא תופסת זאת). ייתכן, כי הפתעה סובייקטיבית זו נבעה מהחומרה שייחס מר פיינה לכך, שהרי מבחינתו כל פעולת העמסה בין לקוחות שונים הנה אסורה לחלוטין, והוא לא יכול היה לדעת כי חברת הביטוח אישרה זאת במקרה זה. בהמשך, כאשר פנתה הנתבעת לחברת הביטוח, סביר כי פנייתה גרמה לאי נוחות ממשית בחברת הביטוח מעצם מתן האישור לפעולות אלו וביצוען בפועל בהיקפים גדולים, ולכן היה נוח יותר לחברת הביטוח שלא לשלול את הרושם כי התובעת ביצעה פעולות לא חוקיות. כך התגלגלו הדברים. הטענה בדבר גניבת כספי לקוחות 63. ראשית אזכיר, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת ביצוע עבירה פלילית במשפט אזרחי פחותה מזו הדרושה במסגרת משפט פלילי, אך גבוהה מרמת ההוכחה הדרושה בהליכים אזרחיים רגילים (וכלשונו של בית הדין הארצי בדב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1988) בע"מ - יצחק פרנסיס, עבודה ארצי כרך כט (1) 124: "ככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עימה קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מזה הדרוש במשפטים אזרחיים רגילים"). 64. הנתבעת טוענת כנגד התובעת, בערבוב מסוים, שתי טענות שהן שונות לחלוטין - האחת, מייחסת לתובעת גניבות של ממש ולקיחת כספי מבוטחים לכיסה שלא כדין כאשר ההעמסות הן רק השיטה לכך; השניה, שמה את הדגש על עצם ביצוען של ההעמסות ומתן הנחות/זיכויים לצורך יצירת יתרות זכות מלאכותיות, בטענה כי הפעלת שיטת ההעמסות בהיקפים בהם הופעלה גרמה לסוכנות נזק ממשי בהפסד עמלות וצמצום התיק הביטוחי. 65. ראשית אעיר, כי עצם ערבובן של שתי הטענות מעורר תמיהה, שכן יש הבדל מהותי בחומרה של כל אחת מהן. יש הבדל מהותי בין גניבה ממש, ולקיחה נטענת של כספי לקוחות לכיסה הפרטי של התובעת (לפי הנטען - בהזדמנויות רבות וכדבר שבשגרה), לבין טענה מקצועית כי אסור היה לבצע העמסות ו/או לתת הנחות שכן היה בכך כדי לגרום להפסדים כספיים לסוכנות. תמיהה נוספת מצאתי בכך שכל דרישותיה הכספיות המפורטות של הנתבעת מהתובעת אינן נוגעות כלל לגניבות הנטענות, אלא כל כולן (כפי שעוד יפורט להלן) מתייחסות לטענה השנייה של הפסד העמלות/מוניטין וכיו"ב. 66. אזכיר, כי למעט שני שיקים של המבוטח איזידור מ' אשר הוכח כי הופקדו בחשבון בתה של התובעת, לא הובאה כל ראיה לשיקים נוספים שהופקדו בחשבון התובעת ו/או בתה (מלבד הודאה כוללנית של התובעת כי היו מקרים נוספים) ו/או לסכומים נוספים של שיקים או מזומן שנלקחו על ידה. הטענה החמורה של גניבת כספי לקוחות מתבססת לפיכך כל כולה על שני השיקים האמורים, ועל ראיות "נסיבתיות" (עצם ביצוע העמסות בפוליסות שהפרמיות בגינן הועברו על ידי הלקוח, דבר המעיד לגישת הנתבעת כי הפרמיות ששולמו על ידי הלקוח הגיעו בדרך כלשהי לכיסה של התובעת). 67. לכאורה, אם התובעת אכן לקחה כספי לקוחות לכיסה - גם אם כיסתה זאת ב"גלגולים" של העמסות מפוליסות אחרות - בשלב כלשהו חייב היה להיווצר חוסר שניתן להצביע עליו (למעט לגבי יתרות שנוצרו בגין הנחות שניתנו בדיעבד, אך אלו לא כל המקרים הנטענים). למרות זאת, גב' טיבי מטעם הנתבעת אישרה בעדותה כי תיק הביטוחים האלמנטריים של סוכנות "אילנות" היה תמיד בעודף בתקופתה של התובעת, וכי לא קרה אף פעם שלקוח הודיע ששילם ולמרות זאת נדרש לשלם פעם נוספת (עמ' 38). הנתבעת לא הסבירה כיצד עובדה זו עומדת בקנה אחד עם טענת הגניבות, ולא הציגה כל דו"ח חשבונאי או אחר המעיד כי אכן "נעלמו" כספים במסגרת הסיבובית של ההעמסות. 68. בנוסף, וכפי שכבר נרמז לעיל, הנתבעת לא דרשה (בין בכתבי הטענות מטעמה ובין בסיכומיה) כל החזר בגין גניבות כלשהן; לא טענה או הראתה כי לקוחות התלוננו כי נגנבו להם כספים; לא הראתה כי פנתה מיוזמתה ללקוחות, כפי שמצופה היה, והחזירה להם כספים אשר שולמו ביתר (ככל שלאחר ששילמו ניתנה להם הנחה - וזו נלקחה לפי הנטען על ידי התובעת); ולא הראתה דו"חות כלשהם המראים על כספים חסרים. כל שהראתה הוא כי בוצעו העמסות בפועל, בין היתר בתיקים בהם המבוטחים שילמו את הפרמיות - דבר שעדיין אינו מוכיח כי התובעת לקחה את הכספים לכיסה. 69. אני קובעת לפיכך כי לא הוכחה גניבת כספי לקוחות, כשיטה, על ידי התובעת, כפי שיוחס לה על ידי הנתבעת. באשר לשתי ההמחאות, בסך כולל של 5,600 ש”ח, שהופקדו בחשבון בתה של התובעת (נ/1, נ/2) - נותר ספק של ממש אם אכן ניתנו לתובעת על ידי הנתבעת כחלק מהתגמול הנוסף בגין עבודתה המאומצת (הגם שלא טרחה לציין זאת בתצהירה), או שמא נלקחו על ידי התובעת על דעת עצמה כדרך לתגמל את עצמה על ההשקעה הרבה שלא זכתה לדעתה לפיצוי הולם, מבלי שקיבלה את הסכמת הנתבעת לכך. כיוון שלא הובאו די ראיות בנושא זה (למשל - מי חתום בשם הסוכנות את חתימת ההסבה מאחורי השיקים הנ"ל; מה היה הנוהל הרגיל של חתימות הסבה בשיקים של מבוטחים ששולמו לפקודת הסוכנות; כיצד הגיעו השיקים לידי התובעת לאחר חתימת ההסבה, וכיו"ב) - אני סבורה שהנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע המוגבר להוכיח כי התובעת אכן ביצעה גניבה של השיקים. אנו נותרים לפיכך עם הספק, כפי שפורט לעיל. הטענה בדבר הפסדי עמלות בגין ביצוע העמסות ו"השגת" הנחות וזיכויים 70. נותר לדון בטענה העיקרית של הנתבעת, ולפיה נגרמו לה נזקים כספיים ממשיים מעצם ביצוען של העמסות בהיקפים גדולים, ומעצם יצירת הנחות/זיכויים/ביטולים בפוליסות לצורך השגת יתרות זכות שיסייעו להמשך "גלגולי" הכספים. בקשר לכך כבר הגעתי למסקנה, שפורטה לעיל, כי התובעת היא שנתנה את ההנחיות לחברת הביטוח לצורך ביצוע פעולות ההעמסה השונות, הגם שחייבת היתה לדעת - נוכח נסיונה בתחום - כי אין מדובר בפעולות שגרתיות, אלא בפעולות בהיקפים ולצרכים בלתי מקובלים המנוגדים לדרך ההתנהלות המצופה מסוכנות ביטוח ולחובותיה כלפי לקוחותיה. כיוון שאיש מהצדדים לא זימן מומחה בתחום הביטוח ו/או הגיש הנחיות או התייחסות של המפקח על הביטוח (או אף התייחסות רשמית של "הפניקס") - נותר ספק מסוים אם פעולות ההעמסה שבוצעו היו אכן בלתי חוקיות בתקופה בה בוצעו, אך הרושם שנותר - גם מתצהירה של התובעת אשר התייחסה לכך כאל דרך פעולה לא תקינה (אך הטילה את האשם לגביה על הנתבעת), וגם מסעיף 30 לחוק הפיקוח המדבר בעד עצמו - הוא כי דובר לכל הפחות בחריגה ברורה מכללי מנהל תקין באופן שעלול היה לפגוע במבוטחים ויתכן שגם פגע בהם בפועל (ככל שיתרות זכות שנוצרו בחשבונם נוכח הנחות וזיכויים לא הגיעו לידיהם). יש בכך לפיכך הפרה מצד התובעת, של חובתה (מכללא) מכוח הסכם העבודה שלה, לבצע את עבודתה לפי כללים מקצועיים מקובלים ולפי הדינים המחייבים. 71. מאידך, יש לזכור את קביעתי לעיל כי הדברים בוצעו בידיעה מסוימת - ולו עמומה - של הנתבעת (שיכולה היתה גם להגביר את פיקוחה בקשר לכך ולקבל פרטים מלאים מה"פניקס" בכל עת על סמך הדו"חות השוטפים), ובנוסף באישור מפורש של "הפניקס" לכל פעולה ופעולה, ובאופן פומבי וגלוי (דו"חות העמסה שוטפים בכתב אשר תויקו במשרדי "הפניקס" ולטענת התובעת גם במשרדי הסוכנות). לא מוצדק לפיכך להטיל את מלוא האחריות בגין כך על התובעת, אלא ראוי לחלק את האחריות בין התובעת, הנתבעת וחברת "הפניקס". עם זאת, עקב מסקנתי להלן כי ממילא לא הוכחו נזקים כלשהם - לא מצאתי לנכון לדון בחלוקת האחריות בין התובעת, הנתבעת וחברת "הפניקס" לפעילות הבלתי תקינה. 72. עוד יש לזכור כי האישור לבצע את ההעמסות ניתן על ידי "הפניקס" על מנת לסייע לנתבעת ולסוכנותה, והגב' טיבי הבינה כי הפעולות היומיומיות אכן מבוצעות למטרה זו. לא הוכח לפיכך כי ביצוע הפעולות אכן גרם לנזק כספי לסוכנות, שכן גם אם משמעות הדבר, לכאורה, הפסד מסוים של עמלה - אין לדעת מה היה מצב העמלות לולא היו ההעמסות מבוצעות ולולא היו ההנחות מושגות (ייתכן והדבר היה גורם להפסד מבוטחים, ביטולי פוליסות עקב אי תשלום במועד, וכיו"ב, כך שבשורה התחתונה הפעילות הבלתי תקינה דווקא סייעה לסוכנות - גם אם לא למבוטחיה). פירוט הנזקים הנטענים - האם הוכחו? 73. מעבר לקביעתי לעיל כי לא ניתן להטיל על התובעת לבדה את האחריות לפעולות ההעמסה, אני סבורה כי ממילא לא הוכחו במידה מספקת הנזקים הנטענים שנגרמו לסוכנות עקב כך. להלן תפורט קביעתי ביחס לכל אחת מדרישות הנתבעת בנפרד. 74. אפתח באמירה כללית, שכבר צויינה לעיל, כי הנתבעת לא הציגה כל חוות דעת מקצועית בתחום הביטוח האלמנטרי להוכחת טענותיה המקצועיות, ו/או חוות דעת של רואה חשבון לגבי הנזקים הכספיים שנגרמו לה לטענתה. גם העדים שהובאו מטעמה מחברת "הפניקס" לא נשאלו ולא העידו בנוגע לשיעורי עמלות ו/או הנזק הכספי שנגרם (ככל שנגרם) בגין ביצוע ההעמסות (מלבד אמירה סתמית של גב' טיבי כי שיעור העמלות יורד כאשר ניתנת הנחה, תוך שהדגישה כי אינה בקיאה בכך). 75. באשר לטענה בדבר תשלום פוליסות הביטוח של התובעת בין היתר באמצעות "גניבה ישירה" מחשבון הבנק של הנתבעת - הנתבעת בהקשר זה לא דורשת החזר של הכספים עצמם (סעיף 22.1 לתצהירה; כפי הנראה כיוון שהסכומים הוחזרו לה בדיעבד על ידי חברת הביטוח ושולמו מחדש ישירות על ידי התובעת), אלא רק פיצוי בגין העמלות שנמנעו ממנה עקב כך (25% עמלה על פוליסת רכב, 45% עמלה על פוליסת דירה ו - 10% "עמלות רווח, ריבית והצמדה"). עם זאת, לא סיפקה כל ראיה חיצונית לגובה העמלות הנטענות, ואף לא סיפקה כל הסבר לסיבת הפסד העמלות (מדוע, והאמנם, לא שולמה עמלה רק בגין כך שהפרמיה שולמה מחשבונה?). 76. באשר לטענה בדבר הפסדי עמלות בגין העמסות, "בסכום של 162,000 ש”ח לפחות" - הראיות שסיפקה הנתבעת לנזק זה הן דו"ח סיכום העמסות כללי ב"אילנות" בגין השנים 1997 - 2000 (נספח ת/1 לתצהירה), ממנו עולה לטענתה כי סך כל ההעמסות שבוצעו בסוכנות במהלך שנים אלו עומדות על 205,123 ש”ח, ובצירוף ריבית והצמדה - 236,000 ש"ח. לטענת הנתבעת, "לפחות מחצית של סכום זה מתייחסת להנחות/זיכויים/ביטולים של כל עמלת הסוכן" (סעיף 22.2 לתצהירה), ולכן הנזק הישיר שנגרם לה עקב כך הנו 118,000 ש”ח. טענה זו לא הוכחה כלל שכן הדו"ח הנו כוללני ואין בו כל פירוט של עמלות ש"אבדו". בנוסף, הטענה אינה ברורה, שהרי סכומי ההעמסות מתייחסים לסכומים ששולמו בגין פרמיות ולא בגין עמלות. לפיכך גם אם לא שולמה כלל עמלה - אין משמעות הדבר כי העמלה אמורה היתה להיות בגובה ההעמסה במלואה. באשר למחציתו השניה של הנזק הנטען - זו מחולקת לפי סוגי הפוליסות השונים (דירה/רכב וכיו"ב), כאשר הנזק הנטען הוא בגובה מלוא העמלה (לפי שיעורה בכל סוג פוליסה). נזק נטען נוסף הנו "עמלת הרווח בשיעור של 10% לפחות" (שם). גם נזקים אלו לא הוכחו כלל, שהרי מדובר בחלוקה משוערת, ללא כל בסיס בחומר הראיות, ובלא שהובאה כל ראיה חיצונית להפסד העמלות שנגרם (ככל שאכן נגרם). 77. באשר לטענה בדבר הפסדי עמלות בגין הנחות/זיכויים, "בסכום של 55,000 ש”ח לפחות" - דרישה זו מתבססת על טענת הנתבעת (סעיף 22.3 לתצהירה) כי התובעת נתנה "הנחות/זיכויים/ביטולים" המוערכים בכשליש מסך ההעמסות, היינו 80,000 ש”ח. הנתבעת המשיכה וטענה כי "לפחות מחצית" מסכום זה מיוחסת לעמלת הסוכן במלואה, ובגין המחצית השנייה הנזק הנו של עמלה ממוצעת בשיעור 25%, לה הוסיפה הנתבעת עמלת רווח בשיעור 10%. בכל הכבוד, לא ברור כיצד הגיעה הנתבעת לסכומים אלו, והאם לא מדובר בכפל פיצוי (שהרי מדובר בחלק - שליש - מהסכום הכללי של ההעמסות, בגינו כבר נדרש פיצוי במסגרת הרכיב הקודם). עוד לא הוברר מדוע כל "הנחה" או זיכוי באשר הם נחשבים על פניהם כבלתי מוצדקים (הגם שכל אחד ואחד מהם אושרו על ידי "הפניקס", וכאשר עדי "הפניקס" לא נשאלו כל שאלה בקשר לכך). האם אין זו חובתו של סוכן הביטוח להשיג הנחות ללקוחו ככל שהדבר אפשרי, לטובת הלקוח ועל מנת לוודא כי יישאר לקוח של הסוכנות (כפי שהעיד למשל מר אביטל - אשר הסכים לבצע את הביטוחים דרך הסוכנות רק לאחר שהצעת המחיר פחתה)? האמנם לא משולמת עמלה בכלל בכל מקרה של הנחה כלשהי, או שמא העמלה מוקטנת? האם כל מקרה של ביטול פוליסה הוא בהכרח לא ראוי? צודק ב"כ התובעת, כי אין כל אפשרות לקבוע כי קבלת ההנחות ו/או ביטולי הפוליסות ו/או הזיכויים היו בלתי תקינים ללא חוות דעת מקצועית; אין כל אפשרות להסתפק לצורך כך בעדות הנתבעת הן כיוון שהנה בעלת אינטרס מובהק והן כיוון שהציגה עצמה כמי שאינה מתמחה בביטוח אלמנטרי (גם אם שיפרה את הבנתה בתחום לאחר פיטורי התובעת). 78. באשר לטענה בדבר הקטנת היקף התיק הביטוחי ופגיעה במוניטין בסך 50,000 ש”ח - לא הוכח כי התיק אכן "קטן" עקב פעילות ההעמסות של התובעת, שהרי ייתכן ולולא פעילותה - התיק היה קטן עוד יותר. ממילא לא הוכח כי ההעמסות הן אלו שגרמו להקטנת התיק. מדובר בנזק היפותטי שלא הוכח כלל. 79. באשר לטענה בדבר החזר כל השכר שקיבלה התובעת מתחילת העסקתה ועד לפיטוריה בסך של כ - 282,000 ש”ח ולחלופין פיצוי בגובה השכר ששולם לה - טענה זו מוטב לולא היתה מועלית. אין חולק כי התובעת עבדה בפועל בסוכנות, ביצעה את שהוטל עליה (גם אם תוך הפרה מסוימת של חובותיה כפי שנקבע לעיל), ואף הקדישה שעות רבות מעבר לשעות העבודה לצורך לימוד הנתבעת. גם אם היה מוכח כי גרמה נזקים כלשהם תוך כדי עבודתה, וכי עליה לפצות את הנתבעת בגין כך - הפיצוי הרלוונטי הנו בגובה הנזקים שנגרמו, ולא כהחזר של שכר עבודה שניתן עבור עבודה שבוצעה בפועל. 80. באשר לטענה בדבר שיבוש עבודת הסוכנות והשקעת מאות שעות עבודה בחשיפת "מעללי" התובעת, תוך דרישת פיצוי בסך 75,000 ש”ח - מדובר בטענה כוללנית שלא הוכחה כלל ולא הובא כל פירוט לגביה (פירוט שעות העבודה שהושקעו ועל ידי מי, עלות שעת עבודה וכיצד חושבה, מדוע נדרשה עבודה של שעות כה רבות כאשר עדי "הפניקס" מסרו כי נתנו לנתבעת את כל החומר שביקשה, וכיו"ב). במאמר מוסגר יצוין כי גב' טיבי העידה כי נתנה לנתבעת לאחר פיטורי התובעת כל מסמך שרצתה, מבלי שנדרשה לצורך כך השקעת "שעות עבודה" מצד הנתבעת (עמ' 39). 81. באשר לטענה בדבר עוגמת נפש ונזק נפשי ממשי, בגינה נדרש פיצוי בסך 100,000 ש”ח - גם טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. 82. באשר לטענה בדבר הפסד עמלה בגין 15 לקוחות אשר עברו לעבוד עם התובעת במקום עבודתה החדש, בסך 8,250 ש"ח - התובעת בתצהירה הכחישה כי גנבה ספר לקוחות או כי קיים בכלל ספר לקוחות בסוכנות. עוד טענה כי אם לקוחות בחרו להפסיק ולעבוד עם הסוכנות - זו זכותם ואין לה קשר ו/או יד לכך (סעיף 122 לתצהירה). הנתבעת מצידה לא פירטה באילו לקוחות מדובר והאם אכן "נלקחו" ממנה בפעילות לא חוקית או שמא בתחרות מותרת. ממילא, רכיב זה לא הוכח אף הוא. סיכום 83. סוף דבר - התביעה שכנגד נדחית. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את שכר חודש 11/00 בסך 2,644 ש”ח, בצירוף פיצויי הלנה חלקיים בשיעור 30% לשנה, ובנוסף דמי הבראה בסך 658 ש"ח בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.12.00 ועד התשלום בפועל. בהתחשב בנסיבות הכוללות ובפגמים שנמצאו בהתנהגות התובעת, מצאתי לנכון לחייב את התובעת בהחזר חלקי של הוצאותיה של הנתבעת במסגרת תיק זה, בסך שווה ערך לסכום החיוב שהוטל על הנתבעת כמפורט לעיל. 84. נוכח הראיות לכאורה שפורטו לעיל בדבר הפרת סעיף 30 לחוק הפיקוח וחשד לאי החזרת יתרות זכות למבוטחים - פסק דין זה יועבר למפקח על הביטוח, על מנת שישקול אם יש צורך בבדיקה מקצועית של הדברים על ידו. הודעה מוקדמת