1. בפנינו תביעת התובעים כנגד חברת כפיר ביטחון (להלן: הנתבעת), לתשלום הפרשי שכר, פדיון חופשה, החזרי ניכויים שנוכו משכרם, הוצאות נסיעה, דמי חגים ופיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה. 2. לטענת הנתבעת, אפילו נותרה חייבת לתובעים, יש לקזז מכל סכום שייפסק לחובתה נזקים שהתובעים גרמו לה. 3. העובדות המוסכמות: א. התובעים עבדו כמאבטחים בבניין כדורי של המוסד לביטוח לאומי, מחודש ינואר 2004 ועד ליום 21.6.04. יצוין, כי לפי העולה מן התיק, הסכם ההעסקה עם התובע 2 (להלן - רואי) נחתם ביום 29.12.03 (נ/3). לטענת רואי הוא החל עבודתו בפועל ביום 30.12.03 (עמ' 11 ש' 16, עמ' 15 ש' 14). נעיר כי בכתב התביעה נטען כי שני התובעים החלו עבודתם בינואר 2004, כפי שמסכימה הנתבעת. מכל מקום, כפי שנראה להלן, לשאלה אם רואי התחיל עבודתו בסוף דצמבר או בינואר אין רלבנטיות לסוגיות הטעונות הכרעת בית הדין. ב. עובר לתחילת העסקתם עברו התובעים קורס הכשרה, במימון הנתבעת. ג. התובעים חתומים על הסכם העסקה, ובו, בין השאר, התנאים הבאים: השכר נקבע ל- 24 ש”ח לשעה, העסקתם הותנתה בהתחייבות לעבוד 9 חודשים, ואפשרות קיזוז עלות קורס ההכשרה באם לא יעמדו התובעים בתנאי זה, ותקופת הודעה מוקדמת נקבעה ל- 30 יום. ד. בחודשים ינואר-פברואר עמד שכרם של התובעים על סך של 24.37 ש”ח לשעה, ומחודש מרץ ואילך הוא עמד על 20.37 ש”ח לשעה. ה. במהלך חודש יוני הודיעו התובעים לנתבעת על התפטרותם, ו. לתובע 1 (להלן - יניב) בוצעו הפרשות לפנסיה, ואין לו טענות בקשר לכך. לרואי לא בוצעו כלל הפרשות לפנסיה. 4. השאלות שבמחלוקת: א. מהו היקף משרתם של התובעים (היקף המשרה רלוונטי לענין חישוב המגיע לתובעים בגין פדיון ימי חופשה, דמי חגים). ב. האם ההפחתה בשיעור שכרם של התובעים נעשתה כדין. בקשר לכך יהיה עלינו לברר האם הסכימו התובעים, על דרך התנהגותם, להפחתה בשכרם. כמו כן יהיה עלינו לברר אם זכאים התובעים להפרשי שכר ובאיזה שיעור. ג. האם רואי זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה, ובאיזה שיעור. ד. האם זכאים התובעים לזכויות סוציאליות: דמי חגים, הוצאות נסיעה ופדיון חופשה. ה. האם זכאית הנתבעת לנכות משכרם של התובעים דמי הודעה מוקדמת והוצאות קורס ההכשרה, עקב התפטרותם מהעבודה לאחר תקופת עבודה בת כ- 6 חודשים, ובלא שנתנו הודעה מוקדמת בת 30 יום על התפטרותם. בקשר לשאלות הללו יהיה עלינו להזקק לתביעתם של התובעים לשכר עבודה בגין ימים בהם עבדו בחודש יוני. להלן נדון בשאלות אלה אחת לאחת. היקף משרת התובעים: 5. לטענת התובעים היקף משרתם היה חצי משרה, מאחר שעבדו במשמרות, ובערך 14 יום לחודש. לטענת הנתבעת יש לחשב את היקף משרתם על פי היחס שבין מספר הימים בהם עבדו לבין הימים בחודש, כך שיניב עבד פחות מחצי משרה ורואי עבד בערך שליש משרה. 6. לעניין זה יש לקבל את עמדת הנתבעת. התובעים לא עבדו במסגרת קבועה של שעות עבודה, ובכל חודש עבדו מספר שונה של שעות. משכך, יש לחשב את היקף משרתם באופן ממוצע על פני כל תקופת עבודתם. זאת, על פי החישוב המוצג בטבלה הבאה: יניב רואי ינואר 55.5 110.5 פברואר 132.5 56.5 מרץ 155.5 109.5 אפריל 45.5 11 מאי 132.5 39.7 יוני 92.65 63 סה"כ 614.15 שעות 390.2 שעות מן האמור עולה כי יניב עבד בהיקף משרה של 55% (186/6/614.15), ורואי עבד בהיקף משרה של 35% (186/6/390.2). ההפחתה בשכר: 7. אין מחלוקת, כי הוסכם עם התובעים, בחוזה ההעסקה, שישולם להם סך של 24 ש”ח עבור כל שעה. בפועל שולמו להם בחודשים ינואר-פברואר 2004 - 24.37 ש”ח, ובחודש 3/04 שכרם הופחת והועמד על 20.37 ש”ח לשעה. הנתבעת טוענת כי ההפחתה בשכר בוצעה עקב בעיות תקציביות מול המוסד לביטוח לאומי, שבמשרדיו בוצעה האבטחה (ראה עדות אלטמן, מנהל סניף ירושלים של הנתבעת, עמ' 19 ש' 2 ואילך). לטענת התובעים, השינוי בשכר נעשה ללא כל תיאום עמם וללא כל הסכמה מצידם. משכך, הם זכאים להפרשי שכר בשיעור של 4 ש”ח עבור כל שעה שעבדו החל מחודש מרץ ואילך. לטענת הנתבעת, הודע לתובעים באופן מפורש על השינוי בשיעור שכרם, והם המשיכו לעבוד למרות כן. מכאן, שקיבלו בהסכמה את שינוי השכר כחלק מתנאי עבודתם החדשים מחודש מרץ, ועל כן אינם זכאים להפרשים בגין הפחתת השכר. 8. מהעדויות עולה, כי אין מחלוקת שהתובעים עזבו את עבודתם בחודש יוני עקב ההפחתה בשכר. כך גם עולה מעדותו של מר אלטמן (עמ' 19 ש' 12). משכך, ברי כי התובעים לא השלימו עם ההפחתה בשכרם. השאלה היא, האם בעובדה שהתובעים המשיכו לעבוד בחודשים מרץ-יוני לאחר ששכרם הופחת, יש לראות כהסכמתם להפחתה. כפי העולה מהחומר שהונח בפנינו, במהלך חודש מרץ הוציאה הנתבעת מכתב ובו הודיעה על כוונתה להפחית את שכרם של התובעים. על אף שהתאריך על המכתב מצוין כ- 1.3.05 (נ/6 ו- נ/7), לא נסתרה טענתם של התובעים כי המכתב הובא לידיעתם רק במהלך חודש מרץ. לפי יניב בשליש הראשון של מרץ (עמ' 2 ש' 21), ולפי עדות רואי ביום 16.3.05 (סעיף 1ה בנספח ה' לכתב התביעה, וכן בעדותו (עמ' 12 ש' 9)). מהעדויות עולה, כי לא רק שהתובעים לא הביעו את הסכמתם להפחתה בשכרם, אלא הם אף התריעו כמה וכמה פעמים על אי הסכמתם להפחתה זו. כך העיד בפנינו יניב, ועדותו לא נסתרה, כי התריע שוב ושוב על אי הסכמתו להפחתה בשכרו (עמ' 4 ש' 9-14). לגבי רואי, אמנם עולה כי פנה בכתב לנתבעת רק בחודש יוני בעניין זה, אולם לא נסתרה טענתו כי הודיע בעל פה כמה וכמה פעמים על כך שאינו מסכים להפחתה, וכי לא התפנה להתכתב בענין כי בחודש אפריל שהה בחופשת פסח ולאחריה היה בשירות מילואים, ומשכך לא יכול היה לעסוק בענין בעניין זה. מכל מקום לא ויתר והודיע על אי הסכמתו להפחתה (עמ' 12), ולפי טענתו הובטח לו שהעניין יטופל (עמ' 12 ש' 25, ועמ' 17 ש' 4-5). מאחר שהתובעים התריעו על אי הסכמתם להפחתה בשכרם, ואף בסופו של יום התפטרו מן העבודה על רקע הפחתה זו בשכרם (ראה על כך קביעתנו שלעיל), הרי שאין לראות בעבודתם במשך תקופה זו, בת כשלושה חודשים, משום הסכמה להפחתה בשכרם (ראה לעניין זה עדותו של יניב לפיה לא היתה לו אפשרות למצוא עבודה באותה עת, "עם כל הלחץ של הלימודים", עמ' 3 ש' 3). על כן, מאחר שלא הוכח כי השינוי בשיעור שכרם של התובעים נעשה בהסכמתם, הרי שעל הנתבעת לשלם להם הפרשי שכר בין מה שהוסכם לבין מה ששולם בפועל. יודגש, כי אין מדובר בשינוי מזערי בחוזה ההעסקה, אלא בשינוי פרט מהותי, שהוא שכר העבודה. משכך, נקבע בזאת כי הנתבעת ביצעה שינוי חד צדדי בתנאי העסקתם של התובעים ושלא בהסכמתם, ועל כן התובעים זכאים להפרשי שכר. 9. לגבי שיעור הפרשי השכר, טוענת הנתבעת כי בחוזה ההעסקה הוסכם עם התובעים על תשלום שכר בשיעור של 24 ש”ח, ועל כן התובעים קיבלו בחודשים ינואר-פברואר 37 אג' יותר משכרם. ממילא, לשיטתה, יש לחשב את הפרשי השכר לפי 24 ש”ח ולא לפי 24.37 ש”ח, וכן לקזז מההפרשים את ה- 37 אג' שקיבלו ביתר עבור כל שעת עבודה בחודשים ינואר-פברואר. 10. אין לקבל טענה זו. מסתבר כי הסך של 24.37 ש”ח לשעה לא היה שרירותי או מקרי, אלא התבסס על הוראות המוסד לביטוח לאומי, כפי שמופיע בהוראות המכרז ל"שירותי משמר לסניפי המוסד" (ת/4).שם נכתב במפורש, כי עליהם לשלם למאבטח סך של 24.37 ש”ח(סעיף 12) מששולם לתובעים במשך חודשיים שכר זה, יש בכך משום שינוי החוזה בהתנהגות וקיבולו על ידי התובעים. יודגש כי אין כל טענה בפי הנתבעת כי תשלום זה נעשה בטעות או מחוסר ידיעה. משכך, אנו קובעים כי השכר ממנו יש לחשב את הפרשי השכר, להם זכאים התובעים, עומד על 24.37 ש”ח. שיעור הפרשי השכר מפורט בטבלה הבאה: יניב רואי מרץ 155.5 109.5 אפריל 45.5 11 מאי 132.5 39.7 יוני 92.65 63 סה"כ 426.15 שעות 223.2 שעות הפרשי השכר לפי 4 ש”ח לשעה 1706.6 892.8 11. נציין, כי התובעים העמידו את תביעתם על רכיב זה בשיעור נמוך יותר, משום שאת תביעתם בגין שכר עבודתם בחודש יוני, כולל רכיב הפרשי השכר, הם מיקדו בנפרד. בשכר חודש יוני נדון בפרק הסיום של פסק הדין. בכל זאת, ולמען הסדר הטוב, את ההפרשים בגין חודש יוני חישבנו כבר בפרק זה. ניכויים משכרם של התובעים: 12. לטענת התובעים, הנתבעת ניכתה משכרם מידי חודש רכיב המכונה בשם "סל ביטוח", בסך של 16.90 ש”ח, שלא כדין וללא מקור לניכוי זה. לטענת הנתבעת, מדובר בביטוח תאונות אישי, אשר התובעים הסכימו לשלמו, כאמור בחוזה העסקתם. עוד מציינת הנתבעת, כי כאשר רצו התובעים לוותר על קרן המתנות הם עשו כן באופן מפורש. משלא עשו כן לגבי ביטוח התאונות, משמע שהסכימו לניכוי רכיב זה. 13. לעניין זה יש ממש בטענות הנתבעת. בקשר לכך ראו סעיף 14 לחוזה ההעסקה של רואי (נ/3), בו קיים סעיף מפורש המאפשר לנתבעת לגבות משכרו של סך של 16.9 ש”ח לטובת ביטוח תאונות אישיות. לא נמצא כי גבייה זו נעשתה שלא כדין. משכך נדחית התביעה ברכיב זה שלה. דמי חגים: 14. לטענת התובעים, הם זכאים לתשלום עבור דמי חגים בהם לא עבדו, מאחר שמשרדי הביטוח הלאומי היו סגורים ועל כן לא נדרשו לעבוד. לטענת הנתבעת, אין התובעים זכאים לדמי חגים משום שלא הוכיחו כי עבדו יום לפני או יום אחרי החגים, כפי שנדרש בצו ההרחבה הכללי במשק. 15. לעניין זה צודקים התובעים בתביעתם. התובעים זכאים לדמי חגים, לאור העובדה שצו ההרחבה בענף השמירה אינו מתנה את זכאותו של עובד שמירה בעבודה סמוך לחג, כמו גם מן הטעם, שמטבע הדברים עבודתו של שומר היא על פי שיבוץ שנעשה בידי המעביד. לכן, יש לראות בהיעדרות סמוך לחג כהיעדרות שנעשתה בהסכמת המעביד. על כן גם בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי במשק יהיו התובעים זכאים לדמי חגים (ראו ד"מ (ירושלים) 5585/04 סוביבנקו ולנטי - אלו אור בטחון, לא פורסם, ניתן ביום 15.9.05). 16. התובעים זכאים איפוא לתשלום עבור דמי חגים. לפי העולה מהתיק, התובעים זכאים לתשלום עבור 3 ימי חג (שני ימי פסח וחג שבועות), וזאת בהתאם להיקף משרתם. לפיכך הם יהיו זכאים לתשלום זה על פי החישוב הבא: יניב בסך של 316 ש”ח (55% X 8 X 24.37 X 3). רואי בסך של 205 ש”ח (35% X 8 X 24.37 X 3). 17. לתיק הוגשו תלושי שכר חודש יוני של התובעים, ומהם עולה כי יניב קיבל תשלום בגין ימי חג בסך של 398 ש”ח. משכך, אין הוא זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה. רואי זכאי לתשלום בגין רכיב זה בשיעור של 205 ש”ח. הפרשות למבטחים: 18. בכתב התביעה טוענים התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין הפרשות שלא בוצעו עבורם לקרן הפנסיה במבטחים. במהלך הדיון הודיע יניב כי אינו עומד על התביעה בחלק זה שלה. 19. באשר לרואי, טוענת הנתבעת כי אינה חייבת כלל בהעברת הפרשות למבטחים, משום שההסכם הקיבוצי אינו חל עליה, ולפי צו ההרחבה לא קיימת חובה על מעסיק בענף השמירה לבטח במבטחים עובד אשר עובד פחות מ- 6 חודשים. 20. אין לקבל טענה זו, שנטענה בעלמא וללא כל ביסוס. החובה להפריש לפנסיה מוסדרת בסעיף י"ב להסכם הקיבוצי, שהורחב בצו ההרחבה, והיא מכוונת כלפי "כל עובד", כלשון הסעיף. 21. עוד טוענת הנתבעת, כי "לא ייתכן כי לכל עובד יבוצע ביטוח מבטחים החל מהיום הראשון במקום העבודה". אין לקבל טענה זו. דווקא עובדי השמירה, החשופים לסכנות, זקוקים לביטוח פנסיוני, וזאת החל מיום עבודתם הראשון. נוסיף, כי גם בהתאם להוראות המכרז של המוסד לביטוח לאומי (ת/4), חלה חובה להפריש הפרשות לפנסיה עבור השומרים והמאבטחים. 22. כבר נקבע כי דרך המלך היא להעביר את סך ההפרשות לקרן הביטוח. עם זאת, ידוע כי הקרן לא תקבל לידיה את ההפרשות רטרואקטיבית וללא שהתובע עדיין עובד באותו מקום עבודה (ראו ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, ניתן ביום 30.4.2002, וכן דב"ע שן/66-3 שקריאת נאצר - צבי רחמים, פד"ע כ"ב 13). משכך אנו קובעים כי רואי זכאי לקבל לידיו פיצוי בגין אי ההפרשות באותו השיעור שהיתה אמורה הנתבעת להעביר לקרן הביטוח. 23. חישובו של רואי את ההפרשות משכר של 2,000 ש”ח הינו שגוי, מאחר ששיעור שכרו השתנה מדי חודש. החישוב צריך להיערך בהתאם למשכורתו החודשית, כדלהלן: 24. החישוב הנכון מפורט בטבלה הבאה: שכר חודשי שיעור ההפרשות (5%) ינואר 2807.89 140 פברואר 1433.41 71.6 מרץ 2392.52 119.6 אפריל 1330.87 66.5 מאי 1025.15 51.25 יוני 1366.71 68 סה"כ 517 25. משכך, זכאי רואי לפיצוי בגין אי ההפרשות לקרן הפנסיה בשיעור של 517 ש”ח. הוצאות נסיעה: 26. בכתב התביעה תובעים התובעים החזר הוצאות נסיעה בגין חודש יוני, שלא שולם להם. בתלוש השכר של יניב לחודש יוני אין ביטוי לתשלום החזר הוצאות נסיעה. נציין כי גם בסיכומי הנתבעת אין כל הכחשה בדבר חיובה לשלם לתובעים הוצאות נסיעה, אלא רק טענה בדבר קיזוז, בה נדון להלן. משכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם ליניב החזרי הוצאות נסיעה, בשיעור הנתבע על ידו, בסך של 121 ש”ח. לגבי רואי, נדון להלן בשכרו עבור חודש יוני, בכללותו. פדיון ימי חופשה: 27. לטענת התובעים הם זכאים לפדיון ימי חופשה, בגין 6 ימי חופשה להם הם זכאים. לטענת הנתבעת, חישובם של התובעים שגוי. בסיכומיה, מודה הנתבעת כי היא אכן חייבת לתובעים עבור פדיון ימי חופשה, אלא שהיא חולקת על הסכומים. לטענתה, החישוב צריך להיות לפי 5 ימי חופשה אשר לפדיונם זכאים התובעים. בהתאם להיקף המשרה זכאי יניב ל- 538 ש”ח, ורואי ל- 342 ש”ח. 28. התובעים זכאים לפדיון ימי חופשה, האמורים להיות מבוססים על 12 יום לשנה. מאחר שעבדו 5 חודשים וחצי (מ- 7.1.04 ועד ליום 21.6.04), בסיס חישוב ימי החופשה עבורם יהיה 5 ימים (בהתאם לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, חלק של יום חופשה לא יבוא בחשבון). משכך, הם יהיו זכאים לפדיון ימי חופשה לפי החישוב הבא: יניב זכאי לסך של 536 ש”ח (55% X 8 X 24.37 X 5). רואי זכאי לסך של 341 ש”ח (35% X 8 X 24.37 X 5). שכר חודש יוני 29. התובעים עבדו בפועל בחודש יוני, אך לא קיבלו את שכרם המלא. לתיק בית הדין הוגשו תלושי המשכורות של התובעים לחודש יוני 2004 (מסומנים נ/2 ו- נ/4). מהתלושים עולה, כי הנתבעת קיזזה משכרם של התובעים בגין עלות קורס ההכשרה. ליניב קוזז סך של 1,300 ש”ח עבור קורס ההכשרה, כך שנותר סכום לתשלום בסך של 829.69 ש”ח, ואילו רואי לא קיבל כל תשלום בגין שכר חודש יוני, שמכולו קוזז סך של 1,500 ש”ח עבור קורס ההכשרה. 30. האם כדין קוזזה עלות קורס ההכשרה משכרם של התובעים? אכן, הוסכם בין הצדדים, כי בתמורה לכך שהנתבעת תממן להם את קורס ההכשרה, התובעים יעבדו לפחות 9 חודשים. השאלה העומדת בפנינו לבירור היא, האם בנסיבות העניין, משהתפטרו התובעים מעבודתם בטרם תום התקופה, יש לחייבם בעלות הקורס כנטען על ידי הנתבעת. 31. כבר קבעתי כי בהפחתת שכר התובעים באופן משמעותי לעומת מה שנקבע בחוזה ההעסקה, שינתה התובעת באופן חד צדדי תנאי מהותי מתנאי ההסכם, והרעה באופן משמעותי את תנאי עבודתם. במצב דברים זה אין לדרוש מן התובעים להמשיך בעבודתם, ואין לראותם כמי שמחויבים על פי חוזה העבודה להשלים את תקופת העבודה בת 9 חודשים, שאם לא השלימו אותה יהיו מחויבים בעלות הקורס (ראה לצורך השוואה סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"א - 1961). מיטיב לבטא מצב דברים זה יניב, בעדותו, באלו המילים: "ש. בהתאם לחוזה היתה לך התחייבות לעבוד 9 חודשים בכפיר. ת. גם לחברה היתה התחייבות להעסיק אותי 9 חודשים בשכר של 24 ש”ח" (עמ' 10 ש' 21, וכן ראה בעדות רואי עמ' 16 ש' 18). משכך, לא היתה הנתבעת רשאית לקזז את עלות הקורס משכר התובעים ,והקיזוז נעשה שלא כדין. על כן, הנתבעת תשיב ליניב את הסכום שקוזז משכרו עבור הקורס, בשיעור של 1,300 ש”ח, ולרואי תשלם 1,305.21 ש”ח, שהוא שיעור שכרו בהתאם לתלוש חודש יוני. אזכיר כי חישוב שכרם של שני התובעים בוצע בתלוש לפי שכר לשעה בשיעור של 20.37 ש”ח. שיעור ההפרשים בגין חישוב זה, לרבות ביחס לחודש יוני נקבע בס' 10 לעיל. עוד יוזכר כי בתלוש השכר של רואי לחודש יוני מצוין תשלום עבור נסיעות כך שאין לפסוק לו בנפרד עבור רכיב זה (ראה ס' 27 לעיל). הודעה מוקדמת: 32. לטענת הנתבעת, היא רשאית לקזז מכל סכום שיימצא כי היא חייבת לתובעים תמורת 30 ימי הודעה מוקדמת כנדרש בהסכם. 33. אכן, בחוזה העבודה של התובעים, נקבע כי כל צד יהיה חייב בהודעה מוקדמת בת 30 יום. עם זאת, בהתאם להוראת סעיף 4 בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א - 2001 (להלן: חוק הודעה מוקדמת) עבור עבודה בת חצי שנה יש לכל צד ליתן הודעה מוקדמת של 6 ימים בלבד. השאלה המתעוררת היא האם רשאי מעביד לקזז משכרו של עובד שהודיע על התפטרותו בתוך תקופה קצרה מזו הקבועה בהסכם, אך העומדת בדרישות חוק הודעה מוקדמת. בקשר לכך נפנה להוראות ס' 12 לחוק, הקובע כי "אין הוא בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד". עובד לא יוכל לוותר על זכות המוקנית לו מכוח החוק והוראותיו אינן ניתנות לויתור. משכך, שעה שבחוזה עבודה נקבעת תקופת הודעה מוקדמת ארוכה מזו שנקבעה בחוק הודעה מוקדמת, לא יהיה מעביד רשאי לנכות משכרו של עובד תמורת הודעה מוקדמת בגין תקופת הודעה מוקדמת ארוכה מזו שנקבעה בחוק. על כך גם נמצא במאמרו של מ' גולדברג, "הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות", הפרקליט מו (תשס"ב) 218, בעמ' 223): "כאן המקום לציין שהחוק כיתר חוקי העבודה קובע הוראות מינימום לגבי העובד. ואינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד לפי חוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה (ס' 12 לחוק). במילים אחרות מקום בו בהסכם קיבוצי-מפעלי או בחוזה אישי נקבעה תקופת הודעה מוקדמת העולה על זו שנקבעה בחוק, תחייב הוראה זו אך ורק את המעביד, בעוד העובד יצא ידי חובתו, חרף האמור בהסכם הקיבוצי החל עליו או בחוזה העבודה האישי שנעשה איתו, במתן הודעה מוקדמת בפרק הזמן (הקצר יותר) הנקוב בחוק". (וכן ראו ד"מ (ירושלים) 5624/04 טל נועם נ' אברהם מרדכי, טרם פורסם, ניתן ביום 26.12.04). האם חייבים התובעים במתן הודעה מוקדמת לנתבעת? סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, קובע, כי עובד אינו חייב במתן הודעה מוקדמת, כאשר מדובר - "בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה". עמדנו על כך שהנתבעת הפחיתה את שכרם של התובעים בלא הסכמתם, וכי מדובר בשינוי מהותי של תנאי העבודה שנעשה באורח חד צדדי. עם זאת, מאחר שהתובעים המשיכו לעבוד אצל הנתבעת מספר חודשים, אין לפטור אותם ממתן הודעה מוקדמת כנדרש בדין. משכך, על התובעים היה לתת לנתבעת הודעה מוקדמת על רצונם להתפטר מעבודתם אצלה. 34. מן החומר שהובא בפנינו עולה, כי רואי, הגיש מכתב התפטרותו לנתבעת ביום 21.6.04 (ת/2). להתפטרותו קדם מכתב לנתבעת מיום 13.6.04, ובו, בין יתר התלונות כנגד הנתבעת, פירוט הרעת התנאים והפחתת השכר (נספח ה' לכתב התביעה). מכתב זה זכה לתגובת הנתבעת אך ביום 28.6.04 (ת/1), לאחר התפטרותו של רואי. בנסיבות המתוארות, אנו קובעים כי יש לראות במכתבו של רואי לנתבעת הודעה מוקדמת, שניתנה שמונה ימים בטרם התפטרותו. משכך, אין הנתבעת רשאית לקזז תמורת הודעה מוקדמת משכרו. בנוגע ליניב - לטענת יניב, עוד בתחילת חודש יוני הודיע למפקח, בעל פה, על התפטרותו הצפויה עמ' 7 ש' 12). לבית הדין הוגש מסמך פקס (נ/1) בו מודיע יניב על התפטרותו מעבודתו בנתבעת. תאריך הפקס הוא 22.6.04. כנשאל יניב אודות מכתב זה, הודה כי אכן שלח אותו לנתבעת, אך לטענתו מכתב זה נשלח על ידו עוד בתחילת חודש יוני, וכי המפקח הוא זה שהעבירו בפקס אך ביום 22.6. לא ברור מהמסמך עצמו אם כוונת יניב היתה לסיים את עבודתו לאלתר או שמדובר בהודעה מוקדמת שניתנה לקראת סיום העבודה ביום 1.7.04. מהימנה עלי גרסתו של יניב, וכך אני קובעת, כי הוא אכן הודיע לנתבעת על רצונו להפסיק את עבודתו אצלה עוד בתחילת יוני, כטענתו. לכך לא הובאה כל ראיה לסתור. מתאריך משלוח הפקס לא נתן להביא ראיה כנגד גרסתו, באשר לא ברור מי שלח את הפקס, ומהו התאריך של המסמך. על כן אני נקבע בזאת כי יניב נתן לנתבעת הודעה מוקדמת כנדרש. הנתבעת אינה רשאית לקזז משכרו של יניב, בגין אי מתן הודעה מוקדמת. 35. התובעים טוענים כי הסכומים אותם חייבת להם הנתבעת בגין הפרשי השכר ושכר חודש יוני שלא שולם להם, נושאים פיצויי הלנה. לאור ההתרשמות כי מדובר במחלוקת כנה שהיתה בין הצדדים ,באשר לפירוש שניתן היה ליחס להמשך עבודתם של התובעים למרות ההפחתה בשכרם (אם ניתן לראות בכך הסכמה אם לאו), מופחתים פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי ריבית והצמדה כחוק, כפי שיפורט להלן. סוף דבר: 36. הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים המופרטים להלן: א. הפרשי שכר: ליניב - 1,706.6 ש”ח, לרואי - 892.8 ש”ח. ב. דמי חגים: ליניב - 316 ש”ח, לרואי - 205 ש”ח. ג. פיצוי בגין אי הפרשות למבטחים: לרואי - 517 ש”ח. ד. החזרי הוצאות נסיעה: ליניב - 121 ש”ח. ה. פדיון ימי חופשה: ליניב - 536 ש”ח, לרואי - 341 ש”ח. ו. החזר הקיזוז בגין הקורס /משכורת יוני: ליניב - 1,300 ש”ח. לרואי - 1,305.21 ש”ח. 37. הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים האמורים לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ;מיום 1.7.04 ועד ליום התשלום בפועל. באם לא ישולמו סכומים אלה תוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין אל הנתבעת, יוסיפו רכיבים א' ו- ו', וישאו פיצויי הלנת שכר, מיום המצאת פסק הדין ועד ליום תשלומם המלא בפועל. הנתבעת תשלם הוצאות התובעים בסכום כולל של 2,500 ש”ח בתוספת מע"מ כחוק. רשות ערעור ניתן לבקש מבית הדין הארצי תוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין אל הצד המבקש לערער. הודעה מוקדמת