בפנינו תביעה לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה וכן תביעה שכנגד להשבתם של סכומים שקבלה התובעת, לטענת הנתבעת, עקב הטעייה. א. רקע כללי ותמצית העובדות 1. התובעת החלה לעבוד בנתבעת ביום 20/08/01 בתפקיד של מנהלת חשבונות (ראה עמ' 6 לפר' ש' 7 וכן מוסכמה 1). 2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בתחום התקשורת. בתקופה הרלוונטית העסיקה הנתבעת כ- 120 עובדים ובכללם גם התובעת (ר' עמ' 16 לפר' עדותו של סמנכ"ל הכספים בנתבעת מר סיני להלן :"מר סיני" שורות 6-7). 3. התובעת פוטרה ביום 07/01/03 כאשר ממועד זה חדלה לעבוד בפועל בנתבעת (ר' מוסכמה 2). 4. התובעת קבלה תשלום מהנתבעת גם לאחר שחדלה לעבוד בפועל וזאת, עד לסוף חודש פברואר 2003. לטענת התובעת, תשלום זה שולם לה כחלף הודעה מוקדמת, וכחלק מחובתה של הנתבעת לשלם לה תשלום כאמור בגין חודשיים ימים. לטענת הנתבעת, התובעת זוכתה בתשלום ביתר של שלושה שבועות בשל הטעייה מצד התובעת. להלן נדון בתביעותיהם של הצדדים אחת לאחת. ב. תביעתה של התובעת ב/1. זכאות התובעת לתשלום נוסף עבור חלף הודעה מוקדמת 5. התובעת טענה כאמור כי היא זכאית לתשלום עבור חודשיים של הודעה מוקדמת, קרי, לתשלום נוסף, מעבר לתשלום שקבלה עבור חודש ושלושה שבועות. לטענת התובעת היא הסכימה עם סמנכ"ל הנתבעת על תשלום עבור חלף הודעה מוקדמת של חודשיים וזאת, בהסתמך על הסכם העבודה שנערך עמה בזמנו ובלשון התצהיר לאמור: "הזכרתי לו [לסמנכ"ל] שמגיע לי לקבל הודעה מוקדמת של חודשיים, והוא אמר לי : 'אל תדאגי ארנונה, תקבלי את כל מה שמגיע לך'." (ר' סעיף 4-י לתצהיר התובעת). הנתבעת טענה מאידך, באמצעות מר סיני, כי התובעת היא זו שטענה בפני חשבת הנתבעת, הגב' משעניה, כי מגיעים לה דמי הודעה מוקדמת של חודשיים עפ"י הסכם שנחתם אתה כביכול בתחילת העסקתה וכי החשבת דיווחה על כך לסמנכ"ל. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הסמנכ"ל, מר סיני, האמין לדברי התובעת על אף שלא הוצג בפניו הסכם עבודה ועל יסוד אמונתו זו אישר לשלם לתובעת הודעה מוקדמת של חודשיים ימים. עם זאת, הנתבעת הוסיפה וטענה כי במהלך חודש מרץ 2003 במהלכו אמורה הייתה להתבצע התחשבנות סופית עם התובעת, ניסה הסמנכ"ל לאתר את הסכם העבודה אשר כביכול נחתם עמה, אלא שהסכם כזה לא היה בנמצא. לעניין זה הוסיף מר סיני והעיד: "כך התברר לי כי בפועל לא נחתם כל הסכם בין התובעת והנתבעת, וכי לטענת התובעת לפיה, מגיעים לה דמי הודעה מוקדמת של חודשיים ימים - לא היה כל שחר." (ר' סעיפים 4-9 לתצהיר מר סיני). 6. אשר לדעתנו, נקדים ונציין כי סבורים אנו שיש לדחות את עמדתה של הנתבעת הטוענת כי התובעת לא הייתה זכאית לתשלום חלף הודעה מוקדמת עבור חודשיים ימים וכן כי על התובעת אף להשיב לה את התשלומים ששולמו לה בגין התקופה המשתרעת מעבר לחודש של חלף הודעה מוקדמת: טענת הנתבעת הינה למעשה טענה של הטעייה לפיה, הסכמתה לשלם לתובעת חלף הודעה מוקדמת של חודשיים ימים נסמכה על מצג שווא של התובעת בדבר תנאי שהיה כביכול כלול בהסכם העבודה שלה, הסכם שנכרת עובר לתחילת עבודתה. משכך, מבקשת למעשה תובעת לבטל את ההסכמה הנ"ל בשל פגם בכריתה קרי - מחמת אותה הטעייה. עם זאת, כידוע, בהתאם לעקרונות שהותוו בדיני החוזים נדרש כי על-מנת שתתגבש עילת ההטעייה על הצד הטוען להטעייה כאמור להראות כי אכן טעה וכי הוא התקשר בחוזה עקב טעות זו (ר' ע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת פ"ד נד(1) 600 עמ' 608). דא עקא שבמקרה דנן לא הוכחה עצם הטעות משמע - לא הוכח כי אכן לא נכרת מעולם הסכם עם התובעת בו הובטח לה תשלום עבור דמי הודעה מוקדמת של חודשיים ימים. בנוסף, לא הוכח כי הנתבעת הייתה נכונה להסכים לשלם לתובעת תשלום עבור חלף הודעה מוקדמת של חודשיים ימים בשל ההטעייה לה היא טוענת ונפרט: אשר להוכחת הטעות ייאמר - כי במסגרת התצהיר טען כזכור מר סיני כי התחוור לו שלא נחתם בעבר כל הסכם בין התובעת ובין הנתבעת ובכלל זאת, הסכם הכולל הוראה בעניין הודעה מוקדמת. דא עקא שבחקירתו הנגדית חלה תפנית בגרסתו, עת שהעיד כי סביר להניח שכן נערך בעבר הסכם בכתב עם התובעת (ר' עמ' 16 ש' 13). לאור הסתירה שבעדות הסמנכ"ל הרי שהתוצאה היא כי הטענה לפיה, אין שחר לדרישת התובעת משום שלא נערך אתה כל הסכם, לא הוכחה כלל ועיקר, ומכאן שלא הוכחה אף כל טעות מצד הנתבעת. זאת ועוד מעדות סמנכ"ל הנתבעת עולה כי ההסכמה לשלם לתובעת תשלום עבור חלף הודעה מוקדמת של חודשיים ימים נעשתה על יסוד דבריה של התובעת ומתוך נכונות לקבל דברים אלה כמשקפים את המציאות ההסכמית כהווייתה וללא צורך בבדיקה. משמע, לא הוכח כי הסכמה זו התגבשה בשל טעות או הטעייה וכי לו היתה הנתבעת יודעת כביכול שקיימת טעות ביחס לתוכן ההסכם המקורי לא היתה מתקשרת בהסכם ומסכימה לתשלום חלף ההודעה המוקדמת של חודשיים ימים. כסרח עודף ייאמר, וזאת בשים-לב לעדות מר סיני לפיה, סביר להניח כי אכן נערך עם התובעת הסכם בכתב - כי במקרה דנן גירסתה של התובעת כי בהסכם זה אכן התחייבה הנתבעת ליתן לה הודעה מוקדמת של חודשיים סבירה היא. שכן, התובעת לא יכולה הייתה לדעת שבסופו של יום ההסכם שנערך לא יימצא על ידי הנתבעת ומכאן, שאין להניח כי היא הייתה מסתכנת בהצגת עמדה לא נכונה. העובדה שסמנכ"ל הנתבעת אף הסכים להעניק לתובעת הודעה מוקדמת של חודשיים ימים ואף תעד הסכמה זו בכתב בלא שבחן תחילה, את הסכם העבודה (אשר סביר להניח כי אכן נערך לטענתו) מלמדת אף היא כי גרסתה של התובעת באשר לתוכנו של הסכם העבודה נראתה לו סבירה ולא כתאור של הוראה חריגה וכשם שניסה להציג זאת בבית הדין. בהקשר זה ייאמר עוד - כי ביום 06/03/03 הוצא לתובעת מכתב על ידי הנתבעת המאשר את תשלומן של שתי משכורות בגין הודעה מוקדמת "על פי החוזה", החל מיום 7.1.03. מכתב זה הוצא לתובעת כחודשיים לאחר שהודע לה על פיטוריה וכחודשיים לאחר שהגיעה להסכמה בעניין תשלום חלף ההודעה המוקדמת לתובעת. יש להניח כי לו אכן היה מתחוור לנתבעת כי ההסכמה לשלם לתובעת תשלום עבור חלף הודעה מוקדמת של חודשיים ימים נעשתה על יסוד מצג מטעה מצד התובעת, הרי - שהנתבעת לא הייתה מגבה את ההסכמה במכתב זה שנכתב ממש עם תום תקופת ההודעה המוקדמת ולאחר שהיה בידי הנתבעת די זמן לערוך כל בדיקה שחפצה ביחס להסכמה הנ"ל. נוסיף ונציין כי טענת הנתבעת לפיה, החתימה על גבי מכתב זה זוייפה, לא הוכחה כלל וכלל. מה גם שטענה מעין זו יש להוכיח ברמה מוגברת (ר' דב"ע נה'/31-3 אנואר חמיד - יעקב הילמן עבודה ארצי כרך ל"ח (2) 127). 7. לאור כל האמור אנו קובעים אפוא כי הנתבעת התחייבה ליתן לתובעת הודעה מוקדמת של חודשיים ימים הן סמוך למועד הפסקת העבודה והן במכתבהּ של הנתבעת מיום 06/06/03 (ר' נספח א' לתצהיר התובעת) וכי לא היתה כל עילה המצדיקה את ביטול ההסכמה הנ"ל. מכאן, שהתובעת זכאית לתשלום ההפרש בגין חלף הודעה מוקדמת עבור שבוע ימים כנתבע בכתב התביעה בסך של 2,630 ש”ח. ב/2. זכאות התובעת לתשלום עבור שעות נוספות 8. טענת התובעת הינה - כי היא עבדה בשעות נוספות אולם לא שולמה לה תמורה בגינן (ר' סעיפים 6-7 לתצהיר התובעת). התובעת אף צרפה לתמיכת תביעתה זו דוחות נוכחות של הנתבעת שכותרתם "דו"ח סיכום חודשי לעובד" (ר' ת/7), דו"חות על גביהם הודפסו שעות הכניסה והיציאה בתקופות השונות. הנתבעת טענה ביחס לרכיב תביעה זה כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל כלל על העסקת התובעת מאחר והתובעת עבדה בתפקיד ניהולי הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי וכן כי סוכם עם התובעת על תשלום שכר גלובאלי הכולל תשלום עבור שעות נוספות. בנוסף טענה הנתבעת כי אין ליתן אמון בדו"חות הנוכחות שהציגה התובעת שכן, חלק מהנתונים המופיעים בהם הינם מזוייפים. 9. לצורך התאמתה של המסגרת הנורמטיבית לאורה יש להכריע בשאלה שבמחלוקת הרי שיפים דבריו של ביה"ד הארצי לעבודה בעניין טפקו 10. הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו מעוגנות כאמור בסעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה הקובע לאמור: "30. (א) חוק זה אינו חל על העבדתם של: - (1) שוטרים במשטרת ישראל וכן מי שנמנה על שירות בתי הסוהר; (2) עובדי המדינה שתפקידם מחייב לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות; (3) יורדי ים ועובדי דיג; (4) אנשי צוות אויר; (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם." 11. הפסיקה עמדה על האופן בו יש לפרש את הוראות סעיפים 30(א)(5) ו-30 (א)(6) לחוק ועל הצורך להעדיף פרשנות מצמצמת של הוראות אלה ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק" (ר' ע"ע 30027/98 טפקו - יצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה נ' מנחם טל (תק- אר 2000 (3), 654 בסעיף 5 לפסק הדין). בית הדין הוסיף וציין באותו עניין כך: "מהות יחסי עובד ומעביד היא כזו הדורשת יחסי אמון בין עובד למעבידו אולם, כדי ליפול בגדר החריג לחוק שעות עבודה ומנוחה נדרשת מידה מיוחדת של אמון אישי... מבחינת המדיניות השיפוטית הראויה - אין מקום להוציא חלק משמעותי מכוח העבודה במשק מתחולת הוראות חוק שעות העבודה והמנוחה. הדבר ייצור קבוצת עובדים מסוג א' וקבוצת עובדים אחרת מסוג ב' בכך יש אפליה וחוסר שוויון ... הוצאת עובדים רבים מתחולתו של החוק תפגע באיכות החיים של עובדים רבים." (ר' סעיף 7 לפסק הדין). ברוח הדברים הללו פירש בית הדין הארצי לעבודה גם את המונח "תפקיד ניהולי" כמשמעו בחוק שעות עבודה ומנוחה באופן מצמצם. כך למשל, נפסק בדב"ע מ"ט/2-7 מישל רבות - הורמן שירותי אחזקה (אילת) בע"מ פד"ע כ"א 117, (להלן: "עניין רבות") כי מנהל הוא מי שקובע את המדיניות של הנהלת המפעל, מיישם את החלטות ההנהלה ומביאן לכלל ביצוע וכן, מי שיש לו שיקול דעת עצמאי לביצוע מדיניות ההנהלה והתאמתה למציאות המשתנה. בעניין רבות, קבע בית הדין הארצי ביחס לאופן בו יש לפרש את המונח "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי" בציינו - כי כל עובד חייב נאמנות למעבידו וכי לצורך החלת סעיף 30 (א)(5) לחוק יש להצביע על מידת אמון מיוחדת המתבטאת, בין היתר, בכך שהעובד הוא "איש סודה" של הנהלת המפעל. 12. לאור הדברים הללו, ושעה שאנו מבקשים ליישמם על עובדות המקרה שבפנינו הרי שמסקנותינו הן אלה: 12.1. ראשית, לעניין תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקת התובעת מוצאים אנו להקדים ולציין כי יש לדחות את עמדת הנתבעת ביחס לאי תחולת חוק זה וזאת, מהטעמים כדלהלן : עיקר טענתה של הנתבעת הינה - כי התובעת זוכתה בתנאים ייחודיים של מנהלים כגון: תשלום עבור אחזקת רכב וטלפון, כי התובעת הייתה עצמאית בעבודתה ולא הוטל עליה כל פיקוח וכן כי הייתה לתובעת סמכות לפטר עובדים, לאשר להם חופשות ולחלק להם תמריצים (ר' סעיפים 18-20 לתצהיר מר סיני. כן ראה תצהיריהן של עובדות הנתבעת הגב' קרן הדרי והגב' ענת כהן ובעיקר סעיף 7 שם). דא עקא, שהנתבעת לא השכילה לשכנענו כי אכן התקיימו במקרה דנן החריגים המלמדים על כך שהתובעת מלאה תפקיד ניהולי הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי כמשמעותו בפסיקה: לא הוכח כי התובעת הייתה שותפה להחלטות ניהוליות ולקביעת מדיניות הנתבעת. זאת בשים לב לכך שמדובר בחברה בתחום התקשורת המעסיקה כ- 120 עובדים כאשר תחום אחריותה של התובעת הצטמצם, לקראת תום תקופת העסקתה, לתפקיד של מנהלת מחלקה המונה 3 עובדות מלבדה. דווקא העדות הגב' הדרי והגב' כהן, אשר העידו מטעם הנתבעת ידעו לספר על היקף סמכויותיה המוגבל של התובעת ובעיקר, על היקף הסמכויות המקובל בכל הקשור לנושא קביעת תנאי ההעסקה, רכיבי השכר ושינויים. עניינים שהיו לשיטתן בסמכותו של סמנכ"ל הכספים מר סיני (ר' סעיף 8 לתצהיר, גב' הדרי והגב' כהן). הקביעה לפיה, התובעת לא הייתה מוסמכת לקבוע תנאי שכר נתמכה אף בעדות מר סיני ובלשונו לאמור: "מי שקובע את תנאי שכרם של העובדים האחרים הם סמנכ"לים אחרים והמנכ"ל." (ר' עמ' 16 לפרוטוקול שורות 13). זאת ועוד אחרת, גם בתנאי העסקתה של התובעת לרבות, העובדה שהועמד לרשותה רכב של הנתבעת (וזאת החל ממועד שלא צויין מפורשות על ידי הנתבעת) אין כדי לשנות ממסקנתנו דלעיל, בשים לב לכך שאין מדובר בתנאי שכר מפליגים וזאת, ככל שעובדה זו שוקלת לצורך הכרעה בשאלה האם העסקתה של הנתבעת נופלת במתחם החריגים הקבועים בסעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. זאת ועוד, חרף עדותו המתחמקת של מר סיני בהקשר זה ניתן היה ללמוד כי התובעת לא עמדה "בראש הפירמידה" בנתבעת או במקום קרוב לכך אף לא בנושא ניהול הכספים. מגרסתו כמכלול עולה כי מעל התובעת הייתה ממוקמת במבנה ההיררכי החשבת גב' משעניה ומעליה סמנכ"ל הכספים (ר' עמ' 14 לפרוטוקול שורות 22-24). עדות מר סיני נשמעה מתחמקת ומכאן גם בלתי משכנעת אף ביחס לנושא הפיקוח של החשבת על עבודתה של התובעת כאשר רק בסופה של העדות בנושא זה, הודה מר סיני כי חשבת הנתבעת הגב' משעניה ואף הוא עצמו אכן פיקחו על עבודתה של התובעת ובלשונו : "כאשר אתה אומר לי כי החשבת נותנת הוראות למנהלת החשבונות הראשית כיצד לפעול בימים מסוימים - אני משיב כי זה נכון. כאשר אתה אומר לי כי החשבת נותנת הוראות לעובדות האחרות - אני אומר כי גם זה קורה לעיתים נדירות. לשאלתך מי מפקח על מנהלת החשבונות הראשית - אני משיב כי הפיקוח על מנהלת החשבונות הראשית ועל עובדות המחלקה מתנקז אצל החשבת ואצלי" (ר' עמ' 15 לפרוטוקול שורות 9-26). עדותו של סמנכ"ל הנתבעת נשמעה מעורפלת ומכאן גם בלתי משכנעת אף ביחס לסמכותה של התובעת לפטר עובדים. מחד העיד מר סיני כי בפועל התובעת לא פיטרה עובדים ללא אישורו, מאידך העיד כי היא הייתה מוסמכת לפטר עובדים על אף שלא עשתה כן בפועל על דעת עצמה (ר' עמ' 21 לפרוטוקול שורות 18-25, עמ' 26 שורה 8). מהראיות עולה כי התובעת - שלא כמו עובדים בתפקידי ניהול - נדרשה להדפיס כרטיס נוכחות. זאת כעולה מעדות מר סיני (ר' עמ' 22 לפרוטוקול שורות 6-7). יצויין כי בהמשך עדותו סתר מר סיני את גרסתו הראשונה וציין כי התובעת לא הייתה מחוייבת למלא דו"ח נוכחות, דבר המלמד על חוסר אמינותו ומצדיק קבלתה של הגירסה הראשונית שאינה נוחה לנתבעת. לאור כל האמור אנו קובעים אפוא כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקתה של התובעתוכי העסקתה אינה נופלת בגדר החריגה הקבועה בסעיף 30 (א) לחוק זה. 12.2. אשר לדו"ח השעות שהציגה התובעת - עליו השתיתה את תביעתה לתשלום שעות נוספות - ייאמר כך: דו"ח השעות מבוסס על דו"חות נוכחות שנערכו בעקבות החתמת שעון נוכחות ולאור הדרישה מצד הנתבעת להחתים כרטיס נוכחות בכניסה וביציאה. דו"חות אלה נערכו על ידי התובעת בזמן אמת במהלך תקופת העבודה, כאשר על יסודם אף נערך חישוב ימי החופשה שנוצלו על ידי התובעת (ר' עדות מר סיני, המציין כי הוא אינו יכול להראות לבית הדין דו"חות חופשה שונים שאינם מבוססים על דו"חות הנוכחות הנ"ל, עמ' 23 לפרוטוקול שורות 1-2). לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת כאילו דו"חות הנוכחות הללו אינם אמינים, מהטעם שהתובעת נהגה לעיתים לעדכן אותם באופן ידני וכן, בשים לב לכך שבחלק מהדו"חות ובעיקר בדו"ח של חודש נוב' 2001 מופיעים נתונים בלתי סבירים בדבר שעת כניסה עגולה לעבודה (08:00 בדיוק) ובשים לב לכך שבחלק מהדו"חות נרשם כי אין רישום של שעת כניסה ויציאה. אולם, סבורים אנו כי אין בטענות אלה כדי לפסול את הדו"חות בשל חוסר אמינות וזאת מהטעמים הבאים: לא שוכנענו כי רישום ידני מאוחר - במקרים מסויימים, מפאת שיכחה של כרטיס הנוכחות - משמעו בהכרח זיוף מעשה ובמיוחד, לאור הנטל המוגבר הנדרש ממי שטוען טענת זיוף. בנוסף ייאמר כי לתובעת לא היה כל אינטרס "לזייף" את רישום הנוכחות מהטעם שהיא לא זוכתה ממילא בתמורה עבור עבודה בשעות נוספות. זאת ועוד, תמהים אנו על תמיהתה של הנתבעת המתייחסת לרישום בלתי סביר (כביכול) בחודש נובמבר 2001 וזאת, בשים לב לכך שרישום זה אושר בחתימתו של סמנכ"ל הכספים אשר הודה בחקירתו הנגדית כי הוא אישר דו"ח זה (ר' עמ' 22 לפרוטוקול וכן עמ' 14 שורות 4-5). משמע, ככל שנעשה רישום בדו"חות בכתב יד, דבר הנלמד מהעובדה ששעת הכניסה שנרשמה היא שעה עגולה הרי שרישום זה אושר על ידי סמנכ"ל הכספים של הנתבעת ומכאן, שהנתבעת אינה יכולה להתכחש לו. אשר לימים בהם נרשם בדו"ח הנוכחות הכיתוב "חסרה כניסה ויציאה" הרי שנרשמו בכרטיס הנוכחות לחובת התובעת "שעות היעדרות" בגין חסר זה. שעות היעדרות אותן ניכתה התובעת (בסיכומיה) מחישוב התמורה עבור השעות הנוספות המגיעות לה. לבסוף ייאמר - כי איננו סבורים שבטעות האחת שנפלה בדו"ח בדבר רישום שעות נוכחות ביום חג, יש לפסול את הדו"ח לאור מכלול הנסיבות כאמור לעיל ולהלן: למעלה מן הדרוש נציין כי הדו"ח המלמד על עבודה בשעות נוספות בתקופות מסוימות אף עולה בקנה אחד עם עדות סמנכ"ל הנתבעת אשר העיד כי התובעת, כמו גם עובדות אחרות הכפופות לה, נאלצו לעבוד לעיתים שעות נוספות בתקופת לחץ כאשר המדיניות שנקטה הנתבעת הייתה - שלא לשלם להן תשלום עבור שעות נוספות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה. עדות זו אף נתמכה בעדותן של עדות הנתבעת גב' כהן והגב' הדרי (ר' עמ' 28 לעדות הגב' כהן שורות 6-9, עמ' 19 שורות 1-6 לעדות מר סיני). לא למותר לציין כי אין בתשלום הבונוס על עבודה מאומצת כפי ששולם אולי לעובדות הנתבעת כדי לרפא פגם זה. כמו כן אף בטענה בדבר תשלום שכר גלובלי גבוה לתובעת, הכולל בחובו תמורה עבור עבודה בשעות נוספות, כדי להועיל לנתבעת. זאת, לאור סעיף 5 לחוק הגנת השכר האוסר על תשלומו של שכר כולל. 12.3. אשר להיקף התשלום שיש לזקוף לזכות התובעת בגין עבודה בשעות נוספות ייאמר כי הנתבעת הציגה תחשיב נגדי לתחשיבה של התובעת (ס/1) במסגרתו הראתה כיצד יש לחשב, לטענתה, את התמורה עבור השעות הנוספות, תוך הפחתת "שעות היעדרות" כמופיע בכרטיסי הנוכחות. מנגד, בתחשיבה המקורי של התובעת לא הופחתו שעות ההיעדרות ואין ניתן ללמוד ממנו כיצד נערך תחשיבה לאחר הפחתת שעות אלה. משכך, אנו מקבלים את הודאתה של הנתבעת כאמור בתחשיב הנגדי 1 ופוסקים על פיו כי הנתבעת זכאית לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות בסך של 19,195 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 01/04/02 ועד למועד התשלום בפועל. ב/3. זכאות התובעת לתשלום עבור חופשה שנתית 13. לטענת התובעת היא הייתה זכאית עפ"י הסכם העבודה ל- 15 ימי חופשה (ימי עבודה) בשנה וזאת, מעבר למכסה הקבועה בחוק ובסך הכל ל- 22 ימי חופשה עבור כל תקופת עבודתה, כאשר לטענתה היא ניצלה רק 14 ימי חופשה. הנתבעת לעומת זאת טענה כי התובעת לא הייתה זכאית למכסת ימי חופשה מעבר לקבוע בחוק ובכל מקרה לא הייתה זכאית לפדיונם. 14. אשר למחלוקת זאת ייאמר - כי אפילו נקבל את טענת התובעת לפיה, הייתה זכאית ל- 15 ימי חופשה בשנה הרי שהיה עליה להראות, על מנת שתצלח בתביעתה, כי על פי הסכם העבודה קמה לה הזכות לפדיון ימי החופשה שנצברו לזכותה, מעבר למכסה הקבועה בחוק. דא עקא, שהתובעת לא הוכיחה קיומה של זכות כאמור לפדיון ימי חופשה חוזיים. זאת שעה שימי החופשה על פי חוק נוצלו עד תום. מכאן שיש לדחות רכיב תביעה זה. בהקשר זה יפים דבריו של בית הדין הארצי לעבודה לאמור: "סעיף 13 לחוק חופשה שנתית מאפשר פדיון ימי חופשה שלא נוצלו, אך ההוראה בחוק מתייחסת לחופשה מכוחו בלבד, כפי שהובהר לעיל, החופשה הצבורה היננה מכוח חופשה שנתית כך שההוראה שבחוק אינה ישימה כלל לענייננו." (דב"ע מח 9-2 ד"ר בן ארויה נ' מ. ישראל פד"ע יט 497, 499 כן ר' דב"ע לו 78-3 עיריית רמת גן - מינץ פד"ע ט' 28, 23). ב/4. זכאות התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים 15. אשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ייאמר - כי לנוכח טענות הנתבעת בסעיפים 32-33 לתצהיר מר סיני ולנוכח שיקול הדעת הנרחב שיש לבית הדין בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה, סבורים אנו כי אין זה המקרה המצדיק פסיקת פיצויים שכאלה, מעבר להפרשי הצמדה וריבית על סכום הקרן ומשכך, אנו דוחים רכיב תביעה זה (ר' דב"ע לה/5-3 - נורית פריד - מכון בית יעקב למורות פד"ע י 113). ג. התביעה שכנגד 16. במסגרת התביעה שכנגד עתרה התובעת להשבת הסכומים ששולמו לתובעת במהלך תקופת ההודעה המוקדמת לרבות, שווי התנאים הנלווים וכי לא הוכחה עילה המצדיקה את ביטול ההסכמה וכן להשבת סכומים ששולמו לתובעת ביתר בגין דמי נסיעות. 17. אשר לתשלומים בגין תקופת ההודעה המוקדמת ייאמר - כי יש לדחות רכיב תביעה זה לאור קביעתנו לעיל לפיה, הנתבעת הסכימה לשלם לתובעת תשלום מלא עבור שני חודשי ההודעה המוקדמת ואף עבור התנאים הנלווים וכי לא הוכחה עילה המצדיקה את ביטול ההסכמה. אשר לטענה כי התובעת הונתה את הנתבעת וזוכתה בתשלומים שלא הגיעו לה בגין נסיעות (תשלום מוגדל בגין דמי נסיעות בתקופה מסויימת ותשלום הוצאות נסיעה במהלך התקופה בה הועמד לרשות התובעת רכב של הנתבעת) ייאמר - כי אנו לא שוכנענו בטענה כי התובעת אכן הונתה את הנתבעת וזאת, בשים לב לנטל המוגבר הנדרש להוכחתה ובשים לב לעדות מר סיני בהקשר זה אשר הייתה סתמית ומעורפלת. עדות שלא ניתן היה ללמוד ממנה מתי התברר לנתבעת כי התובעת הונתה כביכול את הנתבעת ובאילו נסיבות. אנו לא התרשמנו כי התשלומים ששולמו לתובעת ביתר כביכול שולמו שלא בהסכמה ושלא על בסיס ידיעת כל העובדות לאשורן. בהקשר זה נציין גם את דבריו של מר סיני בפנינו המלמדים על השלמה, ומכאן גם הסכמה, לביצוע תשלומים אשר כיום טוענת הנתבעת כי שלמה אותם לתובעת ביתר ובשל הטעיה ובלשונו לאמור: "אני השלמתי עם זה... שהיא תקבל 15 ימי חופשה, השלמתי עם הודעה מוקדמת של 3 שבועות ועם דמי נסיעות שלא בקשתי ממנה להחזיר. כאשר אני אומר 'השלמתי' אני מתכוון שלא התעמתתי על כך ועיגלתי את הפינה ולא דרשתי ממנה להחזיר בחזרה, אני השלמתי במהלך תקופת העבודה עם מה שגיליתי, אין לי מסמך שמתעד מתי נמסר לתובעת רכב. אני חושב שלא העליתי בפני התובעת לפני הגשת התביעה את הדברים שבהם לא הייתה בסדר, לדעתי." (ר' עמ' 23 לפרוטוקול שורה 13). מעדות זו ניתן להתרשם כי הנתבעת ידעה היטב על כל התשלומים ששילמה לתובעת, לטענתה כיום ביתר, ואף לנסיבות בהם שולמו וזאת, אף במהלך תקופת עבודתה של התובעת וכי הנתבעת ביכרה לוותר על טענותיה בעניין זה. משכך אין התנהגותה זו יכולה לשמש היום עילה לתביעת השבה של סכומים עליהם ויתרה. לאור כל האמור אנו דוחים את התביעה שכנגד. ד. סוף דבר 18. בשים לב לקביעותינו לעיל הרי שאנו פוסקים כי על הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד קבלת פס"ד זה, את הסכומים כדלהלן: סך של 2,630 ש”ח, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית החל מיום 07/01/03 ועד למועד התשלום בפועל בגין חלף הודעה מוקדמת. סך של 19,195 ש”ח, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית החל ב- 01/04/02 ועד למועד התשלום בפועל בגין עבודה בשעות נוספות. יתר העתירות שבכתב התביעה נדחות. התביעה שכנגד נדחית. לאור התוצאה הנ"ל, קרי - לאור הסכום שנתבע במקור ע"י התובעת, לאור דחיית התביעה שכנגד במלואה, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בסך של 2,000 ש”ח. 19.הודעה מוקדמת