בפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה על פינוי הנתבעת מהנכס נשוא כתב התביעה ולחילופין, יפסוק לנתבעת דמי שכירות ריאליים החל מיום 1.1.08. רקע התובעים הינם הבעלים הרשומים של הבית ברח' אבידע 5 בירושלים בו מצויה הדירה בגוש 30037 חלקה 39 חלקות משנה 3 ו-4 (להלן:"הנכס" או "הנכס נשוא כתב התביעה"). הנתבעת החברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה שהינה עמותה רשומה - מלכ"ר (להלן: "הנתבעת") - שכרה את הנכס מהתובעים תוך שהיא מאחדת 2 דירות בנות 2 ו- 3 חדרים . 2 הדירות גם יחד הן הנכס נשוא כתב התביעה. הנתבעת הינה דיירת מוגנת בנכס החל מיום 15.3.1977 בהתאם לחוזה שכירות שנחתם עימה. למרות שבחוזה השכירות סוכמו דמי השכירות שעל הנתבעת לשלם לתובעת הרי שבעקבות תביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעת בשנת 1989 ,הגיעו הצדדים להסכמה על העלאת דמי השכירות השנתיים שתשלם הנתבעת לתובעים. תשלום דמי השכירות ע"י הנתבעת במשך שנים רבות בוצע באופן הבא: התובעים הצמידו לסכום השכירות את המדד ובהתאם לכך שלחו דרישת תשלום לנתבעת . עם קבלת המכתב או בסמוך לו שלחו הנתבעת לתובעים את דמי השכירות שהתבקשו במכתב הדרישה. הנתבעת אינה משלמת דמי ועד בית (להלן:"מיסי ועד" או "דמי ועד") מספר שנים ונוכח סירובה לשלם את דמי הועד שילמו התובעים, לטענתם, במקומה על חשבון מס זה 1,800 ₪. התובעים מבקשים כי בית המשפט יורה על פינוי הנתבעת מהנכס לפי סעיפים 131(1), 131(2) ו- 131(6) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 (להלן:"החוק"). הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם התובעים העיד התובע - עו"ד הלברייך וכן מר ישר שקנה ספר מהנתבעת. מטעם הנתבעת העיד נשיא העמותה פרופ' אבירם וכן חשב העמותה מר אפרים מיקה. הצדדים הגישו ראיותיהם לתיק בית המשפט ביום 15.2.10 במהלך ישיבת הוכחות בתיק. הצדדים הגישו את סיכומיהם לתיק כולל סיכום תשובה שהוגש ביום 3.8.10 ע"י התובעים. טענות התובעים התובעים מבקשים כי בית המשפט יורה על פינוי הנתבעת מהנכס. לטענת התובעים הנתבעת הפסיקה לשלם דמי שכירות החל ביום 1.1.08 ועד לאחר הגשת התביעה. לדבריהם , רק בעקבות הגשת התביעה שלמה הנתבעת דמי שכירות ללא הצמדה כשנשאל החשב מטעמה מדוע שלמה בדיעבד ללא הצמדה ענה כי אינו יודע לחשב את השכירות עם ההצמדה. התובעים טוענים כי התחמקותה של הנתבעת מתשלום דמי השכירות למשך מספר חודשים מצדיקה כשלעצמה את פינויה מהנכס. טעם נוסף לפינוי הנתבעת הוא, שימוש הנתבעת בנכס שלא למטרת מגורים בלבד. לטענת התובעים הנתבעת הפכה את המושכר לחנות לממכר ספרים. כך שני אנשים מטעם התובעים קנו במקום ספרים. אולם בתשובה לשאלון שהציגו לה התובעים, הצהירה הנתבעת ביודעין כי המושכר לא משמש כחנות. בבית המשפט במהלך חקירת העדים הוברר כי במקום מתנהלת חנות לכל דבר ועניין. לטענת התובעים, היקף מכירותיה של הנתבעת מממכר הספרים הוא 600,000 ₪ בשנה. לגרסתם, הנתבעת הוציאה חוברת שיווקית לממכר הספרים והטלפון המופיע בה הוא מספר הטלפון במושכר. במעשים אלה טוענים התובעים, פעלה הנתבעת בניגוד לחוק הגנת הדייר והשתמשה במושכר לצרכי מסחר עילה המזכה את בעל הבית בסעד שלפינוי כלפי הדייר. התובעים ביררו, לטענתם אצל רשם העמותות והתברר כי מחזור העסקים של הנתבעת בשנים האחרונות עומד על עשרות מליוני שקלים. משמע , טוענים התובעים, הנתבעת הינה מפעל תעשייתי של ממש ויש לה 30 עובדים. לדידם, בדו"ח רשם העמותות נכתב במפורש כי הנתבעת מעסיקה : סופרים, קבלני משנה מפרסמת ספרים ומארגנת כנסים. התובעים טוענים כי הנתבעת שינתה זהותה וכי היא איננה הדיירת המוגנת המקורית וגם מסיבה זו קמה לתובעים הזכות לפנותה . התובעים טוענים כי מחודש 10/2006 מרבית חברי העמותה בנתבעת התחלפו, דבר התומך אף הוא בטענה כי הנתבעת התחלפה גם אם שמה נותר כשהיה. התובעים טוענים כי יש ולהעדיף את עדות התובע שהיתה מהימנה ועקבית על פני גרסת הנתבעים שסתרו עצמם הן לעניין החנות והן לעניין תשלום מיסי הוועד. לביסוס טענתם לפיה יש לפנות את הנתבעת הסתייעו התובעים בפרשת שטוב (ע"א 10308/06) במסגרת פסק הדין שם,ציין בית המשפט כי תופעת הדיור המוגן היא תופעה בת זמנים עברו והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם. בפרשה זו קרא בית המשפט להגביל ולצמצם את תחולת החוק שכן הרקע הרעיוני לתחיקתו אינו קיים עוד ולעיתים הוא אף הפוך. לשיטתם של התובעים הפסיקה (ע"א 813/88) אף לא היססה לקבוע כי אין להחיל על כל דיירות מוגנת את הוראות דמי השכירות המקסימאליים וזאת כאשר מדובר על דייר מוגן אשר איתן מבחינה כלכלית. התובעים טוענים כי הנתבעת אף הפרה התחייבויותיה בכך שלא שלמה מיסי ועד החל מיום 1.7.06 אם בשל ההכרה שלה בתובע כועד ואם בשל השמעת תירוצים שונים בקשר לכך אשר אינם קשורים במתן נימוק או טעם הגיוני לאי התשלום. לשיטתם ,במקרה דנן יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בקניינו של בעל הבית - שלהם התובעים- לאחר שעיקר הטעמים ההיסטוריים לחקיקתו של חוק זה עברו מן העולם וביתר תוקף נוכח חקיקת חוק יסוד כבוד האדם שהקנה לזכות הקניין מעמד של זכות יסוד . לאור כל אלה מבקשים התובעים ליתן פסק דין הצהרתי המורה על פינוי הנתבעת מהנכס. לחייב את הנתבעת לשלם דמי שכירות ראויים על הנכס החל מיום 1.1.08. לחייב את הנתבעים בהוצאותיהם ושכר טרחתם. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות מקימה לבעל הבית עילת פינוי. עילת הפינוי קמה רק כאשר הפסקת התשלום הופכת להיות עניין של קבע או כאשר יש ניתוק של המשכיות התשלומים. במקרה דנן טוענת הנתבעת היה איחור חד פעמי של הנתבעת בתשלום 4 חודשי שכירות , אשר נבע לדידה של הנתבעת מאי דרישת התובעים את דמי השכירות עבור חודשים אלה, בשונה מהנוהג הקבוע - לפיו התובעים מחשבים מה הם דמי השכירות ודורשים אותם מהנתבעת. הנתבעת טוענת כי התובע הודה בקיומו של נוהג זה בין הצדדים. יוצא, טוענת הנתבעת, כי התובע לא הרים את הנטל לגבי ניתוק המשכיות התשלומים ולכן לא קמה לו הזכות לפינוי עפ"י סעיף 131(1) ואם כן, גם אז זכאית הנתבעת להגנה מן הצדק בשל חוסר תום ליבו של התובע בשינוי הנוהג. ביחס לטענה לפיה הנתבעת שינתה זהות ברבות השנים ולכן קמה זכות פינוי לפי סעיף 131(6) בגין "מסירת הנכס לאחר" טוענת הנתבעת כי אין התייחסות בחוק לשינוי כביכול שהתבצע בנתבעת. באין התייחסות בחוק,טוענת הנתבעת, יש לפנות לאומד דעת הצדדים. התובעים יכולים היו לכתוב בחוזה השכירות כי שינוי במעמד או במבנה הנתבעת יביא לפינויה מהמושכר . התובעים לא כללו תנאי כזה ולכן ברור שעניין זה לא יכול להוות עילה לפינוי. יצוין שלא מדובר בשינוי של חברה פרטית לציבורית או על העברת מניות בחברת מעטים. מחצית ממייסדי העמותה עודם בחיים ועוסקים בענייניה השוטפים. יש המשכיות לעמותה ושינויים טבעיים מתבקשים מעצם חלוף השנים. לאור האמור טוענת הנתבעת כי התובעים לא הוכיחו קיומה של עילת פינוי לפי סעיף 131(6). דמי שכירות כלכליים ריאליים - הנתבעת טוענת כי היא מלכ"ר. לשם מילוי ייעודה הנתבעת מלווה חפירות ארכיאולוגיות ומעניקה שירותי הנה"ח לטובת חברי הנתבעת בארץ ובעולם . הנתבעת מעניקה שירותים רבים לטובת חוקרים בתחומי עיסוקה. כספי התרומות שהיא אוספת מועברים לידיה בנאמנות ומממנים באחוזים גבוהים עד מכריעים את עבודת המחקר שלחוקרי העמותה חלק קטן מסך התרומות ייעודו לכסות הוצאות . הנתבעת פועלת בדרך זו מיום היווסדה ועד היום ולכן לא נכון לומר אף בהקשר זה כי התחולל שינוי מהותי כלשהוא בנתבעת. טענת התובעים לפיה הנתבעת הינה גוף כלכלי אינה ברורה שכן מדובר בעמותה שהיא מלכ"ר אשר אינה מבקשת לראות רווחים כי אם להפיץ את ידיעת הארץ ומחקרים אודותיה. הנתבעת טוענת כי עיון בדו"חות הכספיים לשנים 2007-2008 מעלה כי את שנת 2007 סיימה הנתבעת עם עודפים גבוהים אשר נוצלו בשנה העוקבת 2008. הנתבעת טוענת כי הסכומים שהציגו התובעים ביחס למחזורה אינם מדוייקים ומהווים ליקוט של קטעי אינפורמציה מהדו"ח והצגת נתונים בצורה לא נכונה שאינה משקפת את המציאות. לדידה, נכון לשנת 2004 גלגלה הוצאת הספרים 8% מסך ההכנסות אולם, בשנים האחרונות צנחו מכירות הספרים והנתבעת רק מפסידה מעניין זה. גם הדפסת הספרים כמו החפירות אינה נעשית ע"י הנתבעת , אלא שהנתבעת מהווה צינור להעברת הכספים . מדובר בגוף הנותן שירותי תמיכה לחוקרים בנושא ידיעת הארץ וגם לגבי מכירת הספרים מדובר בקהל יעד מסויים ולא בציבור הרחב. פרסום הספרים לא מופנה לכלל הציבור, מכיוון שאין לו עניין בהם. הנתבעת טוענת כי כיום מושתק התובע מלטעון כנגד אישיותה של הנתבעת לאחר שהשכיר לה את הנכס משך שנים כה רבות. עוד טוענת הנתבעת כי משהוכיחה כי היא איננה הוצאת ספרים וכי אין היא עובדת עם קבלני משנה והיא אינה אף חנות ספרים ממילא אין מה לדבר על דמי שכירות ריאליים דין תביעה זו של התובעים להדחות. התשלום לועד הבית - הנתבעת טוענת כי לאורך כל השנים שלמה היא את מיסי הועד. בשנים האחרונות לאחר שסמי הפסיק לשמש כועד לא היה ועד , היתה הזנחה, לא היה מי שידאג לנקיון לכן ומשלא דאג התובע כועד לטפל בפניות אלמנטריות של הנתבעת , סירבה הנתבעת לשלם לו מיסי ועד. כך, חצר קדמית של הנכס הנמצאת באחריותה של הנתבעת מטופלת היטב לעומת חצר אחורית הנמצאת באחריות הועד - מצויה במצב של הזנחה. לטענת הנתבעת כאשר בעל הבית אינו מספק לדיירי הבית את השירותים אותם הוא חייב לספק לפי סעיף 63 לחוק , פטורים הדיירים מחובת תשלום מיסי הועד או דמי השירותים (ת.א. 369/73). לטענת הנתבעת אין כל קשר לעניין הפינוי בין תשלום דמי השכירות לבין תשלום מיסי הועד. התובעים לא הוכיחו כי אי תשלום מיסי ועד כמוהו כאי תשלום דמי שכירות לעניין הפינוי. הנתבעת טוענת כי אף התובע אישר עניין זה בעדותו בבית המשפט. הנתבעת סבורה כי אינה צריכה לשלם מיסי ועד כאשר הועד לא נותן שירותים ולא מעדכן את הדיירים מה נעשה בכספי מיסים אלה. בנוסף, בטענת התובעת כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירי הנתבע סע' 27 לתצהיר יוסף אברהם וסע' 21 לתצהיר מיקה אפרים : רו"ח העמותה סבר שלא ראוי לשלם מסי וועד ללא קבלת מאזן הכנסות והוצאות זאת בנוסף כמובן להזנחה ולאי הנקיון בפועל. סעד מן הצדק - הנתבעת טוענת כי אפילו יקבל בית המשפט את טענות התובעים ויסבור כי קמה לתובעים עילת פינוי הרי שהנתבעת זכאית בנסיבות העניין לסעד מן הצדק. לעניין זה סבורה הנתבעת כי על בית המשפט לבחון האם סנקציה של פינוי לא חמורה מידי בהתחשב בנסיבות המקרה וכן על בית המשפט לבחון את התנהגות הצדדים, את האינטרסים שלהם, את הנוהג שהיה קיים שנים בין הצדדים. התובע לענייננו שינה ממנהגו הפסיק לדרוש את תשלומי השכירות , מיהר לבית המשפט וטען כי הנתבעת לא משלמת את דמי השכירות ולכן יש לפנותה. מדובר ,לטעמה של הנתבעת, בהתנהגות חסרת תום לב ומגמתית שמטרתה אחת והיא לפנות את הנתבעת או להעלות משמעותית את דמי השכירות. לטענת הנתבעת, עיון בפסיקה מלמד כי על דייר לעשות שגיאות רבות בטרם ייעתר בית המשפט לבקשה לפינויו ולא היא במקרה דנן. הנתבעת טוענת כי אף הסוגיה בעניין מצבו הפיננסי של הגוף הנהנה ממעמד של דייר מוגן אינה מעלה ואינה מורידה לעניין מתן סעד מן הצדק. סעד זה שווה כלפי כולם כלפי העני וכלפי העשיר. לאור כל האמור מבקשת הנתבעת כי בית המשפט יורה על דחיית התביעה ועל חיוב התובעים בהוצאות. הסוגיות שבמחלוקת טענות הצדדים מלמדות כי הצדדים חלוקים ביניהם בשתי סוגיות עיקריות. ראשית, האם הוכיחו התובעים כי הם זכאים לפנות את הנתבעת מהנכס עפ"י העילות בחוק. שנית, האם לחילופין, יש לחייב את הנתבעת בדמי שכירות גבוהים ממה ששלמה הנתבעת עד פרוץ המחלוקת. דיון עילות הפינוי כידוע סעיף 131 לחוק מונה מספר מצומצם של עילות שמכוחן יכול בעל הבית לדרוש את פינויו של הדייר המוגן. להלן העילות הרלבנטיות לענייננו : "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו; (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי; (6) הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו - להוציא השכרה למטרת ניהול של עסקי אירוח - והפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות הענין;" אבחן כעת האם התקיימו במקרה שלפני העילות האמורות המצדיקות את פינוי הנתבעת מהנכס. פינוי עפ"י סעיף 131(1) אי תשלום דמי השכירות בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר התייחס כב' השופט בר- אופיר לסיטואציות בהן ניתן לפנות דייר בעקבות אי תשלום דמי השכירות. מחד מבהיר הוא כי: "בעל הבית אינו חייב לפנות אל הדייר באזהרה מוקדמת לפני הגשת התביעה. אזהרה זו אינה דרושה עפ"י החוק כדי ליצור עילת פינוי של אי המשכת התשלום" (ד. בר -אופיר,סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה - עדכון מס' 2 (2008) , עמ' 2(3)). מאידך הוא כותב : "לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי כנגד דיירו החוקי . עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. מצב דברים זה של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים , הוא תנאי בל יעבור להעמדתה של עילה לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר ואין די בכך שיחול איחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות (ע"א 582/61 בוכול נ' בוהלטר , פ"ד טו 1320 וכן ע"א 106/52 נקה בע"מ נ' אלואלשווילי , פ"ד ט 490)" (ד. בר אופיר , שם עמ' 2) . ומהתם להכא: אין חולק כי במקרה זה הנתבעת הפסיקה את תשלום דמי השכירות למשך מספר חודשים. השאלה האם הפסקה זו עולה בנסיבות העניין שלפנינו כדי ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים. בית המשפט סבור כי במקרה הנוכחי, אין מדובר בניתוק המהווה עילת פינוי וזאת נוכח העובדה כי עסקינן בתקופה קצרה יחסית של הפסקת תשלום, ובעיקר נוכח קיומו של נוהג תשלום בין הצדדים לפיו התשלום מתבצע בפועל רק לאחר העברת חשבון ע"י התובעים לנתבעת לתשלום שכה"ד הנדרש בצירוף ההצמדה. התובעים הם אלה שהפסיקו לנהוג לפי נוהג זה וגרמו בהתנהגותם זו לאיחור בתשלום. אוסיף, שלאחר הגשת התביעה, המשיכה הנתבעת לשלם את דמי השכירות כסדרם, לאחר שהבינה שהתובעים לא שלחו אליה את מכתב הדרישה במכוון. במה דברים אמורים ? הן התובע - עו"ד הלברייך- והן מנכ"ל הנתבעת, אישרו בעדותם ששנים רבות שולחת הנתבעת המחאה עם דמי השכירות המעודכנים , בהתאם לדרישה של התובעים זאת לאחר שהם מצמידים את דמי השכירות למדד עליו הוסכם. התובע -עו"ד הלברייך - העיד לעניין זה: "לשאלת בית המשפט: אין מחלוקת שהיה נוהל שהייתי שולח להם מכתב דרישה לגבי התוספות . הנוהל הזה היה שהחשב אפרים מיקה אחרי ה-1 לחודש היה בא למשרדי והיה אומר לי תחשב את שכר הדירה תעביר לי מכתב שנוכל לשלם לך ... החשב אם לא הייתי שולח יום יומיים היה עולה ואומר כמה צריך לשלם והייתי מוציא מכתב דרישה "...(עמ' 10 לפרוטוקול מיום 15.2.10 (להלן:"הפרוטוקול")). יצויין כי מעט קודם העיד התובע כי בינואר 2008 לא שלח מכתב דרישה שכן זמן קצר קודם בדק את תיק השכירות של הנתבעת וגילה שהוא פרייר ("ראיתי שהייתי פרייאר הרבה שנים והחלטתי שאני צריך לתקן את המצב") נוכח דמי השכירות שדורש וכן נוכח טענות שלדידו העלתה הנתבעת כנגדו ולכן לא שולמו דמי השכירות בינואר אלא לאחר הגשת התביעה ביום 28.4.2008 כשהם אינם צמודים למדד. עולה, איפוא, שהתובעים לא שלחו דרישה מעודכנת של שכה"ד במכוון מאחר שנכחו, לטענתם, לפתע פתאום, שדמי השכירות נמוכים ושהם זכאים לטעמם לדמי שכירות כלכליים. ביהמ"ש סבור, שהתנהלות התובעים במקרה זה היתה בניגוד לנוהג שהם עצמם התוו ופעלו על פיו. עוד סבור ביהמ"ש שככל שסברו התובעים שהם זכאים לשינוי דמי השכירות מעבר לדמי השכירות המוסכמים ביניהם היה עליהם לשלוח מכתב דרישה לנתבעת אשר יכלול בתוכו את הדרישה לדמי שכירות כלכליים והנימוקים לדרישתם זו. אין צריך לומר, שחריגת התובעים מהנוהג הקיים בין הצדדים למשלוח מכתב דרישה עם עידכון הפרשי הצמדה, היתה בנסיבות העניין בלתי ראוייה. משלא שלחו התובעים את מכתב הדרישה כמקובל, ו/או לחילופין, מכתב דרישה לדמי שכירות כלכליים עם הנמקה לשינוי הנדרש, אין להם להלין אלא על עצמם. גם מנכ"ל הנתבעת אישר קיומו של נוהג זה שלדבריו נמשך 30 שנה: "ש: כשהגיע מועד לתשלום שכירות בינואר לא הגיעה דרישה מעו"ד הלברייך, יזמתם תשלום? ת: מאחר שהיינו רגילים שנים 30 שנה שכל 1 לחודש בלי איחור אדון הלברייך כבר היה מגיש את החשבון וחיכינו לזה , מפני שכל חשבון היה שונה בגלל המדד וחיכינו. ברגע שהגיעה התביעה הבנו מה הולך פה.... אגב מה שאמר הלברייך זה לא נכון שהלכנו אליו לבקש חשבון . הוא היה כל כך מדוייק שהגיש כל פעם ביוזמתו . ש: עברו שבועיים, חודש, 4 חודשים, לא שמתם לב שאתם לא משלמים לו דמי שכירות? ת: אבל הוא בעל הבית . לא שמנו לב כי חיכינו לחשבון. חיכינו כי זה היה הניהול במשך 30 שנה" (עמ' 20 לפרוטוקול). אגב ,בהמשך אישר פרופ' אבירם כי את כל דמי השכירות מכאן ולהבא שילמה הנתבעת ללא תוספת מדד, כיוון שלא ידע איך לחשב את ההצמדה למדד. 2 עדויות אלה לעניין הנוהג אף גובו בראיות שהוגשו כנספחים לכתב ההגנה מהן עולה כי כל חצי שנה בשנים 2005-2006 שלח עו"ד הלברייך מכתב דרישה עם דמי השכירות הנדרשים המוצמדים. לדוגמא ביום 7.2.2005 שלח עו"ד הלברייך מכתב דרישה סטנדרטי שנוסחו חזר על עצמו תוך ציון סכום לתשלום: "בתאריך 1.1.05 חל מועד תשלום דמי השכירות שבנידון לתקופה 1.1.05-30.6.05 . דמי השכירות לתקופה זו הם הסך של 21,550.85 ₪ בכבוד רב יוסף הלברייך עו"ד" . משתי העדויות שצטטתי מעלה כמו גם מארבעת מכתבי הדרישה (הנספחים לכתב ההגנה) עולה שמכתבי הדרישה הועברו לנתבעת בדר"כ באיחור. רובם כחודש ואף למעלה מחודש לאחר המועד בו התשלום היה צריך להתבצע. התובעים הם שיצרו את המציאות לפיה דמי השכירות שולמו על ידי הנתבעת רק לאחר קבלת מכתב דרישה מעודכן וזאת מעצם משלוח מכתבי דרישה כאלה על ידם בצורה עיקבית ובמשך תקופה ארוכה. טענתם, לפיה הנתבעת היתה צריכה מיוזמתה לשלם את דמי השכירות, מנוגדת להתנהלותם הם. אוסיף, שהתובעים ידעו שהנתבעת איננה מעבירה את שכה"ד אליהם מאחר שטרם קיבלה מהם מכתב דרישה כמקובל. מכתב שהם עצמם מודים שלא שלחו אותו בכוונה. בנסיבות אלה אין התובעים יכולים להשמע בטענה שאי התשלום מהווה עילה לפינוי שכן התנהגותם היא שתרמה ואף גרמה לאי התשלום. התובעים הם שיצרו בעצם משלוחי מכתבי הדרישה הסתמכות מכרעת מצד הנתבעת. הנתבעת לא התכוונה, איפוא, כלל וכלל להפסיק את תשלום דמי השכירות ולפיכך, אין לראותה בנסיבות העניין כמי שניתקה את המשכיות התשלום באופן המהווה עילה לפינוי. המשך התשלומים דה פקטו המסקנה כי לא הוכח ניתוק המשכיות התשלום עולה אף ממסמכים ת/5 ו-נ/1 שהם מכתבי תשלום ששלחה הנתבעת לתובעים על תשלום דמי השכירות לפי דרישת התשלום האחרונה ששולמה לאחר הגשת התביעה וכן קבלה על קבלת אותם דמי שכירות לאחר הגשת כתב התביעה. מעצם התשלום , שאין עוררין עליו,ברור כי אי התשלום במועד עבור חצי השנה הראשונה בשנת 2008 היה תוצאה של אי משלוח מכתב הדרישה ולא של אי רצון לתשלום דמי השכירות. במאמר מוסגר אציין כי כיוון שהתשלום מבוצע אחת לחצי שנה והתשלום למחצית הראשונה של שנת 2008 בוצע בסוף חודש 4/2008 הרי שהוא שולם עדיין בתוך חצי השנה אליה הוא מתייחס ואף מכך ברור כי אין מדובר באיחור משמעותי כל כך ודאי שלא בניתוק קביעות התשלומים. ממכתבי הדרישה ויתר הראיות שהוצגו בפני עולה תמונה שעסקינן באיחור של לכל היותר 3 חדשים. איחור זה על נסיבותיו המיוחדות, איננו עולה כדי ניתוק המשכיות דמי השכירות באופן המצדיק את פינוי הנתבעת עפ"י סעיף 131(1) לחוק. בשולי הדברים אציין כי גם אילו הייתי מקבל את עמדת התובעים הסוברים כי לפי החוק יש לפנות את הנתבעת כיוון שחל ניתוק בהמשכיות התשלומים הרי שהיה נכון להעניק לנתבעת בכל מקרה סעד מן הצדק שכן כידוע : "בהעניקו סעד מן הצדק כאילו אומר בית המשפט:כל אדם בעל הרגשה מוסרית תקינה היה במקרה רגיל מוחל וסולח על העבירה שלו ומוותר על זכות הפינוי שקמה לו עקב ההפרה, ואם אתה בעל הבית אינך מוכן לוותר ולמחול בא בית המשפט ומוותר לו במקומך ומעניק את הסעד"(עמ' 172(2) לספרו של בר אופיר לעיל). סעיף 131(2) פינוי בשל אי קיום תנאי מתנאי השכירות המעניק את הזכות לתבוע פינוי התובעים טוענים שהנתבעת לא שילמה את מיסי ועד הבית, וכן את הפרשי ההצמדה ולפיכך קמה עילת פינוי בגין הפרת תנאי השכירות. בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבעת שינתה זהותה ואת הסטטוס שלה וכי הקימה בנכס מפעל תעשייתי וחנות לממכר ספרים ומשכך הפרה את תנאי השכירות, ושינתה את מטרת השכירות. אומר כבר עתה שאין בידי לקבל את טענת התובעים בדבר הפרת תנאי מתנאי השכירות המעניק לתובעים את הזכות לתבוע פינוי, שכן התובעים לא הרימו את הנטל לפיו הנתבעת הפרה תנאי מתנאי השכירות שיש בו כדי להביא לפינויה מהנכס. במה דברים אמורים ? החוק קובע רשימה סגורה ומפורשת של עילות הפינוי וזאת מתוך כוונה לא לאפשר שלילת זכות הדיירות המוגנת בצורה גורפת. פרשנות זאת מובילה למסקנה שקיומו של סעיף סל הקובע כי כל הפרה של תנאי מתנאי החוזה נחשבת להפרת חוזה השכירות ומזכה את התובעים בסעד של פינוי הנתבעת (ראה סעיף ב לסיפא של החוזה) אין בו לכשעצמו וכפי שנוסח בכדי ליצור עילת פינוי. כוונת המחוקק היתה לצמצם את עילות הפינוי למסגרת האמורה בחוק ולאפשר הרחבתה רק כאשר עסקינן בתנאי מוסכם מפורש ומוגדר, מה שאיננו קיים בענייננו. שינוי מטרת השכירות המלומד בר-אופיר בספרו התייחס גם לסוגיית הפינוי בשל שינוי מטרת השכירות: "עילת הפינוי של "שינוי במטרת השכירות " איננה מנויה בין העילות הכלולות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. עילה זו איננה עומדת בפני עצמה והיא מתגבשת אך ורק בתחומיו של סעיף 131(2) לחוק האמור. הוראתו קובעת כי עילת הפינוי תקום לבעל הבית אם הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי ... המבחנים לקביעת מטרת השכירות ולאופן השימוש בה נקבעו במג'לה... לאחר יום 1.1.72 המבחנים נקבעו לאורו של סעיף 16 לחוק השכירות והשאילה. עפ"י מבחנים אלה , בהעדר הגדרה מדויקת של מטרת השכירות יש להניח כי השימוש שנעשה במושכר בפועל הוא השימוש המוסכם. וכל שינוי או הרחבה ממנו צריכים להיבדק לפי השאלה באיזו מידה יש בהם כדי להביא ל"הנאה מרובה יותר" לדייר מצד אחד, ול"נזק יתיר" לבעל הבית מצד שני". נשאלת השאלה האם בענייננו שינתה התובעת את מטרת השכירות ? בחוזה השכירות המקורי מצויינת מטרת השכירות כ"משרדים". עו"ד הלברייך ציין בעצמו במהלך עדותו כי העדיף להכניס דייר מוגן של בית עסק למושכר על פני דייר פרטי שישתמש במושכר למגורים שכן חשב שיחולו תמורות שיניבו לו פירות במובנים שונים דווקא מדייר עסקי: "בזמנו דובר הרבה על כך שיהיו שינויים בחוק הגנת הדייר לגבי בתי עסק והסיכוי שההגנה על בתי עסק ובעיקר מבחינת שכר דירה תבוטל, היה גדול מזה של מגורים... אהרון הציע לי אני קשור לנתבעת והם מחפשים משרד ואני מוכן לקחת את זה ואתן לך אפילו אם יש הפרש של שלושה חודשים בין דירה לדירה אתן לך את הכסף המגיע לך תמורת היות החברה כדיירת מוגנת... וזה היה הבסיס... זה סיפור ההשכרה שלנו" (עמ' 8 לפרוטוקול). גם עדות עו"ד הלברייך וגם מטרת השכירות מלמדות שהתובעים השכירו את הנכס נשוא כתב התביעה, מתוך מחשבה תחילה, לבית עסק שישמש כמשרדים ולא לאדם פרטי שישתמש בנכס למגורים. התובעים קיוו להרויח מכך ברבות הימים. העובדה שבמשרדי העמותה הנתבעת התבצע ממכר כלשהו, אין בה כשלעצמה די כדי לקבוע כי המושכר שינה את מטרתו והפך להיות "מפעל תעשייתי" כפי שטוענים התובעים. כל אשר הוכיחו התובעים הוא כי הם רכשו 2 ספרים מהנתבעת כל אחד בהזדמנות שונה. וכן הוכיחו כי הנתבעת מממנת בצורה כזו או אחרת אנשים שעבדו בחפירות. על מנת לעמוד על סוג הממכר המתבצע במשרדי הנתבעת אבחן את עדותו של נשיא הנתבעת בעניין מכר הספרים: "קודם כל , זה לא חנות זה החברה מוכרת או נותנת או נותנת במתנה את פרסומיה לאנשים שונים. זה לא חנות בשביל ספרים. אנחנו לא לוקחים שום ספרים שאינם נוגעים למה שאנחנו מפרסמים או לארכיאולוגיה פרופר. לכן לקרוא לזה חנות זה לא נכון" (עמ' 18 לפרוטוקול). ובהמשך: ""אנחנו מוכרים רק לחברים ולמי שמעוניין, אף אחד לא יודע, מי שאינו איש מקצוע לא הולך לקנות שם כי זה לא הולך לקהל הרחב. מי שיכנס לחברה ויקנה ספר אנחנו רק שמחים על כך".... (עמ' 19 לפרוטוקול) . נשיא הנתבעת עשה רושם אמין על בית המשפט. נראה כי הוא הציג את הדברים כהוויתם מבלי להעצים או להפחית את פעילותה של העמותה בראשה הוא עומד. תצהיר נשיא הנתבעת (פרופ' אבירם) בצירוף תשובותיו העקביות והברורות לשאלות שנשאל בחקירתו הנגדית שיכנעו את ביהמ"ש שהנתבעת אינה משמשת כהוצאת ספרים, והיא איננה מוכרת את ספריה לציבור הרחב אלא עסקינן בעיקר במכירת פירסומיה לחבריה ו/או מסירתם ללא תמורה למי מהם. במה דברים אמורים ? כיוון שמטרת העמותה היא הקניית ידיעות והנחלת ידיעות בנוגע לחקר הארץ, הרי שבמסגרת זו, משולב עיסוק מסויים בפרסומים ובספרים בנושאי עיסוקה. יחד עם זאת, מי שרוכש ספרים אלה הוא חוג מצומצם ביותר של לקוחות ייעודיים הנמנה בעיקר עם חבריה. מילים אחרות, מעדות נשיא הנתבעת ברור כי לא יהיה נכון לומר שמשרדי העמותה משמשים למכר שוטף ו/או לא נכון גם לומר שזה עיקר עיסוקה. המושכר איננו משמש, איפוא חנות במובן הרגיל של המילה. המכירה שנעשית ככל שנעשית, למספר קטן ביותר של אנשים המתעניינים בתחום ומהווה חלק שולי ביותר מעיסוקיה הן מבחינה כמותית והן מבחינה מהותית. אוסיף, שרכישה כזו באמצעות הגעה למשרדי הנתבעת אינו "חזיון נפוץ או תדיר" ולכן לא הוכח כי לתובעים נגרם נזק יתיר מהמכירות הלא רבות במשך השנה שמקיימת הנתבעת דרך משרדיה הממוקמים בנכס. אשר לחופרים או לאחרים אשר שכרם ממומן דרך כספים המועברים לנתבעת הסביר פרופ' אבירם כי הנתבעת משמשת רק כצינור להעברת כספים אלה, היא אינה מעסיקה את העובדים ועל כן אין לראות בהם עובדיה. בהעדר ראיות של ממש, מאמץ בית המשפט את דברי פרופ' אבירם וקובע שלא הוכח שעסקינן ביחסים של עובד ומעביד. אוסיף, שרק חלק קטן מהמחזור המופיע בדו"חות משקף את הוצאותיה השוטפות האמיתיות של העמותה. השאר הוא תרומות המוחזקות בנאמנות בידי העמותה, ומיועדות לחפירות ולפירסומים של חוקרים, והנתבעת משמשת לגבי כספי תרומות אלה "צינור להעברת כספים" וכמתווכת בלבד שכן הכסף איננו נכנס לכיסה. כספי הנאמנות מועברים מיד עם דרישת אותו חוקר שהצליח לגייס את התרומה הספציפית לחפירותיו ולפרסומיו. מכאן שהכספים הנ"ל אינם רכושה של הנתבעת, ובמקרה הטוב, היא תחשב לנותנת שירותי הנהלת חשבונות. דברים אלה מתחזקים גם נוכח האמור בסעיפים 11,12,13 לתצהיר מר מיקה אפרים, חשב החברה : "11. העמותה משמשת לעזר לארכיאולוגים אשר מבצעים חפירות באתרים שונים בארץ ישראל. כאשר ארכיאלוג מעונין בחפירה כלשהי, הוא מגייס בכוחות עצמו את הכספים הדרושים לשם כך ומפקידם בנאמנות בידיה של העמותה, אשר מצידה מעניקה לו מעין שירותי הנהלת חשבונות. מעבר לניהול החשבונות, העמותה דואגת לתשלום עובדי החפירה אך מעולם לא נוצרו יחסי עובד מעביד בין כל אותם אנשים המסייעים באתרי החפירות לבין העמותה. 12. תמורת שירותים אלו גובה העמותה סכום סימלי של 5 אחוז מגובה התמורות שהתקבלו לצורך מימון חפירה. סכום זה נדרש לעמוהת מבחינה כלכלית בכדי לשלם תקורותיה, לרבות תשלום דמי השכירות, תשלום המשכורות וכו'. 13. העמותה עוסקת בפירסומים של מחקרים שונים בתחום האריכאולוגיה, אומנם כל דבעי יכול לרכוש פרסומים שונים במשרדי העמותה ואולם ברי כי מדובר אך ורק באנשים בתחום האריכאולוגיה, אשר מעטם פוקד את משרדי העמותה ורוכש פירסומיה השונים בתחום, ורובם המכריע מזמין את הפירסומים". דברים אלה מדברים בעד עצמם. על רקע האמור נראה כי הטענה לפיה הנתבעת הינה מפעל תעשייתי הינה מרחיקת לכת שלא הוכחה ולפיכך, אין בידי בית המשפט לקבלה. גם העובדה שהנתבעת היא מלכ"ר, אינה מתיישבת עם טענת התובעת לפיה הנתבעת הינה "מפעל תעשייתי - כלכלי". במאמר מוסגר, אציין, כי אינני רואה בתשובה השלילית לשאלה 15 לשאלון "האם בנכס יש חנות" ? שניתנה ע"י החשב מיקה, כחוסר אמינות או שינוי מטרה של הנתבעת שכן, שוכנעתי מהעדויות שהובאו בפני שהנתבעת באמת ובתמים סבורה שמטרת השכירות הינה להשתמש בנכס לקיום משרדיה והעובדה שכמות מצומצמת של מתעניינים מהציבור הרחב מגיעה ורוכשת מידי פעם באותו הנכס ממש ספרים אינה הופכת לדידם את הנכס לחנות וזהו הטעם לכך שהשיב בשלילה לשאלה זו. שינוי זהות השוכרת העובדה שחלק מחברי העמותה התחלפו במהלך השנים אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. העיקר הוא שהעמותה עצמה היתה ועודנה אותה אישיות משפטית שתחומי פעילותה ואופן יישומם נותרו בעיקרו של דבר בעינם. עסקינן באישיות משפטית שהתאגדה בצורת אגודה עותמנית כפי שהיה מקובל בשעתו אולם, לאחר כניסתו לתוקף של חוק העמותות התש"ם - 1980 (פרק ח', סעיפים 60,62) הפכה האגודה בעל כורחה לעמותה רשומה. מהחומר שהוגש לביהמ"ש עולה כי זולת שינוי זה בצורת ההתאגדות, שנכפתה כאמור על פי חוק, לא היה כל שינוי אחר באופי העבודה של העמותה, במטרותיה וכיוצ"ב. המסקנה היא שמדובר מבחינה מהותית באותה אישיות משפטית. הטענה שחל שינוי באישיות המשפטית המקים עילת פינוי כנגד הנתבעת דינה איפוא, להידחות. התוצאה היא שהתובעים לא הוכיחו, כי חל שינוי במטרות העמותה , באופי פעילותה ובהרכבה ועל כן פשיטא שלא הצליחו אף להוכיח כי נעשה שינוי משמעותי כזה המצדיק את פינוי המושכר. אי תשלום מיסי וועד הבית והפרשי הצמדה למדד גם באי תשלום מיסי ועד בית (הנתבעת אינה חולקת על הטענה כי לא שלמה אותם משך תקופה ממושכת) ובאי תשלום הפרשי הצמדה למדד אין כדי להביא לפינוי הנתבעת שכן נושאים אלה אינם יוצרים עילת פינוי מכח החוק. עילות הפינוי הן, כאמור, רשימה סגורה של עילות ואין בתניה גורפת בהסכם בנסיבות שלפנינו כדי ליצור עילה לפינוי. אף המלומד בר- אופיר עמד על כך בספרו: "אין בחוק הגנת הדייר עילת פינוי בשל אי תשלום הפרשים בדמי השכירות אלא בשל ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים . כלומר : "כדי שתגובש עילת פינוי לפי סעיף 131(!) לחוק צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים וניתוק כזה הוא תנאי בל יעבור לקיומה של עילת פינוי לפי הסעיף הנ"ל . במצב דברים שבו חייב הדייר יתרה כספית של הפרשים בדמי השכירות , יש בידי בעל הבית עילה לתובענה כספית ואין לו עילת פינוי". (שם עמ' 2 לספר וכן ע"א (ת"א) 258/95 ויסמן ואח' נ' פרלמוטר) . עפ"י האמור לתובעים עומדת עילת תביעה כספית בגין תשלום הפרשי המדד ובגין תשלום מיסי הוועד, אולם, אין להם עילה לפינוי. מבלי לפגוע באמור אוסיף, שעולה מהעדויות שאי תשלום מיסי הוועד נבע מחוסר בהירות לגבי הרכבו של ועד הבית ומאי הסכמה בין הצדדים לגבי השירות שניתן לדיירים מטעם ועד הבית וכן מכך שלמרות דרישת רו"ח העמותה לא הוצגו בפניה דוחו"ת פעילות חשבונאית של ועד הבית. אוסיף, שאפילו הייתי מקבל את טענת התובעים כי באי התשלום הנ"ל לא קיימה הנתבעת תנאי מתנאי השכירות, היתה הנתבעת זכאית לסעד מן הצדק שכן נכון בנסיבות העניין "לוותר ולמחול" לנתבעת על הפרה זו ובלתי סביר ופרופורציונלי לפנותה מהמושכר רק בשל כך. יוצא איפוא כי התובעים לא שכנעו את בית המשפט שיש לפנות את הנתבעת אף לפי סעיף 131(2) לחוק. סעיף 131(6) לחוק: פינוי בשל השכרת משנה ראשית, על מנת לזכות בסעד של פינוי עפ"י סעיף זה על בעל הבית להוכיח קיומו של קשר שכירות בין דייר ראשי לדייר משנה: "בעל הבית הטוען להפרת תנאי בחוזה השכירות , האוסר על השכרת משנה עליו נטל ההוכחה של טענה זו... כלומר עליו להוכיח כי הקשר שנוצר בין הדייר הראשי לדייר המשנה נחשב בעיני החוק דווקא בתור קשר של שכירות... התכלית האמיתית שלה התכוונו היא הקובעת לצורך בירור מהותו של הקשר שנוצר בינהם"...(עמ' 60 בספר). התובעים טוענים כי הנתבעת כיום אינה הנתבעת הראשונה שלה הושכר הנכס בשכירות מוגנת שכן היא גדלה לאין שיעור, ולפיכך יש לראות בעצם השינוי ומרכיביה הפנימיים מסירה למישהו אחר. היא גוף כלכלי לכל דבר ועניין והיא נכנסה בנעלי הנתבעת לעניין השכירות. הנתבעת מצידה מכחישה טענות אלה מכל וכל. בית המשפט סבור כי טוב היה שלא נטענה טענה זו משנטעה. יתכן, כי מתוך רצון לקבל "קרדיט" כפי שציין עו"ד הלברייך בחקירתו "יש להם כל כך הרבה כסף ואני לא מקבל את הקרדיט עבור זה "(ראה עמ' 15 לפרוטוקול) או מתוך רצון "לגזור קופון" ניסו התובעים להאחז בקרנות מזבח הפינוי באמצעות עילה זו. כאמור, הנתבעת היתה ונשארה במהותה עמותה שלא למטרת רווח וככזאת, חיה היא מתרומות המושקעות בעיקר במחקר. כפי שציינתי בדיון בגין עילת הפינוי לפי סעיף 131(2) לחוק, כלל לא הוכח כי הנתבעת הינה מפעל תעשייתי. כמו כן, לא הוכח כי חלו שינויים מרחיקי לכת בנתבעת ההופכים אותה ל"גברת באדרת שונה" או המלמדים על היותה גוף אחר מזו שהיתה עת נחתם עימה חוזה השכירות הראשוני. לא הוכח, איפוא, ע"י התובעים קיומו של קשר שכירות משני עם דייר משנה כלשהו ומצבה הכלכלי של הנתבעת או "איתנותה הכלכלית" אם בכלל לא יכולים לבדם להווות עילה לפינוי הנתבעת מהנכס. בהעדר ראיות של ממש אין לי אלא לדחות את תביעת הפינוי גם לפי סעיף 131(6) לחוק. אוסיף, שהפסיקה שהציגו התובעים לעניין הפרשנות המצמצמת שיש ליתן לחוק הגנת הדייר ידועה והיא אכן מצביעה על כיוון המצמצם את תחולתו של חוק הגנת הדייר אולם, אין משמעה של פסיקה זו שבית המשפט יפנה דיירים מוגנים ללא כל ראיות של ממש. ראיות כאלה לא הוצגו כאמור בפני בית המשפט. חיוב הנתבעת בתשלום דמי שכירות ריאליים אין ספק כי עפ"י הסכמות העבר בין הצדדים מחוייבת הנתבעת לשלם לתובעים דמי שכירות צמודי מדד , כפי ששלמה עד שנת 2008 (ראה ההסכם בין הצדדים משנת 1989). הנתבעת הסכימה לשלם הפרשים אלה ואף שלמה אותם בפועל בהתאם לדרישות התובעת מעת לעת. טענת התובעים שחל שינוי המצדיק דרישה לתשלום דמי שכירות כלכליים לא הוכחה, שכן לא הוכח שבמקרה שלפנינו שיש להחיל על התובעת את סע' 1 לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות) התשמ"ג - 1983. במה דברים אמורים ? הסעיף הרלבנטי שבו נאחזים התובעים הוא : "1. הוראות סעיף 52 (א) לחוק לא יחולו על סוגים אלה של בתי עסק ... 4) בית עסק המשמש משרד, מחסן או חנות של מפעל תעשייתי המעסיק 30 עובדים או יותר, ובית העסק נמצא במבנה נפרד מהמפעל התעשייתי עצמו...". עינינו הרואות שסעיף זה לא חל בענייננו, שכן לא הוכח כלל שעסקינן במפעל תעשייתי כנטען על ידי התובעים. התובעים אף לא הוכיחו שהנתבעת מעסיקה 30 עובדים. מחזורה האמיתי של הנתבעת, כאמור, איננו כנטען על ידי התובעים מה גם שאין בתקנות כל דרישה להיקף המחזור. לכל זאת יש להוסיף את העובדה שמדובר במלכ"ר שכידוע איננו למטרות רווח. לסיכום: ההסכם משנת 1989 לתשלום תוספת הפרשי הצמדה למדד בלבד, נותר בשלב זה בעינו ותנאיו לא שונו על ידי הצדדים מאז ועד היום וכאמור, גם התקנות של אי תחולת שיעורים מקסמיליים אינן חלות על הנכס נשוא התביעה. תשלום ועד הבית לא שוכנעתי שהנתבעת איננה חייבת בתשלום מיסי ועד הבית בכפוף לחובת התובעים ליתן לה את השירותים הראויים. לפיכך, על הנתבעת להשיב לתובעים סך 1,800 ₪ ששלמו התובעים עבורה לאחר שזו תציג קבלה על תשלומם. בנוסף, תשלם לתובעים את יתרת דמי ועד הבית המתחייבים מעצם שהייתה בנכס ושאותם טרם שילמה. סוף דבר התביעה לפינוי הנתבעת נדחית בזאת. הנתבעת תשלם לתובעים את הפרשי ההצמדה של דמי השכירות תוך 10 ימים מיום קבלת מכתב דרישה מפורט מאת התובעים. בנוסף, תשיב הנתבעת לתובעים תוך 30 יום מהיום, את מיסי וועד הבית על פי קבלה שיציגו לה התובעים, ככל שאלה שולמו על ידם כטענתם. כמו כן, תשלם הנתבעת את מיסי הועד שטרם שילמה. מיסים אלה ישולמו כשהם צמודים למדד החל ממועד היווצרם, תוך 7 ימים מיום שיועבר אליה חישוב מפורט על ידי ועד הבית. תשלום דמי השכירות ימשיך להתבצע על פי הנוהג הקיים דהיינו, הנתבעת תשלם את דמי השכירות המעודכנים אחת לשישה חודשים, וזאת תוך שבעה ימים מיום קבלת מכתב הדרישה שיועבר לה על ידי התובעים. יחד עם זאת, ככל שלא יעבירו התובעים לנתבעת את מכתב הדרישה עד ל- 15 לחודש הרלבנטי לתשלום דמי השכירות החצי שנתיים, תשלם הנתבעת את דמי השכירות עפ"י התשלום האחרון ששילמה ואילו את ההפרשים תשלם מיד עם קבלת קבלת מכתב דרישה מפורט מהתובעים בעניין זה. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. בתים משותפיםועד בית משותף