1. המבקשת עובדת בעיריית נהריה, החל מיום 20.10.1986. בתאריך 15.4.10, הודע לה, כי ראש העירייה החליט על הוצאתה לגימלאות, החל מיום 15.7.10, כשהמועד תואם מתן "הודעה מוקדמת" של 90 יום [נספח א' לבקשה (להלן: ההחלטה)]; עוד נקבע בהחלטה, כי בתקופת ההודעה המוקדמת ינוצלו ימי החופשה העומדים לזכות המבקשת. 2. בבקשה שלפנינו עותרים לביטול ההחלטה ולהשבת המבקשת לאלתר לעבודתה, בפועל, בתפקידה האחרון בעירייה. בין הטענות לבטלות ההחלטה נטען, כי היא נוגדת את הוראות חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004; כי ניתנה בחוסר סמכות, לאחר השעיה שלא כדין ועקב התנכלות מתמשכת כלפי המבקשת, מצד בעלי תפקידים אחרים בעירייה; וכי עצם כפיית החופשה על המבקשת אינה כדין. 3. מנגד, נטען בשם העירייה, כי חוק גיל פרישה אינו חל על הסיטואציה שלפנינו; כי ההחלטה ניתנה עקב אי התאמת המבקשת לעבודה ובמסגרת סמכויותיו של ראש העיר, מכח חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות, שהיא הסכם קיבוצי (להלן: חוקת העבודה), אשר המבקשת לא מיצתה את ההליכים לפיו בטרם פנייתה לערכאות; כי יש שיהוי בהשמעת הטרוניה נגד ההשעיה; וכי כל טענות המבקשת, בנושא ניצול ימי החופשה, הינן בגדר מחלוקת כספית, אשר אין מקומה להתברר בהליך למתן סעד זמני. 4. לאחר שעברנו על הבקשה והתגובה, יחד עם התצהירים הנלווים להן ונספחיהם, וכן על טיעוני באי-כח הצדדים, שהושמעו לפנינו - דעתנו היא, כי דין הבקשה להדחות. 5. להלן העובדות הרלבנטיות, העיקריות, הנקבעות ברמה הלכאורית, בלבד, ככל שהדבר נחוץ לשלב בו אנו נמצאים: א. המבקשת התקבלה לעבודה בעירייה במחלקת הנהלת חשבונות, החל מיום 29.10.86, במשרה מלאה; ב. בעקבות אי סדרים בקופה ותלונות תושבים, הוחלט להעבירה למדור המשכורת שבאגף הכספים, החל מיום 10.4.89 [נספח ב'3 לתגובת העירייה]. המבקשת הביעה על כך מחאתה בכתב, ביום 9.5.89 [נספח ב'4 לתגובה] ועל פני מכתב זה מצויה הערה, מתאריך 17.5.89, האומרת "לאחר שיחה בין לאה להב ובלה (המבקשת) החליטה בלה להקפיא את בקשתה לבירור"; ג. גם בתקופת עבודתה במדור השכר הועלו טענות כנגד המבקשת, שלא היו מקובלות עליה, ובהן חיכוכים עם הממונה הישירה שלה [נספחי ג' לתגובה]; ד. ביום 22.5.95 כתב גזבר העירייה למנכ"ל, בעניין המבקשת, כך - "אי אפשר יותר לסבול את ההתעללות שלה בעובדות האגף ..." [נספח ג'7 לתגובה], וביום 7.6.95 הועברה המבקשת למחלקת לתכנון ובינוי עיר (וב"ע). יצוין, כי העברתה נומקה בכך, שהוחלט לא לקבל מחליפה לעובדת שיצאה לחופשת לידה, אלא, להעביר את המבקשת מתפקיד לתפקיד עקב צמצומים והתייעלות בעירייה [נספח ג'9 לתגובה]; ה. בתאריך 10.10.02 התלונן על המבקשת מנהל וב"ע, מר רוני לוי, וביקש להעבירה למחלקה אחרת [נספח ד'1 לתגובה]. על בקשה זו חזר במכתב המפרט "חוסר יעילות בעבודה" וכן "התנהגות רסן שאינה הולמת עובדת ציבור", מיום 1.8.04 [נספח ד'2 לתגובה]. בחודש 10/04 הועברה המבקשת מתפקידה במחלקת ההנדסה (וב"ע) והוצבה במחלקת פיקוח ורישוי, לאחר שמנהל המחלקה, מר מאיר וקנין (להלן: מר וקנין), הסכים לנסות לקלטה במחלקתו, למרות שלא השתלבה במחלקות אחרות, כמתואר לעיל; ו. גם במהלך תקופת עבודתה של המבקשת במחלקה זו, התגלעו חיכוכים חוזרים ונשנים בינה לבין עובדי המחלקה, ביניהם גב' סוזי מרלי, אשר עימותים תכופים בינה לבין המבקשת דרשו עיסוק מתמיד מצד מנהל המחלקה ואחרים בעירייה [נספח ה' לתגובה], כולל האירוע שהביא להשעיית המבקשת, שיוזכר בהמשך; ז. ביום 17.2.10, בעקבות עימות בין המבקשת לבין תושבת העיר, בהיריון, שהגיעה למחלקה לפיקוח ורישוי, הזמינה המבקשת משטרה והוגשו תלונות הדדיות. גב' מרלי, שנכחה באירוע, דיווחה עליו למר וקנין. למחרת דיווחה גם המבקשת למר וקנין על האירוע והוא החליט להמתין לתוצאות החקירה המשטרתית; ח. ביום 24.2.10, בשעות הבוקר, התחוללה "סערה" חדשה במחלקת הפיקוח, עקב כך, שהמבקשת הזמינה את אחד הפקחים לרשום דו"ח חניה לגב' מרלי, לאחר ששכרה צלם כדי לתעד את החניה (להלן: הארוע); ט. לאור הארוע, זומנו הנוגעים בדבר למשרדה של גב' רחל ברק, לרבות יו"ר ועד העובדים, מר אייל אדואר, דבריהם נרשמו והודע שיועברו לראש העירייה, להחלטתו [נספח ז'1 לבקשה]; י. בו ביום - 24.2.10 - החליט ראש העיר להשעות את המבקשת מתפקידה [נספח ב' לבקשה (להן: החלטת ההשעיה)]. ההשעיה הוגבלה עד יום 4.3.10 ונכתב בהחלטת ההשעיה, כי במרוצת התקופה תישקל התנהגות המשיבה "ויוחלט באם לנקוט בהליכים נוספים"; יא. במכתב של גב' ברק, מיום 3.3.10, זומנה המבקשת להשמיע טענותיה, לפני קבלת החלטה על הוצאתה לגמלה, מכח הסמכות הנתונה לראש העיריה, מאחר שהמבקשת עובדת ברשות מעל 10 שנים והגיעה לגיל 62. הזמנה זו הסתיימה במילים: "עד למועד הפגישה הינך מתבקשת לשהות בחופשה" [נספח ג' לבקשה (להן: הזימון)]; יב. ביום 7.3.10 הודיעה המבקשת, בכתב, לגב' ברק, שאינה מעוניינת בחופשה [המכתב, בכתב ידה, הוצג לראשונה ביום הדיון], וביום 8.3.10 נשלח אל ראש העיר מכתב, מאת ב"כ המבקשת, המפרט את טענותיהם לעניין ההשעייה, מלין על הוצאתה הכפויה לחופשה, מצביע על ההתנכלות של גב' מרלי כלפיה ומבקש - לעניין ההוצאה לגמלאות - "כי הליך השימוע ייעשה בכתב לאחר קבלת הנימוקים לצעד ..." [נספח ד' לבקשה]; יג. תשובה נשלחה ע"י ב"כ העירייה, ביום 16.3.10, במכתב בו הציגה את השתלשלות העניינים, מנקודת מבטה, והסבירה, כי בעקבות הארוע פעלה העירייה למצוא למבקשת מקום עבודה חלופי. דה עקא, שלא נמצא כזה, נוכח ניודים קודמים שהיו למבקשת, בין המחלקות השונות, בהן "לא השכילה" לעבוד בצוות וכן "יצרה אוירה קשה סביבה, פגעה באמון הסובבים אותה ולא אפשרה עבודה תקינה". הובהר, כי לא נותרה ברירה, אלא, לזמנה לשימוע "בטרם הוצאתה לגמלאות ... לאור אי התאמתה לעבודה ובהעדר תפקיד חלופי" [נספח ה' לבקשה, במיוחד ס' 13-12]; יד. לאחר התכתבויות נוספות בין הצדדים הועלו טיעוני המבקשת במכתב בא-כוחה, מיום 28.3.10 [נספח ח' לבקשה]. מכיוון שכללו טענות משפטיות, כנגד סמכות ראש העיר לנהוג כפי שנהג, ניתנה תחילה תשובה מאת ב"כ העירייה, במכתבה מיום 13.4.10, בו דחתה את הפרשנות המשפטית וחזרה על טענת אי ההתאמה של המבקשת לעבודה בעירייה [נספח ט' לבקשה]; טו. ביום 15.4.10 כתבה גב' ברק למבקשת על ההחלטה להוציאה לגמלאות. בהודעה על החלטת ראש העיר צויין, כי המבקשת רשאית לערער עליה - "בפני ועדת השירות של העירייה תוך 45 יום" (להלן: ועדת השירות); טז. ביום 18.4.10 נשלחה ההודעה ישירות אל ב"כ המבקשת, עם מכתב לוואי מאת ב"כ העירייה, בדבר ההחלטה, לרבות זכות הערעור לועדת השירות. זאת, מאחר שהמבקשת סירבה לקבל את ההודעה בדרך אחרת [נספח א'1 לבקשה]; יז. ביום 22.4.10 הוגשה בקשה זו, מבלי שהוגש ערעור לועדת השירות. יח. תגובת העירייה הוגשה ביום 29.4.10, נתמכת בתצהיר גב' ברק ובתצהיר מר וקנין, הממונה הישיר האחרון של המבקשת; תצהיר משלים מטעם המבקשת הוגש ביום 5.5.10, וביום הדיון - 6.5.10 - הוסיפה מכתב שלה, כנזכר למעלה. 6. מעיון בתיעוד שלפנינו נראה, כי המבקשת חטאה הן בפנייה מאוחרת והן בפנייה מוקדמת, לערכאות, ויש בכך כדי להשליך על תוצאות בקשה זו, כפי שיובהר מייד. לעניין ההשעיה 7. בהודעת ההשעיה נכתב, כי התקבלה בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק הגמלאות), בצירוף הוראות ההתאמה, כמפורט בתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), תשל"ט-1979 והוראות חוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ט-1978. 8. המבקשת קובלת על כך שהחלטה זו התקבלה מבלי שניתנה לה הזדמנות להביא טענותיה, לעניין זה, לפני המחליט, כמצוות ס' 48(א) לחוק הגמלאות. אין עלינו להכריע כעת האם הברור לפני גב' ברק, לנושא הארוע, יכול להחליף שימוע לקראת השעייה דחופה, בעטיו ועוד, אם לאו, שכן - טענות אלה היה על המבקשת להביא לפנינו סמוך לקבלת החלטת ההשעיה, בחודש פברואר 2010, או - לכל המאוחר - עם קבלת הזימון, בתחילת חודש מרץ 2010, כאשר נדרשה להוסיף ולשהות ב"חופשה כפויה" עד השימוע, לקראת הכוונה להוציאה לגמלאות. 9. משהמתינה המבקשת עד סוף חודש אפריל 2010, אין עוד לדון בהחלטת ההשעיה, במסגרת בקשה לסעד ביניים, הואיל והיום התרופה על פגם בהליך ההשעיה, ככל שהיה כזה, הינה תרופה כספית, שלא נבחנת בשלב דיוני זה. משהשתהתה המבקשת, בנקודה זו - פנייתה בנושא זה מאוחרת ולא נידרש אליו. לעניין הסמכות 10. סעיף 79 לחוקת העבודה קובע כך: "לעניין פנסיה לעת זקנה, לנכות לאלמנה וכיו"ב, תנהג הרשות לגבי העובדים על-פי חוק הגימלאות של עובדי המדינה ...". הרשות סבורה, כי מכח הוראה זו רשאי היה ראש העיר, לו נתונות סמכויות נציב שירות המדינה לפי חוק הגמלאות, בהתאמה, להחליט על הוצאתה של המבקשת לגמלה, נוכח הוראת סעיף 18(א) לחוק הגמלאות, הקובעת: "עובד ששירת עשר שנים לפחות, רשאי נציב השירות להחליט על יציאתו לקצבה אם הגיע העובד לגיל 60 והוא חייב לעשות כן בתום החודש שבו הגיע העובד לגיל פרישת חובה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 ...". 11. ב"כ המבקשת סבור, כי הוראה זו אינה תקפה עוד, בכל הנוגע לעובדי רשויות מקומיות - מאז חקיקתו של חוק גיל פרישה, הנ"ל - על-כן, לדעתו, לא היה ראש העירייה מוסמך להחליט להוציא את המבקשת לגמלה, במועד בו קיבל את ההחלטה. לפני שנתייחס לטענה זו - ועל כך, בפרק הבא - יש לציין, כי בחוק הגמלאות נמצא גם סעיף 18(ד), הקובע: "עובד הרואה את עצמו נפגע על ידי הוצאתו לקצבה לפני הגיעו לגיל פרישת חובה, רשאי לערור על החלטת נציב השירות לפני ועדת השירות תוך תקופה ובדרך שנקבעו בתקנות; ועדת השירות תיתן הזדמנות לנציגות עובדי המדינה להשמיע את דבריה ורשאית היא לקבל את הערר או לאשר את החלטת הנציב, בלי שינויים או בשינויים שתמצא לנכון, והחלטתה תהא סופית." 12. התאמת הוראת חוק זו לעובדי רשות מקומית, מכח הוראות חוקת העבודה, מחייבת פניה של העובד, ובענייננו - המבקשת, אל ועדת השירות של הרשות המקומית, בערעור על החלטת ראש העירייה; זאת, כפי שצויין בהודעת גב' ברק, מיום 15.4.10, ובפניית ב"כ העירייה אל ב"כ המבקשת, עוד ביום 18.4.10. 13. משלא הגישה המבקשת, עדיין, ערעור על ההחלטה אל ועדת השירות, הרי, פנייתה אלינו - מוקדמת; אין הצדקה שנבחן את ההחלטה, אם בכלל, לפני שתמוצה הדרך להשיג עליה, הקבועה בחוק הגמלאות, ולכן חלה על המבקשת דרך אימוץ חוק הגמלאות בחוקת העבודה, שאין חולק, בדבר תחולתה על יחסי הצדדים. לעניין חוק גיל פרישה 14. ניתן היה לסיים בקביעה, כי על המבקשת לערער על ההחלטה לפני ועדת השירות של עיריית נהריה. על מנת לסבר את העין נתייחס, בקצרה, גם לטענתה, כי חוק גיל פרישה מונע את האפשרות לפעול לפי ס' 18 לחוק גמלאות. נקדים ונאמר, כי על אף שאנו מסכימים עם הטיעון, שחוק הגמלאות חל על עובדי רשות מקומית רק מכח הסכמה קיבוצית, לפי חוקת העבודה, ולא בתחולה ישירה - איננו מקבלים את הפרשנות של ב"כ המבקשת להוראותיו. 15. כזכור, חוק גיל פרישה חוקק בשנת 2004, והינו מאוחר לחוק הגמלאות או לחוקת העבודה, שאימצה אותו, לנושא הפנסיה של עובדי הרשויות המקומיות. טענת המבקשת נסמכת על הוראת סעיף 10 לחוק גיל פרישה, שזו לשונו: (א) הוראות חוק זה יחולו על אף האמור בכל הסכם. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), ניתן בהסכם - (1) לקבוע כי הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו יהיה גבוה מגיל פרישת חובה; (2) לקבוע כי הגיל שבהגיעו אליו זכאי עובד לקבל גמלה מחמת פרישתו מעבודתו בשל גילו אף בטרם הגיע לגיל הפרישה, יהיה נמוך מגיל הפרישה המוקדמת, ובלבד שהמעביד יישא בעלות הנובעת מכך, במלואה; השר רשאי לאשר לגוף שאינו המעביד לשאת בעלות כאמור בפסקה זו, כולה או חלקה, במקום המעביד; הודעה על אישור כאמור תפורסם ברשומות. (ג) הוראות חוק זה יחולו אלא אם כן נקבע אחרת בחוק אחר. 16. כאשר מצטרפת לסעיף הנ"ל הוראת סעיף 4 לחוק גיל פרישה, הקובעת, כי - "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה (בחוק זה - גיל פרישת חובה)", ולמבקשת מלאו 62 שנים - טען ב"כ המבקשת, כי מאחר שהוראות חוק הגמלאות הינן הוראות הסכמיות, ככל שמדובר בעובדי רשות מקומית, כמו המבקשת, אזי, מיום חקיקת חוק גיל פרישה לא ניתן יותר לפעול כאמור בסעיף 18 לחוק הגמלאות, ביחס לעובד רשות מקומית. לדעתנו - בטיעון זה נתפסו לכלל טעות, שכן, אין בהוראת סעיף 18 לחוק הגמלאות קביעה המחייבת עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, אלא, מתן שיקול דעת, מסיבות ראויות אחרות, להוציא לקצבה עובד שהגיע לגיל 60 והוא לאחר 10 שנות עבודה. 17. כך יש לקרוא, להבנתנו, את הודעת הזימון לשימוע שקיבלה המבקשת: מאחר שהגיעה לגיל 60 ויש לזכותה יותר מ-10 שנות שירות בעירייה, נתון בידי ראש העיר הכלי הניהולי, של הפעלת שיקול-דעת להוצאתה לגמלה, כאמור בס' 18 לחוק הגמלאות, החל על המבקשת מכח חוקת העבודה, וניתנה לה הזדמנות להשמיע את דברה לפני שיופעל שיקול דעת זה; אפשרות שהמבקשת ניצלה, בכתובים. 18. לדעתנו, הוראות חוקת העבודה וחוק הגמלאות, המאפשרות לראש העיר לשקול הוצאת עובד לגמלאות אם מלאו לו 60 שנה וצבר תקופת שירות, כקבוע בחוק הגימלאות, אינן עומדות בסתירה להוראות חוק גיל פרישה, מאחר שאינן קובעות גיל פרישת חובה שונה מהקבוע בחוק, ואין מדובר בהוצאה לגמלה "בשל הגיל". הגיל מאפשר לשקול פרישה, כאשר העילה נעוצה בהתנהגות העובד ובצרכי מקום העבודה. 19. כאמור לעיל - לא נבחן את יתר טענותיה של המבקשת, כנגד ההחלטה שהתקבלה, כדי שלא להחליף את ועדת השירות, אשר לה מסורה הסמכות להעביר את ההחלטה תחת שבט בקורתה. לא נותר לנו, אלא, להמליץ למבקשת - להזדרז ולהגיש ערעור לועדת השירות, בעוד מועד. לעניין ניצול ימי חופשה 20. אשר לטרוניות כלפי הוצאת המבקשת ל"חופשה כפויה", ובמיוחד מיום ההחלטה, בחפיפה עם תקופת הודעה מוקדמת שניתנה לה - אלה מקומן להתלבן בהליך העיקרי. נדגיש רק זאת - המעביד הוא המופקד על נתינת חופשה לעובד, לא רק לפי בקשת העובד, או נוחותו, אלא, גם לפי צרכיו. פסק-דין מנחה, בסוגיית החפיפה המותרת - בין תקופת הודעה מוקדמת לתקופה בה מנוצלת חופשה שנתית - ניתן על-ידי בית-הדין הארצי, בתיק ע"ע 1496/02 נשואה זנקס בע"מ ואח' - גל ארז (3.8.09, במאגר ממוחשב). וכך פסק, שם, כב' השופט פליטמן [ס' 5 לפסה"ד, ההדגשות במקור]: "... סבורים אנו, כי ראוי להשיב בעניין זה עטרה ליושנה. לדידנו, ההלכה שנהגה לפני הילכת ארבל1 (ולפני פסקי הדין שדנו בסוגיית חפיפת 'דמי הודעה מוקדמת' עם 'פדיון חופשה' וכד') בשאלת האפשרות לחפיפה בין ימי חופשה צבורים בגינם קמה זכאות לדמי חופשה לבין ימי הודעה מוקדמת (להבדיל מתמורת הודעה מוקדמת) העולים על ארבעה עשר יום, ואשר בם לא נדרש העובד להתייצב לעבודתו, היא היא העולה מלשונו של החוק ותכליתו. ובמה דברים אמורים ? לפי הוראתו של סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית): 'הימים שלא יובאו במניין ימי החופשה; ... ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה עשר, ובמידה שעלו'. וכך פסקנו בעניין זה בפרשת עמנואל: 'משמעה של הוראה זו היא כי מותרת חפיפה בין תקופת חופשה שנתית לתקופת הודעה מוקדמת בתנאי כי לפחות 14 ימי הודעה מוקדמת יוותרו ללא חפיפה של תקופת חופשה שנתית' (דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ ואח' פד"ע כח 241). כך אף פסקה חברתי סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין, לאמור - '... אלא שעל פי חוק חופשה שנתית, ה'תשי"א-1951, בסעיף 5(א)(7) לא יובאו במניין ימי החופשה ימי ההודעה המוקדמת אלא אם עלו על ארבעה עשר יום ... מכאן, מעבר לארבעה עשר ימים מותרת חפיפה בין תקופת חופשה שנתית לתקופת הודעה מוקדמת (ראה דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ]; דב"ע נז/101-3 עו"ד דן רייזמן ועו"ד מיכאל קידר - סימני עיני - טרם פורסם). על כן זכאי המערער לפדיון חופשה על פי חופשה מקסימלית פחות מחצית החודש של ההודעה המוקדמת החופף לחופשה" (פד"ע נז/31-3 אלי אורן - י. מושקוביץ לבניין בע"מ (ניתן ביום 6.8.97)). בפרשת ארבל ניבחנה מחדש ההלכה שלעיל, תוך שנקבע, כי 'כאשר הודיע המעסיק לעובד על הפסקת עבודתו בפועל והעובד לא יחזור לעבוד בפועל אצל המעסיק, קמה הזכות לפדיון חופשה והמעסיק אינו יכול 'להוציא את העובד לחופשה שנתית' ... בסיכום, יש לקרוא את סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית כך: כאשר העובד מחליט לצאת לחופשה שנתית במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, 'ימי הודעה מוקדמת לפיטורים' לא יובאו במניין ימי החופשה אלא אם עלו על 14 ימים ואז יחשב התשלום בגין הודעה מוקדמת גם כתשלום בגין חופשה שנתית". מקצת מן הקביעות באותה פרשה, מקובלות עלינו. כך סבורים אנו, כי חפיפה אפשרית רק כאשר ניתנת הודעה מוקדמת בפועל ולא תמורת הודעה מוקדמת. קרי החפיפה האפשרית הינה של ימי הודעה מוקדמת הניתנת בפועל ושל ימי חופשה. זאת למדים אנו מלשונו הברורה של החוק, שעניינו ב'ימי הודעה מוקדמת'. עם זאת לא מצאנו מדוע יש להתייחס למתן הודעה מוקדמת בפועל, תוך שיחרור מעבודה בתקופתה, כאל פיטורים על - אתר ותשלום תמורת הודעה מוקדמת, אשר כאמור לא ניתנת לחפיפה עם פדיון ימי חופשה. מתן הודעה מוקדמת בפועל ותשלום תמורת הודעה מוקדמת הינם הסדרים שונים, מהם צומחות לעובד ולמעביד זכויות וחובות שונות. לא נמנה את כל הנפקויות האפשריות של כל אחד מן ההסדרים, אך נזכיר לדוגמא, כפי העולה מפרשה זו שבפנינו, כי בתקופת הודעה מוקדמת יש להפריש לקופת גמל ולקרן השתלמות, תקופה זו נחשבת לוותק בעבודה ובקרן הפנסיה ונחשבת אף לצורך חישוב פיצויי פיטורים, חופשה שנתית, דמי הבראה וכל כיוצא בזה. קביעה גורפת, כי אי דרישת עבודה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת כמוה כפיטורים על אתר, משנה באופן מהותי את מאזן החובות והזכויות בין הצדדים, ועלולה לעודד העדפת פיטורים על אתר ותשלום תמורת הודעה מוקדמת, מקום שהאינטרסים האמיתיים של הצדדים, היו עשויים להוביל לבחירת אפשרות אחרת. כך אף לא מצאנו עיגון בלשון החוק לפרשנות, לפיה חפיפה בין ימי חופשה לימי הודעה מוקדמת אפשרית אך במצב בו המעביד דורש עבודה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת והעובד הוא הבוחר לצאת לחופשה; או מקום בו העובד מסכים, אף אם אינו נדרש לעבוד, כי ימי ההודעה המוקדמת יחשבו אף לימי חופשה. ... לסיכום, מן האמור עולה, כי לא ניתן לחפוף בין דמי חופשה לתמורת הודעה מוקדמת או בין פדיון חופשה להודעה מוקדמת; ניתן לחפוף בין ימי הודעה מוקדמת הניתנים בפועל והעולים על ארבעה עשר, לבין ימי חופשה, הניתנת בפועל. הדבר מותנה כמובן בכך, שהמעסיק אכן מוציא את העובד לחופשה כדין באותה תקופה, ולא מוותר סתם כך על עבודתו; שאז קמה לעובד הזכות לדרוש העסקתו בפועל, ותקופת אי העבדתו כשלעצמה צוברת זכאות לימי חופשה, כאילו בימי עבודה בפועל מדובר." 21. הנה כי כן, לכאורה, מותרת חפיפה בין תקופת חופשה, המנוצלת בפועל, לבין תקופת "הודעה מוקדמת", שניתנת בעין, העולה על 14 יום. 22. איננו יודעים מהי מכסת החופשה הצבורה, העומדת לזכות המבקשת, אולם, בכל מקרה - דינה של ההתחשבנות, ככל שתהא שנויה במחלוקת, בסופו של יום, בהתחשב בכל ההוראות הרלבנטיות (כגון: ס' 9(א) לחוק חופשה שנתית, המחייב קביעת תאריך החופשה לפחות 14 ימים מראש), להתברר בהליך העיקרי ולא במסגרת בקשה לסעד ביניים. יש לזכור, כי הקביעה שיחסי העבודה יימשכו, ולא ייפסקו לאלתר, תוך תשלום דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה, יש לה גם משמעות לעניין המשך צבירת זכויות לפנסיה ועוד. מובן, שאין בעצם הקביעה, בהחלטה, כי בתקופת ההודעה המוקדמת שניתנה למבקשת תנוצל תקופת החופשה הצבורה שלה - כשלעצמה - כדי להצדיק ביטול ההחלטה, מטעם זה , בלבד. סיכום 23. החלטת ראש העיר, כי המבקשת תצא לגמלאות, אינה סותרת חוק כלשהו; מאחר שסמכותו הופעלה לפי חוק הגמלאות, מכח הוראות התאמה בחוקת העבודה - היה על המבקשת למצות את זכות הערעור לפני ועדת השרות, קודם = 4 = לפנייתה לערכאות; מאזן הנוחות נוטה נגד ביטול ההחלטה, בשלב זה; התחשבנות בגין ניצול החופשה שנתית, לרבות במהלך תקופת "הודעה מוקדמת", בה המעבידה אינה מעוניינת לקבל עבודה מהמבקשת - דינה להיערך במסגרת התביעה העיקרית. 24. לאור כל האמור לעיל - הבקשה נדחית. משמדובר בעובדת על סף פרישה לגמלאות - כל צד ישא בהוצאותיו. 25. העירייה תגיש כתב-הגנה תוך 30 יום, עם העתק ישירות לב"כ המבקשת; דיון מוקדם יתקיים לפני אב"ד בתאריך 19.9.10, בשעה 14:00. הודעה מוקדמתפרישהגיל פרישה