1. עניינו של פסק דין זה תביעה שהגיש מר יוסף חסין ג'ברין (להלן: "התובע"), בחודש פברואר 2012 במסגרתה טען לקיומם של יחסי עובד מעביד עם חברת בית-און בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), אשר מכוחם הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולזכויות סוציאליות שונות המסתכמות בסכום של כ-31,000 ₪ הנתבעים בעילות התביעה השונות נשוא פסק הדין. 2. התובע, מר יוסף חסין ג'ברין, מתגורר בישוב דהריה אשר בשליטת הרשות הפלסטינאית. 3. הנתבעת היא חברה בע"מ העוסקת בעבודות בניין. 4. בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד מעביד מחודש פברואר 2009 ועד לחודש אוקטובר 2010 כולל. 5. בפברואר 2012 הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה, במסגרתה נטען כי התובע עבד בשירות הנתבעת כפועל בניין ויחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בפיטוריו בלא מתן הודעה מוקדמת. לטענת התובע לא עמדה הנתבעת בחובותיה כלפיו כעובד לאורך תקופת העבודה ועם סיומה, ועל כך להלן. 6. על פי כתב התביעה, לאורך תקופת העבודה לא דאגה הנתבעת להפריש לזכות התובע כספים לקרן פנסיה על בסיס השכר ששולם לו בפועל כמתחייב מהוראות הדין; ולא עמדה בחובותיה כלפיו לתשלום דמי כלכלה, דמי חגים, קצובת הבראה וביגוד. 7. בכתב התביעה נטען עוד, כי עם סיום עבודתו בנתבעת, היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת ודמי פדיון חופשה - ואלה לא שולמו לו. 8. על רקע זה התבקש בית הדין בתביעה שבפנינו, לחייב את הנתבעת לשלם לו סכום כולל של כ-31,000 ₪ בעילות התביעה השונות המצוינות לעיל. 9. בקצירת האומר טענה הנתבעת, כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע אשר זנח את מקום העבודה. לפיכך טענה הנתבעת, כי אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. 10. לגרסת הנתבעת עבד התובע בהיקף חלקי ובשכר המקבל ביטוי בדיווחים שהעבירה הנתבעת מידי חודש למדור התשלומים. הנתבעת הוסיפה, כי על בסיס דיווח זה הפרישה לזכות התובע כספים למדור התשלומים במדור התשלומים, להבטחת זכויותיו הפנסיוניות של התובע וזכותו לחופשה; ומכאן שיש לדחות את תביעתו בעילות אלה. 11. בכתב ההגנה נטען כי התובע לא עמד בתנאים המקנים לו את הזכות לתשלום עבור ימי חג; והוא איננו זכאי לדמי כלכלה, משנהנה התובע מכלכלה בעין במקום העבודה. על פי הנטען בכתב ההגנה, התובע זכאי לקצובת הבראה בהיקף חלקי בהתאם ליחסיות משרתו. 12. נאמר כאן כי העמדות השונות ביחס לעילות התביעה המקבלות ביטוי בכתבי הטענות, הן ביטוי למחלוקת עובדתית המתמקדת בשני מוקדים: האחד, שאלת גובה השכר והיקף העבודה של התובע בתקופת עבודתו בנתבעת. בתמצית יאמר, כי לטענת התובע הוא הועסק בשכר יומי של 200 ₪ ביום ועבד בשירות הנתבעת באופן סדיר, חמישה ימים בשבוע. לטענת הנתבעת שכרו היומי של התובע מקבל ביטוי בדיווחים למדור התשלומים, המלמדים כי התובע עבד באופן חלקי בשכר יומי נמוך מהנטען על ידו. השני מתייחס לנסיבות סיום העבודה. לעניין זה טוען התובע כי פוטר ללא הודעה מוקדמת, בעקבות ביטול היתר הכניסה של התובע לישראל על ידי הנתבעת. לטענת הנתבעת יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמתו של התובע אשר זנח את מקום העבודה ועשה שימוש בהיתר הכניסה לישראל שהוצא עבור הנתבעת, לעבוד בשירותם של אחרים. 13. כך ככל שיקבל בית הדין את עמדת התובע, לפיה הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בפיטוריו בלא מתן הודעה מוקדמת - זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת; ולהיפך - אימוץ העמדה לפיה יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בעקבות זניחת התובע את מקום העבודה, מחייבת את דחיית התובע לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. בדומה, אם בסיומו של יום ימצא כי יש ממש בטענות התובע לשכר יומי כגרסתו ועל עבודה רציפה בהיקף של חמישה ימים בשבוע לאורך תקופת הקשר - מתחייבת מכך המסקנה כי הפרשות הנתבעת למדור התשלומים במדור התשלומים, להבטחת זכויותיו של התובע לפנסיה, אינן ממצות את זכויותיו משאלה נעשו על בסיס השכר היומי המדווח למדור התשלומים והיקף עבודה אשר אינם תואמים את טענות התובע. הוא הדין במחלוקות בין הצדדים בשאלת היקף הזכות לדמי חופשה, הזכות לתשלום עבור ימי חג וקצובת הבראה, שכולם נגזרות מטענות התובע לעבודה רציפה בשירות הנתבעת לאורך תקופת העבודה נשוא התביעה בשכר שהוא גבוה מהשכר אשר דווח למדור התשלומים. 14. למחלוקת העובדתית בסוגיות אלו - סוגיית גובה השכר היומי, היקף העבודה ונסיבות סיום הקשר - נדרש להלן. 15. חוק הודעה לעובד, תנאי עבודה תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") דורש מהמעביד למסור הודעה לעובד בכתב, בשורה של נושאים הכוללים בין היתר, שכר. סעיף 5א' לאותו חוק קובע, כי באותם נושאים הצריכים לקבל ביטוי בהודעה לעובד, "תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר השנוי במחלוקת" באם לא מסר המעביד הודעה לעובד, כנדרש בחוק. 16. בענייננו לא נמסר לעובד, התובע, הודעה על תנאי עבודה כנדרש בחוק ההודעה לעובד ולפיכך נטל ההוכחה לפיה הועסק התובע בשכר יומי שהוא לטענתה של הנתבעת השכר המדווח למדור התשלומים - מוטל עליה. 17. בנטל זה, נטל הוכחת גובה השכר לגרסתה, לא עמדה הנתבעת שעה שבחקירתו בפנינו הודה מר משה בן-און, כי השכר אשר שולם לתובע איננו תואם את הדיווח שהועבר למדור התשלומים. בהקשר זה נשאל העד והשיב: "ש. כמה סיכמתם איתו שאתה משלם לו? ת. השכר שלו בעיקרון, זה התחיל ב-150 ובשנה השניה זה הגיע ל-200..." עמ' 7 לפרוטוקול מיום 8.11.2012 שורות 21-22. 18. מכאן שיש לאמץ את עמדת התובע על העסקתו בשכר יומי בסכום של 200 ₪ ליום. 19. חוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") והתקנות שהוצאו מכוחו, מחייבות מעביד לנהל פנקס שכר הכולל רישום נתוני הבסיס על פיהם נקבע השכר ששולם לעובד, ובכלל זה מספר ימי עבודה בעדן שולם השכר. 20. מכוח חובה זו נדרשת הנתבעת ברישום נוכחות ממנו ניתן ללמוד על היקף העסקתו בפועל של התובע בשירותה בתקופה נשוא התביעה. רישום כאמור לא הוצג בפני בית הדין, ומכאן שאין בידי בית הדין כל דרך לאמת את טענת הנתבעת לפיה הדיווחים למדור התשלומים תואמים בפועל את נוכחות התובע בעבודה. 21. את תוצאות המחדל הבא לביטוי באי מילוי דרישת החוק לרישום נוכחות והצגתו בבית הדין, יש לזקוף לחובת הנתבעת, המעבידה; ובהתאם לאמץ את טענתו של התובע לפיה עבד ברציפות בתקופה נשוא התביעה, בהיקף של חמישה ימים בשבוע. 22. בפועל הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בחודש אוקטובר 2010, בעקבות פניה של הנתבעת למדור התשלומים, לביטול ההיתר לעבודה בישראל. לעניין זה הציגה הנתבעת מכתב מיום 31.10.2010 המופנה לגב' רגינה שלום, מדור התשלומים באר שבע. המכתב אומר כי: "בהמשך לשיחתנו לגבי העובד הנ"ל, זה מספר שבועות שהוא נעדר מהעבודה ולדעתי עובד במקום אחר בלי ידיעתי על רישום בית-און בניה ופיתוח. אבקש לעצור מיד את רישומו ולא לאשר את כניסתו". 23. האמור במכתב הנ"ל ולפיו נעדר התובע מעבודתו בנתבעת מספר שבועות, איננו תואם את הדיווח שהעבירה הנתבעת למדור התשלומים, המלמד כי בחודש אוקטובר 2010 עבד התובע בפועל עשרה ימים ומספר ימים דומה הוא עבד בחודש ספטמבר 2010. מכאן שהטענה לפיה התובע נעדר "שבועות", היא טענה העומדת בסתירה לדיווחיה של הנתבעת עצמה למדור התשלומים. 24. על רקע העובדה כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בעקבות מעשה אקטיבי של הנתבעת, בקשה לביטול רישיון כניסת התובע לישראל, ובשעה שנמצא כי הנימוק לבקשה לביטול הרישיון - זניחת התובע את מקום העבודה בשבועות שקדמו לבקשה - איננו תואם את המציאות כהווייתה. גם כאן יש לאמץ את הגרסה האומרת כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמתה של הנתבעת בפיטורי התובע, המוצאים ביטוי בביטול רישיון הכניסה של התובע לישראל, וללא מתן הודעה מוקדמת. 25. משנמצא כי יש לקבל את גרסת התובע לנסיבות סיום העבודה, את גרסתו לעניין השכר היומי והיקף העבודה, נפנה עתה לבחינת טענות התובע בעילות התביעה השונות. 26. על בסיס תקופת העבודה שאיננה במחלוקת, מחודש פברואר 2009 ועד לחודש אוקטובר 2010 כולל, ושכר יומי אשר לטענת התובע עמד על סך של 200 ₪ ליום בהיקף עבודה של חמישה ימי עבודה בשבוע, דהיינו 20 ימי עבודה בחודש, זכאי התובע בעקבות פיטוריו לפיצויי פיטורים בסך של 7,000 ₪, מהם יש לנכות את הכספים שהופרשו למדור התשלומים על חשבון פיצויי הפיטורים בסכום של 2,609 ₪. בהתאם על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסכום של 4,391 ₪ ודמי הודעה מוקדמת של 4,000 ₪. לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.2010. 27. בכתב ההגנה של הנתבעת ובסיכומיה נטען, כי זכויות התובע לחופשה מוצו בהפרשות הנתבעת לטובת דמי חופשה למדור התשלומים בשיעור של 4% מהשכר המדווח; ומכאן למדנו כי התובע לא נהנה התובע מחופשה בשכר במהלך תקופת הקשר. 28. הפרשות הנתבעת למדור השכר להבטחת זכויותיו של התובע לחופשה, אינם באים לגרוע מזכויות התובע לחופשה כחוק, זכויות העומדות לו מכוח חוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"). כך גם אין הם בגדר פדיון חופשה שמשלם המעביד לעובד, מבלי שמימש העובד את זכותו לחופשה בפועל, כאמור בפסק הדין ע"ע 324/05, ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ. אלא להבדיל, אלו הפרשות שמחייבת הרשות את המעביד להפריש, להבטיח את מימוש זכותו של העובד לחופשה הקבועה בחוק. 29. בהתאם ועם סיום עבודתו בנתבעת, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה המתייחסים לדמי חופשה להם היה זכאי כחוק על מכסת ימי החופשה שעמדה לזכותו במועד סיום העבודה, בניכוי הכספים העומדים במדור התשלומים, להבטחת זכויותיו מכוח חוק חופשה שנתית 30. כאמור לעיל, מקובלת עלינו טענת התובע לפיה עבד כרגיל חמישה ימים בשבוע, ומכאן שהוא זכאי לחופשה של עשרה ימים בשכר לכל שנת עבודה. בהתחשב בתקופת העבודה שאיננה במחלוקת ומשחלק מיום חופשה אינו נספר - לתקופת עבודה של 21 חודשים, היה התובע זכאי ל-17 ימי חופשה בשכר יומי של 200 ₪ ליום, סה"כ לסכום של 3,400 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 1,044 ₪ אשר הופרשו לזכות התובע למדור התשלומים, להבטחת זכותו של התובע לחופשה בשכר; ובהתאם על הנתבעת לשלם לתובע דמי פדיון חופשה בסך של 2,356 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010. 31. אין הצדדים חולקים על חובתה של הנתבעת להפריש 6% משכר התובע למדור התשלומים להבטחת זכויותיו לפנסיה. עם זאת ועל פי הנטען בכתב התביעה, לא עמדה הנתבעת בחובתה זו, שעה שההפרשות להבטחת זכויות התובע לפנסיה במדור התשלומים, נעשו על בסיס השכר המדווח - שכר הנמוך מהשכר ששולם לתובע בפועל. 32. משהתקבלה טענת התובע האומרת כי התובע עבד בשכר יומי של 200 ₪ ליום ועבד בפועל חמישה ימים בשבוע לאורך תקופת הקשר - הייתה הנתבעת חייבת להפריש לתובע כספים לטובת הסדר הפנסיה, על שכר בהיקף של כ-4,000 ₪ לחודש. משאין חולק כי בפועל הופרשו לזכות התובע כספים לקרן פנסיה על בסיס שכר הנמוך מזה, זכאי התובע לפיצוי על הפרשות בחסר לקרן הפנסיה בגובה ההפרש שבין ההפרשות בהן חייבת הנתבעת, המעבידה, להפרשות בפועל. 33. בהתאם אנו פוסקים לתובע את הסכום הנתבע בעילת תביעה זו (המבוססת על שיעור ההפרשה בה הייתה הנתבעת חייבת - 4,000 ₪ לחודש, כפול 21 חודשים, כפול 6%, לשיעור ההפרשה בפועל) בסכום של 2,431 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010. 34. עובד יומי העובד ברציפות בשירותו של מעביד אחד, החזקה היא כי הוא עומד בתנאי הזכאות לתשלום על היעדרות ביום חג (העסקה ביום שלפני ואחרי החג). אשר על כן, משהתקבלה גרסת התובע כי עבד ברציפות אצל הנתבעת בתקופה נשוא התביעה, ומשאין מחלוקת כי לא נהנה מתשלום עבור יום חג בו נעדר (ולעניין זה אין לנו אלא להפנות לגרסת הנתבעת האומרת כי התובע לא זכאי לתשלום עבור ימי חג ומכאן שאלה לא שולמו) - זכאי התובע לתשלום עבור ימי חג אשר לא חלו בשבת, בתקופה שלאחר שלושה חודשים מיום תחילת עבודתו בנתבעת. 35. בסיכומיו פרט ב"כ התובע את ימי ההיעדרות לבן העדה המוסלמית שחלו בתקופת הקשר בין הצדדים. על פי הפירוט האמור במהלך הקשר נעדר התובע ב-11 ימי עבודה בשל חג על פי מצוות דתו, שלא חל בשבת. בהתאם זכאי התובע לדמי חגים בסכום של 2,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2010. 36. בסיכומים שהגישה הנתבעת, הודתה האחרונה בזכותו של התובע לדמי כלכלה הקבועה בהסכם הקיבוצי בענף הבניין, בסכום של 139 ₪ לחודש. כך גם אין מחלוקת על זכותו של התובע לדמי הבראה לאורך תקופת הקשר (ראה: סעיפים 44 ו-53 לסיכומי הנתבעת). 37. לצד האמור טוענת הנתבעת, כי יש לחשב את זכותו של התובע לדמי כלכלה ולקצובת הבראה על בסיס חלקיות המשרה, בהתאם לדיווחיה למדור התשלומים. 38. משאין בידינו לאמץ את טענות הנתבעת לעניין היקף העסקה של התובע, המקבלים ביטוי בדיווח שהעבירה הנתבעת למדור התשלומים - זכאי התובע לדמי כלכלה וקצובת הבראה כעובד שעבד ברציפות חמישה ימים בשבוע לאורך כל תקופת הקשר, דהיינו עובד במשרה מלאה. 39. בהתאם זכאי התובע לדמי הבראה בסך של ....... ולדמי כלכלה בסכום של 2,919 ₪. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.11.2010. 40. על פי ההלכה הנוהגת בבית הדין, דין התביעה לביגוד - להידחות. 41. סוף דבר, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: השלמת פיצויי פיטורים בסך של 4,391 ₪. דמי הודעה מוקדמת בסך של 4,000 ₪. דמי פדיון חופשה בסך של 2,356 ₪. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 2,431 ₪. תשלום עבור ימי חג בסך של 2,200 ₪. קצובת הבראה בסך של ודמי כלכלה בסך של 2,919 ₪. 42. משהתקבלה התביעה בעיקרה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. הודעה מוקדמת