1. לפני בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, אשר ניתן לבקשת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") בהחלטת כב' הרשם (כתוארו אז) ברנר מיום 31.7.12. 2. ההיתר שניתן נגע להמצאת בקשה שהגיש הבנק ביום 30.7.12 למתן צו פשיטת רגל ולכינוס נכסיו של מר זיל פלדמן (להלן, בהתאמה: "פלדמן"; "בקשת הפש"ר"), אשר מקום מושבו בארה"ב. 3. בקשה להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט הינה מעצם טיבה, בקשה הנדונה על-פי צד אחד. משמוגשת בקשה לביטולו של הצו (לפי תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקנות")), הדיון בבקשת הביטול הינו למעשה דיון בבקשה המקורית, והנטל הוא על המבקש (ובמקרה דנן - הבנק) (ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Company Ltd., נח(2) 465 (2004) (להלן: "ענין ראדא"); ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (4.9.07) (להלן: "ענין אשבורן")). 4. בפתח הדברים אציין כי הצדדים ניהלו את הדיון בענין בקשה זו באופן ארכני, הן בכל הנוגע לדיונים שבעל פה והן בכל הנוגע למסמכים שהוגשו בכתב. לעתים יש בהארכה טעם ותועלת. במקרה שלפני, ההארכה וההתנצחויות חרגו מכל תועלת שיכולה היתה לנבוע לצדדים או לבית המשפט. על כך יש להצטער. 5. לגופו של ענין - תחילה יובא פירוט של הרקע להליך, כפי שתואר על ידי הבנק בבקשת הפש"ר ובבקשת ההיתר. פלדמן בחר שלא להגיש עמדה עובדתית בענין הארועים. רקע - לפי תיאור הבנק 6. ביום 12.7.07 נחתם בין הבנק לבין חברה שבשליטת פלדמן, חברת פ.ד. אחזקות בע"מ (להלן: "החברה"), הסכם אשראי למימון רכישת שליטה בחברת פולאר השקעות בע"מ (להלן: "פולאר"). פולאר היא חברה ציבורית העוסקת בייזום נדל"ן. ההסכם מיום 12.7.07 צורף כנספח 1 לבקשות השונות (להלן: "הסכם האשראי"). 7. לפי הסכם האשראי כפי שנחתם תחילה, רכישת השליטה בפולאר נועדה להתרחש בשלושה שלבים, אשר כל אחד מהם ימומן בהלוואה צמודת מדד בריבית קבועה מהבנק (מחצית) וממקורות עצמיים של החברה (מחצית). כבטוחות להלוואות הוסכם, בין השאר, כי מניות פולאר הנרכשות ישועבדו לבנק (להלן: "המניות המשועבדות"), וכן תועמד ערבות אישית של פלדמן לתשלומי הריבית לפי ההסכם. 8. בחודש יולי 2007 העמיד הבנק את ההלוואה הראשונה (לענין השלב הראשון מבין שלושה שתוכננו), בסך של 82,800,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה") ופלדמן חתם על כתב ערבות בהתאם. 9. לאחר זמן פנה פלדמן אל הבנק וביקש לשנות את זהותו של הלווה בהסכם האשראי. משכך, נחתם ביום 12.5.08 שטר המחאת זכויות, במסגרתו הומחו כל הזכויות והחובות של החברה לפי הסכם האשראי, לשותפות מוגבלת הרשומה בישראל ושמה - פ.ד. אחזקות (ישראל) ש.מ. (להלן: "השותפות"). השותפות והשותף הכללי בשותפות (שהוא חברה זרה), נשלטים על ידי פלדמן. במסגרת שטר המחאת הזכויות אישרה השותפות את תוקפן של הוראות המסמכים שנחתמו ואת האפשרות לאכיפתם. כן בוצעו מספר תיקונים להסכם האשראי. 10. בתחילת שנת 2009 התברר שחלה ירידה בשווי השוק של המניות המשועבדות (מניות פולאר) שהיוו בטוחה, ומשכך חתמו הצדדים ביום 21.2.09 על תוספת להסכם האשראי (להלן: "התוספת הראשונה"), שקבעה, כי כבטוחה נוספת, יעמיד פלדמן ערבות נוספת (שנייה) וזאת לגבי סכום הקרן שפרעונו נועד להיות ביום 15.7.10, וכי אם לאחר 16.7.10 יהיה שווי המניות המשועבדות נמוך משווי החוב לבנק, כי אז יעמיד פלדמן ערבות אישית נוספת (שלישית) בגובה ההפרש בין שווי המניות המשועבדות לשווי החוב לבנק (ולא יותר מסכום פרעון הקרן שנועד ליולי 2011). 11. לאחר האמור חלה הרעה משמעותית במצבן של השותפות ופולאר. השותפות לא שילמה לבנק את תשלום הריבית שנועד ליום 15.7.09 (בסך 5.7 מליון ₪ לערך). משכך, נוהל מו"מ בין הצדדים, וביום 14.12.09 נחתמה תוספת נוספת להסכם האשראי (להלן: "התוספת השנייה"). 12. במסגרת התוספת השנייה נקבע, בין השאר, כי מעבר להלוואה הראשונה (כהגדרתה לעיל) שנועדה לרכישת המנה הראשונה של מניות פולאר, יעמיד הבנק הלוואה שכונתה "Loan B", בשתי מנות: האחת בסך קרן של כ- 11.8 מ' ₪ (לרכישת 338,845 מניות של פולאר), והשנייה בסך קרן של עד 12,360,000 ₪ (לרכישת 338,844 מניות של פולאר) (כך שסך Loan B לא יעלה על 24,203,000 ₪). עוד נקבע בתוספת השנייה, לבקשת פלדמן, כי תקופת פרעון האשראי תפרס ותוארך, כך שתשלומי הקרן יחלו להפרע ביום 15.7.13 (במקום 15.7.10) ותקופת פרעון כלל האשראי הוארכה בשש שנים. 13. בנוסף, במסגרת סעיף 8 לתוספת השנייה, התחייב פלדמן להעמיד לבנק ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום, להבטחת כל התחייבויות השותפות כלפי הבנק (קרן וריבית). בהתאם, ביום 14.12.09 חתם פלדמן על כתב ערבות מתמדת לכל חוב, בלתי מוגבלת בסכום. כתב הערבות צורף כנספח 6 לבקשות (להלן: "כתב הערבות"). 14. לאחר חתימת התוספת השנייה וכתב הערבות, ובהתאם להסכמה לשנות את מבנה האשראי ולפרוס אותו לתקופה ארוכה יותר, נפרעו ההלוואה הראשונה וחוב הריבית ליום 15.7.09, באמצעות הלוואה חדשה. כמו כן הועמדה הלוואה לפי המנה הראשונה של Loan B. 15. גם לאחר האמור, לא עמדה השותפות בתנאי ההתקשרות. ביום 11.8.10 נחתמה בין הצדדים תוספת נוספת להסכם האשראי, שלישית במספר (להלן: "התוספת השלישית"). במסגרת תוספת זו התחייבה השותפות להעביר לבנק את כל המסמכים שנמנעה קודם מהעברתם, והבנק התחייב למחול על הפרות קודמות של הסכם האשראי ולהעמיד לשותפות את המנה השנייה של Loan B (בכפוף לתנאים מתלים שפורטו). בהתאם, ביום 12.8.10 העמיד הבנק לשותפות את המנה השנייה של Loan B - סך של 12,350,000 ₪ (קרן). 16. ואולם, כך ממשיך וטוען הבנק, כבר במועד הראשון הבא לתשלום ריבית, 15.7.11, לא שילמה השותפות את הריבית בגין כל הלוואותיה, סך כולל של מעל 7.4 מ' ₪, וזאת, לטענתה, בשל קשיים כלכליים. 17. הבנק טוען כי מאז יולי 2011 פנה שוב ושוב לשותפות ולפלדמן הערב לה, לפרוע את חוב הריבית, והתריע כי אי הפרעון יביא להעמדת מלוא האשראי (קרן וריבית) לפרעון מיידי, אך ללא הועיל. 18. עוד טוען הבנק כי בכל המגעים למולו לא העלה פלדמן טענה מפורשת כנגד החוב אלא רק ציין כי ברצונו לפרוס אותו באופן שיאפשר לו לעמוד בפרעונו. 19. הבנק כותב בבקשתו, כי לאור העובדה שמקום מגוריו של פלדמן הוא בחו"ל, הודיע פלדמן לבנק ביום 24.1.12 כי מינה את מר יצחק תורג'מן ואת גב' מרב סיגל, כנציגיו ונציגי השותפות למול הבנק (ולשאלת מהות והיקף ההסמכה, עוד נדרש). 20. ביום 22.2.12 התקיימה פגישה עם שלוחיו של פלדמן, אשר ציינו כי הוא מודע לחוב ומכיר בכך שהוא עומד על מעל ל-130 מ' ₪, כי אין הוא יכול בעת הנוכחית לפרוע אותו, והועלו בשמו הצעות שונות לפריסה. הבנק הבהיר כי הוא עומד על פרעון הריבית באופן מיידי ולא יאוחר מסוף חודש מאי 2012, שאם לא כן, לא יהא נכון לשקול כלל פריסה של החוב בכללותו. 21. ברם, חוב הריבית לא נפרע עד לסוף מאי 2012 או בכלל. למעט תשלום חד פעמי בסך של 250,000$ שהועבר לבנק ביום 1.4.12, לא בוצעו תשלומים, וחוב הריבית עמד - בהפחתת הסכום ששולם ובצירוף ריבית פיגורים - על סך של 7,764,717 ₪ (ליום 30.5.12). 22. משכך, מוסיף וטוען הבנק, ביום 5.6.12 הודיע הבנק על העמדת מלוא החוב לפרעון מיידי (כ- 138 מליון ₪, ר' להלן). הבנק כותב כי העמדת החוב לפרעון מיידי לא נעשתה בחופזה ולא "באה" לפלדמן בהפתעה. בשורת שיחות בין נציגו של פלדמן לבין ראש אגף אשראים מיוחדים בבנק, מר מאיר בלישה (להלן: "בלישה"), הובהר היטב כי אם לא ישולם חוב הריבית עד סוף מאי 2012, יועמד מלוא החוב לפרעון מיידי. 23. לאחר העמדת החוב לפרעון מיידי התקיימה פגישה נוספת בין נציגו של פלדמן לבין בלישה, ביום 6.6.12. הבנק טוען, כי בפגישה זו, כמו גם במכתב של פלדמן עצמו מיום 11.6.12, התנה פלדמן את תשלום חוב הריבית בכך שהבנק יסכים לפריסת החוב בכללותו, תכתיב אשר הבנק אינו נכון לו. 24. זהו, לשיטת הבנק, הרקע להגשת בקשת הפש"ר. הבנק מוסיף כי מצבה הכלכלי של פולאר הוא קשה ביותר, בלשון המעטה, כי מניותיה מושעות ממסחר בבורסה מאז אפריל 2011, כי בדו"חותיה לשנת 2010 (שפורסמו ביום 31.5.12) מופיעה הערת "עסק חי", וכי לפי דיווחיה שלה לבורסה היא מקיימת מגעים עם נושיה להסדר חוב. 25. חובו של פלדמן לבנק עומד, לשיטת הבנק, נכון ליום 30.6.12, על סך של 138,000,204.72 ₪ (לא כולל ריבית שנצברה מאז והוצאות משפטיות). בקשת הפש"ר והבקשה להיתר המצאה 26. עמדתו של הבנק היא, כי הודעות פלדמן מפי נציגו בפגישת 6.6.12 (ומכתבו של פלדמן מיום 11.6.12) מהוות מעשה פשיטת רגל בהתאם לסעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה" או "פקודת פשיטת הרגל"), אשר קובע: "5. מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה: ...... (5) הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו;" הבנק מוסיף, כי לא זו בלבד שפלדמן הודיע כי אינו מתכוון לשלם את חובו אלא שבפועל, ולמרות התראות, השותפות ופלדמן אינם פורעים את החוב לבנק. לשיטת הבנק, ההמנעות העקבית מפרעון חוב הריבית והנסיון לכפות על נושה להסכים לפריסת החוב בכללותו, אינם גורעים ממעשה הפש"ר. 27. עוד מוסיף הבנק, כי גם התנאים הקבועים בסעיף 7 לפקודה מתקיימים, באשר הבנק הוא נושה של פלדמן, החוב הוא חוב בר תביעה, החוב הוא סכום קצוב שניתן לחישוב אריתמטי, יש לשלמו מייד (משהועמד מלוא החוב לפרעון מיידי), והיקפו עולה על ההיקף המינימלי שנקבע בפקודה. 28. כן טוען הבנק כי מעשה פשיטת הרגל ארע ביום 6.6.12, היינו - בתוך 3 חודשים לפני הגשת בקשת הפש"ר. 29. לבסוף טוען הבנק כי פלדמן מנהל עסקים בישראל שכן הוא בעל השליטה בשותפות ומורשה החתימה של חשבונות השותפות בבנק וכן הוא בעל השליטה (בשרשור) ויו"ר הדירקטוריון של פולאר שהיא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בישראל. 30. לאור כל האמור, עתר הבנק להענות לבקשת הפש"ר. לבקשה צורפו תצהיריהם של בלישה (ראש אגף אשראים מיוחדים בבנק), ושל מר אורי טוויג, מנהל סיכוני אשראי בחטיבה העסקית של הבנק (ובעבר, מנהל עסקים בחטיבה העסקית של הבנק). 31. אשר לבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום, הבנק תמך את הבקשה בחלופות הנכללות בתקנות 500(4)(ג), 500(5), ו- 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, טען כי עומדת לו "תביעה ראויה לטיעון" וכי מעשיו של פלדמן מהווים מעשה פשיטת רגל כהגדרתו בפקודה. הבנק מוסיף, בבחינת "למעלה מן הדרוש" לשיטתו, כי מירב הזיקות הן לבתי המשפט בישראל. בקשת הביטול - תמצית 32. במסגרת בקשה לביטול היתר ההמצאה, מפנה פלדמן לכך שהנטל מוטל למעשה על הבנק להצדיק את בקשת היתר ההמצאה שהוגשה על ידו, והדיון הינו דיון בבקשה המקורית. 33. ברמה הכללית טוען פלדמן, כי מדובר בפתיחת הליך דרקוני של פשיטת רגל אישית כנגד תושב זר, שעסקיו חובקי עולם ויכולותיו ידועות היטב לבנק, בטענה שהוא ערב לחוב של תאגיד, וזאת - מבלי לתבוע את התאגיד, תוך כדי מו"מ על פריסה וארגון מחדש של ההלוואה שהעניק הבנק, ללא התראה מוקדמת, ותוך פגרת הקיץ. לשיטת פלדמן מדובר במעשה שערורייתי שנועד לשיפור עמדות במסגרת המו"מ, להלך אימים ולהפעיל לחץ פסול המגיע כדי בריונות דיונית הגורמת לו נזקים עצומים שהוא שומר על זכויותיו לגביהם. פלדמן טוען כי הבנק מנסה "לדלג" על הליך משפטי ראוי ולעבור למעשה לשלב של גבייה באמצעות הליך פשיטת רגל, שהתנאים לקיומו אינם מתקיימים כלל. 34. בפרט טוען פלדמן, כי הבנק מבקש להסתמך לצרכי ההמצאה מחוץ לתחום על סעיף הסכמי העוסק במחלוקות הקשורות להסכם ההלוואה או נובעות ממנו. זאת, כאשר הבנק לא הגיש תביעה חוזית לגבי אכיפת ההסכם או הפרת ההסכם (אלא הליך פשיטת רגל שהוא למעשה הליך של גבייה) ומשכך, לשיטת פלדמן, הבנק עצמו מאשר כי אין מחלוקת הסכמית שיש לבררה, ואין בהסתמכות על סעיף הסכמי זה כדי לבסס את היתר ההמצאה מחוץ לתחום. מנגד (ממשיך וטוען פלדמן), אם יש מחלוקת הסכמית שיש לבררה, הרי שהבנק לא היה יכול להגיש הליך של פשיטת רגל שהוא הליך אשר יוצא מהנחת קיומו של חוב שאינו שנוי במחלוקת ויש צורך לגבותו. פלדמן מכחיש באופן קונקרטי כי נתן הסכמתו להתדיין בפני בית משפט ישראלי בבקשה לפשיטת רגל המוגשת מכח דיני פשיטת רגל ולא מכח תניות הסכמיות. הוא גם מפנה להעדר קיומם הנטען של נושים נוספים בישראל, כשיקול נוסף אותו יש להביא בחשבון בעת שכופים על מי שהוא אזרח ותושב זר להתדיין בישראל בהליך של פש"ר. 35. פרט לכך שרכיבי תקנה 500 אינם מתקיימים לטעמו, טוען פלדמן כי עיון בבקשה לפשיטת רגל מעלה שאין לבנק תביעה "ראויה לדיון", ממגוון טעמים, ובכלל זה לפי שהחוב שנוי במחלוקת בין הצדדים, ענין שניתן ללמוד אותו ממסמכים אותם 'העלים' הבנק חרף החובה המוגברת המוטלת על בעל דין המגיש בקשה במעמד צד אחד, ענין שדי בו כדי שלא להעניק לבנק סעד. המצאה מחוץ לתחום - כללי 36. כידוע, על גורם אשר מבקש היתר המצאה מחוץ לתחום וחפץ להקנות בכך לבית המשפט סמכות לדון בענינו של יריבו, מוטל נטל להוכיח כי עניינו בא בגדר אחת החלופות הקבועות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה אשר קובעת "שורה של עילות המצאה, אשר המשותף להן הוא קיומה של זיקה מסוימת לישראל" (רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר (12.4.12) (להלן: "ענין רואים עולם")). בנוסף, על מבקש המצאה מחוץ לתחום להראות כי מתעוררת במקרה הספציפי "שאלה רצינית שיש לדון בה", כלומר שאין מדובר בתובענה טורדנית או תובענת סרק. על האמור יש להוסיף כי גם אם הוכחו התנאים הנזכרים, עדיין יש לבית המשפט שיקול דעת לבחון האם זה ראוי בנסיבות המקרה להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט הישראלי. בחינה זו, כך נפסק, תתבצע בזהירות רבה. על בית המשפט לזכור, כי ייתכנו מצבים בהם מתן היתר המצאה יוביל להתנגשות סמכויות בין ערכאות שיפוט במדינות שונות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים. לדין באורח כללי ר' למשל: רע"א 8042/12 רייפמן נ' Dr. Marc Richter (15.1.13) (להלן: "ענין רייפמן"); ענין רואים עולם; ענין אשבורן; ענין ראדא. 37. נפנה תחילה לבחון את שאלת התקיימות הוראות תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. בענין זה תמך הבנק את בקשתו למתן היתר המצאה, כנזכר, בחלופות הנכללות בתקנות 500(4)(ג), 500(5), ו- 500(7). נבחן את קיומן של תקנות אלה שלא לפי סדרן ה"כרונולוגי" אלא לפי סדר הכובד שנראה כי מייחס להן הבנק בפועל. תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי 38. תקנה 500(7) קובעת: "רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה: .... (7) התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה;" 39. ה"תובענה" אליה יש להתייחס בכל הנוגע לבקשה שלפני לצרכי תקנה 500(7), הינה בקשת הפש"ר. המונח "תובענה" מוגדר בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי כ- "תביעות, בקשות ושאר ענינים שמביא בעל דין לפני בית משפט, באחת הדרכים שנקבעו לכך". הגדרה זו רחבה דיה כדי להביא בגדרה גם בקשה למתן צו כינוס והכרזה של פשיטת רגל. 40. פלדמן טוען (סע' 100- 101 לסיכומים מטעמו) כי תקנה זו (500(7)) חלה בדרך כלל על עילות תביעה נזיקיות, עילת תביעה שעניינה ניהול משא ומתן בחוסר תום לב או עילה בעניין עשיית עושר ולא במשפט, וכי אין אלה עילות התביעה בענייננו. לא מצאתי בטענתו האמורה של פלדמן כדי להעלות או להוריד. התקנה מאפשרת בברור את החלתה על כל "תובענה" לפי הגדרת מונח זה בתקנות (ואף הפסיקה אליה הפנה פלדמן בסיכומים אינה מלמדת אחרת). העובדה שהתקנה ישימה במקרה של תביעות מדיני הנזיקין, עשיית עושר, ועוד (אולי אף משמשת על פי רוב בתביעות כאלה), אינה סותרת את האפשרות ליישמה במקרים אחרים. טענות פלדמן בסוגייה זו, מקומן בחלקים אחרים בדיון (ר' להלן) ולא בשאלת עצם תחולתה של התקנה. 41. האם בקשת הפש"ר מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה? כל שטען פלדמן בסוגייה זו בסיכומיו (סע' 102) הוא כי בכל מקרה מאשר הבנק שפלדמן יכול לכאורה לפרוע את חובו בחו"ל. בטענה זו אין כדי לשנות לגבי תחולת התקנה. לפי ההסכמים חובת פרעון החוב הינה בארץ (סע' 6.3.1 להסכם האשראי). כל זמן שלא נפרע חוב (ככל שיש), המחדל הינו בארץ. גם נציג הבנק בחקירתו (אליה מפנה פלדמן בענין זה) סייג את תשובותיו בענין אפשרות תשלום בחו"ל באופן המתיישב במובהק עם הצורך של הבנק לוודא כי החשבון הרלוונטי (בארץ) מזוכה בכספים (ר' עמ' 22 ש' 20- 25 ועמ' 23 ש' 7- 8 לפרו'). 42. לאור האמור, הרים הבנק את הנטל להראות כי העניין בא בגדרה של תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי. 43. בשולי הדברים ובמאמר מוסגר אציין, כי ספק אם התייחסותו של פלדמן לשאלת מיקום התשלום כשאלה הנוגעת למיקום המעשה או המחדל לצורך תקנה 500(7), הינה שלמה. עמדנו על כך שהתובענה אליה מתייחס הליך ההמצאה ובהתאמה, אליה מתייחסת תקנה 500(7), היא בקשת הפש"ר. בקשת הפש"ר מצדה מבוססת על סעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל, אשר מתייחס למקרה בו חייב "הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו". זהו לכאורה המעשה או המחדל שיש להדרש לשאלת מיקומם. בענין סעיף 5(5) לפקודה מפנה הבנק לדברים שנאמרו בפגישה שנערכה (ביום 6.6.12) בישראל, ובכך ניתן מענה לענין מיקומו של המעשה או המחדל לצרכי תקנה 500(7). לסוגיית עצם יכולתו של הבנק להתבסס על דברים שנאמרו בפגישה מיום 6.6.12 כמעשה פשיטת רגל, נדרש בהמשך, במסגרת דיון בשאלת קיומה של "שאלה רצינית שיש לדון בה". סימני השאלה שהועלו בסוגיה זו (וידונו להלן) אינם נוגעים להבדל בין רמות ההוכחה השונות הקיימות לשלבי הדיון. משכך, ככל שנאמרו בפגישה הנזכרת דברים שיכולים לשמש כמעשה פשיטת רגל, ברי כי הם ארעו בישראל ויש תחולה לתקנה 500(7). ככל שלא נאמרו דברים או שהם אינם יכולים לשמש לדיון, אין בשאלת קיום הוראות תקנה 500 כדי לשנות את התמונה. 44. לאור המסקנה האמורה בענין תקנה 500(7) התייתר הדיון בעניין טעונים נוספים של הצדדים בסוגיית קיומן של עילות המצאה, ובכלל האמור, טיעונים לגבי הוראות אחרות של תקנה 500 כמו גם טענת הבנק כי במקרים מתאימים אפשר לתת היתר המצאה מחוץ לתחום על יסוד סמכותו הטבועה של בית המשפט, גם ללא תחולה של הוראה קונקרטית בתקנה 500 (ש. לוין, א. גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: "לוין וגרוניס"), עמ' 409 ה"ש 45). 45. להשלמת התמונה בלבד יצויינו בהקשר זה ההערות הבאות בתמצית: א. בענין תקנה 500(4)(ג) - העוסקת במקרה בו "התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו....", כאשר "על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא" - יצויין כי תחולתה של תקנה זו אינה מותנית בכך שההוראה ההסכמית תתייחס להסכמה לדון בישראל במחלוקות מסוג כזה או מסוג אחר. התקנה מתייחסת לכך שההוראה ההסכמית נוגעת לתחולת דיני מדינת ישראל. לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית בנוגע לכך שהוראות ההסכמים שנזכרו ברקע ההליך מחילות עליהם את דיני מדינת ישראל. שאלה מורכבת יותר הינה האם בקשת פש"ר הינה תובענה "... לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו". בקשת פש"ר לא נועדה לבטל הסכם, להפקיעו, או לקבל דמי נזק. השאלה הנותרת היא האם ניתן לומר כי בקשה לקבל צו כינוס היא "סעד אחר" שעותר לו המבקש (הבנק) בשל הפרת ההסכם או האם ניתן לומר כי מדובר בתובענה "לעשות [בחוזה] על דרך אחרת". משפט אחרון זה מנוסח לכאורה באורח שיש בו נסיון לפרוס את כנפי התקנה על מגוון רחב של מצבים. אולם, אין צורך להכריע בדבר, והסוגייה (שהצדדים לא הפנו לאסמכתאות לגביה) יכולה להשאר לעת מצוא. ב. בענין תקנה 500(5) - המאפשרת מתן היתר המצאה מחוץ לתחום המדינה במקרה בו "תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה" - יצויין כי ספק לטעמי אם יש לראות הליך למתן צו כינוס נכסים והכרזה של פשיטת רגל, כהליך של תביעה "על הפרת חוזה" (גם כאשר המונח תביעה או תובענה מתפרש באופן רחב ויכול להכיל הליך פש"ר), וממילא, אם תקנה 500(5) מהווה בסיס הולם למתן היתר בענין בקשה מסוג זה. דומה כי לא בכדי אין הבנק נותן דגש בטעוניו לתקנה זו כבסיס לעילת המצאה. "שאלה רצינית שיש לדון בה" 46. בנוסף להתקיימות אחת מתת-הוראות תקנה 500, על מבקש היתר המצאה מחוץ לתחום לשכנע את בית המשפט שמתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה" לגופו של עניין, כלומר לגבי עילת התובענה עצמה. "...על בית המשפט לבחון את עילת התובענה גופה. לעניין זה נקבע בעניין Seaconsar, כי על בית המשפט להשתכנע שמתעוררת "שאלה רצינית" שיש לדון בה (ראו למשל, זוסמן, עמ' 247). מטרת בחינה זו היא לוודא כי התובענה אינה טורדנית או תובענת סרק. זהו סטנדרט נמוך יותר מ"תביעה הראויה לטיעון" (עניין Seaconsar; ראו גם צ'שייר ונורת', עמ' 312). הסיבה לכך היא, שמשבא המבקש בגדרי תקנה 500, ומתקיימת עילת המצאה מסוימת, אין סיבה שבית המשפט ינהל דיון ארוך לגבי עילת התובענה עצמה, ואין סיבה שיטיל על המבקש נטל כבד, בשלב של הליך מקדמי זה (עניין Seaconsar, עמ' 454). כלומר, אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התובענה, כפי שעוד ייעשה בגדר ההליך העיקרי, אם היתר ההמצאה יעמוד על כנו." ענין אשבורן, סע' 7. "על מבקש ההיתר להוסיף ולהראות כי פרט ל"עילת המצאה" עומדת לו גם עילת תביעה לגופו של עניין המעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה", אם כי מדובר בהקשר זה ברמת הוכחה נמוכה יותר מהנדרש במסגרת ההליך עצמו ושאלה זו נועדה אך לוודא כי אין מדובר בתובענת סרק או בתובענה טורדנית (ראו: ...)." ענין רייפמן, סע' 5. 47. במקרה שלפני, השאלה בשלב האמור הינה, האם בקשת הפש"ר היא בקשה טורדנית או בקשת סרק. סעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל 48. בכל הנוגע לשאלת התקיימותו של "מעשה פשיטת רגל" הפנה הבנק, כנזכר, לסעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל, אשר מתייחס למקרה בו חייב "הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו". 49. ברמה העובדתית מפנה הבנק לפגישה שנערכה ביום 6.6.12 בין מר תורג'מן לבין נציגי הבנק ובה נמסר לנציגי הבנק, לפי הנטען, כי פלדמן אינו מתכוון לשלם לעת עתה את חובו לבנק וכי תנאי מוקדם לכל תשלום הוא הגעה להסכם בדבר פריסה נוספת של החוב. הבנק טען כי מסר זה הועבר על ידי פלדמן לבנק גם במכתב מיום 11.6.12, אולם הבנק לא צירף את המכתב לבקשת הפש"ר וזה אפוא אינו חלק ממעשה פשיטת הרגל עליו הוא מתבסס. 50. על תוכנה של הפגישה מיום 6.6.12 הצהיר בלישה, נציג הבנק. לא הוגשו תצהירים מטעמו של פלדמן, ובפרט לא הוגש תצהירו של מר תורג'מן, אשר דבריו הם שבבסיס הבקשה. יוער כי אין משקל של ממש לטענה שהועלתה בשלב הסיכומים (סע' 276) בענין מצבו הרפואי של פלדמן. אין טענה בדבר נבצרות של מר תורג'מן ליתן תצהיר. 51. חקירתו של בלישה לא ערערה את גרסתו בענין תוכנה של הישיבה. בלישה העיד, בין השאר, כי בפגישה נאמר שפלדמן לא יכול לשלם את החוב בעיתוי הנוכחי ואינו מתכוון לשלמו, לרבות את הריבית שכבר חלפה קרוב לשנה מהמועד בו היה עליה להיות משולמת (עמ' 35 ש' 26 - עמ' 36 ש' 6, עמ' 36 ש' 27- 28 לפרו'). הנסיונות לקעקע עדותו זו או להטיל בה ספקות (בשל אי קיומה של תרשומת, אי זכרון של אורך הפגישה, אי ביצוע 'בדיקה' עם מר פלדמן לאחר הפגישה לגבי תוכנה, וכן הלאה), לא עלו יפה. בלישה חתם על תצהיר בענין הפגישה כבר בחודש יולי 2012 (הפגישה נערכה בחודש יוני 2012) וטענתו כי הפגישה היתה אותה עת טרייה בזכרונו היא מסתברת. עדותו בענין תוכנה של הפגישה היתה ברורה ונהירה ואני מוצאת לקבלה לצרכי הבקשה שלפני. 52. קבלת עדותו של בלישה ברמה העובדתית, אינה מסיימת את הדיון, שכן פלדמן מעלה סוגיות נוספות אשר מצדיקות עיון. בראש ובראשונה ובהרחבה, טוען פלדמן כי דבריו של מר תורג'מן בפגישה אינם קבילים, שכן הובאה לגביהם אך עדות שמיעה ובכל מקרה דובר בדברים שנאמרו ע"י מי שמונה לנהל מו"מ ובמסגרת אותו מו"מ. 53. בחלקה הראשון של הטענה אין צורך להרחיב. בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 5(5) לפקודה, ציין כב' השופט, כתוארו אז, גרוניס: "אין חולק, כי כיום הודעת החייב בדבר התליית תשלום חובותיו לנושים אינה חייבת להיות בכתב, והיא אף יכולה להיעשות באמצעות אמירה בעל פה ...." (רע"א 11696/05 בן צור נ' מזרחי (1.3.06), בסע' 6). עדותו של בלישה מתייחסת לדברים שנאמרו לו. בהינתן הפסיקה לגבי דיותה של אמירה בעל פה לענין סעיף 5(5), הרי שעדות בענין קיומה של אמירה, יכולה לבסס את התשתית הראייתית הדרושה לגבי סעיף 5(5) (זאת, להבדיל מסוגיות בהן אין די בראייה לגבי אמירה ויש צורך בראייה לגבי אמיתות תוכנה של האמירה). 54. משכך, עצם העובדה כי העדות היא עדות "שמיעה" במובן זה שהיא עדות לגבי דברים שנאמרו, אינה הופכת את הראייה לבלתי קבילה בנסיבות הענין ואינה מערערת במובן זה את עמדת הבנק (וזאת מבלי להדרש לשאלה, מי אמר את הדברים ומה היה מעמדו, או האם הדברים שנאמרו עולים לכדי קיומו של מעשה פשיטת רגל, שהן שאלות שונות משאלת קבילות הראייה על רקע היותה לכאורה עדות שמיעה). 55. קושי משמעותי יותר מבחינת הבנק, מוצב בחלקו השני של הטיעון, היינו - בעמדתו של פלדמן כי הבנק אינו רשאי להסתמך בהליך משפטי על דברים שנאמרו במסגרת הפגישה מיום 6.6.12, לפי שאלה נאמרו במסגרת משא ומתן ועל ידי מי שהוסמך לצרכי משא ומתן בלבד. הבנק מצידו טוען כי לא התנהל בין הצדדים משא ומתן, בפרט משום שהוא סרב לנהל מו"מ כל זמן שלא משולמת הריבית. לחילופין טוען הבנק, כפי שנראה להלן, כי גם אם תמצא שבין הצדדים התנהל מו"מ, הרי שיש תחולה לחריג המאפשר את קבילותם של הדברים שנאמרו בפגישה, לענין הליך פשיטת רגל. 56. ברמה העובדתית, יש בתשתית הראייתית תימוכין לעמדות שני הצדדים בכל הנוגע לדברים שנאמרו והוצהרו בזמן אמת. שאלת המסקנות הנגזרות מההתרחשויות (כלומר - האם יש לראות בכך "משא ומתן") - שנויה במחלוקת. 57. המסמך העומד בבסיס הסמכתו של מר תורג'מן, מכתבו של פלדמן מיום 24.1.12 (נספח מס' 1 לתגובת פלדמן לתשובת הבנק לבקשה בענין ביטול היתר ההמצאה), נוקט במינוח - "to handle all negotiations vis-א-vis Discount Bank on my and F.D. Holdings' behalf". הביטוי מו"מ נזכר גם ברישא המסמך, בו מועלית הצעה מטעמו של פלדמן ל- "restructuring" של ההלוואה. בהקשר זה, אין משקל לעובדה שאין לפנינו תצהיר מאת הצדדים למכתב, כאשר המכתב צוין על ידי הבנק עצמו כבסיס לסמכותו של מר תורג'מן. בהתאמה, נציג הבנק, בלישה, העיד בשלב מסוים בחקירתו כי הבנתו את מה שהוקרא לו ממכתב פלדמן מיום 24.1.12 היא כי תורג'מן נשלח לבנק לצורך ניהול מו"מ, תוך שהוא מדגיש פעם נוספת כי הבנק עצמו אמר בברור כי לא ינהל מו"מ עד שתשולם הריבית (עמ' 34 ש' 16- עמ' 35 ש' 3 לפרו'). 58. הבנק, אשר שלח לשותפות ולפלדמן מכתבי דרישה והתראה בסוף שנת 2011 ובראשית ינואר 2012 (נספח 8 לבקשת הפש"ר), חזר והדגיש כי אינו נכון ולא היה נכון לנהל מו"מ כל זמן שלא משולמת לו הריבית שמועד פרעונה חלף, והוא יהיה נכון לנהל מו"מ רק לאחר שתשולם לו הריבית. במקביל נראה כי היו, תוך כך, חילופי מכתבים בין הצדדים לגבי פרעון הריבית וההלוואה, והבנק נתן לפלדמן ארכה לתשלום הריבית עד לסוף מאי 2012 בתנאי שיקבל תשלום בסך מליון ₪ עד ראשית חודש אפריל. בלישה העיד כי באותה תקופה של חודשיים - מראשית אפריל עד לסוף מאי 2012 - הצדדים היו אמורים לנהל שיחות בנושא (עמ' 39 ש' 24- 28). 59. בפגישה נוספת שהתקיימה לאחר העברת כספים בראשית אפריל 2012, שוב הביע הבנק את עמדתו העקרונית לתשלום מיידי של הריבית ולעמידה בעתיד בזמני תשלומי ריבית. 60. שלב מרכזי נוסף היה פגישת 6.6.12 בה חזר הבנק על עמדתו העקרונית הנזכרת (כך לשיטת הבנק שלא נסתרה). ביום 11.6.12 שלח פלדמן לבנק מכתב בו העלה הצעה לפריסה (restructuring) של ההלוואה וציין הערות נוספות (הצדדים חלוקים גם בענין משמעות נוסח המכתב). 61. התמונה העובדתית שהצטיירה הינה מגעים שהתקיימו בין הצדדים, באמצעות גורם שהוסמך במכתב שנקט במינוחי הסמכה למו"מ, כאשר במסגרת אותם מגעים - ככלל ולו חריגים - הבנק חוזר ומביע עמדתו בענין סירוב עקרוני למו"מ ודרישת תשלום ריבית לפי ההסכם כתנאי להמשך מגעים ופלדמן מצדו מציע פריסה. 62. זהו לוז ההתנהלות בחודשים ינואר עד יוני 2012, כאשר החומר כולל פרטים וניואנסים אשר כל אחד מהצדדים מצביע על חלק מהם כתומך בעמדתו לגבי קיום או העדר של 'משא ומתן'. 63. יצויין כי לא מצאתי לקבל את טענות פלדמן בסיכומיו בענין חוסר מהימנות לכאורי של מר בלישה על שום עמידתו של בלישה על דעתו כי לא נוהל מו"מ. אין מדובר אלא בהבנתו של העד, אולי גם על רקע הערכתו את דברי יועציו המשפטיים. אין בכך כדי לשנות באופן כללי את הערכת העדות לגבי תיאור עובדות (להבדיל מהכתרתן ב"כותרות" כמו 'משא ומתן'). קושיות אחרות שהועלו בענין התצהיר והעדות (כמו הפנייה לתצהירו של מר טוויג למול עדות כי לא נקרא), לא היו לשורשו של ענין או שאין לראות בהן קושי כלל (כמו סברתו של העד כי אין הוא צריך להדרש לשאלת ההפרשה (שתידון להלן), עמדה שאין דבר בינה לבין מהימנות). 64. עד כאן, הפן העובדתי. 65. אשר לפן המשפטי - ככלל, מסמכים ודברים אשר הוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן אינם קבילים במשפט, לא ניתן להגישם או להציגם במהלך משפט ולא ניתן לקבוע על יסודם ממצאים (רע"א 8320/08 א.ד אסולין השקעות ופיננסים בע"מ נ' החברה העירונית לפתוח אשדוד בע"מ (27.1.09); רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311 (1993) (להלן: "ענין סלע חברה לביטוח")). על כלל זה נסמך פלדמן בטענתו כי הבנק אינו רשאי להתבסס על דברים שנאמרו בפגישה עם מר תורג'מן. 66. הבנק אינו כופר בכללי הקבילות העקרוניים (בענין מסמכים ודברים שהוחלפו במסגרת מו"מ), אולם טוען, כמבואר, כי לא קוים בין הצדדים משא ומתן. לחילופין טוען הבנק כי חל חריג לכלל הקבילות האמור. 67. בענין החריג לכלל הקבילות מפנה הבנק לכך שבפסק הדין בענין סלע חברה לביטוח התייחס כב' הנשיא (דאז) שמגר, במסגרת התנאים לכך שמסמך או אימרה לא יהיו קבילים בשל היותם חלק ממו"מ, לאפשרות כי בנסיבות מסויימות יקום חריג לאי קבילות המסמך כראייה, תוך שהפנה לרשימת חריגים בפסק דין בענין Rush v. Tompkins [1989] AC 1280. עוד מפנה הבנק לפסק הדין בענין Rush v. Tompkins עצמו, ולפסיקה נוספת, לרבות פסק הדין בענין Daintrey, אשר ענין Rush v. Tompkins הפנה אליה (In re Daintrey, ex parte Holt [1893] 2 QB 116). הבנק טוען כי הדין, כפי שבא לידי ביטוי בפסיקה הנזכרת, מעלה כי במקרה בו בנק הילווה כסף, חייב מבקש לפרוע את חובו על דרך פריסה בשל העדר יכולת לפרוע אותו מיידית, מכתיר את הצעתו לפריסת חוב במילים without prejudice ופונה לבנק לנהל עימו מו"מ, הבנק מסרב ועומד על תשלום החוב, ותוך כדי דברים אלה החייב מבהיר כי בהעדר פריסה הוא אינו מתכוון לשלם את חובו -ניתן להשתמש בדברי החייב כמעשה פשיטת רגל. 68. עמדתו של פלדמן (בסיכומי התשובה) הינה, כי הדין באנגליה, ובוודאי בישראל, אינו כטענת הבנק. לשיטת פלדמן, לצורך העלאת הטענה שינה הבנק את עובדות המקרה (בענייננו), הוציא דברים מהקשרם "והרכיב חלקי-חלקיקים של פסקי דין" כדי לטעת את הרושם כאילו הדין האנגלי תומך בטענתו. פלדמן טוען, בין השאר, כי הנסיבות בפסקי הדין אליהם הפנה הבנק, שונות בתכלית מהמקרה שלפנינו (ומנגד, הוא מפנה לפסקי דין אחרים). 69. לטעמי, די בכל האמור לעיל, לרבות המחלוקת בענין משמעות החריג הנזכר בסע' 17 (בעמ' 334) לפסק הדין בענין סלע חברה לביטוח ולמשמעות ההלכות האנגליות ויישומן במקרה שלפנינו, על מנת להעביר את שאלת קיומו של מעשה פשיטת רגל מכח דברי נציגו למו"מ של פלדמן בפגישה מיום 6.6.12 הן את המבחן לגבי קיומה של שאלה רצינית לדון בה (כי אין מדובר בבקשה טורדנית או בקשת סרק) והן את המבחן לגבי עילות ההמצאה (תביעה הראויה לטיעון). 70. להשלמת התמונה אציין כי גם לגופו של ענין נראה כי הדין עם הבנק, לכל הפחות בכל הנוגע לחריג בשאלת הקבילות (בעוד בכל הנוגע לשאלה האם להכתיר את ההתנהלות שבין הצדדים בכותרת "משא ומתן", ניתן לראות פנים לשתי העמדות, בפרט כאשר שאלת פרשנותו של ביטוי נבחנת לאור ההקשר הרלוונטי). 71. הדין האנגלי כפי שצורף באסמכתאות הצדדים מעלה כי אמירתו בכתב או בעל פה של אדם כי אינו יכול לעמוד בחוב או אינו מתעתד לשלמו יכולה לשמש בסיס ל"מעשה פשיטת רגל", וזאת כחריג לכלל אי הקבילות של דברים שהוחלפו במסגרת משא ומתן (שחל גם בדין האנגלי, כפי שמוצא פלדמן להדגיש, ועל כך אין מחלוקת). הדברים מצויינים לא רק ב- In re Daintrey, אלא גם ב- Rush v. Tompkins, בספר Keane, The modern Law of Evidence (7 Ed, Oxford University Press 2008), (להלן: "Keane"), ועוד. 72. יתר על כן, עיון בפסיקה האמורה מעלה כי הדגש החוזר בכלל העדר הקבילות (כפי שנזכר גם בענין סלע חברה לביטוח ובפסיקה נוספת), הוא הרציונל של "עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי בית המשפט". בלשונו של הנשיא שמגר - "ההנחה היא, כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, אשר טמון בחובם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כאמור ישמש כראיה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל, המגביל את קבילותם של מסמכים אלו, למנוע" (ענין סלע חברה לביטוח, בעמ' 333; ההדגשה אינה במקור - ת.א.). 73. דברים ברוח זו, כך דומה, ניתן למצוא כבר בפסיקה בענין Daintrey שם צוין (בהקשר לביטוי "מבלי לפגוע בזכויות" ("without prejudice"), שנכתב על המסמך הרלוונטי) - "Moreover, we think that the rule has no application to a document which, it its nature, may prejudice the person to whom it is addressed. It may be that the words "without prejudice" are intended to mean without prejudice to the writer if the offer is rejected; but, in our opinion, the writer is not entitled to make this reservation in respect of a document which, from its character, may prejudice the person to whom it is addressed if he should reject the offer…." בהמשך מגיע בית המשפט שם למסקנה כי המסמך, הגם שנשא את הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" הינו מעשה פשיטת רגל ומוסיף - "…it seems to us that a notice of an act of bankruptcy cannot be given "without prejudice" because the document in question was one which, from its character, might prejudicially affect the recipient whether or not he accepted the terms offered thereby." 74. בספרות ופסיקה שצורפו צויין כי החשש הינו משימוש שיעשה לרעה בדברים שהם מעין "הודאה כנגד אינטרס" (Keane, עמ' 633; Best Buy Co. v. Worldwide Sales [2011] EW CA, בסע' 41). למשל - אם צד למשא ומתן, כחלק מהמשא ומתן, מוכן להכיר בחלק מטענותיו של הצד האחר ואולי אף להציע לו תשלום. בדברים אלה אין לעשות שימוש בסכסוך המשפטי שבין הצדדים. 75. החריג בענין מעשה פשיטת רגל מתיישב עם הרציונל האמור, כמו גם עם העקרון שצוין ב- Rush v. Tompkins (שהוא פסק הדין אליו מפנה הנשיא שמגר בסלע חברה לביטוח) לגבי הכרה או אי הכרה בקבילות גם על יסוד איזון כולל בין אינטרסים ציבוריים (ור' ענין Best Buy, בסע' 44- 45). הצהרה כי החייב אינו יכול או אינו מתכוון לשלם את חובו אינה נחשבת ככלל כאמירה שיש בה "ויתור כלשהוא לטובת הצד השני" (כלשון הנשיא שמגר, לעיל). 76. לאזכור של ענין Daintrey בהסכמה בפסיקה ישראלית (שהובאה בסיכומי הבנק) ר' ע"א (חי) 63/56 דישבנק נ' מולדבסקי, פ"מ יד 55; ע"ע (ארצי) אינטרפרייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטד נ' חננאל (1.3.2006). במקביל ומנגד יצויין (לגבי טענה נוספת של הבנק), כי העובדה שלעתים הוכר מעשה פשיטת רגל על יסוד אמירות של חייבים שנאמרו תוך כדי מו"מ, אינה מעלה ואינה מורידה כל זמן שלא נמצא שהועלתה באותם מקרים טענת העדר קבילות של אותה אמירה. יכולתו של צד לוותר על העלאת טענה של העדר קבילות אינה חדשה ואינה יחודית לשאלת הקבילות הקונקרטית שלפנינו. 77. אני מוצאת כי גם הטענות האחרות שהועלו על ידי פלדמן בהקשר סעיף 5(5) לפקודה, ובכלל זה הטענה בענין רמת הסמכתו של מר תורג'מן במגעים למול הבנק, והשאלה המשפטית האם הסמכה מסוג זה מביאה אותו כדי היותו "שלוח" אשר מחייב את ה"שולח" בפעולותיו בכל הנוגע למעשה של פשיטת רגל (ועיין רע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' עו"ד קפלנסקי (12.11.07), פסקה 20), אינן מערערות את התקיימותם של המבחנים הדרושים לשאלת ההמצאה, הן לשאלת קיומה של שאלה רצינית לדון בה והן לשאלת קיומן של עילות המצאה. הדבר נכון גם לשאלה הכללית יותר - האם די בנסיבות הענין בדברים שנאמרו לפי הנטען במסגרת הישיבה מיום 6.6.12, כדי לבסס מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(5) לפקודה. כל אלה הם ענין לעסוק בו בדיון בבקשה לפשיטת רגל ואין להפוך את הדיון בשאלת ההמצאה מחוץ לתחום, לדיון בבקשה העיקרית. 78. לקראת סיומו של פרק זה אציין כי לא מצאתי לקבל את נסיונו של פלדמן להעלות טיעונים עובדתיים על שארע או לא ארע לאחר ישיבת 6.6.12, מבלי להציב תשתית עובדתית בתצהיר אלא רק על דרך דברים שנאמרים על ידי בא כוחו שלו במסגרת חקירה נגדית של נציג הבנק או שמצויינים בסיכומים (ר' למשל סע' 171, 201, 203 לסיכומיו). פלדמן, מטעמיו, התנהל באופן שנחזה כמאמץ של ממש שלא להביא גרסה עובדתית בפני בית המשפט, אף לא באמצעות אזרח ישראלי שריבוא טענות הועלו בעניינו בדיון. להחלטה דיונית (או אחרת) זו יש יתרונות ויש חסרונות. בענין דכאן יש לומר כי מדובר באחד מחסרונותיה (מבחינתו של מי שנוקט בעמדה דיונית זו): פלדמן טוען כי הבנק הסתיר עובדות כאלה ואחרות. נקל היה עליו להביא את גרסתו לדבר, בפרט באמצעות מר תורג'מן שהעדרו "ריחף" בחלל האולם במהלך הדיונים. פלדמן בחר במכוון ובמודע שלא לעשות כן. טעמיו, כאמור ומן הסתם, עימו. 79. מנגד יש להעיר, כי אין לראות בעין יפה את העובדה שהבנק איזכר בבקשת הפש"ר את המכתבים מיום 24.1.12 (בענין ההסמכה) ומיום 11.6.12 (לאחר ישיבת 6.6.12) אולם לא צירף את המסמכים עצמם. לא מצאתי כי הדבר עולה כדי חוסר תום לב שיש בו להשליך על תוצאת הדיון, אולם היה על הבנק לצרפם מלכתחילה, ובוודאי לאחר שהוגשה הבקשה לביטול היתר ההמצאה. 80. מן המקובץ ומכלול החומר וטעוניהם הרבים מאד של הצדדים עולה, כי בכל הנוגע לסעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל, מתקיימים המבחנים של קיום שאלה רצינית לדון בה, בנוסף להרמת הנטל בענין קיומן של עילות המצאה (תקנה 500(7)). זאת, למותר לציין, מבלי שיהא בדבר כדי לקבוע כלל ועיקר האם בסופו של יום, בדיון בבקשת הפש"ר עצמה, כך יקבע. קיומה או העדרה של מחלוקת בענין החוב 81. הסוגייה הבאה לגביה חלוקים הצדדים, עדיין במסגרת שאלת קיומה של שאלה רצינית לדון בה, הינה בדבר קיומה או העדרה של מחלוקת לגבי החוב. 82. בפסיקת בית המשפט העליון צוין לא פעם, כי הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעה לבית המשפט בענין תשלום החוב. ככלל, הגשת בקשת פשיטת רגל או פירוק, אינה אמורה להוות תחליף לכך ובית משפט של חדלות פרעון אינו נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דיון בבקשת הפש"ר או בקשת הפירוק. במקביל, כאשר החבות אינה מוכחשת בתום לב, נושה אינו חייב להצטייד תחילה בפסק דין בתביעה כספית והוא רשאי לפנות לבית המשפט של פשיטת רגל או של פירוק לקבלת צו מתאים. לענין זה ר' למשל: ע"א 1938/11 מגדל הזוהר נ' גוב גיא בע"מ (1.12.11), בסע' 17 (בהקשר פירוק; יוער כי האסמכתא שצורפה לסיכומי הבנק היתה שגויה); ע"א 2975/09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דראל (22.12.10); ע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור (2.2.09); ע"א 55/62 שטיינבאום נ' צבע תעשייה מזרחית לצבעית בע"מ, פ"ד טז 574 (1962); פש"ר (ת"א) 1240/09Rockmore Investment Master Fund נ' רייפמן (25.3.09), כב' סגנית הנשיא השופטת אלשיך (ערעור נדחה, ע"א 2930/09 רייפמן נ' CCM MASTER QUALIFIED FUND (21.11.10); בש"א (מחוזי ת"א) 1370/09 Lands End Inc. נ' די אנד די משרד קניות וקטלוגים בע"מ (26.2.09), כב' סגנית הנשיא השופטת אלשיך; פש"ר (ת"א) 2607/08 אייזנברג נ' חברת דוד צאלח ובניו בע"מ (15.2.09), כב' סגנית הנשיא השופטת אלשיך. על מנת שסוגייה זו תהווה מכשול בפני בקשה לצו פירוק או לבקשת פשיטת רגל, יש להראות מחלוקת כנה בענין קיום או שיעור החוב. 83. במקרה שלפנינו ראינו כי פלדמן לא מצא לנכון להציב גרסה עובדתית כלשהיא בענין קיום החוב או שיעורו. אין לפנינו, כלשונה של כב' סגנית הנשיאה אלשיך בפש"ר (ת"א) 1240/09 הנזכר לעיל, "גרסה נגדית, שאינה מופרכת על פניה, ואשר מבססת לכאורה את כפירתו בחוב" (שם, בסע' 2). בהעדר גרסה נגדית, אין ממילא גרסה בעלת "נפח" שיש בו כדי ללמד על מחלוקת כנה. 84. בהעדר גרסה משל עצמו, מתייחסים באי כוחו המלומדים של פלדמן בסוגייה זו לתשתית אשר הובאה מטעם הבנק ובאים ללמוד ממנה על קיומה של מחלוקת כנה בענין שיעור החוב לפי שיטתו של הבנק עצמו. בענין זה הם מתייחסים לשתי סוגיות: האחת, נספח 10 לבקשת הפש"ר, אשר מתייחס לכאורה לריבית בלבד (כ- 8 מליון ש"ח) כחוב לו זכאי הבנק בעת הגשת בקשת הפש"ר ואינו מציין את הקרן (שנטען כי הועמדה לפרעון מיידי) כחוב תלוי ועומד; השנייה - שאלת ההפרשות בספרי הבנק. 85. עיינתי בטענות בענין שתי סוגיות אלה ולא שוכנעתי כי יש בהן כדי לערער את קיומם של המבחנים הדרושים לשלב מתן היתר המצאה מחוץ לתחום (מבלי לגרוע משיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל לגופו של ענין). 86. בכל הנוגע להיקפו של החוב, פלדמן עצמו אינו מכחיש למעשה כי סך של כ- 8 מליון ש"ח אמור היה להיות משולם זה מכבר ולא שולם (ולטענתו, לוּ היתה בקשת הפש"ר מוגשת בענין 8 מליון ש"ח - "שאני", סע' 229 לסיכומים). המסמכים שצורפו מעידים לא רק על זכות של הבנק להעמיד את מלוא ההלוואות לפרעון מיידי אלא גם על הצהרת הבנק לעשות כן ככל שהריבית לא תשולם עד מועד מסויים (שחלף עוד קודם להגשת הבקשה לפש"ר). בנוסף, יש לפנינו תצהיר פוזיטיבי מטעמו של הבנק, שלא עורער בסוגיה זו, לגבי העמדת החוב לפרעון מיידי ולהיקפו של החוב כהיקף הנקוב בבקשת הפש"ר. העד מר טוויג נשאל לגבי מועד הפרעון המיידי אף שלא עסק בסוגיה במישרין, ועדותו תומכת בגרסת הבנק בענין פרעון בחודש יוני (עמ' 13 ש' 25 - עמ' 14 ש' 1 לפרו'). עדותו של בלישה, שנתן את התצהיר בסוגייה, תומכת אף היא בגרסת הבנק (עמ' 45 ש' 11- עמ' 46 ש' 11). עמדה פוזיטיבית וקונקרטית זו ממילא גוברת על כל אמירה כללית בהסכמי בנק לגבי חזקה בדבר נכונות האמור בספרים. גרסה פוזיטיבית מטעמו של פלדמן, אין לפנינו, כנזכר. בכלל זה, אין לפנינו כל גרסה לפיה אי תשלום חוב הריבית, אינו מקנה לבנק זכות להעמיד את מלוא ההלוואות לפרעון מיידי, לגבי חלוף המועד לתשלום הריבית ולגבי ידיעת פלדמן שככל שלא תשולם הריבית עד לסוף מאי 2012 (שאף הוא מועד נדחה), יועמד מלוא החוב לפרעון מיידי. 87. אני ערה לעדותו של בלישה לפיה הבנק "שפך" את ההלוואה עצמה לחשבון הפיגורים רק כחודש וחצי אחרי הגשת הבקשה לפש"ר (עמ' 46 ש' 10- 20 לפרו'), ענין שהיה בו כנראה להיטיב עם פלדמן ברמה המעשית לאור הבדלי הריבית בחשבון הרגיל למול חשבון הפיגורים. לא מצאתי כי יש בנתון זה כדי לאיין את עמדתו של הבנק לגבי העמדת ההלוואה לפרעון מיידי לאחר שחוב הריבית לא שולם במועד ואף לא עד לסוף מאי 2012, בוודאי כך לצרכי הסוגיה המקדמית שלפנינו ובפרט כאשר בלישה העיד במפורש באותו הקשר עצמו, כי יתרת החוב כלפי הבנק אינה סכום הריבית בלבד אלא מכלול החוב וכי העמדת חוב לפרעון מיידי אינה חייבת להתבטא מיידית בהעברתו לחשבון הפיגורים (עמ' 45 ש' 11- עמ' 46 ש' 11 לפרו'). גם מר טוויג השיב בעדותו באורח דומה (עמ' 14 ש' 6- עמ' 15 ש' 10 לפרו'). בכל הנוגע למבחנים בשלב היתר המצאה מחוץ לתחום, אין באפשרות הכללית האמורה לקיומה של מחלוקת לגבי החוב כדי להכשיל את התקיימותה של שאלה רצינית לדון בה ושל עילות המצאה (אף מבלי להדרש למינוחים כמו "טענות מתחכמות ומחוצפות" בהן נקט הבנק שלא לצורך). זאת, גם אם נכון הוא שפנייה של הבנק בבקשת פש"ר שהיתה נוקבת בסכום של 8 מליון ש"ח "בלבד", לא היתה נתקלת בטענות אלה (הגם שברי כי היתה נתקלת בטענות אחרות או נוספות). אף לא מצאתי כי יש בדרך בה הוצגו הדברים על ידי הבנק כדי להוות חוסר תום לב אשר מצדיק כשלעצמו אי העתרות לבקשה להמצאה מחוץ לתחום. גם בטענות של השתק ומניעות בהקשר סוגיה זו לא מצאתי כי יש כדי להשליך על התוצאה. 88. בכל הנוגע לסוגיה השנייה שנזכרה לעיל, סוגיית ההפרשות - לפי החומר שהובא בהליך, הבנק אישר כי ביצע הפרשות משמעותיות לגבי חובו של מר פלדמן. פלדמן מבקש להסיק מכך מסקנות בענין קיומה של מחלוקת לגבי החוב. ברם, הטיעון האמור לא הובא אלא כהשערות בעלמא כדוגמת: "בהחלט ניתן להניח כי לפחות חלק מההפרשה נובע מכך שטענות השותפות החייבת ו/או מר Feldman טרם התבררו, ולו יתבררו וימצאו נכונות, החוב לבנק יפחת" וכי "אין להוציא מכלל אפשרות שהבנק שקל גם שיקולי גבייה שעה שהפריש סכומים כאלה או אחרים, אולם ... יש להניח כי שיקולי הגביה לא היו משמעותיים מדי...", ולבסוף - "העובדה שהבנק ביצע הפרשה... עשויה בהחלט ללמד על כך שגם בעיני הבנק חוב השותפות החייבת.... הוא חוב ששיעורו שנוי במחלוקת" (סע' 240 לסיכומים מטעם פלדמן, ור' גם סע' 153 לסיכומי התשובה מטעם פלדמן, ההדגשות אינן במקור - ת.א.). הא ותו לא. הבנק מצדו הצהיר (כאשר הסוגייה עלתה בחקירות) כי ההפרשה אינה מחיקה, וכי נעשתה במידה ניכרת בשל הוראות של בנק ישראל ורואי חשבון וללא כל התייעצות עם עורכי הדין (בא לומר - ללא התייחסות לאפשרות כי יש לפלדמן טענות כנגד החוב שיכולות להביא לכך ששיעורו שנוי במחלוקת) (עמ' 48 ש' 4- 25 לפרו'). בהעדר גרסה עובדתית או מקצועית מטעמו של פלדמן, אין לפנינו אלא הנחות כוללניות בנוסח שהובא לעיל בטעוני באי כוחו, ובכך לא סגי (ובשלב סיכומי התשובה אף מצא פלדמן שלא להדרש כמעט כליל לסוגיית זו של ההפרשה). השווה: בכל הנוגע ליחס בין מחיקת חוב לבין השענות על אותו חוב לגבי הליכי פשיטת רגל: רע"א 1310/07 אגוזי נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (14.5.07) (לגבי חוב שהוכר כ'חוב אבוד'); ע"א 5865/03 בדש נ' שותפות עוף חיפה (1992) (14.7.04). סיכום ביניים 89. מן המקובץ ומכלול החומר עולה כי הורם הנטל להראות את קיומה של חלופה הקבועה בתקנה 500 לתקנות סדר הדין וכן כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה", היינו, כי אין מדובר בתובענת סרק. נעבור עתה לבחון האם חרף התקיימותם של תנאים אלה, יש טעם בגינו ראוי שלא להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט בנסיבות המקרה. שיקול דעתו של בית המשפט; שאלת נאותות הפורום הדין 90. אפילו עת הוכחו התנאים בענין חלופות תקנה 500 וקיומה של שאלה רצינית לדון בה "עדיין נתון לבית המשפט שיקול דעת לבחון האם זה מן הראוי, בנסיבות המקרה, להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט הישראלי .... בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות רבה. יש לזכור, כי ייתכנו מצבים בהם מתן ההיתר יוביל להתנגשות סמכויות בין ערכאות שיפוט במדינות שונות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים..." (ענין רואים עולם, סע' 3; ור' גם ענין רייפמן, סע' 5). "כאשר התקיימו התנאים הקבועים בתקנת המשנה, יבחן בית המשפט את המקרה מתוך ראיה כוללת של כלל הנסיבות, זאת מתוקף שיקול הדעת המסור לו, לפי תקנה 500 ... בין השיקולים בשלב זה קיים שיקול "הפורום הנאות"- האם בית המשפט בישראל הוא הפורום המתאים לדון בתובענה?" רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' - מ.א.ר בע"מ, פיסקה 34 (19.7.09). "בין שיקוליו של בית-המשפט למתן היתר המצאה לחוץ-לארץ, עליו לשקול, מעבר להתקיימות פיסקת המשנה הרלוונטית של תקנה 500, גם אם בית-המשפט הישראלי הינו הפורום הנאות לדיון בתובענה..." ע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 112 (1998)). 91. השאלה האם בית המשפט הישראלי הינו הפורום הנאות לדון בתובענה יכולה לעלות בהקשרים שונים ולא רק במקרה של דיון בבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום. גם כאשר קמה לבית המשפט הישראלי, ללא עוררין, סמכות שיפוט בינלאומית (למשל, מכח המצאה שבוצעה בישראל), עדיין יכולה שאלת נאותות הפורום לעלות לדיון. אולם, ההקשר בו מועלית שאלת נאותות הפורום, משליך על נטל הראייה: "כאשר עסקינן במקרה דוגמת זה הנוכחי - שבו מתבקש היתר המצאה - מוטל הנטל על התובע להראות כי ראוי שההליך יתנהל בישראל. לעומת זאת כאשר בית-המשפט המקומי רכש סמכות מכוח המצאה לנתבע, מוטל על זה האחרון להראות כי ראוי שההליך יתנהל בפורום הזר... על-כן אם שיקולי הפורום הנאות מעוינים בין הפורום הזר לבין בית-המשפט המקומי, הרי במקרה של המצאה בתחום השיפוט ייפסק לזכות התובע, ואילו במקרה האחר - של בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום - ייפסק לחובתו." ענין ראדא, בעמ' 472. ור' גם: ע"א 3908/08 תיקו בע"מ נ' FOREM BAGCO INC., בסע' 17 (26.8.10) (להלן: "ענין תיקו"). 92. השאלה האם הפורום הישראלי הינו הפורום הנאות לדיון בתובענה, "תוכרע בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות מירב הזיקות, שהן העובדות המעידות על הקשר של בעלי הדין ושל העניין נשוא התובענה לכל אחד מן הפורומים האפשריים ותוך התחשבות בציפיות הסבירות של הצדדים (רע"א 851/99 T. Van. Doosselaere, עו"ד נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800 (2003); רע"א 9141/00 Lang נ' מרכס, פ"ד נו(1) 118, 123 (2001) (להלן: "ענין מרכס"). "אין יחסי גומלין בין "מוצקות" העילה העומדת למבקש, לבין נאותות הפורום. שני האלמנטים נפרדים זה מזה. זיקה חזקה לפורום מסוים לא יכולה לפצות על עילת המצאה או עילת תביעה חלשה, ולהיפך (עניין Seaconsar, עמ' 456)" (ענין אשבורן, בסע' 18). 93. נהוג לציין כי באופן כללי, משקלה של דוקטרינת "פורום לא נאות" יורד בשנים האחרונות. במקרים המתאימים, "קיימת נטייה לצמצם בהיענות לטענת פורום לא נאות, וזאת לאור ההתפתחויות שחלו באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת המודרניים" (אשבורן, סע' 18 וכן הערותיו של כב' השופט רובינשטיין שם; ור' למשל גם ענין מרכס, בעמ' 123; רע"א 2450/12 Ness Technologies ,Inc נ' eWave MD Ltd, בסע' 8 (3.5.12)). עם זאת, נטייה זו היא פחותה כאשר סוגיית נאותות הפורום עולה במסגרת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, היינו, במסגרת הדיון להרחבת סמכותו של בית המשפט והחלתה על מי שאינו בישראל (ענין תיקו, בסע' 17). מן הכלל אל הפרט 94. בפתח הדיון בשאלה זו יוער, כי הצדדים הקפידו לנסח את טיעוניהם בבקשה כולה, ובסוגיית נאותות הפורום בפרט, בדרך שנועדה מן הסתם לחזק את הטיעון. הבנק הקפיד לכנות את פלדמן: "החייב" בעוד ב"כ פלדמן מצדם הקפידו לכנותו: "Feldman". למותר לציין כי דרך הכינוי אינה משפיעה על ההכרעה. 95. לגופו של ענין, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, לטעמי, כי לו היה מדובר בתביעה אזרחית 'רגילה' של הבנק כנגד פלדמן על יסוד הסכם האשראי וכתב הערבות, בית המשפט הישראלי הינו הפורום הנאות. ההסכמים שהיו עומדים ביסוד תביעה שכזו, כוללים הוראות ברורות בענין סמכות שיפוט לבית המשפט הישראלי ולגבי תחולת הדין הישראלי (ענין אשר יש לו משקל רב בסוגיות כגון דא, ענין ראדא עמ' 475- 476); האשראי ניטל בישראל; חשבון הבנק הרלוונטי הוא בישראל; התאגיד הלווה (שפלדמן ערב לו) הוא ישראלי; האשראי ניטל לשם רכישת שליטה בחברה ציבורית ישראלית; מניותיה של חברה ישראלית משמשות כבטוחה. בנתונים אלה, גם כאשר נתבע הוא זר (אך בחר במודע לבצע עסקים בישראל ואף לחתום על הסכם הכולל סמכות שיפוט לבתי המשפט בישראל), אין קושי רב לקבוע כי מירב הזיקות מובילות אל הפורום הישראלי וכי בית המשפט בישראל הוא פורום טבעי לדיון בתובענה. 96. השאלה העולה עתה הינה האם יש להגיע למסקנה שונה בשל העובדה שעסקינן בהליך פש"ר. 97. באופן כללי יש לומר כי מהותו של הליך משפטי אכן יכולה להשפיע על השיקולים אותם שוקל בית המשפט בענין נאותות הפורום (השווה: בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 656 (2002)). אין דין תביעה חוזית, הכוללת סעיף הסכמי המתייחס לסמכות שיפוט, כדין תביעה נזיקית או כדין תביעת משמורת ילדים (כנזכר בבג"ץ 8754/00 לעיל). כבר הוער בעבר כי קיימת מורכבות בענין של בחירת פורום לגבי הליך פשיטת רגל בשל מהותו כהליך קולקטיבי (לוין וגרוניס, עמ' 401). 98. כמו כן, אני נכונה לקבל כי הסכמתו של פלדמן לקיומה של סמכות שיפוט בישראל בכל הנוגע למחלוקות הקשורות להסכם האשראי וכתב הערבות אינה מגלמת בהכרח הסכמה לכך שיתקיים בעניינו הליך פשיטת רגל בבית משפט ישראלי (חרף הניסוח ההסכמי הכללי; המינוח בהסכם האשראי, בסע' 14.7 הוא: "…relating to or arising under or in connection with …"). 99. עם זאת, העדר קיומה של הסכמה לסמכות שיפוט לגבי פש"ר, אינה חורצת את הדין לגבי נאותות הפורום. הסכמתו של אדם לסמכות שיפוט או לנאותות פורום, אינה תנאי הכרחי לקביעה כי מדובר בפורום נאות. 100. בהקשר נאותות פורום לגבי הליך פש"ר יש לומר תחילה כי הזיקה הבסיסית של "חייב" לישראל, שהיא הכרחית לצורך נקיטת הליכי פשיטת רגל לפי הפקודה (לוין וגרוניס, עמ' 402), מתקיימת בענייננו. אין ולא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי פלדמן מקיים את תנאי סע' 2 לפקודת פשיטת הרגל, לפי שבמועד הרלוונטי "ניהל עסקים בישראל, בעצמו או על ידי מורשה או מנהל" או "היה חבר בחבר-בני-אדם או בשותפות שניהלו עסקים בישראל". מאותו טעם מתקיימות גם הוראות סע' 7(4) לפקודה (ענין הנבדק בהקשר בקשת נושה, כבענייננו). ניתן להזכיר בהקשר זה גם את ההלכה ולפיה רואים חייב כממשיך לנהל עסקים בישראל כל עוד לא פרע את החובות שיצר בארץ (לוין וגרוניס, עמ' 408). 101. ניתן גם להפנות את תשומת הלב לכך שהגדרת "חייב" בפקודת פשיטת הרגל חוזה מלכתחילה את האפשרות שהחייב לא יהיה אזרח ישראל ותושב ישראל, והיא מורה במפורש כי הדבר אינו שולל את האפשרות שינקטו כנגד אדם כזה הליכי פשיטת רגל לפי הפקודה ("חייב, לענין פקודה זו, הוא אדם בן שמונה עשרה שנה ומעלה, ללא הבדל אזרחות ובין שמקום מושבו בישראל ובין שלא בישראל, אשר בזמן שהוא עשה, או שנעשה לו, מעשה פשיטת רגל נתקיימה בו אחת מאלה:....", ההדגשה הוספה - ת.א.) (ור' גם לוין וגרוניס, שם). השווה: פש"ר 15993-06-10 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בוימלגרין (28.12.10), כב' סגנית הנשיאה אלשיך. 102. ואכן, בסיכומי התשובה הבהיר פלדמן כי אינו מתכחש לכך שניתן לנהל הליך פש"ר בישראל (ולהמציא בקשת פש"ר אל מחוץ לתחום) כנגד מי שאינו תושב או אזרח ישראל. פלדמן ציין כי טענתו הינה שבמקרה הקונקרטי, על נסיבותיו, אין מקום לעשות כן משלא התקיימו התנאים לכך. 103. לגופו של ענין, פרט לעובדה שמתקיימות בענייננו הזיקות ההכרחיות לצורך הליך פשיטת רגל, רבות מהזיקות הנוגעות לתביעה הסכמית, קיימות במובן זה או אחר גם בכל הנוגע להליך הפש"ר. החוב נשוא הליך פשיטת הרגל נובע ממערכת הסכמית אשר כללה הוראות לגבי סמכות שיפוט לבית המשפט הישראלי (ולגבי תחולת הדין הישראלי); האשראי ניטל בפועל בישראל; התאגיד הלווה (שפלדמן ערב לו) הוא ישראלי; חשבון הבנק בישראל ולשם אמור החוב להיות מוחזר; האשראי ניטל לשם רכישת שליטה בחברה ציבורית ישראלית; מניותיה של חברה ישראלית משמשות כבטוחה. 104. ב"כ פלדמן מציינים כי הסכם האשראי וכתב הערבות לא נחתמו על ידי פלדמן (והשותפות) בישראל. ברם, העובדה שהסכם המקנה סמכות שיפוט לבתי משפט ישראליים וקובע כברירת דין את הדין הישראלי, נחתם על ידי צד לו שלא בישראל, אין בה כדי ליצור זיקה אמיתית למקום בו נחתם ההסכם (מה גם שאין טענה פוזיטיבית כי יש זיקה למקום בו נחתם ההסכם אלא אך טענה כי אין זיקה לישראל; לענין זה ר' עוד להלן). 105. המכלול לעיל הוא מספק כדי למצוא שהבנק הרים את הנטל להראות כי מתקיימות במקרה שלפנינו זיקות המצדיקות את קיום הדיון בבית המשפט בישראל וכי בית המשפט הישראלי מתאים לדון בהליך. 106. פלדמן טוען בסיכומיו (ר' למשל סע' 126) כי מדובר באדם שעסקיו בארה"ב, שהוא "עתיר ממון ונכסים" (סע' 194.ב לסיכומים), שאיננו חדל פרעון (סע' 259 לסיכומים), שאין לו באופן אישי נכסים בישראל, ואין לו נושים נטענים בישראל. דא עקא, טענות אלה, שהן עובדתיות בברור, לגבי קיומם או העדרם של נכסים ולגבי קיומם או העדרם של נושים, לא גובו בתשתית ראייתית מטעם פלדמן. במצב דברים זה, יש קושי לשמוע מטעמו את הטעונים העובדתיים האמורים. 107. אני ערה לכך שהתשתית הראייתית שהוצבה מטעמו של הבנק מלמדת כי הבנק אינו מכיר נכסים של פלדמן בישראל ואינו יודע האם יש לפלדמן נושים אחרים בארץ. אולם, בכך אין כדי ללמד על העדר שכזה (אלא רק על אי ידיעתו של הבנק) ואין בכך כדי לאיין את הזיקות הפוזיטיביות עליהן הצביע הבנק בענין ישראל. 108. בהקשר זה ניתן לציין בנוסף, כי נראה שפלדמן טוען שלא הורם הנטל להראות שישראל היא הפורום הנאות לדיון אך נזהר מלטעון כי פורום פלוני (ולו ארה"ב) הינו הפורום המתאים. אֵי פה אֵי שם, בסוגיות מסויימות ולעתים גם במשתמע, דומה כי פלדמן מתייחס לארה"ב כאל פורום מתאים, אך הוא נמנע מלעשות כן במפורש ואף אינו נוקב בשמה של מדינה מסויימת בארה"ב, כמי ששומר לעצמו את מכלול הטענות האפשריות, אם וככל שידרש לענין זה בעתיד. פלדמן בחר שלא לטעון במפורש לקיומו של פורום מתאים אחר, גם לאחר שהוגשו סיכומי הבנק ובהם העלה הבנק במפורש ובמודגש את ההימנעות האמורה ואף הצביע על כך ששרשור התאגידים של פלדמן יכול להצביע לכאורה על מגוון פורומים נאותים אחרים, ועל חשש כי פלדמן ינסה להתנער גם מפורום אחר בו יפתח כלפיו הליך. פלדמן הגיש סיכומי תשובה מפורטים ביותר, וגם בהם אין למצוא אלא את הטענה כי הבנק לא הרים נטל לגבי נאותות הפורום או כי מירב הזיקות אינן נוטות לישראל (ר' למשל סע' 98, סע' 106, רישא סע' 107, סע' 111- 112, סע' 114, לסיכומי התשובה). גישה זו אין בידי לקבל בנסיבות הענין, בהן קיימות די והותר אינדיקציות אשר לכל הפחות יש בהן כדי להקים ציפיה לשמיעת גרסה ברורה בענין פורום נאות אחר. אם לנקוט בלשונו של פלדמן בסע' 112 לסיכומי התשובה, העובדה כי פלדמן לא הביע עמדה ברורה ופוזיטיבית בשאלה מהו הפורום הנאות (פרט לדחיית הטענה כי ישראל אינה כזו), היא בעלת אלמנט "מהדהד". 109. בנוסף, העובדה שאין לפנינו טענה פוזיטיבית לגבי פורום נאות אחר (קל וחומר טענה כי קיים הליך בערכאה אחרת בחו"ל) מקטינה את החשש בענין התנגשות סמכויות בין ערכאות במדינות שונות, העומד בבסיס זהירות הננקטת בשאלת נאותות הפורום (ר' אסמכתאות לעיל). 110. בשלב הסיכומים (כנראה לראשונה) נטען מטעמו של פלדמן כי מצבו הרפואי של זה אינו מאפשר לו להגיע לישראל בזמן הקרוב. גם טענה זו, שעובדתית ממנה אין, לא נתמכה בתצהיר או גיבוי ראייתי אחר לפחות בכל הנוגע לבקשה שלפני (מהפנייה בסיכומים נראה כי הוגש מסמך במעטפה סגורה ככל הנראה בהקשר בקשה לדחיית דיון בבקשת הפש"ר עצמה בראשית חודש דצמבר) ואין ליתן לה משקל. 111. עוד טוען פלדמן כי לפי עדי הבנק עצמם, המהלך של הליך פשיטת הרגל נועד לשם תפיסת נכסים בארה"ב. בענין זה יאמר תחילה כי לפי הדין הנוהג כיום, "גישתה של פקודת פשיטת הרגל הינה אוניברסאלית ולא טריטוריאלית" ואין מניעה כי בעל תפקיד שימונה במסגרת הליך פשיטת רגל בישראל ינקוט פעולות בחו"ל לשם תפיסת נכסי חייב שם ומימושם (לוין וגרוניס, עמ' 411). המונח "נכסים", בפקודת פשיטת הרגל, מתייחס ל-"מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא .... בין בישראל ובין מחוצה לה..." (סע' 1 לפקודה; ההדגשה הוספה - ת.א.). 112. השאלה אם יש מקום, כאשר מתקיימות זיקות לישראל כמו אלה אשר מתקיימות במקרה דנן, לנקוט הליך פשיטת רגל גם במקרה בו אין נכסים בישראל אלא מחוץ לישראל בלבד, היא מעניינת אך אינה מצריכה הכרעה כאן. זאת, משום שראינו כי אין לפנינו תשתית ראייתית מספקת ללמוד על העדר נכסים בישראל אלא רק על כך שהבנק אינו ער לנכסים נוספים בישראל. יתר על כן, אין לפנינו תשתית ראייתית ללמד על כך שלפלדמן יש, פוזיטיבית, נכסים במקום אחר או לפחות נכסים אשר מרוכזים במקום מסוים שיהפוך את אותו מקום לזירה טבעית לקיום הליך קולקטיבי של פשיטת רגל. בהעדר תשתית לכך, אין אלא החומר שלפנינו, ובו סגי לצורך הרמת הנטל לגבי נאותות הפורום, וזאת אף לצרכי הליך הפש"ר. כמו כן ובהתאמה, בשים לב לקיומו של נושה בישראל וחוב בישראל, אשר לכל הפחות לגבי כ- 7 מליון הימנו, לא עולה בידי הנושה לגבותו זה למעלה משנה וחצי, ובהעדר תשתית ראייתית לקיום או העדר נושים או חובות במקומות אחרים, אין לקבל את טענתו של פלדמן כי לישראל ולשיטת המשפט בישראל אין ענין אמיתי בהליך. הערות וסיכום 113. לא מצאתי בראיות ובטעונים האחרים, הרבים מאד, אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (16.8.11); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.11); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.10); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.08); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה טענה לגבי צורך לפעול כנגד החייב העיקרי (אין מניעה בענייננו לפעול, גם בהליך פש"ר, כנגד הערב כאשר החייב העיקרי הוא חברה בשליטתו ונשלחה לחייב העיקרי דרישה); טענת קיומה של חברת בת לבנק בארה"ב לצורך נקיטת הליכים משפטיים שם; הטענה לגבי סע' 8 לפקודת הפש"ר (כאשר אין לבנק בטוחה לגבי פלדמן באופן אישי, הגם שפלדמן טוען בהקשר זה למלאכותיות ב'ניתוק' בינו לבין השותפות החייבת, סע' 154- 160 לסיכומי התשובה); טענות לגבי מסמכים שלא הומצאו; ועוד. 114. בהקשר הטעונים הרבים יצויין, כי - כפי שנזכר בפתח הדברים - הצדדים ניהלו את הדיון בענין בקשה זו באופן ארכני, הן בכל הנוגע לדיונים שבעל פה והן בכל הנוגע למסמכים שהוגשו בכתב. על מנת לסבר את האוזן יצויין כי סיכומי הטענות של פלדמן בענין היתר ההמצאה החזיקו לא פחות מ- 53 עמודים (לא כולל נספחים), ובכלל זה תוכן עניינים, ו"אקדמת מילין" של 9 עמודים. סיכומי הבנק נאלצו, כך נחזה, שלא לפגר מאחור והחזיקו 38 עמודים (כולל תוכן עניינים ולא כולל נספחים). סיכומי התשובה מטעם פלדמן החזיקו לא פחות מ- 30 עמודים נוספים. 115. דומה כי היקף סיכומים כגון דא, הכולל עמודים רבים של ניסוחי "copy-paste", ובוודאי חזרה מרובה על טיעונים ועל ציטוטים המובאים שוב ושוב (ושוב), היה גם למול עיני כב' השופט, כתוארו אז, גרוניס, כאשר כתב את הדברים הבאים (ודחה בקשה לעיון מחדש בפסיקת הוצאות לאוצר המדינה בשל היקפו של כתב טענות): "כל המצוי בנעשה בבתי המשפט מודע לכך שבצד גידול במשקל הסגולי של הליכים (ובלא קשר למספרם של ההליכים המוגשים) קיימת תופעה של כתבי טענות, תצהירים, נספחים וכיו"ב המשתרעים על פני עוד ועוד עמודים. נתקלים אנו במסמכים בעלי היקף גדל והולך. במילים אחרות, הניירת מתרבה ומתרבה. שאלה מעניינת היא מה הסיבה לגידול הנמשך בהיקפם של המסמכים המוגשים. יהיו כאלה שיאמרו שהאשם הוא באמצעים הטכנולוגיים המשתכללים מעת לעת, מכונות צילום מהירות ומחשבים, לרבות האפשרות של "גזור" (cut) ו"הדבק" (paste). ניתן להעלות השערות נוספות לגבי הסיבות לתופעה, אך דומה שלא ניתן לחלוק על עצם קיומה.... לעתים מוגשים כתבי טענות ושאר מסמכים באורך בלתי סביר. יש אף הטוענים, במידה מסוימת של בדיחות, המהולה ברצינות, שיש למדוד את המסמכים על פי משקלם ולא במספר העמודים.... אין ספק שהתופעה קיימת ומתגברת ומכבידה היא על תפקודם של בתי המשפט.... ..... נקודת המוצא חייבת להיות שפרקליטו של בעל הדין יפעיל שיקול דעת נכון וראוי ויגיש כתב טענות בהיקף מתאים ובלא חריגה קיצונית מן המקובל. על כן, אין סיבה לומר שבית המשפט אינו רשאי להשית הוצאות לטובת אוצר המדינה כאשר כתב הטענות או נספחיו חורגים במידה קיצונית מן הראוי, אך משום שבית המשפט לא קצב מראש את היקפם.." רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ' ANTON HUBNER CMBH &CO. KG (27.3.11). 116. היקף הסיכומים במקרה דנן היה מופרז תוך שלא מצאתי בנסיבות הענין לעשות שימוש בכלי של פסיקת הוצאות לאוצר המדינה. 117. במקביל להערה בענין ההיקף, יש להודות לצדדים על כרכי האסמכתאות אותם צרפו (לפי בקשה), אשר היוו סיוע נחוץ. 118. סוף דבר - אני מוצאת לאשר את היתר ההמצאה אשר ניתן בשעתו ע"י כב' השופט (בתוארו כרשם) ברנר, ולא מצאתי לבטלו. למותר לציין כי אין באמור כדי להוביל למסקנה כי בהכרח ינתן צו כינוס בעניינו של פלדמן במסגרת בקשת הפש"ר. דיון בשאלת היתר ההמצאה מחוץ לתחום אינו שקול לדיון בבקשת הפש"ר עצמה, וכל הקביעות הנעשות במסגרת הדיון בשאלת היתר ההמצאה, אינן מחייבות את בית המשפט שידון בבקשת הפש"ר (ענין אשבורן, סע' 9). פלדמן מחוייב כלפי הבנק בענין הבקשה בשכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪. חוב לבנקבנקחוב