לפי חוק שירות המדינה ( גמלאות) נוסח משולב התש"ל – 1970. סעיף17 יציאה לקצבה לפי רצון העובד "עובד ראשי לצאת לקצבה (3) לאחר תקופת שירות של עשרים שנה בהוראה, כמורה או גננת, יהא גילו בשעת הפרישה אשר יהא". סעיף 19 מתן הודעה מוקדמת "19 (א) עובד היוצא לקצבה לפי סעיף 17 יתן הודעה מוקדמת על רצונו לצאת לקצבה, במועד ובדרך שנקבעו בתקנות. 19 (ב) נציב השירות יתן לעובד הודעה מוקדמת על החלטתו להוציאו לקצבה, במועד או בדרך שנקבעו בתקנות". להלן פסק דין בנושא הודעה מוקדמת לפני פרישה לגמלאות: התובעת עבדה בשירות הנתבעת, כמורה, עד לאישור בקשתה לפרישה מרצון בשנת 2013. בתביעה שהניחה לפנינו, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה " הטבות פרישה", ו/או פיצויים כאלו ואחרים. להלן יפורטו העובדות העיקריות הצריכות להכרעתנו, אשר רובן ככולן אינן שנויות במחלוקת: התובעת ילידת 15.02.51, עבדה בשירות הנתבעת, מדינת ישראל – משרד החינוך ( להלן: "הנתבעת" או "המדינה"), כמורה, החל משנת 1969 או בסמוך לכך, ועד לסוף שנת הלימודים 2012 – 2013, אז אושרה בקשתה לפרישה מרצון, כפי שיפורט להלן. בזמנים הרלבנטיים לתביעה, התובעת עבדה כמורה בבית הספר היסודי שיבלי. ביום 05.02.13, בהיותה בת 62 שנים לערך, פנתה התובעת לגב' דליה שוורץ – סגנית מנהלת גף כ"א בנתבעת – והביעה רצונה לפרוש לגמלאות. ביום 25.06.13, או בסמוך לכך, חתמה התובעת על טופס תביעה לגמלה. בהערות לאותה בקשה, כתבה התובעת, כי ברור לה שעם יציאתה לפנסיה היא עולה לדרגה 7, וכן כי היא דורשת לקבל " תמריצים והסתגלות". ביום 11.07.13, נשלחה לתובעת הודעה, לפיה היא פורשת לגמלאות בתאריך 26.08.13. בתאריך 13.08.13, או בסמוך לכך, שלחה התובעת מכתב, למפקח ( מר מוקטרן) - ובו כתבה, בין היתר, כי דרישותיה לא זכו להתייחסות, וכן שהיא " לא יוצאת השנה לפרישה". במכתב נושא תאריך 28.08.13, הודיעה גב' שוורץ לתובעת, כי אין בידי הנתבעת לבטל את אישור פרישתה ולהחזירה למשרתה. לטענת התובעת, מכתב זה נמסר לה ביום 05.09.13. במכתב נושא תאריך 10.09.13, פנתה באת-כוח התובעת לגב' שוורץ. במסגרת הפנייה גוללה באת כוחה את השתלשלות העניינים מנקודת ראות התובעת, ועתרה כי הנתבעת תשיב את התובעת לעבודה מלאה וסדירה, או לחלופין " לאפשר" את פרישת התובעת בתנאים " שהובטחו לה", "דהיינו עדכון הדרגה ומתן ההטבות לפורשים מרצון." משלא נעתרה הנתבעת לבקשות התובעת, ביום 08.10.13 הגישה התובעת ערעור, שבסופו של יום הוחלף בתביעה דנא (על כך בהמשך). במכתב נושא תאריך 10.10.13, הודיעה גב' שוורץ לבאת-כוח התובעת, כי אושרה לה העלאה בדרגה, בתנאי שהשלימה את שעות ההתשלמות הנדרשות – כטענתה. השתלשלות ההליכים בתיק - בטרם נפנה להציג את טענות הצדדים, נעמוד על מספר נקודות ציון דיוניות. בראשית הדרך , הגישה התובעת " ערעור על החלטת מינהל הגמלאות" במשרד האוצר, שהופנה כנגד החשב הכללי במשרד האוצר. במסגרת הערעור, פירטה התובעת טענותיה כנגד פרישתה מרצון וההליך שקדם לה, עתרה כי תבוטל פרישתה מרצון, וכן עתרה כי יוענקו לה הטבות פרישה שונות, לרבות דרגה. הצדדים סברו, כי בכל הנוגע לתביעה למתן דרגה – יש לבררה כערעור על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות במשרד האוצר; וכי באשר ליתר הסעדים – יש לבררם במסגרת תביעה בנפרד. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 08.06.14, הודיע ב"כ הממונה על הגמלאות במשרד האוצר, כי החליט להיעתר לבקשת התובעת, לקבוע את דרגתה בהתאם לדרישתה, ולהעמידה על דרגה 7; וכן הצהיר כי החישוב בעניין זה יעשה רטרואקטיבית מיום הפרישה. בכך, התייתר הדיון בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות. באותו מעמד, הבהירה התובעת כי היא עומדת על יתר רכיבי התביעה, ובפרט כי היא עותרת לשוב לעבודתה עד לגיל פרישה. הצדדים הסכימו להידבר ביניהם על מנת לסיים את הסכסוך בהסכמה, ולעדכן את בית הדין בהתאם. בית הדין הורה, כי היה והצדדים לא יגיעו להסכמות שייתרו את הדיון, יהא על התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, חלף הערעור. מקץ למעלה מחודש וחצי לאחר הדיון המוקדם האמור, מסרה התובעת הודעת עדכון, בדבר המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים ( מנקודת ראותה בלבד). באותה הודעה נכתב, כי הנתבעת הסכימה להחזירה לעבודה ולבטל את פרישתה מרצון. אולם, לפי אותה הודעה, הנתבעת עמדה על כך, שהתובעת תחזיר את מלוא הסכומים שקיבלה כפנסיה במהלך השנה החולפת, והצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר התשלום שתקבל התובעת בעד שנה זו. בהתאם לטענות התובעת באותה הודעה, עמדה זו של הנתבעת היוותה מכשול בפניה להסכים לפשרה, בשים לב למצבה הכלכלי ולכך שהתייצבה לעבודה ( לטענתה) משך כל שנת הלימודים שלאחר אישור פרישתה. התובעת הבהירה, כי בנסיבות אלו, וככל שהנתבעת לא תביע הסכמתה לשלם לתובעת שכר עבודה עבור שנת הלימודים החולפת, ולו באופן אשר יבטא נכונה את מעורבותה ב"גרם הנזק", לא יהיה מנוס מהמשך ניהול התיק, באופן אשר ישאיר על כנו את הרכיב הכספי בלבד, ובמקרה כזה התובעת תבקש לתקן את תביעתה ולכמתה. בסופו של יום, המשא ומתן בין הצדדים לא צלח. בהתאם, התיר בית הדין לתובעת להגיש כתב תביעה חלף הערעור. ביום 01.10.14 הגישה התובעת כתב תביעה. נפרט להלן את תמצית טענותיה העיקריות של התובעת בכתב התביעה – התובעת טענה, כי בכל הנוגע לנושא הפרישה, הנתבעת נהגה כלפיה בחוסר תום לב, בהפליה, ו"בניגוד לכל דין", בכל אחד מאלו - הנתבעת הפרה את הבטחותיה לתובעת – לטענת התובעת, בטרם הגישה בקשה לפרישה, גורמים שונים במשרד החינוך, מסרו לה הבטחות חד משמעיות, שתקבל הטבות פרישה, אשר ניתנות למורים הפורשים במסגרת תוכנית עידוד פרישה. בגדרן של הטבות אלו ציינה התובעת: (א) "מענק מיוחד" (ב) "מענק פרישה" ו-(ג) "מענק ימי מחלה". לטענתה, בכך הנתבעת הטעתה אותה, וגרמה לה לפנות בבקשה לפרישה מרצון תחת הבטחה, כי תקבל את " מלוא תנאי הפרישה מרצון". הנתבעת התעלמה מכך שהתובעת הציבה תנאים לפרישתה – התובעת טענה, כי התנתה את בקשתה לפרישה, בכך שעם פרישתה תקבל את " ההטבות והתמריצים הניתנים לעובדים הבוחרים לפרוש בפרישה מוקדמת", וכן בכך שדרגתה תעודכן לדרגה 7. התובעת טענה, כי יש לראות את בקשתה לפרישה בתנאים, כ"חוזה הפסקת עבודה", או לחלופין כ"הצעה לחוזה הפסקת עבודה". מכאן, לשיטתה, ככל שהנתבעת לא הסכימה לתנאים, היה עליה לדחות את הבקשה, או לכל הפחות, להודיע לתובעת כי הפרישה תהיה אפשרית, אך לא בתנאים אותם דרשה. אלא שבפועל, הנתבעת התעלמה מדרישתה זו, ואף לא יידעה אותה על כך שדרישתה לא תתמלא. הנתבעת הפלתה את התובעת, ביחס לעובדים אחרים במצבה של התובעת. התובעת טענה, כי אילו הייתה הנתבעת אומרת לה שלא תקבל את מלוא " הטבות הפרישה מרצון", כי אז היא לא הייתה פורשת, אלא ממשיכה לעבוד ולהשתכר את מלוא שכרה עד לגיל פרישה. על יסוד טענות אלו, עתרה התובעת לסעדים הבאים: הפסדי שכר בעד 48 חודשים, בסך של 137,928 ₪ נטו ( קרן). בהקשר זה נראה כי הסעד מבוסס על טענה, לפיה היה על הנתבעת לבטל את אישור הפרישה ולאפשר לתובעת להמשיך לעבוד עד גילה פרישה. מכאן, על טענה לפיה נגרם לתובעת נזק בגובה 25% מן השכר האחרון ששולם לה כפול 48 חודשים – קרי: סך ההפרשים בין מלוא שכרה האחרון, לבין קצבת הפרישה שמשולמת לה (75% מן השכר האחרון), בתקופה שממועד פרישתה בפועל ועד להגיעה לגיל פרישה חובה. לחלופין, עתרה התובעת לסעדים הבאים: אכיפת ההתחייבות הנטענת לשלם לתובעת " הטבות פרישה", ובהתאם לחייב את הנתבעת לשלם לה: ( א) מענק מיוחד – בסך של 40,000 ₪; (ב) 5 חודשי הסתגלות - בסך של 57,470 ₪ " לפחות"; ובסך הכל, 97,470 ₪ ( קרן). בנוסף, הפרשי שכר בעד שנת הלימודים תשע"ד, בסך של 34,482 ₪ ( קרן). לטענת התובעת , לאור מעשי/מחדלי הנתבעת היא התייצבה לעבודה משך כל שנת הלימודים תשע"ד, אך לא שובצה ללמד. לפיכך, לשיטתה, היא זכאית להפרשי שכר בגובה 25% משכרה האחרון. בסיכומיה שינתה התובעת את טענותיה, תוך שציינה כי הפנסיה אותה היא מקבלת, מהווה רק 70% מן השכר הקובע, כך שהנזק שנגרם לה, הוא בגובה 30% משכרה הקובע לחודש. בהתאם הגדילה התובעת – ללא רשות - את אחד הסעדים. מכל מקום, בשלב זה אין צורך להרחיב בנקודה זו. להלן טענותיה העיקריות של הנתבעת בקליפת אגוז - הנתבעת טענה, כי בכל הנוגע לפרישת התובעת, היא פעלה כדין: במסגרת סמכותה, משיקולים ענייניים, ללא הפליה, בתום לב - וכי עם פרישתה הוענקו לתובעת מלוא זכויותיה כדין. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת מתחילתן ועד סופן, וכדי שלא להאריך מעבר לדרוש, בשלב זה יובאו טענותיה בקצירות האומר, ואילו טענותיה המפורטות יובאו בפרקים הרלבנטיים. הנתבעת טענה, כי כבר בחודש פברואר 2013, עוד בטרם מילאה התובעת את טפסי הבקשה לפרישה מוקדמת, הובהר לה, ברחל בתך הקטנה, כי אינה זכאית להטבות פרישה כלשהן. אשר לטענת התובעת בדבר הבטחות שנמסרו לה - נטען כי לא התקיימו התנאים הדרושים לחיוב הרשות. בין היתר, נטען כי לא ניתנה לתובעת הבטחה כלשהי, מצד גורם כלשהו בנתבעת, לפיה היא תקבל הטבות פרישה כלשהן . אשר לטענת התובעת בדבר התניית בקשתה לפרישה – הנתבעת טענה כי התובעת דרשה " תמריצים והסתגלות", אך לא התנתה את בקשתה בקיום דרישה זו. הנתבעת, טענה, כאמור, כי פעלה ללא כל הפליה. הנתבעת טענה, כי גם בקשת התובעת לביטול הפרישה, הייתה אך ורק בשל אי עדכון הדרגה – עניין שבסופו של יום הוסדר לשביעות רצונה. בכל הנוגע להתייצבות התובעת בבית הספר – הנתבעת טענה, כי אין כל מעקב על התייצבות כאמור. ככל שהתובעת התייצבה בבית הספר מדי יום, מבלי שהמעסיקה דרשה ממנה לעשות כן, ומבלי ששובצה לעבודה – הרי שמדובר בהתנהגות שאיננה סבירה, ואין בה כדי להצדיק לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו. הנתבעת הכחישה את הנזק הנטען על ידי התובעת, ואת אופן חישובו. על רקע האמור לעיל, טענה הנתבעת, כי התובעת לא הראתה מקור חוקי/הסכמי לסעדים להם עתרה, ומשכך עתרה שתידחה התביעה. הפלוגתאות העיקריות אשר עומדות להכרעתנו - האם ניתנה לתובעת הבטחה מנהלית, לפיה התחייבה הנתבעת להעניק לה הטבות פרישה כלשהן ? ככל שהתשובה חיובית, האם יש להורות על אכיפתה? האם נפל פגם בהתייחסות (או בהעדר התייחסות) הנתבעת להערות התובעת בטופס התביעה לגמלה? בגדר האמור לעיל, האם התובעת התנתה את בקשתה לפרישה בתנאים? ככל שאכן נפל פגם, האם מכוחו זכאית התובעת לסעדים שנתבעו? האם התובעת הוכיחה כי הופלתה? ככל שהתשובה חיובית, האם מכוח אותו פגם, זכאית התובע לסעדים שתבעה? מסכת הראיות – מצד התובעת הוגש תצהיר מטעמה. כמו-כן, העיד בפנינו מטעמה, בחקירה ראשית, מר יעקב סבן, נציג הסתדרות העובדים החדשה ( להלן: "מר סבן") מטעם הנתבעת הגישו תצהירים כל אלו: גב' ניירוז מוקטרן – מי שמשמשת, מאז שנת 2005, ובפרט בזמנים הרלבנטיים לתביעה, מנהלת בית הספר היסודי שבלי, בו לימדה התובעת ( להלן: "גב' מוקטרן", או "המנהלת"). מר אמין מוקטרן – מי שמשמש, מאז שנת 1987, כמפקח במחוז הצפון במשרד החינוך, ומי שבמועד הגשת הבקשה לפרישה שהגישה התובעת ( בחודש פברואר 2013 ), פיקח, באופן זמני, על בית הספר בו לימדה התובעת, עד לבחירת המפקח מר טארק ג'ואמיס ( להלן: "מר מוקטרן", או "המפקח מוקטרן"). גב' דליה שוורץ – מי שמשמשת מאז שנת 1990, ובפרט בזמנים הרלבנטיים לתביעה, כסגנית גף כ"א בהוראה, במחוז צפון של משרד החינוך ( להלן: "גב' שוורץ"). מר מוסא חילף – מי שמשמש, מאז שנת 2009, ובזמנים הרלבנטיים לתביעה, כמפקח המחוז על המגזר הבדואי ( להלן: "המפקח חילף"). מר טארק ג'ואמיס – מי שמשמש, מאז שנת 2014, כמפקח כולל במחוז הצפון אצל הנתבעת, ואשר בית הספר בו לימדה התובעת היה תחת פיקוחו במהלך שנת הלימודים תשע"ד ( להלן: " מר ג'ואמיס"). העדים כולם נחקרו בפנינו. נאמר כבר כעת, כי על פי רוב התקשינו לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד עדות התובעת. מצאנו כי בנקודות העובדתיות בעלות הנפקות והמהותיות לביסוס תביעתה, דברי התובעת לא עלו בקנה אחד עם האסמכתאות מזמן אמת ועם יתר העדויות; לכל הפחות ניתן לומר כי הדברים לא נתמכו ביתר הראיות שבתיק. בהקשרים מסוימים אף התרשמנו, כי הטענות היו מגמתיות. על רקע זה, ובשים לב לכך שנטל השכנוע והנטל המשני של הבאת הראיות מוטלים על התובעת, למצער יש לומר כי האדנים העובדתיים עליהם מושתת התביעה – לא הוכחו, כפי שנסביר ביתר פירוט להלן. עוד נאמר, כי במהלך חקירתה הנגדית של המנהלת, ביקשה ב"כ התובעת להשמיע הקלטת שיחת טלפון שהתנהלה, לכאורה, בין התובעת לבין המנהלת, ביום 08.02. 15. הסתבר, כי השיחה תומללה ותורגמה , אולם התובעת לא מצאה לנכון לעתור להגיש את הראיות, בטרם ישיבת ההוכחות. ב"כ הנתבעת, הביעה הסתייגות מהתנהלות זו, אולם הסכימה שההקלטה תושמע למנהלת, בכפוף להסתייגויותיה, וציינה כי לאחר שמיעת עמדת העדה, תחליט הנתבעת על עמדתה ביחס לתוכן השיחה. לאחר שההקלטה הושמעה למנהלת, העדה אישרה שהייתה צד לאותה שיחה, שיקפה לפרוטוקול את דבריה שנאמרו בה , ונחקרה על אודותיהם. לאחר דברים אלו, ויתרה התובעת על הגשת הקלטת והתמליל. משאמרנו את הדברים הללו, נפנה כעת לבירור הפלוגתאות שהגדרנו, לא לפני שנקבע את התשתית העובדתית הדרושה לעיון המשפטי בטענות הצדדים. התשתית העובדתית בקשת התובעת לפרישה – על פי האסמכתאות שהונחו לפנינו, ראשית תהליך פרישת התובעת היה בפנייתה לגב' שוורץ, ביום 05.02.13, בהיותה בת 62 שנים לערך . בפנייתה הביעה התובעת רצונה לפרוש. כך, בעיקר הדברים, ציינה באותה פנייה: "אני החתומה מטה רג'א נאבסו מורה בב"ס יסודי שבלי ת"ז...ותק:44 שנה גיל החודש ימלאו לי 62 שנים. אני רוצה לצאת לפרישה מסיבות: שחיקה ובעיות אחרות. אני מבקשת לדעת מה מגיע לי: מענק- הסתגלות- ימי מחלות ואחרים. העתק: מפקח בה"ס אמין מוקטרן מנהלת בה"ס נירוז מוקטרן.". במכתב נושא תאריך 12.02.13, השיבה גב' שוורץ לתובעת, כי על מנת שהנתבעת תוכל להוסיף ולטפל בבקשתה, עליה למלא טופס תביעה לגמלה, וכן למלא ולהגיש מסמכים נוספים. טרם חתימת המכתב, כתבה גב' שוורץ כך: "כמו כן, ברצוני לציין כי אינך זכאית להטבות פרישה כלשהן.". התובעת לא מצאה לנכון לצרף מי מבין אסמכתאות מהותיות אלו לכתב התביעה, הגם שצירפה אליו מסמכים אחרים. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה את תשובת גב' שוורץ מיום 12.02.13. לתצהירה התובעת לא מצאה לנכון לצרף את פנייתה לגב' שוורץ מיום 05.02.13, וזו צורפה לתצהיר גב' שוורץ. מן התכתובת הנ"ל, על רקע מכלול חומר הראיות, ניתן ללמוד, כי התובעת היא זו שיזמה את תהליך הפרישה, אשר היה מרצונה. זאת, בניגוד לתמונה שהתובעת ציירה בתצהירה, לפיה מנהלת בית הספר, גב' מוקטרן " שידלה" אותה לפרוש. בנוסף, ניתן ללמוד בבירור, כי הובהר לתובעת, כבר בראשיתו של ההליך, כי היא אינה זכאית להטבות פרישה כלשהן. בדיון המוקדם מיום 18.01.15, התובעת התבקשה להתייחס למכתב גב' שוורץ מיום 12.02.13. תגובתה היתה כי היא זוכרת התכתבויות עם גב' שוורץ, אולם היא לא זוכרת ספציפית את המכתב הזה, והיא לא זוכרת שגב' שוורץ אמרה או כתבה לה, באיזשהו שלב, כי היא " לא זכאית". התובעת חזרה והתייחסה לאותו מכתב בתצהירה. אלא ששם הוצגה גרסה שונה, כהאי לישנא: "בחודש 2/ 3013 (צ"ל 2/2013 – ו.ש.) או בסמוך לו קיבלתי את הטפסים לפרישה מרצון, בצירוף מכתבה של דליה שוורץ, נספח א' לכתב ההגנה. אציין כי מכתב זה, אשר אליו צורפו הטפסים, היה בעיני רק מכתב נלווה לטפסים, ולא ייחסתי לו חשיבות רבה, לא זכור לי שבכלל שמתי לב לאמור בסיפא שלו.". בסיכומיה, מלינה התובעת, בין היתר על כך שגב' שוורץ לא פירטה את הקביעה שלפיה התובעת אינה זכאית להטבות פרישה, ולא הדגישה עובדה זו באופן שלא יושמט מעיני התובעת. טענות אלו התקשינו לקבל, בפרט בשים לב לכך שהן נשמעות לאחר שהתובעת " נאלצה" להתייחס לאותו מכתב, שהיא עצמה לא מצאה לנכון לצרף לכתב התביעה, ולאור טענותיה בדיון המוקדם. בנוסף, לא זו בלבד שהודעת גב' שוורץ בדבר אי זכאות התובעת נכתבו בבירור, אלא שהם נכתבו בתשובה לשאלת התובעת עצמה בפנייתה מיום 05.02.13. על כן, אנו קובעים כי התובעת ידעה גם ידעה , כבר בתחילת הליך הפרישה , כי עמדת גב' שוורץ היא כי התובעת אינה זכאית להטבות פרישה כלשהן. התביעה לגמלה – ביום 25.06.13, או בסמוך לכך, חתמה התובעת על טופס תביעה לגמלה, לפי חוק שירות המדינה ( גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל – 1970 ( להלן: "התביעה לגמלה"). בסמוך למועד זה, נשלחה הבקשה לנתבעת. בבקשתה, ציינה התובעת כי סיבת הפרישה היא: "גיל ובעיות אחרות". מכתב התביעה ומתצהיר התובעת עולה, כי לגרסתה, היא מילאה ושלחה טפסי תביעה לגמלה, כבר בחודש מארס 2013, אולם הם אבדו במשרדי הנתבעת, כך שבחודש יוני 2013 היא מילאה ושלחה את הטפסים בפעם השנייה. ל טענות אלו בדבר טופס תביעה שמולא ו נשלח בחודש מארס 2013, לא מצאנו תימוכין מספקים, כגון: העתק מן הטופס ו/או ראיה בדבר משלוח לנתבעת. ביום 11.07.13 נחתמה התביעה לגמלה על ידי גב' דליה שוורץ, וביום 16.07.13 , לכאורה נחתם הטופס בידי גב' רונה תהילים, סגנית החשבת במחוז. בעמוד 4 לטופס התביעה לגמלה - הוא עמוד ההערות - כתבה התובעת כך: "אני החתומה מטה רג'א נאבסו סיימתי השתלמות בת שנתיים באוניברסיטה הפתוחה ( מורה יוזם ומטמיע 2012) והגשת העבודה הסופית עד תאריך 10.7.13 וזאת מזכה אותי בהעלאת הדרגה. לכן ברור לי שאני עולה לדרגה 7 עם יציאתי לפנסיה. ואני גם כן דורשת את התמריצים ואת ההסתגלות, כי אני יודעת שיש מורות שיצאו לפנסיה אחרי גיל 60 וכן הן קבלו את התמריצים ואת ההסגלות". ( כך במקור – ו.ש.). אישור פרישת התובעת – ביום 11.07.13, או בסמוך לכך, הודיעה גב' שוורץ למפקח מוקטרן, כי התובעת פורשת לגמלאות בתאריך 26.08.13. העתק מן המסמך נמסר לתובעת. פניית התובעת לנתבעת לאחר אישור פרישתה – סמוך לאחר שנשלחה אליה ההודעה על פרישתה לגמלאות ( נספח ב' לכתב התביעה), פנתה התובעת לגורם/גורמים במחוז, ובפרט לגב' שוורץ – בעל פה. קיימת מחלוקת באשר לתוכן פניות התובעת. גרסת התובעת הייתה זו: "[...] דרשתי לוודא שוב שאקבל הן את הדרגה והן את תנאי העידוד. שבתי והבהרתי בפניה שפרישתי הינה רק תחת קבלת שני רכיבים אלו. להפתעתי, בשלב זה דליה אמרה לי שאינה בטוחה לגבי הדרגה...אציין כי במעמד זה לכולם היה ברור שאני עומדת הן על קבלת הדרגה והן על קבלת תנאי עידוד הפרישה, ואיש לא טרח לומר לי שגם בעניין תנאי עידוד הפרישה אין וודאות. כלומר, בנושא תנאי העידוד לכאורה היתה וודאות שאקבלם, אך לגבי הדרגה, לפתע התברר לי שאין כזו וודאות." מנגד, לפי עדות גב' שוורץ, בכל הפעמים שהתובעת הייתה במשרדה, היא ביקשה לברר רק את נושא ההעלאה בדרגה, וזאת משום שהיא הבהירה לתובעת, כבר בתחילת ההליך, כי היא לא תהיה זכאית למענק ולחודשי הסתגלות. אף מבלי להעריך את חלק עדותה זה של גב' שוורץ, נאמר כי איננו מקבלים עיקרי גרסת התובעת, בנקודה זו. ראשית, טענת התובעת לפיה הבהירה לגב' שוורץ, שהיא עומדת על קבלת " שני הרכיבים", כתנאי לפרישתה, אינה מתיישבת עם מכתבה מיום 13.08.13 (נספח ד' לתצהירה ). לפי גרסת התובעת, נספח ד' לתצהירה הוצא לאחר שהבהירה לגב' שוורץ באופן נחרץ, את הדברים האמורים לעיל. על רקע זה, אילו היה ממש ב"תזת ההתניה הכפולה", כי אז מצופה היה למצוא ביטוי ברור לאותה ת זה, באותו נספח ד'. דברים אלה יפים ביתר תוקף, בשים לב לכך שאותו מכתב הוצא לאחר שלטענת התובעת טענותיה לא זכו למענה מגב' שוורץ. אולם, כאמור, ב נספח ד', לא נמצא זכר לתזת ההתניה הכפולה, קל וחומר שלא נמצא בו ביטוי ברור לה . נראה, כי התובעת הייתה מודעת לקושי זה, ונראה שאותו קושי הוליד את טענתה לפיה: "...רק הנושא של הדרגה עמד על הפרק כשלכאורה הייתה וודאות ביחס לקבלת תנאי העידוד." דא עקא, שטענה זו אינה מתיישבת עם האמור בכתב התביעה, שם ציינה התובעת, כך: "לפיכך, פנתה התובעת לגורמים הרלוונטיים ע"מ שיבצעו את עדכון הדרגה ולשם קידום ההליכים הדרושים לקבלת ההטבות, אלא שלתדהמתה התברר לה שאותם גורמים כלל אינם יודעים לומר לה, באותה וודאות בה הובטחו לה הזכויות קודם לכן, שאכן תקבל את ההטבות ו/או את הדרגה." ובהמשך שם: [...] "באשר לזכויות ולהטבות אשר הובטחו לה, הרי שבשלב זה עדיין לא קיבלה התובעת תשובה סופית האם תקבל הטבות אלו ואם לאו". ובהמשך: "מיד כאשר נמסר לתובעת כי דרגתה לא תעודכן, ומשלא קיבלה תשובה ברורה וחד-משמעית בעניין ההטבות, מיהרה וחזרה על סירובה לפרוש לגמלאות שלא בכפוף לקבלת ההטבות והדרגה המעודכנת." הנה כי כן, אנו קובעים, כי לאחר אישור פרישתה, התובעת פנתה לגב' שוורץ, שמא גם לגורמים אחרים, ומחתה על אי קבלת הדרגה – ועל זאת בלבד. מכתב הביטול ששלחה התובעת לנתבעת - בכתב התביעה, טענה התובעת, כאמור, כי מיד כשנמסר לה כי דרגתה לא תעודכן, ומשלא קיבלה תשובה ברורה וחד משמעית בעניין ההטבות, היא מיהרה ו"חזרה" על סירובה לפרוש לגמלאות שלא בכפוף לקבלת ההטבות והדרגה המעודכנת. ואז ביום 13.08.13 שלחה מכתב ובו הביעה רצונה לחזור בה מבקשתה לפרוש. ( נספח ד' לתצהירה). בתצהירה, טענה התובעת, כי במסגרת נספח ד' לתצהירה היא מסרה הודעה "...על כך שבנסיבות אלו ומאחר שההבטחות שניתנו לי לא יקויימו, איני מוכנה לפרוש.". טענות אלו מעוררות קשיים גם הן. בנספח ד' לתצהירה - מכתב נושא תאריך 13.08.13 – אותו שלחה התובעת למר אמיר מוקטרן, היא כתבה כך: "אני רג'א נאבסו מס' ת"ז...מורה בבי"ס יסודי, שבלי הגשתי השנה בקשה לפרישה, וציינתי בטפסים שמילאתי שאני דורשת לקבל העלאת דרגה שמגיע לי וגם את התמריצים ואת ההסתגלות. מפנה שלא התייחסתם לבקשות שלי באתי אל דליה שוורץ ביום שני 12/08/13 ושאלתי אותה מה עם העלאת הדרגה והיא שלחה אותי אל מיכל בן צור וגם היא לא יכלה לתת לי תשובה ושלחה אותי למחלקת השתלמויות וגם שם לא יכלו לתת לי תשובה והחזירו אותי אל דליה. דליה התקשרה למי שהוא והיא הבטיח לתת לי תשובה ביום חמישי. התקשרתי אל עופרה ( הסתדרות המורים) והיא אמרה לי שלא יתנו לי לפי העלאת הדרגה אם אני לא אעבוד חודש אחד עם הדרגה. לכן אני לא יוצאת השנה לפרישה." (להלן: "מכתב הביטול") ראשית, באותה פנייה אין זכר לטענת התובעת בדבר הבטחות כלשהן שניתנו לה ( למעט הבטחה לתשובה מ"מי שהוא"). נתון זה מחליש את טענת התובעת בדבר הבטחות שניתנו לה, אולם הוא גם מחליש את גרסתה בכללות. שנית, ממכתב הביטול עולה, כי מנקודת מבטה של התובעת בזמן אמת, במסגרת תביעתה לגמלה, היא דרשה/ביקשה דרגה, תמריצים והסתגלות. זאת, בניגוד לטענותיה בהליכים דנא, לפיהן היא התנתה את בקשתה לפרישה בתנאים. שלישית, אפילו באותה נקודת זמן בו נכתב מכתב הביטול , פניית התובעת כוללת רק: ( א) תרעומת על כך שהנתבעת לא התייחסה לדרישותיה בתביעה לגמלה ( ב) מחאה (משתמעת) על אי מתן הדרגה. היינו , אפילו באותה נקודת זמן, לא ניתן למצוא, כי היו בפי התובעת טענות קונקרטיות בעניין הטבות פרישה. למעלה מן הצריך, חיזוק לכך ניתן למצוא בסיכומי התובעת (עמ' 13) שם נכתב: "אין מחלוקת שמרגע שהובהר לתובעת שלא תקבל ולו אחת משתי הדרישות שהציבה, היא הודיעה על חזרתה מהבקשה לפרוש מרצון.". נוסיף, כי מכתב הביטול מחזק את מסקנתנו לעיל, לפיה לאחר שאושרה פרישתה של התובעת, היא פעלה מול גב' שוורץ רק בנושא הדרגה. בסמוך למועד בו שלחה התובעת את מכתב הביטול - 13.08.13 - קיבלה התובעת, מאת החשב הכללי במשרד האוצר, הודעה על אישור גמלאות, נושאת תאריך 07.08.13. באישור נרשם כי התובעת תהא זכאית לגמלה החל מיום 27.08.13. תשובת הנתבעת למכתב הביטול - מכתב הביטול, נענה בתשובת גב' שוורץ לתובעת - נושאת תאריך 28.08.13, בגדרה הודיעה לתובעת, כך: "הריני להודיעך, כי הואיל והבעת הסכמתך לפרישה בתום שנה"ל הנוכחית ביה"ס נערך בהתאם לכך, שובך לעבודה יגרום לחריגה בתקן ביה"ס. לאור האמור לעיל, אין באפשרותנו לבטל את אישור פרישתך.". התובעת טענה, כי תשובתה זו של גב' שוורץ נמסרה לה בתאריך 05.09.13, או בסמוך אליו, ושעל גבי המעטפה מופיע תאריך 02.09.13. נניח לצורך הדיון, וללא דיון, כי כך היה. התובעת טענה, כי בשים לב לכך שמכתב הביטול לא זכה למענה (עד ליום 05.09.13) , היה ברור לה כי עם סיום החופש הגדול, היא תחזור לעבודתה כרגיל. היסק זה, לפיו אי מתן מענה (עד ליום 05.09.13), פירושו כי הנתבעת נעתרה לבקשת הביטול – אינו סביר כלל ועיקר. נוסיף, כי היה על התובעת לפעול לברר כי פנייתה התקבלה, מצויה בפני הגורם המתאים, וכן את סטטוס הטיפול בה - זאת לא טענה כי עשתה. בשלהי חודש אוגוסט 2013, במהלך ימי ההיערכות לשנת הלימודים 2013-2014, התובעת התייצבה בבית הספר. עם התייצבותה הודיעה לה גב' מוקטרן, כי היא לא מופיעה בתקן בית הספר, ושאינה משובצת לעבודה. במאמר מוסגר נציין, כי גב' מוקטרן העידה, כי כאשר שאלה את התובעת מדוע היא מתייצבת בבית הספר, השיבה לה התובעת, כי יש לה בעיה מול משרד החינוך בנוגע לדרגתה, מבלי שהזכירה " את שאר תנאי הפרישה". חלק עדותה זה, מחזק את המסקנה, לפיה לאחר אישור פרישתה, התובעת הלינה רק על נושא הדרגה. במכתב נושא תאריך 10.09.13, פנתה באת-כוח התובעת לגב' שוורץ. במסגרת הפנייה, גוללה באת כוחה את השתלשלות העניינים מנקודת ראות התובעת, ועתרה כי הנתבעת תשיב את התובעת לעבודה מלאה וסדירה, או לחלופין " לאפשר" את פרישת התובעת בתנאים " שהובטחו לה", "דהיינו עדכון הדרגה ומתן ההטבות לפורשים מרצון." מבלי למצות את הקשיים שעולים מפנייה זו, נציין כי נכתב בה, כך: "עד היום לא קיבלה מרשתי כל התייחסות לשאלת זכאותה להטבות הפרישה מרצון". זאת, בסתירה לטענת התובעת בתצהירה, לפיה סמוך לאחר אישור פרישתה הובהר לה כי "...רק הנושא של הדרגה עמד על הפרק כשלכאורה היתה וודאות ביחס לקבלת תנאי העידוד.". התובעת צירפה לתצהירה מסמך, שנחזה כפנייה בדואר אלקטרוני, של גב' עופרה גזית, יו"ר הסתדרות המורים סניף עפולה והעמקים, ל"ג'מאל" ו"דליה". לפי טענת התובעת בתצהירה הנמענים הם: מר ג'מאל כבישי, מנהל כוח אדם במחוז וסגניתו, גב' שוורץ. אשר לתוכנו – נכתב בו כי התובעת הביעה רצונה לפרוש בתנאי שתקבל דרגה. כן נכתב בו , כי התובעת " דרשה לקבל את התנאים של עידוד פרישה, 40,000 ₪ ו 5 חודשי הסתגלות". עוד נכתב בו, כי התובעת לא קיבלה דרגה, ולא קיבלה את התנאים של עידוד פרישה, ולכן ביקשה לבטל את פרישתה. נאמר כי איננו מוצאים לייחס ל תוכן ראיה זו משקל כלשהו. ראשית, התובעת לא מצאה לנכון לזמן לעדות את עורכת המסמך. שנית, האמירות לפיהן התובעת דרשה הטבות פרישה קונקרטיות, וכן שביקשה לבטל את פרישתה בשל אי היענות הנתבעת לדרישותיה לקבל הטבות פרישה – אינן מתיישבות עם יתר הראיות, בפרט הכתובים שיצאו תחת ידי התובעת (התביעה לגמלה ומכתב הביטול), ולא ברור מהו מקור אמירות אלה . במכתב נושא תאריך 10.10.13, הודיעה גב' שוורץ לבאת-כוח התובעת, כי אושרה לה העלאה בדרגה, בתנאי שהשלימה את שעות ההשתלמות הנדרשות. כך נכתב שם: "הריני להודיעך כי בהתאם לסעיף 15 בהסכם אופק- נוהל קידום דרגות לגבי עובדי הוראה הפורשים לגמלאות- במידה וגב' נאבסו השלימה את שעות ההשתלמות אותן הייתה חייבת במהלך שנה"ל תשע"ג (105 שעות), תהיה הגב' נאבסו זכאית לשינוי דרגתה בספטמבר 2013. אולם הואיל ואושרה לגב' נאבסו פרישה לגמלאות שינוי דרגתה יתבצע באופן רטרואקטיבי החל מאוגוסט 2013 והגב' נאבסו תהיה זכאית גם לשינוי במשכורתה הקובעת לפנסיה שלה." התייצבות התובעת בבית הספר במהלך שנת הלימודים תשע"ד – אין מחלוקת, כי עם פתיחת שנת הלימודים תשע"ד הוסיפה התובעת והגיעה לבית הספר. המנהלת, העידה בתצהירה כי פנתה למפקח, אשר ביקש ממנה להודיע לתובעת כי אסור לה לשהות בבית הספר, ושהיא אינה מבוטחת – וכך עשתה. עדותה זו נתמכה בעדות המפקח ג'ואמיס בתצהירו, והיא מקובלת עלינו. על רקע זה, הצהרת התובעת לפיה התייצבותה בבית הספר נעשתה בידיעת מר ג'ואמיס – אינה משקפת את התמונה במלואה . בתצהיר התובעת נכתב, כי היא המשיכה להגיע לבית הספר כל שנת הלימודים - כך ללא סייג. בתצהיר המנהלת, נכתב כך: "אכן, למיטב זכרוני מדי יום הגיעה התובעת לבית הספר למשך כשעה-שעתיים ( אם כי זכור לי שבתחילת השנה היתה מספר שעות מדי יום). התובעת לא נכנסה לכיתות, לא השתתפה בישיבות, אלא ישבה בחדר מורים, נהגה בשעות אלה לסרוג, לשוחח עם מורים לעיתים הגיעה עם הנכדים...". בחקירתה הנגדית של התובעת, הופיעו טענות שלא בא זכרן בתצהירה, ואשר עלו בקנה אחד עם הצהרות המנהלת. כך העידה התובעת: "ש. מה עשית כל יום בבית ספר, ישבת בחדר מורים. ת. בהתחלת השנה עד שעות הסיום הייתי נשארת, אחר כך מי שלמד עריכת דין מהמורים שלנו אמר לי מה אני יושבת כל היום, שאשב שעתיים ואחרי זה אם אף אחד לא בודק עלי אז שאלך.". האם ניתנה לתובעת הבטחה מנהלית? טענות הצדדים התובעת טענה, כי עוד בטרם קיבלה החלטה לפרוש, גורמים שונים במשרד החינוך הבטיחו באוזניה, באופן חד משמעי, כי יוענקו לה הטבות פרישה. ביתר פירוט, היא טענה כי בטרם קיבלה החלטה סופית על פרישה לגמלאות ובטרם שלחה את הטפסים הדרושים, היא ביררה את נושא ההטבות - כמו גם את נושא עלייתה בדרגה - עם מנהלת בית הספר, אשר הבהירה לה " בצורה הברורה והחד משמעית ביותר", שהיא אכן תהיה זכאית ל"הטבות ולדרגה". התובעת הוסיפה, כי התייעצה גם עם המפקח על בתי הספר הבדואים, מר חילף, אשר חזר על דברי המנהלת. עוד טענה התובעת, כי גם משיחות שניהלה עם " גורמים אחרים במערכת", נאמר לה כי אכן תהא זכאית לזכויות אלו, ככל שתפרוש לגמלאות במסגרת פרישה מרצון. התובעת טענה, כי אף אחד מן הגורמים אליהם פנתה ועמם התייעצה, לא אמר לה שאינו מוסמך להבטיח את אשר הבטיח לה. הנתבעת טענה, כי לא התקיימו התנאים הדרושים לחיוב הרשות, מכוח העילה שעניינה הבטחה מנהלית. ביתר פירוט, היא טענה כי: (1) מנהלת בית הספר והמפקח לא הבטיחו לתובעת הטבות כלשהן (2) גורמים אלו אינם מוסמכים להעניק, או לאשר, הענקת ההטבות האמורות (3) התובעת ידעה, או שהיה עליה לדעת, שמדובר בגורמים שאינם מוסמכים להעניק הטבות כספיות כלשהן (4) התובעת לא הוכיחה הסתמכות, לא שינתה מצבה לרעה, ולא נגרם לה כל נזק. המסגרת הנורמטיבית הבטחות מנהליות, בדומה לחוזים מנהליים, הן פרקטיקה לא נדירה בה רשויות מנהליות עושות שימוש. יסוד מוסד בתורת המשפט המנהלי הוא, כי בתנאים מסוימים, הבטחה שנותנת רשות מנהלית תהא מקור לחיוב הרשות. כלל זה – אשר נקבע על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה פ"ד ל(1) 673 - יונק את חיותו מעיקרון ההגינות החל על רשויות מנהליות, ומן הערך של אמון הציבור ברשויות. בהתקיים התנאים שעליהם נעמוד מיד, על הרשות לקיים הבטחתה, וחובתה זו מנותקת מן השאלה האם מקבל ההבטחה שינה את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. על הטוען לחיוב הרשות מכוח הבטחה מנהלית, מוטל הנטל לשכנע התקיימות מספר תנאים מצטברים. תנאים מקדמיים הם: (א) כי אכן ניתנה הבטחה ו-(ב) כי ההבטחה " מפורשת וברורה, ולא מוטלת בספק". אשר לתנאים המקדמיים – נדרש: כי ההבטחה תכלול התחייבות, להבדיל מהערכה, או הודעה על מצב דברים או על החלטה; כי ההתחייבות תהא מסוימת ומפורטת דיה; וכי ההתחייבות תהא נטולת סייגים ואינה תלויה בסיכומים נוספים. אמת המידה לשם בירור התקיימות התנאים המקדמיים היא אובייקטיבית. בנוסף על הטוען להבטחה מנהלית להוכיח, גם ( ג) כי ההבטחה ניתנה מתוך כוונה שיינתן לה תוקף משפטי. (ד) כי ההבטחה הובנה על ידי הצד השני כמחייבת. ו-(ה) וכי נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתתה ולמלא אחריה. לסיום, יוסף, כי אפילו הוכחה הבטחה מנהלית, אפשר שזו לא תיאכף, מקום בו מוכיחה הרשות, כי בשלב מימוש ההבטחה קיים צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. האם ניתנה לתובעת הבטחה ל"הטבות פרישה"? ככל שהתשובה חיובית, האם מדובר בהבטחה מפורשת, ברורה ו שאינה מוטלת בספק? תחילה, נזכיר כי כבר בחודש פברואר 2013, עוד בטרם הגישה התובעת תביעה לגמלה, הבהירה גב' שוורץ לתובעת, כי אין היא זכאית להטבות פרישה כלשהן. אלא, שבתצהירה התובעת טענה, כי המנהלת מסרה לה הבטחות עוד קודם לכן. אולם, אפילו היה ממש בטענה אחרונה זו – וכפי שיסתבר להלן מסקנתנו אחרת – קשה ל קבל את טענת התובעת לפיה היא הוטעתה. שהרי, גב' שוורץ הבהירה לתובעת בבירור את עמדת הנתבעת כבר בחודש פברואר 2013, ורק לאחר מכן מילאה התובעת את התביעה לגמלה. אשר לטענה בדבר הבטחות שניתנו לתובעת - לאחר שעיינו במכלול חומר הראיות, באנו לכלל מסקנה, כי במישור העובדתי, אין תימוכין לכך שגורם כלשהו בנתבעת הבטיח לתובעת הטבה כלשהי בזיקה לפרישתה. אשר לטענת התובעת בדבר הבטחה שניתנה לה על-ידי המנהלת - התובעת טענה בתצהירה, כי במהלך שנת הלימודים 2010 - 2011, הודיעה לה המנהלת, כי לדעתה היא ( התובעת) שחוקה, ושעל רקע זה היא החליטה שלא למנות אותה לתפקיד מחנכת כיתה, וכן " לשלול" ממנה תפקידה כמרכזת מחשוב, תפקיד אותו, כך לפי הטענה, מילאה התובעת משך תקופה ארוכה. לעמדת התובעת, מהלך זה, אשר היו לו השלכות כספיות, לא היה מוצדק. אולם, המנהלת לא מצאה לנכון לחזור בה מהחלטתה, וגם פנייה למפקח מוקטרן לא נשאה פרי, ורק בשנת הלימודים שלאחר מכן, הוחזר לה תפקיד החינוך. בהמשך לתיאור זה, העידה התובעת בתצהירה ( סעיף 5.7) כדלקמן: "במהלך שנת הלימודים הזו, ולאחר שנלקחה ממני משרת החינוך וריכוז המחשוב, פנתה אלי המנהלת מספר פעמים והציעה לי לפרוש מרצון, תוך שהיא מבטיחה שאקבל את תנאי עידוד הפרישה: 40,000 ₪ וכן 5 חודשי הסתגלות. המנהלת אמרה לי: 'את שחוקה, חבל שתמשיכי לעבוד כשאת יכולה להפסיק וליהנות מתנאים אלו'". לטענת התובעת, היא סירבה לפנייתה זו של המנהלת, מאחר שהייתה בתחילת תכנית ההכשרה אופק חדש, ולטענתה ידעה שפרישה באותו שלב תביא לכך שתאבד את זכותה לקבל דרגה. התובעת הוסיפה וטענה, כי בתחילת שנת הלימודים העוקבת (2011 – 2012), פנתה אליה המנהלת, ואמרה לה שעליה (על המנהלת) "לסגור כיתה" ולפטר מורים. לפי הטענה, באותו מעמד אמרה לה המנהלת, כי היא שחוקה, ביקשה והפצירה בה לפרוש, וכן חזרה והבטיחה לה " תנאי עידוד פרישה". כך בלשון התובעת ( סעיף 7 לתצהירה): "המנהלת שבה ואמרה לי שעדיין נותנים את תנאי עידוד הפרישה, הבטיחה לי שאוכל לקבל כפי שקיבלו מורים אחרים שעזבו בפרישה מרצון והבטיחה לי כי אם אפרוש מרצון, אקבל את התנאים האלו...". עוד טענה התובעת, כי המנהלת הציגה בפניה מכתב שהביאה עימה, ובו " הייתה" התחייבות התובעת לפרוש בשנת הלימודים הבאה, מאחר שהתובעת שחוקה. לטענת התובעת , היא הרגישה שהמנהלת אינה רוצה בה בבית הספר, ומאחר שמצאה את התנאים ( תנאי הפרישה) סבירים - כאלו שיוכלו לאפשר לה לפרוש " ועדיין לא להצטמצם ברמת החיים" – החליטה לחתום על גבי המסמך. בחקירתה הנגדית תיארה התובעת את נסיבות החתימה על גבי אותו מסמך: לטענתה, היא עמדה להיכנס לכיתה, המנהלת קראה לה לחתום על גבי הטופס, והיא חתמה ונכנסה לכיתה, מבלי שדיברה עם המנהלת. כאשר נשאלה האם יש בידיה עותק של אותו מסמך, השיבה התובעת בשלילה. כמו-כן, בחקירתה הנגדית, נשאלה התובעת, האם בידיה מסמך, אשר מפרט את התנאים, שהבטיחה לה המנהלת. התובעת השיבה בשלילה, וציינה כי הכל היה בעל פה. בתצהירה, הכחישה המנהלת את חלקן המכריע של טענות אלו. בפרט, היא הכחישה נמרצות כי מסרה לתובעת הבטחות כלשהן באשר לתנאי פרישתה. באשר להבטחות שצוינו בסעיפים 5.7 ו-7 לתצהיר התובעת ציינה המנהלת כי לא היו דברים מעולם. המנהלת הוסיפה, כי היא כלל אינה מודעת לתנאי הפרישה של מורים, ואף אינה מודעת האם מדובר בתנאים קבועים, או שמא משתנים מדי שנה, ואף מעולם לא עסקה בעניין זה. המנהלת גם הכחישה, כי פנתה לתובעת בנושא פיטורי מורים, והכחישה כי שוחחה עם התובעת על תנאי עידוד פרישה. היא ציינה, כי בניגוד לגרסת התובעת, יוזמת הפרישה הייתה של התובעת, והתובעת היא זו שפנתה אליה, כדי שתמליץ על פרישתה. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, על רקע מכלול חומר הראיות, העדפנו את גרסת הנתבעת. גרסת התובעת בדבר הבטחות שנמסרו לה על ידי המנהלת – חסרת בסיס ראייתי ממשי, והיא אף נחלשת על רקע הראיות שהונחו לפנינו. להלן ננמק: ראשית, עדות המנהלת הייתה עדיפה בעינינו על עדות התובעת, אשר כפי שביארנו לעיל, ונסביר להלן הייתה נגועה בקשיים. שנית, טענת התובעת בדבר הבטחות שניתנו לה על ידי מנהלת בית הספר, אינה מתיישבת עם נספח א' לתצהיר גב' שוורץ - פניית התובעת לגב' שוורץ בחודש פברואר 2013 . באותה פנייה, ראתה התובעת לנכון לשאול "מה מגיע לה", ולא ציינה מאומה באשר להבטחות שניתנו לה. שלישית, אילו היה ממש בטענת התובעת בדבר הבטחה, ומשלא נזכרו הדברים בנספח א' לתצהיר גב' שוורץ, אזי לפחות מצופה היה, כי דבר ההבטחה יוזכר בתביעה לגמלה. דברים אלה יפים ביתר תוקף בהתחשב בכך שלאחר שכבר ביום 12.02.13 הבהירה גב' שוורץ לתובעת, כי עמדת הנתבעת היא שהתובעת אינה זכאית להטבות פרישה כלשהן. למרות זאת, באותה תביעה לגמלה מציינת התובעת כי היא דורשת תמריצים והסתגלות, על יסוד טענה, שלפיה כך נהגה הנתבעת ביחס למורות אחרות, וכאמור לא על יסוד טענה בדבר הבטחה. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה, שמנהלת בית הספר מסרה לה הבטחה כלשהי. להשלמת התמונה, נציין, כי איננו מקבלים את התמונה העובדתית, שהציגה התובעת בתצהירה ובחקירתה הנגדית, לפיה המנהלת הפצירה בה לפרוש, והחתימה אותה על מסמך שהיא מתחייבת לפרוש. לכל הפחות, אנו דוחים טענות אלו, בהיעדר הוכחה מספקת. בהחלט ייתכן, כי בשנים שקדמו לפרישת התובעת, מנהלת בית הספר מתחה ביקורת על תפקוד התובעת, או גילתה חוסר שביעות רצון מתפקודה – כפי שמתרחש חדשות לבקרים ביחסים שבין עובד לממונה. בהחלט ייתכן גם, שנתון זה היווה אחד השיקולים שפעל בהחלטת המנהלת שלא למנות את התובעת כמחנכת כיתה בשנת הלימודים 2010 – 2011, ואולי אף לערוך שינוי במערך התפקידים הכלולים במשרתה. יתכן אף שמהלכים אלו, היו הגורם או אחד הגורמים שהניע את התובעת לפרוש מרצון. אולם, הגרסה לפיה: המנהלת לא רצתה בתובעת, הפצירה/דחקה בה לפרוש, ואגב כך מסרה לה הבטחות מהבטחות שונות – בהחלט לא הוכחה. זה המקום לומר שנוכח האמור לעיל, איננו מוצאים רלבנטיות בעדותו של מר סבן בנקודה זו. עם זאת, נעיר כי גרסתו, במסגרתה טען כי קיימת תופעה של מנהלי בתי ספר, אשר מפעילים מניפולציות כדי לגרום למורים שגילם עולה על 60 שנים לפרוש מרצונם – לא ברור על מה היא נסמכת, ובנסיבות המקרה נוצר חשש כי מדובר בגרסה מגמתית. עוד נעיר, כי חלקים מסוימים מעדותו של מר סבן לקו בדואליות שמעוררת קושי. כך, השתמע מעדותו, כי התובעת פנתה אליו בזמן אמת. כאשר הוא נחקר לגבי תוכן השיחה הוא טען, כי הוא משיב על אלפי שאלות בשבוע, ולכן: "להגיד שאני יודע לדייק מה שהיא אמרה לי ומה אני אמרתי לה אני לא יכול, אני יכול להגיד רק שמה ששואלים אותי בנושא המסוים על זה אני עונה.". דבריו אלו מקובלים עלינו, והם אף מהווים מסקנה מסתברת של שכל ישר . ברם, לצד זאת , העיד מר סבן, כי כאשר התובעת פנתה אליו, הוא אמר לה "שאם הבטיחו לה שהיא תקבל אז היא תקבל, למרות שהיא עברה את גיל 60" . ובהמשך שם ציין: "אני הבנתי ממנה שהיא רוצה לעבוד עד גיל 67 והמנהלת עושה הכל על מנת שהיא תפרוש.". מר סבן נחקר לגבי דואליות זו, ואף נשאל בהקשר זה על ידי בית הדין. אולם, בסופו של יום, לא מצאנו שהקושי יושב. ניתן אולי להבין מעדותו, כי במידה מסוימת זכרונו רוענן, ובמידה מסוימת הוא משער את התשובות שהשיב לתובעת, בהתאם לתשובות הכלליות שהוא מוסר בדרך כלל. אשר לטענות התובעת בדבר הבטחה שניתנה לה על ידי מר חילף – בתצהירה, העידה התובעת, כי ( לאחר שהטפסים ששלחה לא נמצאו) לבקשת גב' מוקטרן היא ניגשה למחוז למלא את טפסי הפרישה (שוב) . לפי גרסתה, היא " הגיעה" למפקח חילף, אשר מסר בידיה את הטפסים, וכן הבטחה. כך תיארה התובעת את ההבטחה, שלפי טענתה נתן לה המפקח חילף: "מאחר וכבר הגעתי אליו, ווידאתי גם אתו כי אני זכאית לתנאי עידוד הפרישה ולדרגה 7. גם הוא אמר לי: 'תקבלי את הכל ". לפי טענתה, היא לקחה את הטפסים לביתה, ומילאה אותם. התובעת הוסיפה והצהירה, כי לאחר שאושרה בקשתה לפרישה , ובמסגרת הבירורים שערכה במחוז, היא סרה למשרדו של המפקח חילף שוב. לטענתה, מר חילף ניהל עמה " שיחת מסדרון", במסגרתה חזר על הבטחתו, בכך שאמר לה: "את תקבלי את הכל". המפקח חילף אישר בתצהירו, כי התובעת הגיעה למשרדו במחוז, ואמרה שלא קיבלה את הטפסים לגמלה, והוא הפנה אותה לגב' שוורץ. המפקח העיד, כי לא זכור לו שהתובעת פנתה אליו בעניין תנאי הפרישה שלה, ושלל כל אפשרות שהבטיח לה דבר בענייני זכויות פרישה. העד הוסיף, כי בכל פעם שפונים אליו בענייני תנאי שכר, תנאי פרישה, מענקים, קידום בדרגות וכיוצא באלו – הוא מבקש שיפנו לגף כ"א במחוז, מאחר שהם המוסמכים לספק את המענה המקצועי המתאים, ומאחר שמדובר בעניינים שאינם בתחום אחריותו וידיעתו. לבסוף, הוא ציין, כי הוא מעולם לא היה מעורב בתנאי פרישה של מי מעובדי ההוראה בבתי הספר השונים, שהיו תחת פיקוחו או תחת פיקוחם של המפקחים עליהם הוא ממונה. טענותיו אלו לא נסתרו בחקירה נגדית, ועדותו הייתה מהימנה עלינו. הוא העיד בפנינו, כי אינו זוכר את השיחה הנוספת – " שיחת המסדרון" – אך לא שלל אפשרות שהתקיימה שיחה . העד חזר על גרסתו, כי אינו מבטיח למורים דבר בענייני פרישה, תוך שציין כי אם אמר משהו לתובעת בהקשר זה, הרי לכל היותר אמר לה שהיא תקבל מה שיקבע כ"א. טענות התובעת בדבר הבטחה/הבטחות שמסר לה המפקח חילף - נדחות על אתר. ראשית, מדובר בטענות סתמיות וכלליות. שנית, וכפי שציינו לעיל, נזכיר כי במסמכים שמילאה/כתבה התובעת ( התביעה לגמלה ומכתב הביטול), היא לא ציינה דבר - אף לא חצי דבר - לגבי הבטחה שמסר לה המפקח חילף. אשר על כן, במישור העובדתי, דוחים אנו את טענות התובעת בדבר תוכן שיחותיה עם המפקח חילף בפגישתם/פגישותיהם, וקובעים כי תוכן השיחה/שיחות - לא הוכח. מבלי לגרוע מכלליות האמור, דוחים אנו את טענתה לפיה הוא מסר לה הבטחה מכל סוג שהוא. בדומה לכך, דוחים אנו את הטענה – הכללית - לפיה התובעת קיבלה הבטחות מ "גורמים אחרים במערכת". מכל האמור לעיל יוצא, אפוא, כי התובעת לא הוכיחה כי נמסרה לה הבטחה כלשהי להטבות פרישה. נפקות קביעה זו היא, כי התובעת לא הוכיחה את התנאי המקדמי בדבר קיומה של הבטחה מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק. ממילא, גם לא הוכח, כי נאמרו דברים בכוונה שייתנן להם תוקף משפטי. די בכך כדי לדחות את התביעה לאכיפת הבטחה מנהלית. למעלה מן הצריך, נוסיף מבלי להאריך, כי טענות התובעת מעוררות קשיים גם בכל הקשור ל"תנאי הסמכות". בתצהירה ובחקירתה, התובעת הציגה תמונה, לפיה היא ראתה במנהלת בת סמכא לכל דבר ועניין. טענה זו נחזית מגמתית. ראשית, מלבד התובעת אף עד לא תמך בה – לרבות העד מר סבן מטעמה, בחלקים מסוימים מעדותו. שנית, עובדה היא, כי כבר בתחילת חודש פברואר 2013, כאשר התובעת ביקשה לדעת " מה מגיע לה", היא פנתה בכתב לגב' שוורץ. האם בקשת התובעת לפרישה הותנתה בתנאים? טענות הצדדים התובעת טענה, כי היא התנתה את בקשתה לפרישה, בכך שינתנו לה הטבות הפרישה במלואן. בניסוח אחר, היא טענה, כי הבהירה שהפרישה " תיעשה" אך ורק בתנאי שתקבל את ההטבות ואת הדרגה. בגדר האמור לעיל, הפנתה התובעת לכך שבטופס התביעה לגמלה, היא כתבה שהיא דורשת לקבל הטבות כאמור. התובעת ציינה, כי "מבחינתה" "רישום זה היווה הבטחה שהוצאתה לגמלאות במסגרת של פרישה מרצון תעשה אך ורק " תחת קבלת ההטבות במלואן". התובעת תיארה את הנסיבות שהובילו אותה – לפיה הטענ ה - להתנות את הבקשה לפרישה. היא הסבירה, כי לא הסכימה לצאת לגמלאות, ללא קבלת ההטבות לפורשים, מחמת סיבות כלכליות: קושי להתקיים מקצבה בשיעור של 75% משכרה , בשים לב לכך שהיא מפרנסת יחידה במשפחתה מאז שנת 1989. לפיכך, היא טענה כי המענק המיוחד היווה מבחינתה תנאי הכרחי לפרישה מרצון בגיל 62. על רקע הדברים הללו, טענה התובעת כי יש לראות את בקשתה לפרישה בתנאים, כ"חוזה הפסקת עבודה", או לחלופין כ"הצעה לחוזה הפסקת עבודה". מכאן, לשיטתה, ככל שהנתבעת לא הסכימה לתנאים, היה עליה לדחות את הבקשה, או לכל הפחות, להודיע לתובעת כי הפרישה תהא אפשרית, אך לא בתנאים אותם דרשה התובעת . אלא שלא כך היה: הנתבעת התעלמה מדרישתה, ואף לא יידעה אותה על כך שדרישתה לא תתמלא. אלו היו טענותיה העיקריות של הנתבעת: (1) בעת הגשת בקשת התובעת לפרישה, היא דרשה כי עם יציאתה לפנסיה, תוענק לה דרגה 7 וכן תמריצים והסתגלות – אולם היא לא התנתה את פרישתה בתנאים אלו (2) התובעת לא התנתה את פרישתה בקבלת הטבות פרישה מסוימות (3) לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מקנה לתובעת " זכות בת תביעה", או סעד כספי אחר. על יסוד טענותיה אלו, הנתבעת טענה כי בדין לא ראתה בבקשת התובעת כמותנית בתנאי כלשהו. היא הוסיפה, כי הסתמכה על בקשת התובעת לפרישה מוקדמת, ושינתה את מצבה לרעה. דיון והכרעה אין בידינו לקבל את טענת התובעת, לפיה התנתה את בקשתה בקבלת הטבות פרישה. ראשית, טענות התובעת אינן מתיישבות עם לשון הערותיה בטופס התביעה לגמלה. נחזור על הדברים שכתבה שם: "אני החתומה מטה רג'א נאבסו סיימתי השתלמות בת שנתיים באוניברסיטה הפתוחה ( מורה יוזם ומטמיע 2012) והגשת העבודה הסופית עד תאריך 10.7.13 וזאת מזכה אותי בהעלאת הדרגה. לכן ברור לי שאני עולה לדרגה 7 עם יציאתי לפנסיה. ואני גם כן דורשת את התמריצים ואת ההסתגלות, כי אני יודעת שיש מורות שיצאו לפנסיה אחרי גיל 60 וכן הן קבלו את התמריצים ואת ההסגלות". בסיכומיה, טענה התובעת, כי באותה תביעה כתבה "...שברור לה שתקבל את תנאי עידוד הפרישה חרף העובדה שעברה את גיל 60.". אלא, שעיננו הרואות שהיגד כזה אינו מצוי שם. טענת התובעת, לפיה מתן ההטבות הוצב כתנאי הכרחי לפרישה - אינה עולה בקנה אחד עם התמונה הכוללת, ועם יתר טענותיה, ונסביר: מחומר הראיות עולה, כי התובעת ידעה שעליה לבדוק את תנאי זכאותה, בטרם הגישה תביעה לגמלה – ועל כן היא פעלה בהתאם . כאמור, גב' שוורץ השיבה לה שהיא אינה זכאית להטבות פרישה כלשהן. בכל זאת, בחרה התובעת להגיש תביעה לגמלה, כאשר ברקע אותה תשובה שנמסרה לה. הואיל וכך, אילו כוונת התובעת הייתה להתנות את בקשתה בקבלת הטבות פרישה, כי אז מצופה היה כי הדברים יירשמו בבירור. לא כל שכן, בשים לב לכך שלטענתה, היו ברקע סיבות כלכליות משמעותיות, שהובילו אותה לסייג את רצונה לפרוש. הלכה למעשה, וכאמור, התובעת לא נקטה לשון התניה, ואף ראתה לנכון לציין את הדברים בפרק ההערות בלבד. אכן, התובעת ציינה, כי היא " דורשת" את " התמריצים" ואת ה"הסתגלות". אין שום זכר להתניית הבקשה לגמלה בקבלתם של אלה. בוודאי שלשון הערות התובעת, אינה מתיישבת עם טענתה, לפיה כוונתה הייתה כי פרישתה " תיעשה" "אך ורק" בתנאי שהיא תקבל את ההטבות והדרגה. הפער המשמעותי בין טענות התובעת בדיעבד, לבין לשון הערותיה מזמן אמת – מעורר קושי. לא זו אף זו - אילו אכן כוונת התובעת הייתה להתנות את רצונה לפרוש ( כל שכן לאור שיקוליה הכלכליים) כי אז מצופה היה כי דרישותיה היו קונקרטיות. אלא שבפועל, היא הסתפקה בדרישת " הסתגלות", ו"תמריצים", כך באופן כללי. בנוסף, אילו היה ממש בטענת התובעת , כי אז מצופה היה למצוא לכך תיעוד במכתב הביטול. אלא שהעיסוק הקונקרטי באותו מכתב הוא בדרגה בלבד. לבסוף, כפי שקבענו לעיל, בסמוך לאחר אישור פרישתה, התובעת פנתה לגב' שוורץ והלינה על אי קבלת הדרגה – ועל כך בלבד. אף נתון זה אינו מתיישב עם טענות התובעת. בסיכומיה, לצד הטענה שלפיה התובעת סייגה את רצונה לפרוש וקשרה לו תנאים, היא הסבירה מדוע עשתה שימוש במילים "אני דורשת". לטענתה, בין הפעם הראשונה והפעם השניה בה מילאה את הטפסים, התחזקה אצלה ההבנה שכדי לקבל את הדרגה והתנאים כל שעליה לעשות זה לדרוש אותם. לכן, עת מילאה התובעת את הטופס בפעם השנייה נקטה בלשון "אני דורשת". איננו מקבלים טענה זו, שלהתרשמותנו נולדה לצורך ההליך. זאת, ולו לאור קביעתנו שלפיה הובהר לתובעת, כבר בחודש פברואר 2013, כי עמדת הנתבעת היא שהתובעת אינה זכאית להטבות פרישה. על כך יש להוסיף, כי לפי טענת התובעת בסיכומיה, הרי שבטרם מילאה את טפסי התביעה, הבהיר לה מר סבן כי עקרונית תנאי העידוד לא ניתנים למי שעבר את גיל 60, הגם שיש מקרים לא מעטים בהם המערכת נוהגת אחרת. אשר לטענת התובעת בסיכומיה, שלפיה "מי ש'דורש', בהכרח 'מתנה'" – נאמר, כי מדובר בטענה חסרת יסוד שלא מצאנו בה ממש. להתרשמותנו, אותה דרישה שנזכרה, היוותה ניסיון מצד התובעת לקבל הטבות כלשהן, חרף תשובתה של גב' שוורץ. סביר להניח, כי התובעת הניחה כי אפשר שדרישה זו תתקבל ואפשר שלא. ראיה לכך, היא העובדה שסמוך לאחר אישור פרישתה, התובעת לא עמדה בבירור על דרישתה להטבות פרישה, אלא רק על דרישתה לדרגה. על כן, דוחים אנו את טענת התובעת בדבר התניית בקשתה לפרישה במתן הטבות פרישה. אל נכון, בקשת התובעת לגמלה, כללה דרישה כללית לקבל הטבות פרישה. נותרה לדיון טענת התובעת, לפיה בהינתן שהנתבעת לא נעתרה לאותה דרישה להטבות פרישה, היה עליה לפנות לתובעת בטרם אישרה את הבקשה, ולברר עמה האם היא עומדת על בקשתה, חרף דחיית אותן דרישות. כפי שנסביר להלן, אין לנו צורך להכריע בטענה זו. נניח לצורך הדיון, כי משלא עשתה כן הנתבעת ( לא פנתה לתובעת טרם אישור התביעה לגמלה) אזי נפל פגם בהתנהגותה כרשות , או שיש לראות בכך כהפרת חוזה העבודה. אפילו הסקנו מסקנה כזו, לא היה בכך להועיל לתובעת. זאת, משלא שוכנענו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין אותה הפרה/פגם (היפותטיים), לבין הנזקים הנטענים. איננו מקבלים את טענת התובעת, לפיה אילו כך פעלה הנתבעת, אזי הייתה התובעת חוזרת בה מבקשתה לפרישה וממשיכה לעבודה עד הגיעה לגיל פרישה. זאת, ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות כפי שפירטנו בהרחבה לעיל, לרבות לשון הערות התובעת בבקשתה לגמלה; וכן התנהגות התובעת, סמוך לאחר אישור תביעתה לגמלה – העובדה ש התובעת לא הלינה על נושא הטבות הפרישה, להבדיל מהדרגה, ודאי לא קשרה במפורש בין ביטול הפרישה לאותן הטבות פרישה. לכן, כאמור, פטורים אנו מלקבוע מסמרות בשאלת ההפרה, או הפגם. האם הנתבעת הפלתה את התובעת? טענות הצדדים התובעת טענה, כי הנתבעת הפלתה אותה ביחס לעובדים אחרים ב"מצבה" – להם, כך לפי הטענה, העניקה הטבות פרישה. ביתר פירוט היא טענה, כי "נמסר" לה על ידי " הסתדרות המורים" בצורה מפורשת, כי מורים רבים, "שמצבם היה כמצב התובעת", "קיבלו את תנאי הפרישה מרצון במלואם", ונהנו ממלוא המענקים, כולל המענק המיוחד, בשיעור של 40,000 ₪, 5 חודשי שכר להסתגלות, ולעתים יותר מ-5 חודשי הסתגלות. בדיון המוקדם, נשאלה התובעת, באשר לפרטי טענת ההפליה ולמהותה המדויקת. היא השיבה כי לאחר מעשה, כאשר היא "... פנתה להסתדרות, נמסר לה לגבי מישהי ספציפית, ששמה לא פורט, בשל פרטיותה של אותה מישהי, ונאמר לה שאותה מישהי אינה היחידה, ויש מקרים רבים כאלה...". הנתבעת הכחישה את טענות התובעת מכל וכל. היא הכחישה את הטענה לפיה מורים עם נתונים זהים לנתוני התובעת, קיבלו את " התמריצים וההטבות אשר הובטחו גם לה". היא הסבירה, כי מכסת הפרישה לכל שנת לימודים מתקבלת ממשרד האוצר, וקביעת עובדי ההוראה שיפרשו במסגרת זו, נקבעת על בסיס צרכי המחוז וסדרי העדיפויות באותה שנה, הכל על פי נסיבותיו של כל מקרה. דיון והכרעה טענות התובעת בדבר הפליה – דינן להידחות. טענת התובעת בדבר הפלייתה ביחס למורים במצבה, נטענה באופן כללי וסתמי, ובסופו של יום לא הוכחה, ולו לכאורה. מר סבן, מטעם התובעת העיד אומנם, כי קיימים מקרים, לא רבים, בהם מורים שגילם מעל 60, מקבלים הטבות פרישה. הוא ציין , כי הוא מכיר שני מקרים בהם ניתנו הטבות פרישה למורים מעל גיל 60 . דא עקא, שהוא גילה חוסר בקיאות לגבי נתוני המקרים שהזכיר וטענותיו היו עמומות, ולא הובאו ראיות ממשיות ל תמיכה בטענות. נוסף על כך, הוא העיד כי לא ניתן להגיד שמדובר במורים שנתוניהם זהים לאלו של התובעת. למעשה, ב סיכומיה, הכירה התובעת בחולשת טענותיה, וציינה כך: "העיד מר יעקב סבן כי גם מעבר לשני מסלולים אלו, ישנם מורים שדרשו את התנאים וקיבלו אותם. אמנם אין דרך להשוות בין התובעת ובין אותם מורים אשר מלוא נסיבותיהם אינן ידועות, אך מעדותו של מר סבן עולה כי גם מורים אלו נמצאו זכאים על פי ' החוק היבש', ויחד עם זאת, משעמדו על דרישתם לקבל את ההטבות, ולאחר שהמערכת עמדה על רצונה להוציאם לגמלאות, קיבלו את ההטבות. (על אף בקשות מצד התובעת לא ניתנו לה פרטי אותם מורים.)". די בכך כדי להצדיק קביעה לפיה טענת ההפליה, אשר ודאי דורשת הוכחה, לא הוכחה [ עיינו: בג"ץ 11075/04 גרבי ואח' נגד שרת החינוך התרבות והספורט (05.12.07), בסעיף 27 לפסק הדין]. להשלמת התמונה, נציין, כי מעדות גב' שוורץ, עלה כי באופן גורף אין מאושרות הטבות פרישה לעובדי הוראה שגילם עולה על 60 שנים, זאת על פי נוהל שקיים במחוז. היא הסבירה, כי בעוד שבכל שנה המחוז מקבל מכסת פרישה ל-200 – 250 מורים, כמות הבקשות לפרישה גדולה בהרבה, ובפרט כמות הבקשות לפרישה של עובדי הוראה בני פחות מ-60 שנים. עוד הסבירה, כי על רקע זה, הוחלט במחוז שמכסת הפרישה השנתית תיועד למורים שגילם נמוך מ-60, אשר אינם זכאים לפרוש מרצונם. היינו, המדיניות היא, כי מורים שגילם 60 שנים ומעלה, אשר זכאים לפרוש מרצון, לא יהיו זכאים להטבות פרישה ( להלן: "מדיניות המחוז"). לפי עדותה, בהתאם למדיניות זו, כאשר היא מקבלת בקשות פרישה מעובד הוראה שגילו עולה על 60 שנים, היא " ישר" מודיעה לו שהוא אינו זכאי להטבות פרישה – כפי שאירע בעניינה של התובעת. בכך לא תמה מלאכתנו. שכן, בסיכומיה, לראשונה, העלתה התובעת טענת הפליה נוספת ושונה. לפי הטענה, בהתאם לחוזר נציבות שירות המדינה, שצורף לתצהירו של המפקח מוקטרן (להלן: "החוזר"), קיים מסלול פרישה ייעודי למורים הסובלים משחיקה, שמכוחו מורים בגילאים 50 – 65, אשר מוגדרים כ"מורים שחוקים", "יכולים לפרוש ולקבל את ההטבות". על רקע זה, טענה התובעת כי מדיניות המחוז, שלא לאפשר הטבות פרישה ( עידוד פרישה) למורים שגילם 60 ומעלה – מהווה הפלייה מחמת גיל. מטענה זו לא תוכל התובעת להיוושע. ראשית, צודקת הנתבעת בטענתה, כי מדובר בהרחבת חזית. טענות אלו אין להן זכר בכתב התביעה, ואין מקום להעביר את זירת ההתדיינות לסיכומים. שנית, אפילו נניח – לצורך הדיון בלבד – כי מדיניות זו מפלה, לא יהא בכך לסייע לתובעת. שכן, היא לא שכנעה, כי אלמלא אותה מדיניות היא הייתה זוכה להטבות פרישה כלשהן. ונסביר: כפי שקבענו לעיל, התובעת ביקשה לפרוש מרצונה. באותו חוזר נש"מ אליו מפנה התובעת (1/2013), מובהר כי מורה "... הפורש מרצונו עפ"י החוק אינו זכאי לתנאי הפרישה.". אמנם, על פי החוזר, קיים מסלול פרישה למורים " אשר הוגדרו ע"י הפיקוח " מורים שחוקים". אולם, התובעת לא שכנעה שהחל לגביה תהליך כאמור, ושהיא עמדה בתנאיו אות ו מסלול, כך שמדיניות המחוז היא מנעה את זכאותה להטבת הפרישה שניתנת במסגרתו. אשר למסלול עידוד פרישת "מורים שחוקים" נכתבו בחוזר הדברים הבאים: "מיועד למורים אשר יופנו על ידי הפיקוח ומנהל המחוז, לאישור ועדת הפרישה, הינם בגיל 50 לפחות ועד גיל 65 ולאחר 20 שנות הוראה במשרד החינוך או בבעלויות ואשר עומדים בכללים לאישור פרישה אשר פורטו לעיל, וועדת הפרישה תאשר לכל מורה ומורה את פרישתו באופן פרטני.". למורים אשר פורשים במסגרת אותו מסלול, אשר גילם 60 – 65, ניתן מענק פרישה בסך של 40,000 ₪ בלבד. המפקח מוקטרן, הסביר כי קיים נוהל לעניין תהליך של עידוד פרישה של מי שמוגדר " מורה שחוק". תחילת התהליך , בדו"ח של מנהל בית הספר, שלפיו המורה אינו מתפקד, שחוק, אליו מצורף ( דו"ח) צפייה בשיעור אחד, או מספר שיעורים. לאחר מכן, המפקח צופה במורה, "יושב עם המורה", ומוציא דו"ח משלו. מכאן, עולה כי תחילתו של ההליך הוא בהחלטה של מנהלת בית הספר, לפיה המורה שחוק, במובן זה שיש לעודדו לפרוש, ולאחר מכן במסקנה זהה של הפיקוח. בענייננו, אין עדות ממשית לכך שהגורמים הרלבנטיים – המנהלת, או המפקח – ביקשו לעודד את התובעת לפרוש. ממילא, אין עדות לכך כי התובעת הוגדרה " מורה שחוקה", לצורך עידודה לפרוש. טענת התובעת, לפיה הנתבעת לא רצתה בהמשך עבודתה/רצתה אותה " בחוץ", חסרת בסיס ראייתי, כפי שציינו לעיל. התובעת ניסתה להיאחז באמירת המנהלת, בעדותה בפנינו, לפיה התובעת הייתה שחוקה. על יסוד אמירה זו, היא טענה כי נמנעה ממנה האפשרות לפרוש במסלול של מורים שחוקים. טענה זו אין בידנו לקבל. לדעתנו, יש להבחין בין אמירה כללית לפיה מורה הוא שחוק, לבין הגדרתו כ"מורה שחוק" לצורך עידודו לפרוש. כאמור, התובעת לא הוגדרה מורה שחוקה לצורך עידודה לפרוש, ואין בדל ראיה לכך שהתקיים לגביה תהליך כפי שתיאר המפקח, אף לא צל תהליך כזה. ודוק: גב' מוקטרן לא העידה, כי התובעת התקשתה לתפקד בכללות עקב אותה שחיקה, ובפרט שאותה שחיקה הצדיקה עידודה לפרוש. אדרבא, כאשר היא נשאלה במפורש " מה לא היה בסדר" אצל התובעת, היא השיבה, "התשובה היא מה היה יותר בסדר אצל אחרים.". גב' מוקטרן העידה, כי אחת הסיבות שבעטיין היא לא מינתה את התובעת כמחנכת כיתה, הייתה שהיא חשה שהתובעת שחוקה, הגם שלא אמרה על כך לתובעת דבר. היא הסבירה, כי החלטותיה בדבר התפקידים שעובד ההוראה ימלא, נסמכות על שיקולים שונים לרבות הפגנת שייכות לבית הספר, בקיאות המורה בתוכניות הלימודים, יוזמה ותרומה לבית הספר ועוד; וכי התובעת לא הייתה המורה היחידה שהפסיקה למלא תפקידים שמילאה קודם. מניתוח עדות המנהלת, עולה כי זו סברה שהתובעת שחוקה, אולם לא ראתה בכך עילה לעודדה לפרוש ( או לפעול לפטרה), ולצד זאת היא ראתה בכך שיקול – לצד שיקולים אחרים - שלא למנותה כמחנכת כיתה. במהלך חקירתה, נשאלה ה גב' מוקטרן חזור ושאול, האם ביקשה מן התובעת לפרוש, לאור אותה שחיקה – תשובתה הייתה שלילית, ולא מצאנו עילה להטיל ספק בתשובותיה. נסכם ונאמר, כי אין עדות ממשית לכך שהגב' מוקטרן סברה כי התובעת היא מורה שחוקה שיש לעודדה לפרוש. איננו סבורים, כי ניתן להבין מהתנהגות המנהלת כי זו הייתה מסקנתה, כפי שטענה התובעת. כך או כך, לא נקבע על ידי הפיקוח כי התובעת הינה מורה שחוקה לעניין עידוד פרישה. אף גב' שוורץ העידה, כי לגבי התובעת, היא לא קיבלה המלצה בהקשר זה - לא ממפקח ולא ממנהל בית הספר. נוסיף, למען הסר ספק, כי אין יסוד לטענה, לפיה התובעת לא נותבה למסלול פרישה של מורים שחוקים, כתוצאה ממדיניות המחוז. כאמור, הגורמים המוסמכים בנתבעת, לא ראו הצדקה לעודד את התובעת לפרוש. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת לא הוגדרה כ"מורה שחוקה", לצורך עידוד פרישתה. אילו הוגדרה כך, ועניינה לא היה מועבר לוועדת הפרישה בשל מדיוניות המחוז, או שמדיניות המחוז הייתה הגורם לאי הגדרת התובעת כ"מורה שחוקה" לצורך פרישה - או אז היה צורך לבחון את חוקיות המדיניות ( בהתעלם לרגע מהטענה בדבר הרחבת חזית). מאחר שלא זה המצב, הרי מתייתר הדיון בחוקיות מדיניות המחוז . סיכום נסכם ונאמר כי מסקנותינו היו כדלקמן - טענת התובעת בדבר הבטחה מנהלית ובדבר הפלייה – נדחות. לכן, יש לדחות את התביעה לסעדים כספיים, ככל שהן מבוססות על עילות אלו. טענת התובעת בדבר התניית הבקשה לפרישה, נדחתה גם היא. נקבע, כי בטופס התביעה לגמלה, התובעת דרשה לקבל הטבות פרישה (מבלי שפירטה דרישותיה כדבעי). התובעת לא שכנעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת/הפגם הנטען ( טענתה שלפיה היה על הנתבעת להודיע לה שאין היא נעתרת לדרישתה להטבות פרישה, בטרם אישור תביעתה לגמלה), לבין הנזקים הנטענים. לכן, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות כליל. למעלה מן הצריך, נוסיף כי גם טענות הנזק שהעלתה התובעת מעוררות קשיים. כך, למשל, התובעת טענה , כי הוצע לה לחזור לעבודתה בתום שנת הלימודים תשע"ד. לכן, דרישתה לקבל השלמת שכר עבודה מלא בעד 4 שנות לימודים, מעלה שאלות בתחום נטל הקטנת הנזק. בנוסף, אפילו בהתאם למסלול הפרישה של " מורים שחוקים", אליו התובעת כיוונה, למורים שפרשו בגיל התובעת, ניתן מענק בסך 40,000 ₪ בלבד ( ללא חודשי הסתגלות). אחרית דבר לו דעתי תישמע – דין התביעה להידחות. לאחר שקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות שורת טענות קלושות שהעלתה התובעת, מוצאת אני כי יש להורות שהתובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. 45. עיינתי בחוות דעתו החולקת של נציג הציבור (מעסיקים) מר רביב סתיו. מוצאת אני שחוות דעתו אינה מעוגנת כדבעי בהיבטים העובדתיים והמשפטיים הצריכים לענייננו, ועל כן אינני מסכימה עם מסקנותיה. נציג ציבור (מעסיקים) מר רביב סתיו - 46. התובעת ילידת 1951, מורה במקצוע ( עובדת הוראה) שעבדה אצל הנתבעת משרד החינוך משנת 1969 כ 44 שנים, והיתה מבוטחת בהסדר של פנסיה תקציבית. מצבה המשפחתי של התובעת משנת 1989 גרושה, והינה המפרנסת היחידה. הנתבעת מעודדת עובדי הוראה לצאת לפרישה מוקדמת, לפני הגיל הקבוע בחוק, ובמיוחד מורים ותיקים שחוקים, ומעודדת ע"י מתן מענקי עידוד פרישה, והטבות נוספות כגון: א) מענק מיוחד, ב) מענק פרישה, ג) מענק ימי מחלה. התובעת ביקשה לברר האם תקבל מענקי פרישה כפי שקבלו בעבר עובדי הוראה אחרים, כפי שהנתבעת מקצה מידי פעם, וכן מעניקה למורים שחוקים, האם תקבל דרגה שהיתה סבורה שהיא זכאית לכך לפי הותק בהסכם אופק חדש ולאחר סיום השתלמות בת שנתיים באוניברסיטה הפתוחה ( מורה יוזם ומטמיע 2012). התובעת פנתה באופן ישיר לגורמים המוסמכים אגף כ"א בהוראה, הסתדרות המורים, וכן באופן עקיף לבעלי תפקידים במערכת ע"מ לברר את זכויותיה בנושא, וכן מה הנוהג המושרש במערכת לגבי עובדי הוראה אחרים שפרשו, ובאילו תנאים, וכן כוללים המענקים של עידוד הפרישה. זכותה של התובעת היה לברר ולנהל מו"מ עם המעסיקה, ולבדוק האם כדאי ומשתלם לה כלכלית לפרוש בפרישה מוקדמת, ולעמוד על זכויותה. לפי העדויות, ביום 5.2.2017 נפגשה התובעת עם סגנית גף כ"א בנתבעת, ובקשה לברר מהן זכויותיה, ובסמוך הגישה טפסים לפרישה מרצון, תוך מתן דרישה ( שהתפרשה להתנייה בהמשך ע"י התובעת) לקבלת התמריצים וההסתגלות, לתובעת היה ברור ולא היה לה כל ספק שהיא תקבל את הדרגה. בהמשך התגלגלות הנסיבות בכך שהתובעת קיבלה תשובה לקונית מאת הנתבעת לתובעת ב 11.7.13 לפיה התובעת פורשת לגמלאות ב- 26.8.13, מבלי שאושרה לה הדרגה, ומבלי שתקבל מענקים כלשהם. התובעת שאינה היתה שבעת רצון והגם שלא התקבלו דרישותיה, מהרה לכתוב לנתבעת בתאריך 13.8.2014 שהיא " לא יוצאת השנה לפרישה" ומבקשת לשבצה ללמד בשנת הלימודים העוקבת תשע"ד שמתחילה, על כך אין מחלוקת בין הצדדים שהיא הודיעה על חזרתה מהבקשה לפרוש מרצון. המכתב מאת התובעת נשלח לנתבעת עוד התקיימו יחסי מעביד בין התובעת לנתבעת. יחסי העובד מעביד היו אמורים להסתיים ביום 26/8/2013. התובעת במכתב נושא מיום 28.8.13 שהתקבל ע"י התובעת ב5/9/2013 קבלה התובעת מענה מהנתבעת כי אין בידיה לבטל את הפרישה כי כבר לא שייכת למשרד החינוך אלא למשרד האוצר. התובעת היגיעה לבית הספר עם פתיחת שנת הלימודים תשע"ד וציפתה שיבטלו את הודעת הפרישה לגמלאות ויחדשו עמה את חוזה העבודה, ושאכן ישבצו אותה ללמד במשרה מלאה בכיתות, כמו כן המשיכה התובעת להתייצב בבית הספר. למטרה להמשיך את עיסוקה כמורה. התנהלות הנתבעת התנהלה עם פגמים מנהלתיים רבים החורגים מהתקנון, הנהלים, וממנהל תקין מראשית הפרשה ועד סופה ופעלה בניגוד לחוזר מנכ"ל אכא"ב וחוזר נש"מ 1/2013 שאפרטם בהמשך: לפי חוזר מנכ"ל אכא"ב בקשות לפרישה מוקדמת למורה מעל גיל 60 יש להגיש עד 31 לינואר. מכתב פיטורין ( אי חידוש חוזה), תוך זכאות לגמלה, או פיצויים לעו"ה, יש להודיע לעובד הוראה עד 31 למאי. הודעה רשמית לעובד על הוצאתו לגמלה - 90 יום לפני מועד הפרישה. ובמקרה דנן יוצא 29/5/13. הבקשה לפרישה של התובעת הינה הליך טכני רגיל, שהיה צריך להתנהל לפי כללי המנהל התקין, התובעת לא ביקשה לפרוש מטעמי בריאות או מסיבות פתאומיות בלתי צפוייות. אין מחלוקת שהתובעת נפגשה עם גב' דליה שוורץ סגנית גף אכ"א, בתחילת פברואר 2013 בנושא הפרישה, התובעת העידה שהגישה את הבקשה לאחר הפגישה עם גב' שוורץ בתחילת חודש מארס 2013 אך הנתבעת איבדה את הבקשה. הנני מקבל את עדות גרסת התובעת שהגישה ומסרה את הבקשה כבר בחודש מארס 2013 העדות די מהיימנה וסביר שהגישה את הבקשה בסמוך לפגישה שהתקיימה בחודש פברואר, הסבירות לכך הינה גבוהה משום שכל בר דעת מעוניין להגיש את הבקשה בזמן ע"מ שיענו לבקשה ושלא ידחו אותה מסיבה טכנית. (הגשה שלא במועד שנקבע בחוזר מנכ"ל אכא"ב). לאחר שהתובעת לא קיבלה תשובה כלשהי עד סוף חודש מאי ( לפי האמור בחוזר המנכ"ל) ולאחר שביררה והבינה שהבקשה כפי הנראה הלכה לאיבוד, התובעת מלאה את הבקשה בשנית בחודש יוני 2013. הנתבעת אף הסכימה לקבל ולדון בבקשה באיחור רב למרות שהבקשה היתה אמורה להמסר לנתבעת עד מקסימום סוף חודש ינואר 2013 ( לפי חוזר המנכ"ל ), התנהגות זאת של הנתבעת מעידה על כך שיש אמת בטענת התובעת שהמסמכים הוגשו קודם לכן, אחרת הבקשה היתה צריכה להידחות על הסף, או שהתובעת היתה צריכה לקבל תשובה מאת הנתבעת: "שלא ניתן לדון בבקשה משום שהוגשה באיחור רב." 5 חודשים של איחור אינו דבר זניח, ויש לו משקל וערך רב, לפגמים בהתנהלות הנתבעת ולתוצאה הסופית שהנתבעת לא יכלה ( היה באפשרותה) לקבל את בקשת התובעת לביטול הבקשה לפרישה שהתקבל באוגוסט 2013. לפי חוק שירות המדינה ( גמלאות) נוסח משולב התש"ל – 1970. סעיף17 יציאה לקצבה לפי רצון העובד "עובד ראשי לצאת לקצבה (3) לאחר תקופת שירות של עשרים שנה בהוראה, כמורה או גננת, יהא גילו בשעת הפרישה אשר יהא". סעיף 19 מתן הודעה מוקדמת "19 (א) עובד היוצא לקצבה לפי סעיף 17 יתן הודעה מוקדמת על רצונו לצאת לקצבה, במועד ובדרך שנקבעו בתקנות. 19 (ב) נציב השירות יתן לעובד הודעה מוקדמת על החלטתו להוציאו לקצבה, במועד או בדרך שנקבעו בתקנות". בכך הפרה הנתבעת הוראת חוק לפעמים קורה שהדברים נופלים בין הכסאות, ושבקשה והמסמכים שהגישה התובעת במארס 2013 אבדו ע"י הנתבעת, ואז למרות התקלה אכן היה צריך לדון בבקשה כאילו הוגשה במועד, וכך עשתה הנתבעת, אך כל ההליך נעשה בפזיזות ולכן התוצאה היתה הפוכה מרצון התובעת. התובעת שמילאה את הבקשה בחודש יוני 2013 בפעם השניה בעמוד 4 לטופס "אני החתומה מטה רג'א נאפסו סיימתי השתלמות בת שנתיים באוניברסיטה הפתוחה ( מורה יוזם ומטמיע 2012) והגשת העבודה הסופית עד תאריך 10.7.13 וזאת מזכה אותי בהעלעת הדאגה. לכן ברור לי שאני עולה לדרגה 7 עם יציאתי לפנסיה. ואני גם דורשת את התמריצים וההסתגלות. כי אני יודעת שיש מורות שיצאו לפנסיה אחרי גיל 60 וכן קבלו את התמריצים וההסתגלות." התובעת בכתב התביעה טענה שהנתבעת נהגה כלפיה בחוסר תום לב בהפליה, ובניגוד לכל דין. התובעת טענה: הנתבעת התעלמה מהתנאים והדרישות שהתובעת הציבה. שהבטיחו לה מענקי והטבות פרישה. שהנתבעת הפלתה את התובעת בכך שיש עובדי הוראה מעל גיל 60 שפרשו וקיבלו את ההטבות. מבקשת התובעת רואים בודאות שהיא היתה בטוחה שתקבל את הדרגה, למרות שהיא לא אושרה בהתחלה, והדרישה למענקי פרישה משום שהיא לא היתה בטוחה ולכן היא דרשה אותם, כל זאת על מנת להבטיח לעצמה שתקבל את כל תנאי הפרישה כפי שהיא חשבה שקיבלו בעבר, בהסדר מיוחד מספר עובדי הוראה אחרים, מעל גיל 60. האם המילה דורשת מהווה כתנאי? במילון כיס ספר של איתן אביניאון: "דורש – מבקש דבר מה בתוקף." במילון חדש אבן שושן: הוצאת קרית ספר תשי"ז "דרש-תבע, ביקש דבר בתוקף." "תנאי- פרט או סעיף שבו מותנה או מוגבל קיומו של הסכם, חוזה". ודוגמה לביטוי ופירושו "הכתיב תנאיו לפלוני = כפה על פלוני את דרישותיו" מכאן לפי הדוגמה שבמילון בהחלט דרישה שקול לתנאי הנתבעת היתה אכן צריכה להתייחס לבקשתה ולברר עם הנתבעת מה יהיה אם היא לא תוכל להיענות לדרישה ( לתביעה) כפי שקרה בפועל והאם היא אכן תהיה מוכנה לפרוש מרצון ללא הדרגה וללא מענקי הפרישה המיוחדים? אדם לא כורת חוזה עם עצמו. בחוזה יש לפחות שני צדדים, יש מערכת של הבטחות הדדיות ויש צורך בהסכמה של הצדדים. הצד האחר יכול להסתמך רק על מה הוא יכול לראות או לשמוע. כאשר אין הסכמות אז לא ניתן לכרות חוזה. הנתבעת בחרה להתעלם מאפשרות זאת. בכך שוב נפלו פגמים בהתנהלות הנתבעת. אכן התובעת היתה עקבית הן בבקשתה הן בתצהירה והן בעדותה ולכן אני מקבל את עיקרי גרסת התובעת שהיא מהיימנה עלי וכן לפי התנהגותה שהיגישה בקשה לביטול בפרישה, והתייצבה בבית הספר ע"מ ללמד, לאחר שתנאיה ודרישותיה ותביעותיה לא מולאו, היא היתה מוכנה להמשיך לעבוד במשרה מלאה ע"מ ששכרה ופרנסתה לא יפגעו. לתובעת יש קביעות מכיוון שהיא לא פוטרה ולבסוף לאחר שדרישותיה ותביעותיה לא מולאו, היא לא הסכימה לפרוש וכן היא סברה שתוכל להמשיך ללמד. לכן אני מקבל את כוונת טענת התובעת שהיא התנתה את הפרישה כפי שהתנתה. אך לא כך היה הדבר ובכך שוב נפל פגם ע"י הנתבעת שלא היה באפשרותה לשבצה ללמד בכיתות. הנתבעת מפרישה לפרישה מוקדמת של אלפי עובדי הוראה ( רק המחוז מקבל מכסה של כ 250 עובדים מידי שנה) היתה צריכה לצפות שיתכן שתתקבל דרישה לבטל את הפרישה לגמלאות, הן במקרה ספיציפי זה והן יתכן גם במקרים דומים אחרים, וזאת בתנאי שהבקשה תגיע למעסיק בזמן סביר. אך הנתבעת לא נערכה כראוי לאפשרות כזאת. בכך אני מקבל את טענת התובעת שהנתבעת פעלה בחוסר תום לב. בניגוד לסעיפים 12 לחוק החוזים תום לב במשא ומתן, התובעת פנתה לנתבעת בהקדם האפשרי ובזמן סביר לבטל את הפרישה, ובעוד בזמן שהתקיימו יחסי עובד מעביד, בין התובעת לנתבעת. לתובעת אכן היתה הזכות לבטל את הסכם הפרישה ולחזור בה והיא אכן עשתה זאת בדרך הקבועה בסעיף 20 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג -1973 דרך הביטול וכן לפי סעיף 29 לחוק בטלות החוזה או ההתנאה, ועל כן הנתבעת היתה צריכה להשיבה לעבודה. תשובת הנתבעת לתובעת מיום 28/8/13 שהתקבלה ב 5/9/13 " הריני להודיעך, כי הואיל והבאת הסכמה לפרישה בתום שנה"ל הנוכחית ביה"ס נערך בהתאם לכך,שובך לעבודה יגרום לחריגה בתקן ביה"ס לאור האמור לעיל , אין באפשרותינו לבטל את אישור פרישתך" אם היתה התובעת מקבלת את התשובה בסוף חודש מאי 2013 כנדרש ע"פ החוק ( חוק הגמלאות ותקנון אכא"ב) והיתה מחזירה מכתב הודעה לביטול הפרישה בתחילת חודש יוני 2013, שהוא זמן סביר, הנתבעת אכן היתה יכולה להתארגן ולהשיבה לעבודה ויתכן ותשובת הנתבעת היתה שונה. עקב אי קיום התנאי להודעה מוקדמת ע"י הנתבעת התוצאה היתה בלתי הפיכה, כפי שטענה הנתבעת, ובכך נגרם נזק לתובעת של הפסד שכר משמעותי. משום שהנתבעת הביעה את רצונה להמשיך לעבוד. לא רק ששלחה התובעת לנתבעת את המכתב שהיא לא פורשת בזמן סביר, אלא גם עוד התקיימו בין התובעת לנתבעת יחסי עובד מעביד. לגבי עדותה והתנהלותה של גב' ניירוז מוקטרן מנהלת ביה"ס בשיבלי שבו לימדה התובעת משנת 2005. בעת הבקשה לפרישה בשנת 2013 למנהלת ותק וניסיון ניהולי של כ 9 שנים, המנהלת הכחישה שהבטיחה לתובעת הבטחות לגבי תנאי פרישתה, וכי אינה מודעת לתנאי הפרישה של מורים, ואף אינה מודעת האם מדובר בתנאים קבועים או שמא משתנים מידי שנה. טענה זאת ( שאינה מודעת לתנאי הפרישה) אינה מתיישבת עם השכל הישר שמנהלת עם ניסיון ניהולי וותק רב מטמינה את הראש כבת יענה ואינה יודעת זכויות אילו המתפרסמים מידי שנה בתקנון עובדי הוראה בהסתדרות המורים, ועוד. יש לשער ולצפות ממנהלת שעסקה וטיפלה בודאי שלא בפעם הראשונה בעזיבה בפרישה ובפיטורין ועוד של מורים כאילו ואחרים, והיא היתה חייבת להמליץ על כך, וכמובן על מורים שנכנסים לקטגוריה של מורים שחוקים. המנהלת שתפקידה לנהל וגם לדאוג לצרכיהם של עובדיה המורים, היא הצינור שבין המורים לבין גף כ"א בהוראה במשרד החינוך. המנהלת הוכיחה בקיעות בנהלים רבים אחרים הקשורים לעובדי הוראה, ורק את הנוהל של תנאי הפרישה היא טוענת שאינה מכירה ואינה מתמצאת. לכן עדותה של הנמנהלת אינה מהיימנה עלי. המנהלת התנהלה בחוסר הוגנות ובחוסר תום לב עם התובעת: במהלך שנה"ל 2010-2011 המנהלת החליטה שלא למנות אותה לתפקיד מחנכת כיתה. המנהלת שללה ממנה את התפקיד של מרכזת מחשוב. בכך אף פגעה המנהלת בשכרה של התובעת של קבלה גמול חינוך כיתה, וגמול ריכוז מקצוע, מלבד הפגיעה במעמדה של התובעת, שמילאה תפקידים אילו וחינוך כיתה בפרט במשך שנים רבות, וכפי הנראה ללא דופי. המנהלת העידה שהיא חשה שהתובעת שחוקה ולכן לא מינתה את התובעת כמחנכת כיתה. ממבחן ההתנהגות של המנהלת ברור שהיא גילתה חוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת שסברה שהתובעת שחוקה, אך לא פעלה לפעול להגדירה ככזאת בהתאם לנהלים והדרישות של משרד החינוך והנש"מ, וזאת ע"מ שתקבל את מלוא זכויותיה. מכיוון שהמנהלת חשבה שהתובעת מורה שחוקה זה לא למרעית עין, זה היה צריך להיות כורך המציאות. בכך שהמנהלת לא המליצה על התובעת כמתבקש כ " מורה שחוקה" מנעה ממנה את זכויותיה לפי חוזר נש"מ 1/2013 ולפי העדויות של העדים. בכך נשללה הזכות של התובעת למענק של 40,000 ₪. משום שלא הוגדרה כמורה שחוקה לצורך עידוד פרישתה. מי שהיה צריך ליזום המלצה כזאת, זאת המנהלת בעצמה ולא התובעת, הייתי מצפה מכל מנהל שידאג לעובדיו, ובפרט במקרה הזה. ובכך גרמה המנהלת נזק לתובעת. לפי חוזר נש"מ ( נציבות שירות מדינה), 1/2013 החתום והמאושר ע"י מנהל אגף בכיר לפרישה וגמלאות : עדיפות ב': תנאי פרישה למכסת המורים אשר הוגדרו ע"י הפיקוח " מורים שחוקים מיועד למורים אשר יופנו על ידי הפיקוח ומנהל המחוז, לאישור ועדת הפרישה, הינם בגיל 50 לפחות ועד גיל 65 ולאחר 20 שנות הוראה במשרד החינוך או בבעלויות ואשר עומדים בכללים לאישור פרישה אשר פורטו לעיל, וועדת הפרישה תאשר לכל מורה ומורה את פרישתו באופן פרטני. האגף הבכיר לפרישה וגימלאות עמוד 3 מתוך 5 גילאי 65-60 יקבלו רק מענק של של ₪ בלבד כפוף לחלקיות משרה משוקללת. גננות החל מגיל 59 תנאי הפרישה יהיו רק מ 40000 ₪ כפוף לחלקיות משרה משוקללת. ובהמשך: מורה אשר פורש מרצון עפ"י סעיף 17(2 ) לחוק הגימלאות ולא קיבל בטרם פרישתו אישור של ועדת הפרישה לענין תנאי פרישתו לא יהיה זכאי לתנאים, לא יאושרו תנאי פרישה בדיעבד, מורה אשר פרש בטרם קיבל אישור על תנאי הפרישה לא יאושרו לו תנאים לאחר פרישתו. לפי חוזר נש"מ ( נציבות שירות מדינה), החתום והמאושר ע"י מנהל אגף בכיר לפרישה וגמלאות הנדון: פרישת מורים מנהלים ) כולל גננות( לשנת הלימודים תשע"ג – 26/08/2013 סימוכין: אישור תקציבי מיום 1/4/2013 "אישור הפרישה המוקדמת ותנאי הפרישה ייקבעו ע"י ועדת הפרישה והגמלאות, בהתאם למפורט בחוזר זה ובהתאם לנתוניו האישיים של המורה." "מורה אשר פורש מרצון עפ"י סעיף 17(2) לחוק הגימלאות ולא קיבל בטרם פרישתו אישור של ועדת הפרישה והגמלאות לעניין תנאי פרישתו לא יהיה זכאי לתנאים, לא יאושרו תנאי פרישה בדיעבד, מורה אשר פרש בטרם קיבל אישור על תנאי הפרישה לא יאושרו לו תנאים לאחר פרישתו. וועדת הפרישה והגמלאות תדון באופן מיוחד וספציפי במקרים אשר יוגשו אליה, כאשר אין המורים/ות עומדים בתנאי הסף. קרי אינם בגיל 50 או שהם מעל גיל 60, או שצברו פחות מ-20 שנה בהוראה. בכל מקרה, במידה ותאושר פרישה בקטגוריה זו יינתן אך ורק מענק של 40,000 ₪ בכפוף לחלקיות משרה." ובהמשך החוזר "עדיפות ב': תנאי פרישה מסלול קיצבה תנאי פרישה מסלול קיצבה מענק מיוחד40,0000 ₪ 5 חודשי הסתגלות המענקים וחודשי הסתגלות ינתנו בכפיפות לחלקיות משרה משוקללת לגימלאות." להבנתי התובעת יצאה למסלול פרישה ואין הגבלה בחוזר נש"מ 1/2013 לגבי הגיל, למורים הפורשים במסלול זה, פרט לפרישת חובה בגיל 65. (זה לא ברור, למה מופיע פעמיים בחוזר נושא עדיפות ב' פעם עם חודשי הסתגלות ומענקים ופעם בלי) התובעת לא היגיעה לגיל זה בעת פרישתה, וכן פיסקה זאת ( עדיפות ב' פרישה לקצבה) בחוזר לא עלתה כלל לדיון, אבל זה מחזק את טענת התובעת שדרשה על זכותה לקבל גם מענק והסתגלות, וגם מחזקת את עדותו של מר סבן מהסתדרות המורים: "עקרונית תנאי העידוד לא ניתנים למי שעבר את גיל 60, הגם שיש מקרים לא מעטים בהם המערכת נוהגת אחרת." לתובעת היתה הזכות לדרוש ולעמוד על זכויותיה, בפרט בשלב של ניהול מו"מ. כמו כן מוזכר בחוזר נש"מ 1/2013 מענקים נוספים בהתאם לחוק ולתקשי"ר, כולל פיצוי ימי מחלה עיניין הדרגה לא מוזכר בחוזר נש"מ. גב' דליה שוורץ טענה שהודיעה לתובעת שלא מגיעים לה הטבות פרישה בגלל שעברה גיל 60, למשל לגבי פיצוי ימי מחלה בודאי שמגיע גם לפי חוזר נש"מ, אז האם גב' דליה שוורץ אמרה לתובעת שלא תקבל אותם? מכיוון שנושא זה לא עלה בעדויות יש להניח שגב' דליה שוורץ לא דייקה מספיק בעדותה. מבדיקת המסמך חוזר נש"מ 1/2013 הוא מסתמך על אישור תקציבי מיום 15/4/2013 ונושא תאריך 23/4/2013 כך עולה שגב' דליה שורץ לא יכלה לדעת מה המדיניות לפי חוזר נש"מ 1/2013 בעת שפנתה אליה התובעת בחודש 2/2013. ועל כן תשובתה של גב' שורץ הסתמכה על ידע כללי בלבד ולא לפי נוהל מחייב, שנכתב והופץ מאוחר יותר. הגב' שורץ לא ידעה ולא יכלה לדעת מהם הכללים ונהלים לגבי פרישת מורים לשנת תשע"ג איך היא יכלה לעדכן ולידע את התובעת בכך. ולטעון אח"כ בכתב ההגנה של הנתבעת כי התובעת ידעה גם ידעה בדיוק מה מגיע לה ושלא תהיה זכאית להטבות פרישה כלשהן. אם ההטבות לפרישה נקבעות באופן פרטני לגבי כל מורה ומורה ע"י ועדת הפרישה הרי שלגב' שוורץ אין סמכות לקבוע מהם זכויות הפרישה אלה להוות צינור בלבד, ע"מ להעביר את הבירור לועדת הפרישה לקבל הבהרות ואישור על כך. שוב הדבר מעיד שנפל פגם מנהלתי של הנתבעת, התובעת היתה צריכה להגיש בקשה לפרישה עד 31/1/2013, אבל אישור תקציבי בנידון ניתן רק ב 15/4/2013, כחודשיים וחצי אח"כ. מבדיקה של עיניין האישורים התקציבים של חוזרי נש"מ מצאתי שפגם זה הוא חד פעמי לשנה זאת (2013) כי חוזר נש"מ 1/2016 לפורשים ב 31/8/2016 אישור תקציבי מיום 10/1/2016. חוזר נש"מ 1/2017 לפורשים ב 31/8/2017 אישור תקציבי מיום 8/2/2017. ( ככל הנראה בעקבות הבחירות לכנסת ה19 שנערכו ב22/1/2013). בחוזר נש"מ 1/2013: "בכל מקרה: אישור הפרישה הסופי ינתן אך ורק ע"י ועדת הפרישה לאחר דיון בבקשת מנהל המחוז והמפקח לכל מורה ומורה. ללא אישור של ועדת הפרישה לא ינתנו כל תנאי פרישה למורים אשר עפ"י זכאותם פורשים במסגרת חוק שירות המדינה ( גימלאות(." "כל מורה המעוניין לבחון את זכאותו לפרישה במסגרת התוכנית רשאי להגיש בקשה למחוז בו הינו מועסק באמצעות המפקח. בקשתו תבחן ע"י כל הגורמים במשרד החינוך ובנש"מ. במידה והמורה לא קיבל אישור פרטני של ועדת הפרישה לענין פרישתו אזי תוכנית הפרישה אינה חלה עליו" פסקה זאת אף מודגשת באותיות קידוש לבנה בחוזר הנש"מ. לכן יש להתייחס חשיבות יתרה של הקטע המודגש. כלומר: מורה הרוצה לברר מהם תנאי בקשתו צריך לברר תנאים אילו ולקבל את אישור ועדת הפרישה שהיא היחידה המוסמכת לאשר את תנאי הפרישה. לאחר קבלת אישור מועדת הפרישה צריך להחליט המורה לגבי רצון פרישתו ולהגיש בקשת פרישה. אם ההטבות לפרישה נקבעות באופן פרטני לגבי כל מורה ומורה ע"י ועדת הפרישה הרי שלגב' שוורץ אין ולא היו כל סמכות לקבוע מהם זכויות הפרישה למורה כזה או אחר, אלה להוות צינור בלבד, ע"מ להעביר את הבירור לועדת הפרישה שהיא המוסמכת הבלעדית לתת תשובות והבהרות להחליט ולאשר את תנאי הפרישה, ופועל יוצא את הפרישה בפועל. במקרה שלנו גם עקב אי עמידה בתנאי הודעה מוקדמת, וגם שהבקשה הראשונית שהוגשה במארס 2013 אבדה, וגם לגבי אי בהיריות לגבי זכויותיה של התובעת לגבי הפרישה, דילגה הנתבעת על שלב זה לגבי התובעת, והודיעה לתובעת בשיהוי ניכר שבקשתה לפרישה אושרה, אך ללא התנאים הנלווים לגבי הדרגה והמענקים, וזאת בניגוד מוחלט לרצון ודרישת התובעת. הדבר שוב מעיד על פגם מנהלתי של הנתבעת. מכאן שכל העדים מטעם הנתבעת (משרד החינוך) ובפרט גב דליה שוורץ סגנית מנהל גף כ"א, שאיתה נפגשה הנתבעת אינם היו מוסמכים ורשאים לקבוע את תנאי הפרישה.(מלבד ועדת הפרישה) ולכן דעתה או המלצתה של גב' שורץ אם התובעת זכאית או שלא זכאית לתנאי הפרישה, לא היתה רלבנטית. הייתי מצפה שגב' שורץ מתוקף תפקידה, תכיר את חוזר נש"מ לפרטיו ותפעל לפיו. בעדותו ציין מר סבן: " אני הבנתי ממנה שהיא רוצה לעבוד עד גיל 67 והמנהלת עושה הכל כדאי שתפרוש" החלק הראשון של העדות מחזקת את העובדה שהתובעת לא היתה שלמה לגבי הפרישה מלכתחילה, אך המנהלת היתה הגורם שהשפיעה עליה על מנת שתפרוש. מצד שני המנהלת העידה בתצהירה שיוזמת הפרישה היתה של התובעת, והתובעת היא זו שפנתה אליה כדי שתמליץ על פרישתה. ומצד שלישי בתצהירה של התובעת (סעיף 5.7) שהמנהלת הציעה לתובעת לפרוש ותשובת התובעת היתה שהיא סירבה לפנייתה של המנהלת מאחר שהייתה בתחילת ההכשרה של אופק חדש ולטענה היא ידעה שפרישה באותו השלב תביא לכך שתאבד את זכותה לקבל דרגה. משלושת הגרסאות אני מעדיף את גרסתו של מר סבן ושל התובעת על פני זאת של המנהלת כפי שציינתי קודם שהמנהלת לא מהיימנה. גרסתו של מר סבן היתה אוטנטית לחלוטין, וגרסתה של התובעת היתה עקבית שהמנהלת היא ששכנעה אותה לפרוש, וזה גם מסתדר בזאת שהמנהלת פגעה בתובעת ששללה ממנה את חינוך הכיתה וריכוז המחשבים, וכן שהיא חשבה שהיא התובעת מורה שחוקה, כך לפי עדותה. לאור עדויות אילו התובעת עקבית בטענותיה שנתמכו גם ע"י מר סבן, שלא רצתה לפרוש מרצון, היה חשוב לה מאוד לקבל את הדרגה, היו לה התלבטויות לגבי ירידה בשכר וברמת החיים כגמלאית, בעוד היותה מפרנסת יחידה. קבלת הדרגה היה עיניין מהותי, כי זה מעלה את שכר היסוד ויש לכך השלכות לשכר הפנסיה עד לשארית ימי חייה. כאשר דרישת התובעת לא מולאה, היא בקשה להמשיך לעבוד וללמד. אך הנתבעת סירבה. התובעת טענה כי יש לראות את בקשתה בתנאים. כ"חוזה הפסקת עבודה" או לחלופין כ" הצעה לחוזה הפסקת עבודה" הנני מקבל טענה זאת כפי שהנמקתי ע"פ ההוראות בחוזר נש"מ והזכות לנהל מו"מ טרם כריתת חוזה מחייב. כמו כן מכיוון שהנתבעת לא חידשה עם התובעת את חוזה העבודה כמתבקש. וסירבה לאפשר לה ללמד שבשנה"ל העוקבת למעשה פיטרה הנתבעת את התובעת בניגוד לדין, לפי חוק שירות המדינה ( גמלאות)נוסח משולב התשל -1970 סעיף 15 (4), מי שזכאי לקצבת פרישה מוקדמת בפנסיה תקציבית צריך לעמוד ב 3 תנאים מצטברים: א) מעל 10 שנות ותק. ב) מעל גיל 40, ולפי עדותו של מר סבן גיל 42. ג) צריכה המדינה לפטר את העובד/ת. הנתבעת לא ערכה שימוע לתובעת כמתחייב שמטרתה לתת לאדם ( לעובד) להשמיע את טענותיו לגבי החלטה משמעותית לעתידו. הזכות לשימוע מקורה בסעיף 39 לחוק החוזים: חיוב חוזי בתום לב. ברור שלתום הלב יש לכך גם הצדקה משפטית ומוסרית, לפי הלכת פרשת גוטרמן: ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל. "הלכה פסוקה מימים ימימה כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית ומקום של כבוד שמוכר לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת לסיים עבודתו של עובד. בין בדרך של פיטורים ובן בדרך של אי חידוש חוזה עבודה. ודוק. זכות הטיעון אינה מטבע הלשון". אילו היה נערך לתובעת הליך שימוע מסודר כהלכה,הנתבעת היתה מבינה שהתובעת מתנגדת לפיטורין, ולפרישה המוקדמת ( אי חידוש חוזה עבודה) והיתה ממשיכה להעסיקה. אך לא כך התגלגלו פני הדברים. חובת השימוע יש למעביד,לא רק שהוא מנתק יחסים או משנה את תפקידו, אלא גם שהוא מקצץ בשכרו והרי שבפרישה לגמלאות, יש בהחלט קיצוץ בשכר העובד, ובמיוחד טרם היגיע העובד לגיל פרישת חובה. לפי סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז 1957: זכויות וחובות של עובד ומעסיק "הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה, סיום עבודה, וחובות אישיות המוטלות לפי אותן הוראות על עובד ומעסיק וזכויות המוקנות להם (להלן – הוראות אישיות), יראו אותן כחוזה עבודה בין כל מעסיק וכל עובד שעליהם חל ההסכם, ותקפן אף לאחר פקיעת תקפו של ההסכם הקיבוצי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין; השתתפות בשביתה לא יראו כהפרת חובה אישית". סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז 1957 איסור לוותר על זכויות "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור". התובעת תבעה ודרשה את זכויותיה. כל התנהגותה והתנהלותה של התובעת מעידים ומוכיחים שהינה סירבה לקבל את תנאי הפרישה שהוצעו לה והיה על הנתבעת שלא פיטרה אותה כדין להמשיך להעסיקה כמתחייב. אילו הנתבעת היתה ממשיכה להעסיק את הנתבעת בשנת הלימודים תשע"ד לא היה נוצר סכסוך עבודה ולא היינו מגיעים לפתחו של בית דין קמא זה. הנתבעת למעשה פיטרה את התובעת בניגוד לדין, ללא עריכת שימוע וללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש ( עד 31 למאי 2013). בהמשך לסעיף 19 ( ג) חוק שירות המדינה ( גמלאות) [ נוסח משולב] התש"ל .1970. מתן הודעה מוקדמת "פרש העובד בלי שניתנה הודעה מוקדמת כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), רואים אותו, לעיניין הזכות לגמלה,כאילו פרש בתום התקופה שנקבעה למתן ההודעה ותחילתה ביום הפרישה בפועל,או ביום מתן אותה הודעה – אם ניתנה למועד שלפני תום התקופה שנקבעה, לענין הזכויות למשכורת בעד התקופה האמורה ופיצוי על אי מתן ההודעה, יהיה דין יציאה או הוצאה לקיצבה בלא הודעה מוקדמת כאמור כדין התפטרות או פיטורים ללא הודעה מוקדמת". מהוראות אילו שבחוק סעיפים 17- יציאה לקצבה לפי רצון העובד, 19 - מתן הודעה מוקדמת, שהדין הוא כדין התפטרות או פיטורים, ועומד על החשיבות הרבה לגבי הזכויות למתן הודעה מוקדמת. כמו כן בהגדרות החוק: "פרישה משירות" – יציאה לקצבה, מוות או פיטורים.","שירות- שירות כעובד" במקרה שלפנינו יש לראות בכך שהתובעת פוטרה שלא כדין, ב 13/8/13 לאחר שעדיין מתקיימים יחסי עובד מעביד סירבה התובעת לפרישה משירות וביקשה לחזור ולהתייצב בביה"ס על מנת להמשיך את חוזה העבודה וללמד. התובעת שלא הוגדרה כמורה שחוקה, לא היתה פסולה מטעמי בריאות, שעבדה בחריצות וללא דופי למעלה מ40 שנה, לא היתה כל מניעה מצד הנתבעת להמשיך להעסיק את התובעת. תשובת הנתבעת מאת גב' שוורץ למכתב הביטול נושא תאריך 28/8/2013: "ששובה של הנתבעת לעבודה יגרום לחריגה בתקן ביה"ס" הנתבעת כאמור זה משרד החינוך שלא חשב לבדוק האם אפשר לשבצה במערכת החינוך גם במקומות אחרים במחוז. מכיוון שהתובעת לא פוטרה היה על הנתבעת להשיבה ללמד ולשבצה בשנה"ל תשע"ד. בכך שוב נפלו פגמים מנהלתיים בהתנהלות הנתבעת, המעידים גם על חוסר תום לב. סיכומי התובעת הוגשו בזמן, ואילו בסיכומי הנתבעת שהוגשו באיחור רב עקב חופשת לידה של ב"כ הנתבעת, בסעיף 43 לסיכומים מפנה לפס"ד של בית הדין האיזורי חיפה ס"ע 24069-02-14 סובחיה אבו סאלח נגד מ"י, הדן בפרישה לפנסיה מוקדמת בתום שנה"ל תשע"ג. הגם שבתיק הנ"ל המראה התנהלות מטעה של הנתבעת כלפי הנתבעת שאף המעסיקה הודתה בכך,( סעיף 31 לפס"ד) כך שההתנהלות של הטעיה וחוסר תום לב, מול עובדי ההוראה ואי עמידה בהוראת לוח זמנים לפרישה בחוזר אכא"ב במחוז הצפון אינו עיניין חד פעמי, וכל הפגמים המנהלתיים והתנהלות הנתבעת חופפים אם לא זהים בדיוק כמו בתיק שלפנינו (סע"ש 18913-10-13). התביעה דרשה סעדים הבאים הפסדי שכר בעד 48 חודשים ממועד פרישתה בפועל ועד הגעה לגיל הפרישת חובה.או לחליפין לשלם הטבות פרישה הכוללים מענק מיוחד מענק הסתגלות והפרשי שכר ל100% בעד שנה"ל תשע"ד. לסיכום אילו הנתבעת היתה ממשיכה להעסיק את התובעת לא היה נוצר סכסוך עבודה ולא היינו מגיעים לפתחו של בית דין קמא זה. יש לקבל את התביעה חלקית עבור הנזק הנגרם לתובעת בגין פיטורים בניגוד לדין, מבלי עריכת שימוע ובעד אי מתן הודעה מוקדמת בעוד שתאריך לעניין זה הוא 31 במאי. (שהינו המועד האחרון על הודעה לפיטורין לעובד הוראה) התובעת שלא קיבלה מכתב כלשהו עד התאריך הקובע ( מועד אחרון לפיטורין או הודעה רשמית לעובד על הוצאתו לגמלה, שבמקרה זה סוף חודש 5/2013), ואם היתה מבטלת את בקשת לפרישה בתחילת חודש יוני 2013 כמתבקש, במקום בתחילת חודש אוגוסט 2013 כפי שקרה בפועל בגלל שתשובת הנתבעת לגבי תנאי הפרישה נשלחו רק באמצע חודש יולי 2013, הנתבעת לא יכלה לטעון לחריגה בתקן, והיתה יכולה להחזירה לעבודה. על פי ההלכה המשפטית במקרה זה יש לשלם פיצוי של 12 משכורות חודשיות. הנתבעת תשלם לתובעת 12 משכורת חודשיות בקיזוז שכר קצבתה בשיעור של 70% ששולם לתובעת על כן יש להשלים את 30% הנותרים שהם 3.6 משכורות) ( 12 X 0.3 = 3.6 ב"כ הנתבעת בסעיף 60 לסיכומי ההגנה אף טוענת כך, וכן ב"כ התובעת בסעיף 12 לסיכומי התביעה, טוענים גם שיש להשלים את שכרה של התובעת ל100%. המועד האחרון על הודעה לפיטורין לעובד הוראה הינו עד 31 במאי, ולכן יש לקבל את התביעה חלקית, ולשלם לתובעת עוד סך של 3.6 משכורות חודשיות כולל תוספת הדרגה שהם: (10494+1000) X 3.6 = 41378 סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 41378 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה כולל הוצאות משפט ושכר עו"ד. הנני מסכים ושותף להחלטה ש: התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת הפלתה אותה לעומת עובדים אחרים, התובעת לא הוכיחה שהנתבעת ו/או המנהלת הפרו את הבטחותיה לתובעת לתת לה מענק פרישה תמריצים וחודשי הסתגלות. התובעת לא הוכיחה שההמנהלת לא רצתה בתובעת, הפצירה / דחקה בה לפרוש. התובעת לא הוכיחה כי הוגדרה כ"מורה שחוקה" לצורך עידוד פרישה, ע"י המערכת. (הנתבעת) אינני שותף להחלטה ש: התובעת לא התנתה את הפרישה בדבר קבלת המענקים התמריצים והדרגה. ( התובעת תבעה ודרשה ולא ויתרה על זכויותיה). שהנתבעת נהגה בתום לב, במו"מ ובהתנהלותה מול התובעת. ( הנתבעת היתה צריכה לבדוק האם רצון התובעת לפרוש גם שלא מולאו דרישותיה, לבטל את בקשת הפרישה של התובעת ולהחזירה, ללמד) שהתובעת ידעה שאינה זכאית לתנאי פרישה. (גם בהסתמך על הפרסום המאוחר של חוזר נש"מ 1/2013. וכן שרק ועדת הפרישה קובעת בפועל את תנאי הפרישה, באופן פרטני לכל מורה, ולא ע"י גורמים או גופים אחרים במשרד החינוך) העדפת גרסת המנהלת על פני זאת של התובעת. (אני התרשמתי שהמנהלת אינה אמינה) איננו מוצאים רלבנטיות בעדותו של מר סבן. (יש לתת משקל לא מבוטל לעדותו) "טעות בכדאיות עסקה" אשר אינה מקנה לתובעת " זכות בת תביעה" או סעד כספי אחר. ( יש להבדיל בין חוזה עבודה לחוזה מסחרי). תביעה לתשלום שכר למשך 12 חודשים במקום 48 חודשים שזאת הרחבת חזית. (לעובדי הוראה משלמים 12 חודשים, שכר מלא כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.) נציג ציבור (עובדים) מר עאטף טאטור – 47. הנני מסכים עם חוות דעת הנשיאה ומצטרף למסקנותיה. 48. על פי דעת הרוב, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. 49. כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מהיום שבו יקבל לידיו פסק דין זה.פנסיההודעה מוקדמת