לפנינו תביעתה של גב' X (להלן: "התובעת" או "גב' X"), ששימשה בתפקידה האחרון כמהנדסת העיר גבעת שמואל (להלן: "העירייה" או "הנתבעת"), כנגד העירייה וכנגד משרד הפנים (להלן: "הנתבע" או "משרד הפנים") בנוגע לזכויות המגיעות לה, לטענתה, בגין סיום עבודתה בעירייה. לתביעה שלפנינו קדמו בקשה לצו מניעה זמני כנגד פיטוריה של התובעת ותביעה עיקרית שהגישה ביום 3.12.09 (בש"א 7883/09 (עב' 12045/09) רימה X נ' עיריית גבעת שמואל, בפני כב' השופט לובוצקי, להלן: "התביעה המקורית"). במסגרת התביעה המקורית פנו הצדדים להליך גישור בפני כב' השופטת (בדימוס) דינה אפרתי, וביום 7.1.10 נחתם ביניהם הסכם גישור שקיבל ביום 11.1.10 תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הגישור"). בתביעה שלפנינו טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את הסכם הגישור ולא עמדה בחובות המוטלות עליה מכוחו, ועל כן קמה לה הזכות לפתוח מחדש את התביעה המקורית שהגישה, ולתבוע מן הנתבעות את מלוא זכויותיה. במסגרת זו, תובעת התובעת את הרכיבים הבאים - הפרשים לפנסיה על פי חישוב של 95% משכר בכירים בגין כל תקופת עבודתה; תשלום שלושה חודשי הודעה מוקדמת על פי שכרה המלא בתוספת שווי רכב וכן הפרשות סוציאליות; פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש בגובה 36 חודשי משכורת ויתרת פדיון ימי מחלה (על התביעה לפדיון ימי חופשה ויתרה התובעת במסגרת דיון ההוכחות, עמ' 11 ש' 6) . כן עותרת התובעת לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו יש להעלות את אחוזי הפנסיה שלה ב- 8%. מנגד, טוענת העירייה, כי הסכם הגישור תקף וקוים על ידה במלואו ועל כן מדובר בהליך משפטי חלוט וסופי שהתובעת מושתקת מלטעון נגדו ולתבוע מכוחו. כמו כן, מוסיפה הנתבעת, כי המחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותו ויישומו של הסכם הגישור נוגעת רק לסעיף ההודעה המוקדמת, וכי על פי לשון הסכם הגישור התובעת אינה זכאית לתבוע את ביטול ההסכם מכוח סעיף זה, להבדיל מן האמור בהסכם הגישור לגבי סעיפים אחרים בו. ביום 30.12.12 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו בפנינו התובעת ועדיה - מר שמעון זיו, מנכ"ל העירייה לשעבר, ומר זמיר בן ארי, ראש העיר לשעבר, ומטעם העירייה העיד מנכ"ל העירייה, מר גבי חדד (להלן: "מנכ"ל העירייה" או "מר חדד"). על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: התובעת החלה לעבודה בנתבעת בשנת 1994. בשנת 2002 החלה לכהן כמהנדסת העירייה בפועל, וביום 6.7.04, לאחר שנבחרה כמכרז כדין, מונתה רשמית לתפקיד בו כיהנה עד פיטוריה ביום 8.11.09; ביום 22.3.05 חתמה התובעת על הסכם מיוחד (נספח 14 לתצהיר מנכ"ל העירייה, להלן: "חוזה הבכירים"); במהלך שנת 2006 פנה סגן הממונה על השכר במשרד האוצר אל התובעת בעניין חריגות לכאורה בשכרה, ובין הצדדים נוהלה תכתובת (נספחים ב- ה' לכתב ההגנה מטעם משרד הפנים, נספח י"ז לתצהיר התובעת). ביום 20.12.05 ניתנה החלטת שר האוצר שהורה לעירייה לתבוע מן התובעת את השכר החורג ששולם לה (נספח ו' לכתב ההגנה מטעם משרד הפנים). בין לבין, מונתה התובעת למשרת מהנדסת העירייה ואושר לה שכר בכירים בשיעור של 85% משכר בכירים דרגה 3. כמו כן, אושרה לתובעת פנסיה תקציבית ונקבע כי שכרה הקובע לגמלה יחושב על פי שתי תקופות - החל מ- 01/94 ועד 11/04 שכר לפי דירוג-דרגה; והחל מ 11/04 ועד פרישתה - על פי חוזה הבכירים שאושר (נספח ז' לכתב הגנה מטעם משרד הפנים). בעקבות כך, הושג עם התובעת הסדר לפיו במקום לתבוע ממנה את השכר החורג, משכורתה תופחת החל מחודש 04/06 ועד (וכולל) 03/09 ל- 80% משכר בכירים, ולאחר מכן תועלה שוב ל- 85% (נספחים ח'-ט' לכתב ההגנה מטעם משרד הפנים), וכך היה; בחודש יוני 2009 אושרה לתובעת העלאת שכר לשיעור של 95% משכר בכירים דרגה 3; בחודש 11/08 נבחר מר יוסי ברודני לתפקיד ראש העירייה בבחירות חשאיות לראשות העיר (להלן: "מר ברודני" או "ראש העיר"); ביום 15.10.09 זימן מר ברודני את התובעת לישיבת מליאה של מועצת העירייה, שלא מן המניין, שמטרתה לדון בכוונתו של מר ברודני לפטר את התובעת מתפקידה. זאת, לאור הנימוקים שצורפו במכתב נלווה להזמנה (נספח ה' לתצהיר התובעת, להלן: "ההזמנה לשימוע"). נימוקי הפיטורים נגעו בעיקרם לתפקודה של התובעת כמנהלת המחלקה ולליקויים שנמצאו בפרויקטים תחת אחריותה; ישיבת המליאה נקבעה ליום 28.10.09 בשעה 19:00, אך בעקבות חלופת מכתבים בין ב"כ התובעת למנכ"ל העירייה בנוגע למסמכים שדרש ב"כ התובעת לקבל, נדחתה הישיבה ליום 4.11.09 (להלן: "ישיבת השימוע"); ישיבת השימוע התקיימה, כאמור, ביום 4.11.09 (תמליל הישיבה צורף כנספח ד' לתצהיר התובעת) ולאחר קבלת החלטה על ידי מועצת העירייה נשלח לתובעת, ביום 8.11.09, מכתב פיטורים (נספח י"ג לתצהיר התובעת, להלן: "מכתב פיטורים"); במכתב הפיטורים צוין כי בהתאם להסכם ההעסקה של התובעת ניתנים לה שלושה חודשי הודעה מוקדמת כך שעבודתה בעירייה תסתיים ביום 8.2.10, וכי במהלך חודשים אלה מתבקשת התובעת שלא להגיע לעבודה למעט אם תידרש לכך מעת לעת; ביום 30.11.09 שלח מר ברודני מכתב לתובעת שכותרתו: "סיום עבודה לאלתר", ובו נכתב כי "באופן תמוה, למן ה- 5.11.09 חדלת להתייצב בעבודה, תוך שהנך ממציאה בזה אחר זה אישורי מחלה המעוררים יותר מאשר תהיות. לאור מידע ונתונים אשר הגיעו לידי העירייה, אשר יש בהם כדי ללמד על מצגי שווא אשר הצגת בפני העירייה, ולאור התנהלות העולה כדי הפרת אמון חמורה אם לא למעלה מזה, הרינו מודיעים לך בזאת כי הפסקת עבודתך תיכנס לתוקפה לאלתר, דהיינו החל מהיום - 30.11.09, ולא בתום תקופת ההודעה המוקדמת" (נספח ט"ו 1 לתצהיר התובעת, להלן: "מכתב הפסקת עבודה לאלתר"). בעקבות מכתב זה הגישה התובעת, ביום 3.12.09, בקשה לצו מניעה זמני כנגד פיטוריה ואת תביעתה המקורית כמפורט לעיל (בש"א 7883/09 (עב' 12045/09)). ביום 27.12.09 התקיים בפני כב' השופט ד"ר לובוצקי הדיון בבקשה, במסגרתו הוסכם על פניית הצדדים להליך גישור בפני המגשרת כב' השופטת (בדימוס) דינה אפרתי; וזו לשונו של הסכם הגישור שנחתם ביום 7.1.10 וקיבל תוקף של פסק דין: "הסכם גישור הצדדים מודיעים כי הגיעו להסכמה כדלקמן: ביום 31.1.10 יסתיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים וממועד זה תצא התובעת לפנסיה. התובעת תקבל שלושה חודשי הודעה מוקדמת כמתחייב מחוזה העסקה שלה בצירוף הנלווים לרבות שווי רכב (הוצאות קבועות ומשתנות לרבות ביטוח וטסט) בסך של 4,100 ₪ עלות לחודש. הנתבעת תזמן ישיבת מליאה במהלך חודש ינואר ש.ז., או סמוך לכך, שבה יועמד לסדר היום אישור מליאת המועצה להעלאת שכרה של התובעת ל- 95% שכר בכירים, כמפורט במכתבו של עו"ד חן סומך מיום 26.3.06, וזאת בתוקף משכר חודש יוני 2009 ואישור תשלום הפנסיה למלוא תוקפת העסקתה על פי שכר בגובה 95%, הכל בכפוף לאישור משרד הפנים. לבקשת התובעת ובהסכמת העירייה ובכפוף לאישור משרד הפנים יוגדלו אחוזי הגמלה התקציבית המשולמת לתובעת ב- 8% נוספים. במידה ולצורך קבלת אישור או אישורים לאמור לעיל יהיה צורך בפגישות במשרד הפנים - יתלוו לנציגי העירייה התובעת ו/או מי מטעמה על פי בחירתה. ככל שמשרד הפנים לא יאשר האמור בסעיפים 3 ו/או 4 לעיל- הסכמת/אישור העירייה יחשבו כבטלים, התובעת תהיה רשאית להגיש תביעה לבית הדין לעבודה בנושא האמור בסעיף 3 לעיל והעירייה לא תטען כי הסכם זה מונע את הגשת התביעה או כי התובעת מנועה מהגשתה. ככל שמליאת המועצה לא תאשר את האמור בסעיף 3 לעיל יהיה הסכם זה בטל והצדדים יוכלו לנקוט בכל הליך משפטי ושמורות להם כל טענותיהם. בכפוף למילוי כל הוראות הסכם זה ולאמור בו אין לצדדים תביעה ו/או טענה זה כפלי זה בגין תקופת עבודתה של התובעת ובגין סיומה. הצדדים מבקשים ליתן תוקף של פסק דין להסכם גישור זה ולהורות על החזרת האגרה במידה ושולמה." (הסכם הגישור, נספח י"ט לתצהיר התובעת) בהתאם להסכם הגישור התכנסה ביום 12.1.10 ישיבת מליאה של מועצת העירייה במסגרתה אושר ההסכם עם התובעת; ביום 20.1.10 שלח מנכ"ל העירייה מכתב למנהל האגף לכ"א ושכר ברשויות המקומיות במשרד הפנים, מר ישראל שפיצר (להלן: "מר שפיצר"), בבקשה כי משרד הפנים יאשר את המוסכם בהסכם הגישור, כדלקמן: בקשה להעלאת שכרה של התובעת ל- 95% שכר בכירים החל מחודש יוני 2009 כמפורט במכתבו של עו"ד סומך לממונה על השכר; תשלום פנסיה בגין מלוא תקופת העסקתה על שכר בגובה 95% משכר בכירים; הגדלת אחוזי הגמלה התקציבית המשולמת לתובעת ב- 8% נוספים. (מכתבו של מר חדד למר שפיצר מיום 20.1.10 צורף כנספח 9 לתצהיר מנכ"ל העירייה) ביום 28.1.10, ומשטרם נתקבלה תשובתו של מר שפיצר, פנה מנכ"ל העירייה למר יואל ינון, מנהל תחום פיקוח ובקרת שכר במשרד הפנים, וזה השיב לו בהודעת דוא"ל כי הבקשה נבחנה ונקבע כדלקמן: "א. ניתן לאשר 3 חודשי הודעה מוקדמת בלבד החל מ 4.11.09. התשלום עבור הודעה מוקדמת לא כולל רכב פלאפון והחזרי הוצאות- לא מאושר 6 חודשים כולל החזר הוצאות. ב. מאושר העלאה ל- 95% משכר בכירים מיוני 2009 ובהתאם להחלטת מליאת הרשות והחלטת הממונה על השכר באוצר. ג. השכר הקובע לפנסיה יהיה לפי 2 תקופות העסקה כדלהלן: א. מתחילת העסקתה ברשות ועד מועד המעבר לחוזה בכירים 11/04- דרוג דרגה. ב. 11/04 ועד לפרישה 95% משכר בכירים. ד. לא מאושר הגדלות לפנסיה ה. נא לפנות בבקשה מסודרת ע"מ שנאשר את תנאי פרישתה והפנסיה שלה." (הודעת הדוא"ל מיום 28.1.10 צורפה כנספח 12 לתצהיר מנכ"ל העירייה) ביום 14.3.10 עדכן מנכ"ל העירייה את התובעת בתשובת מר ינון בעניינה והעירייה פעלה בהתאם להנחיותיו, לרבות בעניין ההודעה המוקדמת (מכתב מנכ"ל העירייה מיום 14.3.10 צורף כנספח כ"ד לתצהיר התובעת); ביום 25.3.10 התקבלה תשובתו של מר שפיצר בתוקף סמכותו לפי סעיף 20(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התשל"א- 1970 בעניין זכויותיה של התובעת, לרבות הגמלה לה היא זכאית בחלוקה על פי שתי תקופות (נספח 16 לתצהיר מנכ"ל העירייה). באשר להודעה המוקדמת נכתב כי "הנ"ל זכאית ל- 3 חודשי הודעה מוקדמת במסגרת חוזה בכירים"; ביום 24.6.10 פנתה התובעת לעירייה בנוגע לתנאי פרישתה, וביום 8.7.10 נענתה על ידי מנהלת משאבי אנוש ושכר בעירייה, גב' דגנית בר בורנצויג (נספח 19 לתצהיר מנכ"ל העירייה); משהתובעת סברה כי העירייה מפרה את הסכם הגישור שנחתם עמה ומקפחת את זכויותיה מכוחו, הגישה ביום 28.7.10 את התביעה שבפנינו. דיון והכרעה למעשה, ענייננו בבקשה לביטול הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית דין זה (כב' השופט ד"ר לובוצקי), וקיום דיון לגופו של עניין בזכויותיה הכספיות של התובעת בגין סיום עבודתה בעירייה, ככל שקיימות כאלה. המסגרת הנורמטיבית - תביעה לביטול הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין "פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו" (י' זוסמן, סדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 787) בפסק דין הנותן תוקף להסכם בין הצדדים שזורות אפוא שתי תכונות - של הסכם ושל פסק דין. להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין חשיבות לעניין אכיפתו של ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. כך, המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם פשרה חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, דוגמת טעות, הטעייה, עושק או כפייה (ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3) 459; ע"א 2495/95 הדס בן לולו - אטראש אליאס, פ"ד נא(1) 577, להלן: "עניין בן לולו"). על פי הפסיקה, אין זה רצוי להקל במתן רשות לבעל דין לחזור בו מהסכם פשרה: "הפשרה מעצם מהותה אינה דין, אלא לפנים משורת הדין, ומשום כך יש בה ויתור על זכויות שצד סובר שהוא זכאי להן. הסכם פשרה יש בו משום "קנית סיכון" או "קנית דין" תוך ויתורים הדדיים, שגם אם בדיעבד הסתבר שניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר או לאותה תוצאה גם ללא הסכם פשרה, אין בנתון זה עילה מוצדקת לביטול ההסכם (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ב עמ' 736). על שבחה של הפשרה אין להרבות במילים וכבר נאמר במקורותינו שכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח (רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק כב הלכה ד). הכלל החל אצלנו הוא, שיש לעודד בעלי דין להתפשר (דב"ע נא/3-170 שמואל כהן - דוד כהן, פד"ע כג 436 וכן ע"א 188/70 סלוביק בע"מ נ' מזרחי, פ"ד כד(2) 754, 758). הפועל היוצא ממדיניות בתי המשפט לעודד פשרות הוא לתת תוקף להסכמי פשרה או פסקי דין לפשרה, ובוודאי לא לעודד חזרה מהסכם פשרה. אם תינתן רשות לבעל דין לחזור בו מהסכם הפשרה, כל אימת שפסק הדין לפשרה אינו מספק את ציפיותיו, יהיה בכך משום ריקון מתוכן של כל מוסד הפשרה, התורם לישוב סכסוכים בדרכי שלום, בזמן קצר ולתועלת בעלי הדין" (דב"ע נז/193-3 יששכר כהן - אלי לוגסי (לא פורסם), ניתן ביום 13.1.98) עוד נקבע, כי יש לייחס משקל ניכר אף לערך בדבר סופיותן של פשרות. ההגנה על ערך זה חשובה לצורך הגשמת הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי הפשרה. כך: "סופיותן של פשרות מהי פשרה? בלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ראו ההגדרה ב-In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation (1980) [22], at p. 644). באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (בספרם הנ"ל, בעמ' 736). בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה... מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה. ... מדברים אלה עולה, כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. נזכור, כי "שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים" (דברי הנשיא שמגר בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינ"ל הראשון לישראל בע"מ, בעמ 560)" (עניין בן לולו, לעיל, בעמ' 590-591) מן הכלל אל הפרט בענייננו טוענת התובעת, כאמור, כי העירייה הפרה את הסכם הגישור ועל כן היא זכאית לביטול ההסכם ולדיון מחודש במלוא זכויותיה. עיון בהסכם הגישור מלמד כי מאחר וחלק מן הזכויות נשוא ההסכם היו כרוכות באישורם של צדדים שלישיים (מליאת מועצת העיר ומשרד הפנים), הסדירו הצדדים את האפשרות בה לא יינתן אישור מצד גורמים אלה והגדירו את זכותה של התובעת לפנות במקרים אלה לבית הדין. כך, קובע סעיף 6 להסכם הגישור, כי ככל שמשרד הפנים לא יאשר האמור בסעיפים 3 ו/או 4 להסכם תהא התובעת רשאית להגיש תביעה לבית הדין לעבודה בנושא האמור בסעיף 3 והעירייה לא תמנע בעדה. כמו כן הוסכם, כי ככל שמליאת המועצה לא תאשר את סעיף 3 להסכם הגישור ההסכם יבוטל, וכל צד יוכל לנקוט בכל הליך משפטי ויישמרו לו כל טענותיו. לפיכך, עלינו לבחון תחילה האם עניינה של התביעה דנן נופל בגדר אחת משתי חלופות הללו. ראשית, כאמור, אין מחלוקת, כי מליאת המועצה התכנסה ביום 12.1.10 ואישרה את הסכם הגישור שנחתם עם התובעת ואת הזכויות שהוקנו לה מכוחו, בכפוף לאישורן על ידי משרד הפנים. משכך, למעשה, אין בענייננו תחולה לסעיף 7 להסכם הגישור המאפשר את ביטולו ונקיטה בכל הליך משפטי בנסיבות בהן מועצת העירייה לא אישרה את האמור בסעיף 3. יחד עם זאת, אין מחלוקת, כי משרד הפנים לא אישר את האמור בסעיף 4 להסכם הגישור, שעניינו הגדלת אחוזי הגמלה התקציבית המשולמת לתובעת ב- 8% נוספים, וכן לא אישר את האמור בסעיף 3 להסכם הגישור בדבר תשלום פנסיה לתובעת בשיעור של 95% משכר בכירים עבור מלוא תקופת העסקתה. במצב דברים זה קובע סעיף 6 להסכם הגישור, כי "התובעת תהיה רשאית להגיש תביעה לבית הדין לעבודה בנושא האמור בסעיף 3 לעיל והעירייה לא תטען כי הסכם זה מונע את הגשת התביעה או כי התובעת מנועה מהגשתה" (סעיף 6 להסכם הגישור, ההדגשה הוספה). סעיף זה תוחם, למעשה, את גבולותיה של התביעה שלפנינו לגבולות האמור בסעיף 3 להסכם הגישור, ומאפשר לתובעת להגיש תביעה בנוגע לנושאים המוסדרים בסעיף זה בלבד. לפיכך, ולאור הלכות הפסיקה שהובאו לעיל בדבר התערבות מצומצמת של בתי הדין בביטול הסכמי פשרה/גישור שקיבלו תוקף של פסק דין, קובעים אנו כי אין מקום לדון בתביעתה של התובעת לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש, ואף לא בתביעות להפרשים בגין פדיון ימי מחלה (הגם שהתביעה ממילא נזנחה בסיכומי התובעת). כאמור, בפשרה יש משום "קניית סיכון" או "קניית דין" והיא מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על טענות מטענותיהם. עצם הוויתור עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, ויש להיענות להן רק בנסיבות חריגות ומטעמים כבדי משקל (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ. דליה מור, פ"ד ס', 412). כמו כן, אין מקום לדון אף בתביעתה של התובעת להגדלת אחוזי הגמלה התקציבית המשולמת לה ב- 8% נוספים (סעיף 4 להסכם הגישור). אמנם, סעיף 6 להסכם הגישור מתייחס למצב בו משרד הפנים אינו מאשר "את האמור בסעיפים 3 ו/או 4 לעיל", אולם הסעד המוענק לתובעת במקרה כזה, כפי שעולה בבירור מלשון הסעיף, הוא הגשת תביעה לבית הדין לעבודה "בנושא האמור בסעיף 3 לעיל", ולא בנושא האמור בסעיף 4. יחד עם זאת, ולמעלה מן הדרוש נוסיף, כי מן החומר שהובא בפנינו לא הוכח כי התובעת זכאית להגדלת אחוזי גמלתה ב- 8% משלא הצביעה על כל מקור חוקי או הסכמי המקנה לה זכות זו. כמו כן לא השתכנענו, כי העירייה התרשלה בטיפול בעניינה של התובעת מול משרד הפנים בנושא הגדלת אחוזי הגמלה. התובעת לא הוכיחה כי המציאה לעירייה מסמכים רפואיים בעניינה סמוך לאחר חתימת הסכם הגישור לצורך העברתם למשרד הפנים, הסכם הגישור אינו מתייחס לקיומם של מסמכים כאמור ואף אינו קובע כי הצדדים יתאמו פגישה במשרד הפנים בעניינה של התובעת, אלא רק מגדיר את זכותה של התובעת להתלוות לנציגי העירייה ככל שתתואם פגישה כאמור. יתירה מזאת, ככל שביקשה התובעת להלין על החלטת משרד הפנים לאחר שהתקבלה, הוצע לה במכתבו של מנכ"ל העירייה ליזום פנייה לממונה על הגמלאות והתובעת נמנעה מלעשות כן ("ככל שתמצאי לנכון לפנות למשרד הפנים בעניין, נא הודיעני, על מנת שככל שתתואם עמך פגישה במשרד הפנים, ייטול בה חלק גם נציג מטעם העירייה", מכתב מנכ"ל העירייה מיום 14.3.10 צורף כנספח כ"ד לתצהיר התובעת). המסקנה אפוא כי המחלוקת שנותרה הינה זכאות התובעת לאמור בסעיף 3 להסכם הגישור. עוד חלוקים הצדדים בדבר זכאות התובעת לשלושה חודשי הודעה מוקדמת כעולה מסעיף 2 להסכם הגישור. זכאות התובעת לפנסיה בשיעור 95% משכר בכירים עבור כל תקופת העסקתה אין מחלוקת כי אושרה לתובעת העלאת שכר ל- 95% משכר בכירים החל מחודש יוני 2009, כפי שהוסכם במסגרת ההסדר עם הממונה על השכר במשרד האוצר בשנת 2006 (ראו בסעיף 6(ב) לעיל ובמכתב עו"ד סומך לממונה על השכר, נספח י"ז לתצהיר התובעת). התובעת טוענת, כאמור, כי היא זכאית גם לפנסיה בשיעור זה עבור מלוא תקופת העסקתה, ואילו משרד הפנים טוען כי היא אינה זכאית לכך וכי שכרה הקובע לפנסיה הינו בחלוקה על פי שתי תקופות כדלקמן: א. מתחילת העסקתה ועד המעבר לחוזה בכירים (11/04) על פי דירוג דרגה; ב. מחודש 11/04 ועד לפרישה על פי 95% משכר בכירים. כידוע, רשות מקומית הינה "גוף מתוקצב" כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985, ועל תנאי העסקתם של עובדים ברשויות המקומיות חלות הוראות סעיף 29 לחוק, המגבילות את הרשות המקומית מלהעניק לעובדים תנאים החורגים מן המקובל בקרב עובדי המדינה, אלא לאחר קבלת אישור מפורש מטעם הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: "הממונה על השכר"). בענייננו אין מחלוקת כי לא ניתן אישור הממונה על השכר לחישוב שכרה הקובע של התובעת לפנסיה בשיעור של 95% משכר בכירים דרגה 3 עבור מלוא תקופת העסקתה (ראו גם את אישור התובעת לכך בעדותה, פרוט' 30.12.12, עמ' 9 ש' 6-7). יתירה מזאת, במועד בו אושר חוזה הבכירים של התובעת (22.12.04), נכתב מפורשות כי התובעת תהיה זכאית לפנסיה תקציבית בחלוקה לשתי תקופות, כדלקמן: "4. העובדת זכאית לפנסיה תקציבית לפי 2 תקופות כדלהלן: תקופה א' - מתחילת עבודתה ברשות 1/94 ועד 11/2004- דרגה 43+ וללא תוספת משכורת כוללת בסכום של 8,174 ₪. תקופה ב' - מחודש נובמבר 2004 ועד לפרישה 85% משכר בכירים דרגה 3" (מכתבו של מר שפיצר למזכיר העירייה מיום 22.12.04 צורף כנספח 11 לתצהיר מנכ"ל העירייה) לא זו אף זו: חוזה הבכירים עליו חתמה התובעת ביום 22.3.05 קובע בבירור את זכאותה של התובעת לפנסיה בחלוקה לשתי תקופות (לפני החתימה על חוזה הבכירים ולאחר החתימה). כך: "14. מוסכם בין הצדדים, כי על תקופת עבודתו של העובד ברשות המקומית עפ"י חוזה זה לא יחולו הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל- 1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). ב. על אף האמור לעיל, תקופת שירותו של העובד לפי חוזה זה תצורף לתקופת שירותו הקודמת ברשות המקומית (להלן: "תקופת השירות הכוללת") לעניין הזכות לגימלאות לו ולשאריו, בכפוף לתנאים הבאים: המשכורת הקובעת שעל בסיסה תשולם קיצבתו של העובד עבור תקופת השירות שקדמה לתקופת חוזה זה תהיה המשכורת הקובעת כהגדרתה בסעיפים 8 ו- 9 לחוק הגימלאות בדרגה שהיתה לעובד ערב החתימה על חוזה זה, היינו בדירוג ____ בדרגה ... ג. המשכורת הקובעת שעל בסיסה תשולם קצבתו של העובד עבור תקופת עבודתו עפ"י חוזה זה תהיה המשכורת הקובעת וכפי שתעודכן לפי סעיף 8 לעיל." (חוזה ההעסקה של התובעת מיום 22.3.05 צורף כנספח 14 לתצהיר מנכ"ל העירייה, להלן: "חוזה בכירים") בסעיף 8 לחוזה הבכירים נכתב כי העירייה תשלם לתובעת עבור עבודתה "סך של 85% משכר מנכ"ל רשות בדרגה 3 החל מיום תחילת תוקפו של חוזה זה", ומשאין מחלוקת כי בחודש יוני 2009 הועלה סכום זה ל- 95%, הרי שזהו השכר הקובע לחישוב גמלתה של התובעת בגין התקופה השנייה להעסקתה (החל ממועד חתימה על חוזה הבכירים). נוסיף, כי בסעיף 30 לסיכומי התובעת נטען כי "ברור לחלוטין כי התובעת זכאית לקבלת פנסיה בגובה 95% משכר בכירים מאושרת לכל תקופת עבודתה. כך נקבע באישור הממונה על השכר למכתב עו"ד סומך וכך גם נקבע בהסכם הגישור". אולם, עיון באישורו של הממונה על השכר למכתבו של עו"ד סומך מיום 26.3.06 מלמד כי האישור ניתן להעלאת שכרה של התובעת ל- 95% משכר בכירים החל מחודש יוני 2009, וכי במכתבו של עו"ד סומך אין כל התייחסות להעלאת השכר הקובע לגמלה בשיעור זה (נספח י"ז לתצהיר התובעת). כך, גם הסכם הגישור לא העניק לתובעת את הזכות הנטענת על ידה, אלא הוסכם בו כי הנושא יועלה לאישור מליאת המועצה, וכי "הכל הכפוף לאישור משרד הפנים" (סעיף 3 להסכם הגישור). בנסיבות אלה, דין התביעה להפרשי פנסיה בשיעור 95% משכר בכירים עבור כל תקופת העסקתה של התובעת להידחות. התובעת טוענת לחלופין, כי היא זכאית לקבלת פנסיה לפי דרגה 44 עבור כל תקופת העסקתה. מן הראיות שהובאו בפנינו הוכח כי לתובעת אושר לקבל דרגה 44 כדרגת פרישה (ראו במכתביה של מנהלת משאבי אנוש ושכר בעירייה, גב' דגנית בר בורנצויג, מיום 18.4.10 - נספח 18 לתצהיר מנכ"ל העירייה, ומיום 8.7.10 - נספח כו לתצהיר התובעת). בסיכומי הנתבע 2 נטען כי דרישה זו של התובעת אינה מובנת שכן משמעותה היא הקטנת המשכורת לגמלה לעומת אופן החישוב שאושר על ידו (סעיף 24 לסיכומי הנתבע 2). מכל מקום, התובעת זכאית כאמור לדרגת פרישה 44 בגין תקופת עבודתה הראשונה ברשות (1/94 ועד 11/04). ככל שבתביעתה דורשת התובעת דרגה זו עבור מלוא תקופת העסקתה, ללא חלוקה לתקופות, הרי שדין התביעה להידחות מן הנימוקים שהובאו לעיל. זכאות התובעת להפרשי שכר בגין דמי הודעה מוקדמת כאמור, הצדדים חלוקים בדבר זכאותה של התובעת לשלושה חודשי הודעה מוקדמת ושיעורם. לטענת התובעת, סעיף 2 להסכם הגישור הסדיר את זכותה לקבלת 3 חודשי הודעה מוקדמת מיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים- 31.1.10, זכות המוקנית לה גם מכוח חוזה הבכירים עליו היא חתומה. כמו כן טוענת התובעת כי בתשלום דמי ההודעה המוקדמת יש לכלול גם הפרשות סוציאליות ונלווים לרבות שווי רכב בסך 4,100 ₪ לחודש (להלן: "נלווים"). מנגד, טוענת העירייה, כי לתובעת כבר שולמו שלושה חודשי הודעה מוקדמת מהמועד בו התקבלה ההחלטה על פיטוריה במליאת המועצה (4.11.09) או מיום בו ניתנה לה ההודעה על כך (8.11.09), והיא אינה זכאית כיום לכפל תשלום. כמו כן, נטען, כי דרישת התובעת אינה מתיישבת עם הוראותיו ותכליתו של חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת"), שכן התשלום הנתבע הוא במקביל לקבלת גמלה על ידי העירייה. מכל מקום, טוענת העירייה, כי היא כפופה להחלטות משרד הפנים בעניינה של התובעת, ומשלא אושר לשלם לתובעת 3 חודשים נוספים ואף לא לכלול בתשלום ההודעה המוקדמת את רכיב הנלווים, הרי שאין העירייה מוסמכת לעשות כן. זאת, על אף שתשלום דמי ההודעה המוקדמת בהסכם הגישור לא הותנה באישורו של משרד הפנים, והתערבותו בעניין זה נעשתה מיוזמתו. לבסוף, טוענת העירייה, כי מאחר וחודשי ההודעה המוקדמת ששולמו לתובעת החל מחודש 11/09 כללו גם תשלום עבור נלווים, הרי שיש לקזז את הסכומים ששולמו לתובעת כנלווים מכל סכום שייפסק לזכותה, ובסך כולל של 8,539.8 ₪. משרד הפנים הצטרף אף הוא לעמדת העיירה, לפיה כבר שולמו לתובעת שלושה חודשי הודעה מוקדמת כמתחייב מחוזה הבכירים, ועל כן אין היא זכאית לתשלום נוסף בגין רכיב זה, ודרישתה אף עומדת בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. כן סבור הנתבע 2, כי על התובעת להחזיר לעירייה סכומים שקיבלה ביתר. נקדים ונאמר, כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים וחומר הראיות שהובא בפנינו סבורים אנו כי הדין עם התובעת, וכי היא זכאית לשלושה חודשי הודעה מוקדמת החל מיום 31.1.10, וזאת על פי שכרה הקובע בצירוף נלווים בסך 4,100 ₪ לחודש. ונבאר. במכתב הפיטורים שנמסר לתובעת ביום 8.11.09 (נספח י"ג לתצהיר התובעת) צוין כי בהתאם להסכם הבכירים ניתנים לה שלושה חודשי הודעה מוקדמת, כך שעבודתה בעירייה תסתיים ביום 8.2.10. במהלך חודשים אלה התבקשה התובעת שלא להגיע לעבודה למעט אם תידרש לכך. בפועל, מיום 5.11.09 נעדה התובעת מעבודתה מחמת מחלה והמציאה אישורי מחלה. ביום 30.11.09 נשלח לתובעת מכתב חתום בידי ראש העיר, לפיו יש בידי העירייה מידע ונתונים המטילים ספק בדבר תקפותם של אישורי המחלה שהמציאה וכי התנהגות זו עולה כדי הפרת אמון חמורה. לפיכך, נאמר לתובעת כי עבודתה מופסקת לאלתר ולא תימשך עד יום 8.2.10. על אף הודעה זו אין מחלוקת כי שכרה של התובעת שולם לה עד ליום 31.1.10, ולטענת העירייה בכך מיצתה התובעת את זכותה לחודשי ההודעה המוקדמת מכוח הסכם הגישור. אלא שהסכם הגישור נחתם רק ביום 7.1.10, ונקבע בו מפורשות כי רק "ביום 31.1.2010 יסתיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים וממועד זה תצא התובעת לפנסיה", וכי "התובעת תקבל שלושה חודשי הודעה מוקדמת כמתחייב מחוזה ההעסקה שלה בצירוף הנלווים לרבות שווי רכב (הוצאות קבועות ומשתנות לרבות ביטוח וטסט) בסך של 4,100 ₪ עלות לחודש" (סעיפים 1-2 להסכם הגישור, ההדגשות הוספו). מלשון הסכם הגישור עולה אפוא, כי הצדדים הסכימו על כך שמועד סיום עבודתה של התובעת בעירייה יהיה ביום 31.1.10 ולא קודם לכן (ראו גם בסעיף 16 לסיכומי העירייה), ובהתאמה - כי החל ממועד זה זכאית התובעת לשלושה חודשי הודעה מוקדמת. נוסיף, כי גם בהסכם הבכירים עליו חתומה התובעת נקבע כי "אם העובד יכהן בתפקיד מעל לשנה יהיה זכאי בעת הפסקת עבודתו לתקופת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים" (נספח 14 לתצהיר מנכ"ל העירייה, ההדגשה הוספה). מועד הפסקת עבודתה של התובעת נקבע, כאמור בהסכם הגישור, ליום 31.1.10. אילו סברו הצדדים שמרבית חודשי ההודעה המוקדמת כבר שולמו לתובעת במועד החתימה על הסכם הגישור, היו מציינים זאת במפורש בנוסח ההסכם ונוקבים ביתרת תקופת ההודעה המוקדמת העומדת לזכות התובעת. העובדה כי לא עשו כן מעידה על אומר דעתם כי התובעת זכאית לשלושה חודשי הודעה מוקדמת החל מיום 31.1.10. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש לפי החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" מלשונם הברורה של סעיפים 1 ו-2 להסכם הגישור עולה כי יחסי העבודה יסתיימו ביום 31.1.10 וכי התובעת תקבל שלושה חודשי הודעה מוקדמת. פרשנות הנתבעים כי במועד בו נחתם החוזה כבר קיבלה התובעת חודשיים הודעה מוקדמת אינה מתיישבת עם לשון הסעיפים. כאמור לעיל, הפשרה מעצם מהותה אינה דין אלא לפנים משורת הדין, ומשום כך יש בה ויתור על זכויות שצד סובר שהוא זכאי להן, והענקת זכויות אשר צד סובר כי הצד האחר אינו זכאי להן. לטעמנו, תשלום שלושה חודשי הודעה מוקדמת החל מיום 31.1.10 מגלם את ויתורה של העירייה במסגרת הסכם הגישור שהושג. מן הטעם האמור אף אין מקום לדון בטענות העירייה כי התביעה ברכיב זה אינה מגשימה את תכליתו של חוק הודעה מוקדמת. לכך יש להוסיף עוד, כי אין מחלוקת שהיעדרות התובעת מעבודתה החל מיום 5.11.09 היתה בגין מחלה אשר גובתה באישורי מחלה (ולא נטען בפנינו אחרת), אלא שהצדדים חלוקים בשאלת תוקפם ומהימנותם של אישורים אלה. אולם, בשונה מן התביעה המקורית, במסגרת תביעה זו לא הובאו בפנינו ראיות לעניין תקפותם של האישורים (צילומי התובעת בפעילות רגילה במהלך ימי המחלה וכיוב'), ואף לא הוכח כי העירייה מימשה את זכותה להטיל ספק בתעודות המחלה שהמציאה התובעת בדרך הקבועה בתקנה 2(ג) תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 (העמדת התובעת לבדיקת רופא מטעמה). בנסיבות אלה, ומשלא הוכח בפנינו אחרת, יש לראות בשכר ששולם לתובעת עד ליום 31.1.10 כדמי מחלה כדין, וממילא אין הם מהווים חודשי הודעה מוקדמת (ראו גם בעדות מנכ"ל העירייה, עמ' 18 ש' 9-12). אשר לטענה כי משרד הפנים לא אישר את תשלום דמי ההודעה המוקדמת, הרי שראשית, משרד הפנים לא אישר לשלם לתובעת כפל הודעה מוקדמת, אולם ציין בבירור כי "הנ"ל זכאית ל- 3 חודשי הודעה מוקדמת במסגרת חוזה בכירים" (סעיף 4 להחלטה של מר שפיצר בעניינה של התובעת מיום 25.3.10). כבר נפסק, כי כאשר מעביד מפטר עובד בתקופת מחלתו, יחסי עובד ומעביד לא מסתיימים לפני תום ניצול ימי המחלה העומדים לזכות העובד (ע"ע (ארצי) 383/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים - לסלי פנחס וניט, 7.12.08). מאחר והודעת הפיטורים נמסרה לתובעת ביום 8.1.10, בתקופה בה שהתה בימי מחלה (החל מיום 5.1.10), הרי שהתובעת קיבלה דמי מחלה בתקופה זו ולא הודעה מוקדמת. משכך אין מדובר בכפל הודעה מוקדמת. העירייה צירפה לתצהירו של מר חדד שני מסמכים ממשרד הפנים המתייחסים להודעה המוקדמת. האחד, הודעת דוא"ל ממר ינון, מנהל תחום פיקוח ובקרת שכר מיום 28.1.10 בה נאמר: "ניתן לאשר שלושה חודשי הודעה מוקדמת בלבד החל מ- 4.11.09. התשלום עבור הודעה מוקדמת לא כולל רכב פלאפון והחזר הוצאות. לא מאשר 6 חודשים כולל החזר הוצאות". המסמך השני מיום 25.3.10, מכתבו של מר שפיצר, מנהל אגף כח אדם ושכר ברשויות המקומיות המופנה לראש העירייה וניתן מתוקף סמכותו לפי סעיף 20 (א) לחוק הגמלאות. במכתב זה נאמר: "הנ"ל זכאית ל-3 חודשי הודעה מוקדמת במסגרת חוזה בכירים". הנתבעות לא הבהירו את השוני בין הגרסאות, ומכתבו של מר שפיצר הינו האחרון והמסכם את כל תנאי פרישתה של התובעת, ואנו מעדיפים אותו על פני הודעת הדוא"ל של מר ינון. במכתבו של מר שפיצר אין התייחסות למועד תחילת ההודעה המוקדמת ולתשלום נלווים כעולה מהסכם הגישור. המסקנה אפוא, כי התובעת זכאית לשלושה חודשי הודעה מוקדמת כעולה מהסכם הגישור, החל מיום 31.1.10, שהוא המועד המוסכם לסיום יחסי עובד ומעביד. כאמור, אין בקביעה זו תשלום כפל של 6 חודשי הודעה מוקדמת. משזו מסקנתנו, אין מקום לטענת הנתבעות לפיה על התובעת להשיב את הנלווים אותם קיבלה בתקופת המחלה. אשר לאופן חישוב דמי ההודעה המוקדמת, על פי סעיף 2 להסכם הגישור התובעת זכאית לשלושה חודשי הודעה מוקדמת בצירוף הנלווים בסך של 4,100 ₪ עלות לחודש. מאחר ומר שפיצר לא התייחס לתשלום הנלווים במכתבו, ומאחר והעירייה הציגה בפני התובעת מצג כי היא זכאית לרכיב זה במסגרת הסכם הגישור ללא צורך באישור משרד הפנים (להבדיל מרכיבים אחרים בהסכם), אנו קובעים כי התובעת זכאית לשלושה חודשי הודעה מוקדמת בצירוף נלווים בסך 4,100 ₪ לחודש. מסקנתנו שונה באשר לתוספת העלויות הסוציאליות הנתבעות אף הן (קרן השתלמות, תגמולים וחופשה). הכלל הוא כי פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, שהוא במהותו תשלום חלף הודעה מוקדמת, הינו פיצוי בגובה השכר בלבד ללא תנאים נלווים. בענייננו, הסכם הגישור מתייחס באופן ספציפי לעניין "נלווים" בשווי 4,100 ₪ ואין התייחסות לעלויות סוציאליות. משכך, ומשמדובר בתשלום לאחר סיום יחסי עובד ומעביד ולאחר צאתה של התובעת לפנסיה, ישולם לתובעת שכרה החודשי בסך 27,836 ₪, שלא נסתר, בתוספת נלווים בסך 4,100 ₪ לחודש, ובסה"כ עבור שלושת חודשי ההודעה המוקדמת - 95,808 ₪. סיכום התביעה לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש נדחית. כמו כן, נדחית התביעה להפרשי פנסיה בגובה 95% משכר בכירים עבור כל תקופת עבודתה של התובעת, וכן התביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכאית התובעת להגדלת אחוזי גמלתה ב- 8%. התביעה לדמי הודעה מוקדמת מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת שלושה חודשי שכר בצירוף נלווים בסך כולל של 95,808 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, 28.7.10, ועד מועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, תשלום הנתבעת לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. חוזההודעה מוקדמת