1. ביום 12/8/04 הגיש התובע, באמצעות ב"כ, כתב תביעה נגד הנתבעת, לתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה ודמי חגים. יחד עם כתב ההגנה הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד לחייב את התובע בתשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. (להלן יכונה התובע והנתבע שכנגד "התובע" והנתבעת והתובעת שכנגד תכונה "הנתבעת"). 2. התובע, מהגר עבודה מרואנדה, עבד אצל הנתבעת, עסק למזון ולשירותי קייטרינג, כעובד נקיון. בכתב התביעה טען התובע כדלקמן: 2.1 התובע עבד אצל הנתבעת מיום 1/3/03 ועד ליום 21/4/04. 2.2 התובע עבד אצל הנתבעת 6 ימים בשבוע, כאשר בימי א'-ו' עבד במשך 14-13 שעות ובימי ו' - במשך 9 שעות. 2.3 שכרו החודשי של התובע, כפי שסוכם עמו, היה בסך 5,600 ₪. 2.4 התובע לא יצא לחופשה במהלך תקופת עבודתו ועבד גם בימי החג לפי דתו. בימי חג יהודיים לא עבד התובע, בהתאם להוראת הנתבעת, ולא קיבל שכר עבורם. 2.5 חרף בקשותיו החוזרות והנשנות של התובע לקבל את זכויותיו הסוציאליות, לא שילמה לו הנתבעת את המגיע לו ולפיכך התפטר התובע מעבודתו ביום 21/4/04. 2.6 שכרו האחרון של התובע עבור חודש 4/04 לא שולם לו, חרף פניותיו למנהל הנתבעת וחרף פניותיה של עמותת "קו לעובד". 2.7 אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (א) פיצויי פיטורים בסך 6,382 ₪. לתובע מגיע תשלום פיצויי פיטורים הואיל והתפטר מעבודתו כתוצאה מהרעה מוחשית בתנאי עבודתו או כתוצאה מנסיבות אחרות בגינן יש לראותו כמפוטר. (ב) דמי הבראה בסך 1,787 ₪ (ג) פדיון חופשה בסך 2,912 ₪ (ד) ימי חג בסך 2,100 ₪ (עבור 9 ימי חג בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי במשק). (ה) שכר עבודה בגין 21 ימי עבודה בחודש 4/04, בסך 4,200 ₪. 3. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, כשטענותיה הינן כדלקמן: 3.1 התובע עבד אצל הנתבעת רק מיום 1/5/03 ועד ליום 10/4/04 בלבד. 3.2 התובע התפטר באופן פתאומי וללא מתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. 3.3 בימי א'-ו' עבד התובע במשך 8 שעות ובימי ו' - במשך 6 שעות. מעבר לכך, לא עבד התובע בשעות נוספות. 3.4 בחודשים הראשונים לעבודתו אצל הנתבעת, היה שכרו של התובע 4,500 ₪, בחודש 9/03 עלה שכרו ל- 5,200 ₪ והחל מחודש 2/04, השתכר התובע 5,600 ₪. 3.5 עבור עבודתו בחודש 4/04 (מיום 1/04 עד ליום 10/4) זכאי התובע לשכר עבודה בסך 2,800 ₪ . 3.6 התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 2,260 ₪. 3.7 התובע לא פנה למי מטעם הנתבעת על מנת שישולם לו שכרו האחרון. לאחר שהתפטר התובע מעבודתו, ניסתה הנתבעת לאתרו על מנת לשלם לו את שכרו עבור החודש האחרון לעבודתו, אולם ללא הועיל. 3.8 התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. לא זו בלבד שאין ממש בטענתו של התובע להתפטרות כתוצאה מהרעת תנאי עבודתו, אלא שהתובע עבד אצל הנתבעת במשך פחות משנה. 3.9 הואיל והתובע לא השלים שנת עבודה אצל הנתבעת, הוא אינו זכאי לדמי הבראה. 3.10 התובע אשר עזב את עבודתו אצל הנתבעת באופן פתאומי, חייב לנתבעת סך של 5,600 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. 3.11 הנתבעת עותרת לקזוז (וכן בתביעה שכנגד) המגיע לתובע כנגד אי מתן הודעה מוקדמת. 4. מטעם התובע העיד התובע בעצמו ומר איתי פורת, מי שעבד אצל הנתבעת כמנהל אירועים (להלן: "פורת"). מטעם הנתבעת העיד מר רן רמו (להלן: "רן") ומר רועי רמו (להלן: "רועי"), בניו של מר חזי רמו, מנהל הנתבעת ובעליה. סיכומי התובע הוגשו ב- 1.12.05 (לאחר שהנתבעת הגישה בקשה למתן פס"ד). סיכומי נתבעת הוגשו ביום 26.12.05. 5. לאחר עיון בכל החומר שבפנינו - להלן הכרעתנו: א. תקופת עבודתו של התובע כעולה מתלושי השכר של התובע (נספח א' לתצהירו של רן) התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת רק בחודש 5/03. פורת, אשר העיד מטעם התובע, מסר בעדותו, כי הוא עצמו החל לעבוד אצל הנתבעת לקראת סוף חודש 1/03 וכן: "היינו בחודשיים התארגנות בזמנו, האולם לא עבד באותה תקופה ולא היה מישהו שעבד בנקיון. בחודש הראשון שעבדנו עבד אדם רוסי ואחריו עבד במשך שבוע וחצי אלפא ורק אחריו הגיע התובע. אני חושב שהתובע הגיע מיד אחרי העובד שקראתי לו אלפא." (עמ' 13, שורות 13-9). מעדותו של פורת עולה, כי לאחר חודשיים של התארגנות (בחודשים 3/03-2/03 במהלכם לא הועסק עובד נקיון) עבד עובד נקיון במשך חודש נוסף (4/03), לאחר מכן עבד עובד בשם אלפא, במשך שבוע וחצי, ורק לאחר מכן החל התובע בעבודתו. מכאן, עדותו של פורת תומכת אף היא בגרסת הנתבעת, לפיה התובע החל בעבודתו בנתבעת בחודש 5/03. לא נעלמה מעינינו עדותו של פורת, כי למרות שהחל לעבוד בחברה הקשורה בנתבעת בחודש 1/03, בתלוש משכורתו מצויין כי תחילת עבודתו בחודש 2/03 (עמ' 13, שורות 20-19). לפיכך, נטען בסיכומי התובע, כי אין לשלול את האפשרות כי התובע החל לעבוד בנתבעת בחודש 3/03, על אף העובדה שבתלושי השכר מצויין כי תחילת עבודתו בחודש 5/03. לטעמנו, אין ללמוד מכך שחברה הקשורה בנתבעת נהגה באופן מסוים ביחס לפורת - על מנת לקבוע, כי כך נהגה הנתבעת עם התובע. יתר על כן, פורת העיד מחד, כי החל לעבוד "בקיטרינג באזור חודש ינואר, בשנת 2003 (עמ' 9, שורה 14). עוד ציין כי "התובע נשאר, למעשה, עד שעזבתי גם" (עמ' 10, שורה 11) - אך מנגד, ציין: "סיימתי לעבוד בנתבעת בערך בסביבות פבר' 2004" (עמ' 11, שורה 5) - וכשאין חולק, אליבא דצדדים, כי התובע עבד בחודש אפריל 2004! משנטל ההוכחה לתקופת עבודתו מוטל על התובע, משתלושי השכר מלמדים על תחילת עבודה בחודש 5/03 ומשעולה מעדותו של פורת (עד מטעם התובע) כי שוכנענו שהתובע לא החל בעבודתו ב- 3.03, אנו קובעים כי התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 1/5/03. לתצהירו צירף התובע צילום של כרטיס נוכחות, המצביע על עבודה עד ליום 21 לחודש כלשהו. אולם, אין לדעת לאיזה חודש שייך כרטיס הנוכחות ואף לא למי שייך אותו כרטיס (משלא מודפס שם העובד על הכרטיס). אין לשכוח גם את עדות פורת (עמ' 12, שורות 23-20), לפיה, על כרטיס נוכחות רושם כל עובד את שמו והחודש. לפיכך, התובע לא הוכיח בפנינו, להנחת דעתנו, כי עבד בנתבעת עד ליום 21/4/04 ואין לנו אלא לקבל את גרסת הנתבעת, כי התובע סיים את עבודתו בנתבעת ביום 10/4/04. ב. דמי הבראה משקבענו כי התובע עבד אצל הנתבעת פחות משנה אחת - אין הוא זכאי לדמי הבראה. ג. פדיון חופשה תביעתו של התובע הינה לפדיון חופשה בסך 2,912 ₪ (כשערכו של יום חופשה, לפי חישובי התובע, הינו בסך 224 ₪). הנתבעת הודתה, כי לא שילמה לתובע דמי חופשה או פדיון חופשה. משקבענו כי התובע עבד אצל הנתבעת במשך 11 חודשים ו- 10 ימים, זכאי התובע לפדיון של 13.1 ימי חופשה בסך 2,953 ₪. משאין פוסקים לתובע יותר משתבע, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 2,912 ₪. ד. דמי חגים בתצהירו טען התובע, כי עבד גם בימי חג יהודיים וכי למרות שמקום העבודה היה סגור, הוא היה מגיע על מנת לבצע עבודות נקיון (סעיף 13 לתצהירו). אמירה זו עומדת בסתירה לכתב התביעה (סעיף 6), בו נטען חד משמעית, כי התובע לא עבד במהלך החגים היהודיים. גם פורת העיד: "ובתוך השבת, חד משמעית, לא היינו עובדים וגם לא בחגים" (עמ' 11, שורות 22-21). נזכיר כי התובע עצמו טוען כי לא עבד בשבת (תביעתו). מכאן, איננו מקבלים את גרסת התובע, כי עבד במהלך החגים היהודיים. לעובד זכות לנוח בחגים על פי דתו, בלי שתפגע הכנסתו. עם זאת, התובע לא הוכיח בכמה חגים, על פי דתו, עבד. הטוען לזכאות לדמי חגים, עליו הנטל להוכיח בגין אילו חגים הוא תובע, אילו חגים בתקופת עבודתו חלו בשבת ובאילו חגים עבד יום לפני ויום לאחר החג, כדרישת צו ההרחבה בנושא זה. מעבר לכך, לגרסת הנתבעת וכעולה מתלושי השכר, התובע קיבל תשלום עבור עבודתו במהלך החגים היהודיים. אין התובע זכאי לתשלום דמי חגים הן עבור החגים היהודים והן עבור אלה לפי דתו ומכאן, אין אף לשלול את האפשרות, כי התשלום עבור החגים היהודים מיטיב עם התובע. נזכיר עוד כי התובע טען בתביעתו כי השתכר משכורת חודשית (ס' 5), עובדה, שכשלעצמה, לא הוכחשה ע"י הנתבעת. ולו משכך, דין תביעתו ברכיב זה להדחות! משכך, נדחית התביעה לדמי חגים. ה. שכר עבודה משקבענו לעיל, כי התובע עבד עד ליום 10/4/03, זכאי התובע לתשלום שכר עד ליום זה בלבד. משהודתה הנתבעת בחובה לתובע, בסך 2,800 ₪, תשלם הנתבעת סכום זה לתובע. לגרסת התובע, לאחר שהתפטר מעבודתו טלפן לרועי וביקש ממנו כי ישולם לו שכר עבודתו עבור חודש 4/04 ואף פגש את מר חזי רמו, מנהל הנתבעת וביקש ממנו כי ישולם לו שכרו (סעיפים 18 ו- 19 לתצהיר התובע). כמו כן, צורף לכתב התביעה מכתב מטעם "קו לעובד" אשר נשלח לנתבעת ביום 16/6/04, בדרישה לתשלום שכר עבודתו של התובע. לגרסת הנתבעת, התובע לא פנה אליה בדרישה לתשלום שכר עבודתו, לא התקבל אצלה כל מכתב דרישה בעניין ולא עלה בידה לאתר את התובע על מנת לשלם לו את שכרו. משלא מצאנו להעדיף את גרסת התובע על פני זו של הנתבעת ומשהמכתב אשר נשלח לנתבעת ע"י עמותת "קו לעובד", לא נשלח בדואר רשום ואין כל ראיה לכך, כי התקבל אצל הנתבעת - לא מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר. לא ראינו לחייב הנתבעת בפצויי הלנה, גם משלא נסתרה גרסת הנתבעת לפיה נעלם התובע, וכתובתו לא הייתה ידועה לה. ו. פיצויי פיטורים לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים הואיל ועבד אצל הנתבעת יותר משנה והואיל והתפטר כתוצאה מהרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתו, בנסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. כפי שקבענו לעיל, התובע עבד אצל הנתבעת פחות משנה. די באמור לדחיית תביעתו ברכיב זה, שהרי לא קמה לו החזקה שבסעיף 3 לחוק פצויי פטורים. אפילו קבענו כי התובע השלים שנת עבודה אצל הנתבעת, וכאמור לא זו מסקנתנו, עדיין לא היה זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים, הואיל (לא טען) ולא הוכיח כי היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או כי התקיימו נסיבות בגינן יש לראות את התפטרותו כדין פיטורים. והעיקר, התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו (ובפועל - כלל לא טען), כי העמיד את הנתבעת על כוונתו להתפטר, כך שתהא לנתבעת הזדמנות לסלק את סיבת ההתפטרות הצפויה (כנדרש בפסיקה). לטענת התובע, הנסיבות העיקריות בגינן יש לראות את התפטרותו כפיטורים לעניין חוק פיצויי פיטורים הינה כי לא ניתנה לו האפשרות לצאת לחופשה במהלך תקופת עבודתו. אכן על המעביד להוציא את עובדיו לחופשה אולם בפועל, עובדים רבים מבקשים לצבור את זכותם לחופשה. זאת ועוד: כעולה מסעיף 6(א) לחוק חופשה שנתית: "החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנה או במשך שנת העבודה שלאחריה". משמע, בכך, לכשעצמו, אין כדי הפרת תחיקת המגן. הנתבעת הכחישה את גרסתו של התובע, כי ביקש לצאת לחופשה וכי נענה בסירוב. מעבר לכך, התובע לא הוכיח, כי העמיד את הנתבעת על כוונתו להתפטר וכי נתן לה את ההזדמנות לתקן את הנסיבות בגינן התפטר ( הנטענות על ידו): לגרסתו של רן, במהלך תקופת עבודתו קיבל התובע את שכרו מדי חודש וזכויותיו הסוציאליות נצברו לטובתו. פורת מסר בעדותו, כי התובע "היה מקבל משכורת אם לא היה בסדר, הוא היה בא אליי כדי שאני אלך לדבר עם מי שצריך" (עמ' 10, שורות 24-23). עם זאת, מסר פורת בעדותו, כי: "התובע לא התלונן בפניי בקיצוניות, אולי פעם או פעמיים. פעם אחת אני חושב שזה היה על הוצאות נסיעות ופעם אני חושב שהיה חסר, לא זוכר איזה סכום, אבל לא משהו קבוע" ובהמשך הבהיר: "הארוע שהיה חסר לו כסף לא היה בחודש שעזבתי אלא לפני, אני לא זוכר מתי" וכן הוסיף: "לפי ידיעתי, הענין היה נפתר מיידית" (עמ' 11, שורות 10-1) בחקירתו הנגדית, הבהיר פורת כי ככל שזכור לו, התובע פנה אליו פעמיים בלבד ו"בפעמיים שאני טיפלתי בחוסרים, זה הסתדר" (עמ' 12, שורות 16-15; ההדגשות שלנו). פורת לא עומת כלל עם טענת התובע ובפועל - מעדות פורת, נסתרה טענת התובע כי לא כובדו זכויותיו עפ"י תחיקת המגן. לא מצאנו להעדיף את גרסתו של התובע, כי אכן ביקש לצאת לחופשה וכי בקשותיו נענו בסירוב, או כי פנה למי מטעם הנתבעת על מנת ליתן לה ההזדמנות לתקן את ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו או את הנסיבות בגינן התפטר (כנטען על ידו). יתר על כן, גרסתו (החדשה משהו) של התובע בתצהירו (ס' 14 סיפא) - נסתרה מעדות פורת בפנינו. מכל האמור לעיל, נדחית תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים. ז. אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת, ולפיכך היה עליו ליתן הודעה מוקדמת להתפטרותו. בהערת אגב יצויין, כי אפילו היה מוכח כי התובע התפטר בשל הרעת תנאים או בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים, עדיין אין המדובר בהתפטרות בנסיבות חריגות בהן פטור העובד ממתן הודעה מוקדמת (נסיבות אשר אינן מאפשרות לעובד להמשיך את עבודתו ולוּ יום נוסף). נציין כי בתביעתו לא טען התובע כי נתן הודעה מוקדמת להתפטרותו (ראה ס' 9-7). גם בתביעתו אין כל טענת עובדה בהקשר זה (אף כי ראה התובע בס' 15 לתצהירו לטעון טענת עובדה חדשה, שיש בה, כפי שנטענה, לסתור תביעתו ברכיב שכ"ע לחודש 4.04). בחקירתו הנגדית טען התובע, כי הודיע לרועי על כוונתו להתפטר מעבודתו (עמ' 6). לגרסת התובע, כאשר רועי שילם לו את משכורתו האחרונה, אשר לא היתה משכורת מלאה: "אמרתי שאני לא יכול להמשיך לעבוד בתנאים אלה. זו ההודעה שנתתי לו." (עמ' 7, שורות 3-2). רועי הכחיש זאת בתצהירו וטען: "התובע מעולם לא ציין בפני ולא אף ברמיזה כי בכוונתו לעזוב את העבודה ולא לשוב עוד. גם במועד מסירת משכורתו האחרונה של התובע, ביום 10/4/04 לא ציין בפני התובע כי בכוונתו לעזוב את עבודתו." (סעיף 3 לתצהירו של רועי). עוד טען רועי בתצהירו, כי במקרה אחד בלבד טען בפניו התובע כי לא קיבל את מלוא שכרו אולם לאחר בדיקה, התברר לצדדים כי התובע נעדר מעבודתו ללא אישור רפואי ולפיכך לא הגיע לו מלוא שכרו (סעיף 5 לתצהיר וכן עדותו בעמ' 20, שורות 15-13). גם רן מסר בתצהירו, כי התובע עזב את עבודתו באופן פתאומי וללא מתן הודעה מוקדמת (סעיף 11 לתצהירו). לגרסת התובע בעדותו אין זכר לא בכתב התביעה, ואף לא בתצהירו. יתר על כן, בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען התובע במפורש כי "עזב את עבודתו ללא שהודיע על כך לתובעת (לנתבעת) מראש" (סעיף 13). מעבר לכך, אפילו נקבל את גרסתו של התובע בעדותו, אין בכך כדי להוות הודעה מוקדמת להתפטרות. סעיף 2(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 קובע, כי הודעה מוקדמת תנתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של ההתפטרות. בענייננו, לא זו בלבד שהתובע לא מסר הודעה בכתב על התפטרותו, אלא שלא היה ברור מדבריו לרועי (אף לגרסתו-שלו) מתי נכנסת התפטרותו לתוקף. סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת קובע: "עובד במשכורת זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן: (1) במהלך ששת חודשי עבודתו הראשונים - של יום אחד בשל כל חודש עבודה; (2) במהלך התקופה החל בחודש השביעי לעבודתו עד תום שנת עבודתו הראשונה - של 6 ימים, בתוספת של יומיים וחצי בשל כל חודש עבודה בתקופה האמורה; (3) לאחר שנת עבודתו הראשונה - של חודש ימים. סעיף 5 לחוק קובע, כי הוראת סעיף 3 תחול בשינויים המחויבים גם על הודעה מוקדמת להתפטרות. עולה אפוא, כי על התובע לשלם לנתבעת חלף הודעה מוקדמת בעבור 19.3 ימי עבודה ( 6 ימים בעבור ששת חודשי העבודה הראשונים ועוד 2.5 ימים עבור כל חודש נוסף, החל מן החדש השביעי עד סיום תקופת עבודתו). אשר על כן, זכאית הנתבעת לחלף הודעה מוקדמת בסך 3,608 ₪ (19.3/30 X 5,600 ₪). ח. נציין לסיום, כי הואיל ואין בפנינו תביעה בגין עבודה בשעות נוספות, לא מצאנו להדרש לשאלה האם אכן, כטענת התובע, עבד שעות נוספות רבות ומה היתה שעת תחילת עבודתו של התובע, או שעת סיומה. 6. סכום על הנתבעת איפוא לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (א) שכר עבודה בסך 2,800 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/03 עד יום התשלום בפועל. (ב) פדיון חופשה בסך 2,912 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/03 עד יום התשלום בפועל. על התובע לשלם לנתבעת חלף הודעה מוקדמת בסך של 3,608 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/03 עד יום התשלום בפועל. סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום סך של 2,104 ₪. הסכום הנ"ל ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/5/03 עד יום התשלום בפועל. לאור תוצאת ההליך - אין צו להוצאות. הודעה מוקדמת