זהו פס"ד בתביעת התובע להפרשי פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת ותנאים סוציאליים שונים, וכן למתן פסק דין הצהרתי לעניין תקופת עבודתו בנתבעת. הרקע לתביעה: א. התובע התחיל לעבוד בשנת 1995 בחנות של ספיר רחל, אמו של מנהל הנתבעת, ברח' דהומי 14 בירושלים, ועבד בחנות זו עד סוף פברואר 1996. ב. החל ממרץ 2006 עבר התובע לעבוד אצל הנתבעת (תחילה בצומת אורה ולאחר מכן גם בצומת פת ובשוקניון שברח' אגריפס). ג. התובע קיבל פיצויי פיטורין מהנתבעת בגין השנים 1997-1999. ד. אין חולק כי התובע עבד בפועל בנתבעת גם לאחר מועד הפיטורין דלעיל (אף כי אין הסכמה בשאלה האם המשיך מיד לאחר קבלת פיצויי פיטורין או מס' חודשים לאחר מכן). וכי ביום 23/12/04 פוטר התובע בהתאם למכתב פיטורין שקיבל (צורף כנספח לתצהיר התובע). ו. מדווחי הנתבעת לביטוח הלאומי עולה כי לא דווח על התובע כמי שהועסק באופן רצוף (כשאין הסכמה בין הצדדים האם בפועל עבד ברצף, מבלי שדווח עליו, כטענתו, או שעבד שלא ברצף, בהתאם לדיווחים לביטוח לאומי). המחלוקות: א. האם התובע עבד ברציפות אצל הנתבעת, לאורך כל התקופה, כטענת התובע, או שמא נכונה טענת הנתבעת כי חלו הפסקות ממושכות בעבודתו - כפי שעולה מהדיווחים לביטוח לאומי. לאור זאת - האם זכאי לקבל הפרשי פיצויי פיטורין וזכויות אחרות. ב. מהו השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו. ג. האם התובע קיבל הודעה מוקדמת לפיטוריו בדצמבר 2004. ד. האם התובע קיבל בפועל פיצויי פיטורין בשנת 2004 . ה. בכפוף לטענת התיישנות - זכאות התובע לפדיון חופשה שנתית, וכמה. ו. ככל שזכאי לפיצויי פיטורין או הפרשי פיצויי פיטורין - זכאות התובע לפיצויי הלנה, או שמא שיש לנתבעת טענות הגנה טובות לעניין זה. דיון: א. שאלה ראשונה שמתעוררת היא האם עבודתו אצל אימו של מנהל הנתבעת, ברח' דהומי, מהווה עבודה באותו מקום עבודה לצורך חישוב פיצויי פיטורין. סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורין קובע כי: ”עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעביד ונתחלפו המעבידים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פיצויי-פיטורים מהמעביד הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעבידים כאמור; קיבל המעביד החדש כאמור על עצמו, על פי התחייבות בכתב כלפי העובד, את האחריות לפיצויי-הפיטורים שהיה העובד זכאי לקבלם מהמעביד הקודם כאמור, יהיה המעביד הקודם פטור מתשלום הפיצויים ויראו, לענין חוק זה, את תקופת עבודתו של העובד אצל המעביד הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי". (ההדגשה אינה במקור - י.ש.) ב. על מנת לקבוע אם יש להחיל סעיף זה, יש לבדוק האם השתנה מקום העבודה של התובע, או שמדובר באותו מקום פיזית, ובמידה וכן - האם קיבל על עצמו המעביד החדש את האחריות לפיצויי הפיצויים שהיה התובע זכאי לקבל ממקום העבודה הקודם. ג. מעיון בדו"ח שהוגש מביטוח לאומי (ת/1) עולה כי התובע עבד מ-1/95 ועד 2/96 בחנות דגים שבבעלות רחל ספיר ברח' דהומי 14. בשאר התקופות עבד בחברת "ספיר ברכת רחל אימנו בע"מ", כשאין חולק שזהו שמה הקודם של הנתבעת (ששונה לאחר מכן, לשם הנוכחי, בגלל סכסוך משפטי ביחס לשם "ברכת רחל אימנו"). ד. אצל רחל ספיר עבד התובע בחנות דגים ועופות ברח' דהומי, ואילו כשהוקמה החברה הנתבעת - החל לעבוד בסופר השייך להחברה, בצומת אורה (ובתקופות מסויימת, עבר לעבוד באותה רשת, בצומת פת ובשוקניון). לטענת ב"כ התובע, התובע הועבר ממקום עבודה אחד לשני, ביוזמת מעסיקיו, וכשם שהועבר מהסופר שבמושב אורה לזה שברח' פת או לשוקניון- כך גם הועבר מהחנות של אימו של מנהל הנתבעת ברח' דהומי 14 בירושלים, למושב אורה. אלא, שבשונה מההעברה שעבר מסניף הנתבעת במושב אורה לסניף שבצומת פת או לשוקניון - ששייכם לאותה רשת, העבודה שעבד ברח' דהומי הייתה עבודה בה היה מועסק על ידי אימו של מנהל הנתבעת, בעבודה בחנות דגים ועופות שהייתה במקום אחר ובבעלות שונה. כך גם עולה בבירור מת/1 - דו"ח הביטוח הלאומי. לא ניתן, אפוא, לומר כי מדובר באותו מקום העבודה כנדרש בסעיף 1 לדעיל. מכל מקום, על פי עדותו של אבינועם ספיר (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 14/10/09 ), ושבנקודה זו לא נסתרה - אימו כיום הינה כבת 60, והיא זו שהעסיקה אותו בחנות שהייתה שייכת לה באותה עת ושעיסקה ניסגר. לאור זאת, ולמרות הקרבה המשפחתית והדמיון בתחום התעסוקה - לא ניתן לקבוע כי העבודה בנתבעת עונה על דרישות החוק הקובע כי העבודה צריכה להיות "אצל אותו מעביד" , וכי התחלפו המעבידים "במקום העבודה הנוכחי". לאור זאת, התקופה בה עבד התובע אצל אימו של אבינועם ספיר - אינה נלקחת בחשבון לצורך זכויותיו בנתבעת. ה. האם הייתה התחייבות מטעם החברה לשלם לו פיצויי פיטורין, גם עבור התקופה בה עבד אצל אימו? לעניין זה הנטל הוא על התובע - ונטל זה לא הורם (ואף לא נטען להתחייבות מעין זו). ו. לא מן הנמנע שאכן הוצע לתובע לעבור לחנות בצומת אורה, מבלי ליידע אותו על זכויותיו לפיצויי פיטורין מאימו של מנהל הנתבעת (לאור סגירת העסק). אעפ"כ לא נוצרה רציפות על פי החוק, ועל כן התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין מהנתבעת בגין התקופה שמינואר 1995 ועד מרץ 1996. ז. התובע החל, אפוא, לעבוד במרץ 1996 בנתבעת. ביום 1/8/99 נחתם בין התובע לנתבעת הסכם על סיום יחסי עובד ומעביד והתובע קיבל פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתו, כפי שעבד עד אז, בנתבעת. לטענת התובע - ואף שאין מחלוקת כי באותה עת קיבל פיצויי פיטורין- היו הפיטורין פיקטיביים וכי המשיך לעבוד באופן רצוף למרות "פיטוריו". מנגד טוענת הנתבעת - כי אכן הייתה הפסקה בעבדותו וכי חזר לעבוד מיוזמתו ב-1/12/99 (אף כי הפסיק לעבוד שוב כעבור מס' חודשים כעולה מתלושי המשכורת). יתרה מכך, על פי טענת הנתבעת, וכעולה מההסכם - פיצויי הפיטורין ניתנו לו בהסכמה, למרות שלא פוטר. ח. כיוון שהתובע טוען שהפיטורין היו פיקטיביים אף שקיבל פיצויי פיטורין וחתם על ההסכם - הנטל עליו להוכיח כי לא פוטר באמת וכי המשיך לעבוד ברצף. התובע לא הביא כל ראייה לעניין זה (מעבר לעדותו שלו), ולא הרים נטל זה. לאור ההסכם שנחתם בין הצדדים, מקובל עלי כי באותה עת אכן הסתיימו יחסי עובד ומעביד, וכי התובע קיבל את הפיצויים (כולל שחרור כספי קרן הפיצויים), לאור הפסקת עבודתו. לפיכך בכל הנוגע לתקופה שקדמה ל 1/12/99 - קיבל את מלוא זכויותיו מהנתבעת. ט. לטענת הנתבעת, התובע חזר לעבוד בנתבעת אף כי באופן לא רצוף - כפי שמורים תלושי המשכורת (אף שתלושי המשכורת שהוגשו לבית הדין הם רק משנת 2002). מדו"ח ריכוז המשכורות עולה כי חודש העבודה הראשון בו עבד התובע בשנת 2002 הינו חודש יולי 2002. י. התובע טען, כאמור, כי עבד ברצף. הנטל מוטל על כתפי התובע, להוכיח כי התקיים רצף למרות שהתלושים מלמדים על הפסקות משמעותיות ברצף עבודתו (וכי לכל הפחות יש נתק של חצי שנה בשנת 2002). לטענת התובע, באותם חודשים בהם לא רשום כעובד - לא קיבל תלושים ואף משכורתו שולמה לו במזומן. לכן, לדבריו, גם לא יכול היה להביא העתקי צ'קים מהבנק. זוהי טענה כבדת משקל, ואף בעלת היבט פלילי. לפיכך, לא די לטעון אותה בעלמא (במיוחד לאור העובדה שאף לא טען כי מחה על כך בזמן אמת), ועל התובע היה להוכיח טענה זו ולו גם באמצעות עדים מטעמו. העדה היחידה שהביא התובע לעדות בעניין זה הינה גב' זינה לייבוביץ', אלא שהיא לא תרמה דבר בעדותה להבנת סוגיה זו. לדבריה אינה זוכרת כלל באילו תקופות עבד התובע (לאור העובדה שברשת עבדו כ-100 עובדים) ואינה יכולה לדעת אם עשה הפסקות או עבר לחנות אחרת של הרשת. בנקודה מהותית זו - היה על התובע להביא ראיות ברורות ומוצקות, דבר שלא עשה. י"א. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, מדובר בעדה שהייתה מפוחדת וכי לא רצתה להעיד כנגד מעבידה (שהוא מעסיקה גם כיום), וכי ניתן להבין מעדותה - אף שלא אמרה זאת במפורש - כי אכן עבד רצוף לאורך כל התקופה. לא ניתן לקבל טענה זו. דברים אלו לא נאמרו על ידי העדה, והיא שבה וטענה כי אינה יכולה לזכור מתי עבד ומתי הפסיק כל עובד לעבוד ברשת. התובע בחר להביא עדה זו בלבד, אף שבמשך השנים עבד עם עובדים נוספים. התובע לא הביא כל עד נוסף, על מנת שיעיד כי יודע שהתובע אכן עבד ברצף, או לכל הפחות כי עבד בחודשים בהם לא קיבל תלושי שכר. כמו כן לא הובאה כל עדות של מי מהעובדים (בעבר או בהווה), אשר יעיד כי הנתבעת שילמה להם במזומן וללא תלוש. התובע לא השכיל להביא עדויות טובות יותר לעניין זה על ידי מי מהעובדים - ולפיכך בנקודה זו לא הרים התובע את הנטל. י"ב. לאור זאת - ומשהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו - הרי שתקופת עבודתו הינה, על פי הרשום בתלושים: מיולי 2002 ועד 23/12/04. יג. האם הסכומים הרשומים בתלושים נכונים? גם לעניין זה לא מצאתי ביסוס לטענת התובע כי הסכומים שרשומים בתלושי המשכורת אינם נכונים. מקובל עלי שלו היה מקבל סכום נמוך מהרשום בתלושים - היה פונה בזמן אמת לנתבעת. גם טענתו כי הוא דיסלקטי - אינה מסבירה זאת. חזקה כי היה מודע לסכום שהיה אמור לקבל, וככל שלא קיבל את הסכום שסוכם עליו - היה יודע לבדוק זאת ולעמוד על שלו. העובדה שלא פנה במהלך העובדה וטען כי לא קיבל את מה שסיכמו איתו - מלמדת כי לגבי גובה הסכום שסוכם עימו - קיבל את זכויותיו, בהתאם למה שנרשם בתלושים. התובע גם לא טען כי קיבל במהלך עבודתו כספים במזומן מעבר למה שנרשם בתלוש. לאור זאת מקובל עלי כי הסכומים הרשומים בתלוש הם הסכומים הנכונים, וכי בהתאם להם יש לבצע את החישובים בתיק. לפיכך, השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו של התובע הוא 6,208 ₪ כשכר יסוד (לא כולל נסיעות והבראה שנלקחו בחשבון על ידי ב"כ התובע בחישוב התביעה). י"ד. שאלה נוספת שהתעוררה הינה האם התובע חתם על מסמכים שונים. על פי האמור בנספח ו' לתצהיר הנתבעת שולמו לתובע פיצויי פיטורין בגין התקופה שמיום 1/7/02 ועד ליום 23/12/04 על פי שכר יסוד של 6,208 ₪. לעניין זה טען התובע, לראשונה, כי לא חתם על מסמכים אלו וכי חתימותיו שונות מאלו שבמסמכים. אינני מקבלת טענה זו שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית. התובע העיד על עצמו כי הוא דיסלקטי, ועל כן יתכן גם שלא זכר על מה בדיוק חתם, אולם על פניו - מדובר בחתימתו שלו. התובע לא הביא חוות דעת גרפולוגית לחיזוק טענתו כי לא חתם על המסמך - ואין לקבל את טענתו הסתמית כי לא חתם על מסמכים אלו. ט"ו. מכל האמור עולה כי ע"פ חישוב של שכר ממוצע של 6,208 ₪ קיבל התובע את מלוא המגיע לו כפיצויי פיטורין. ט"ז. הודעה מוקדמת: במכתב הפיטורין מיום 23/12/01 נרשם כי: "הננו להודיעך כ על סיום עבודתך מיום 23/12/04 עקב צמצומים". ואכן, אין חולק כי פוטר על אתר. יחד עם זאת, מתלוש של ינואר 2005 עולה כי קיבל משכרות בסך של 4,391 (בצירוף 765 ₪ הבראה). לכן, קיבל התובע הודעה מוקדמת, אם כי לא במלואה. לאור ממוצע שכרו של 6,208 ₪ - כפי שהנתבעת מודה - זכאי להפרש בסך של 1,817 ש"ח. י"ז. חופשה שנתית: הנטל לעניין ניצול ימי החופשה מוטל על הנתבעת. לטענת הנתבעת יש לערוך חפיפה בין תקופת ההודעה המוקדמת לבין זכאותו לפדיון חופשה - אולם טענה זו איננה נכונה, וכבר נפסק לא אחת כי אין לבצע חפיפה זו. זכותו של התובע להודעה מוקדמת אינה באה על חשבון זכותו לחופשה שנתית. לפיכך, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה בנוסף לדמי ההודעה המוקדמת. התובע זכאי היה ל- 31 ימי חופשה על פי תעריף של 287 ₪ ובסה"כ - 8,897 ₪. מעיון בתלושים עולה כי התובע ניצל ימי חופשה בשכר, ועל כן נותר סכום לתשלום בסך של 2,435 ₪. י"ח. הבראה : כפי שהנתבעת אכן מודה, זכאי התובע להפרש דמי הבראה בסך של 612 ₪ שלא שולמו לו. י"ט. שעות נוספות: התביעה לשעות נוספות נמחקה במהלך הדיונים לאור אי המצאת פירוט לעניין זה. כמו כן, אף שהועלו טענות לעניין פרסום התובע במודעות פרסומת ללא תשלום - לא נתבע כל סעד לעניין זה. לפיכך אין בית הדין מתייחס לרכיבים אלו. כ. שאלת ההוצאות בתיק: למרות שמרבית תביעתו של התובע נדחית, לא ניתן שלא למחות על התנהלות הנתבעת בתביעה זו, ובמיוחד בכל הקשור לשמירת מסמכים - דבר שהיקשה על התובע בהוכחת ובניהול תביעתו. אבינועם ספיר נשאל כיצד יתכן שטרח והביא מסמכים שוליים כמו על כך שהתובע קיבל כפפות בזמן עבודתו, ואילו את כרטיסי הנוכחות הרלבנטיים לתביעה לא הביא, והוא השיב (עמ' 7 שורה 15): "ת. אנחנו לא שומרים את זה, אין לנו מעקב אחרי זה". בהמשך נשאל על ידי בית הדין (שם, שורות 23-25): ש. "כמה זמן אתם שומרים את דו"חות הנוכחות? ת. אנחנו לא שומרים את זה, זורקים את זה. גם החלפנו כמה תוכנות מהלך השנים האלה, אז אין לי היסטוריה של 10 שנים." אלא, שכאמור, גם במועד הסמוך להגשת התביעה, וגם לאחר קבלת המכתב מההסתדרות (שנשלח לו סמוך לאחר סיום העבודה)- יכול היה לשמור את כרטיסי הנוכחות או יומני העבודה שהיו לו אז - ואף זאת לא עשה. עוד יצויין כי למרות שלטענת אבינועם ספיר, מעסיקה החברה שלושה מנהלי חשבונות - לא הובא מי מהם לעדות, דבר שהיקשה אף הוא על ניהול התיק (כאשר אבינועם ספיר בעצמו העיד כי אינו מבין בחשבונות). אמנם, משהתובע לא הביא ראשית ראיה לטענותיו בדבר הרציפות בעבודה ובדבר טענתו לעניין התלושים החסרים, כטענתו - לא הועבר הנטל לנתבעת למרות התנהלות זו, אך יחד עם זאת יובא הדבר לידי ביטוי בהוצאות הנתבעת. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: דמי הודעה מוקדמת - סך של 1,817 ש"ח דמי פדיון חופשה שנתית - סך של 2,435 ₪. הפרש דמי הבראה - סך של 612 ₪. כל הסכומים דלעיל יישאו ריבית והצמדה מיום 1/1/05 ועד ליום התשלום בפועל. שאר רכיבי התביעה נדחים. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע סך של 2,500 ₪ כשכ"ט עו"ד (על פי התיקון לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי אין בית הדין פוסק מע"מ על סכום זה). ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.הודעה מוקדמתביטוח לאומי