1. המשיבים הגישו כנגד המבקשים תביעה לפינוי בצירוף סעד כספי. בפתח הדיון הובהר כי הנכס נשוא התביעה פונה, ועל כן, נותר לדון ברכיב הכספי בלבד. 2. לטענת המשיבים, אין מחלוקת כי הנכס פונה באיחור, ועל כן, יש לחייב את המבקשים הן בגין הפיצוי המוסכם בסך 5,000 דולר, והן בגין הפיצוי בגין איחור יומי בסך 100 דולר ליום, ובסה"כ 62 ימי איחור, בסך כולל של 24,180 ₪. לטענת ב"כ המשיבים, בקשת הרשות להתגונן איננה מעלה כל טענה, אשר יש בה כדי להוות טענת הגנה ראויה כנגד התביעה, שכן אין מחלוקת שמועד סיום החוזה נקבע ליום 31.3.2010, החוזה לא הוארך, והנכס לא פונה במועד הנ"ל. בנוסף, כל טענה, ככל שתשמע על ידי המבקשים, לעניין ליקויים בדירה, איננה במקומה, שכן על פי הסכם השכירות, לא ניתן לקזז דבר אל מול דמי השכירות. 3. לטענת המבקשים, טרם סיום מועד ההתקשרות ניסתה המבקשת 1 ליצור קשר עם המשיבים לשם ניהול מו"מ באשר להארכת ההסכם, אולם לא עלה בידה לעשות כן, והפעם הראשונה שבה נוצר קשר בין הצדדים היתה ביום 18.4.2010, כאשר המועד שנקבע לסיום החוזה הינו ביום 31.3.2010. אז העלו המשיבים דריה להעלאה בדמי השכירות בסך 1,000 ₪ לחודש. בנסיבות אלה, ביקשה המבקשת 1 שהות על מנת למצוא דירה חלופית, אף בשים לעובדה כי היא מתגוררת בדירה עם ילדיה. לטענתה, משמצאה דירה חלופית, וביקשה למסור לידי המשיבים את מפתחות הדירה, סירבו האחרונים לקבלם לידם. בנוסף, מעלים המבקשים טענות באשר למצבה של הדירה, התקלות המרובות בה, והתחמקותם של המשיבים מלשאת בהוצאות עבור התיקונים הנדרשים, למרות שמדובר בתיקונים אשר המשכירים, כבעלי הנכס הם הנהנים מהם. המבקשים טוענים כי המשיבים ניצלו את תמימותם והחתימו אותם על חוזה חד צדדי. כך לדוגמא, החוזה איננו מאפשר מתן הודעה מוקדמת על פינוי, ולו היה סעיף שכזה, כמקובל, היתה שמורה למבקשים האפשרות להודיע על פינוי הנכס על ידי מתן הודעה מוקדמת של 60 יום לכל הפחות, שהוא אף פרק סביר למציאת דירה חלופית, וזאת לאחר שהמשיבים העלו את שכר הדירה, כאמור, באופן משמעותי. משכך, למעשה, לא הפרו המבקשים כלל את החוזה בעת שפינו את הדירה בתחילת חודש יולי 2010, שכן זהו פרק זמן סביר למציאת דירה חלופית, כפי שאף קובע חוק השכירות והשאילהתשל"א - 1971. 4. דיון והכרעה סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, קובע כדלקמן: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה, יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". בענייננו, המבקשים לא נחקרו על כל טענותיהם באשר לניסיונות ליצור קשר עם המשיבים, טרם שהגיע המועד הרשמי לסיום החוזה. לכן, עומדות בעינן טענותיהם כי לא ניתן היה ליצור קשר עם המשיבים טרם סיום מועד השכירות על פי ההסכם, והמועד הראשון שבו נוצר קשר בין הצדדים היה למעשה רק ביום 18.4.2010, לאחר שחלף המועד לסיום השכירות על פי החוזה. כך אף עומדת בעינה הטענה, כי במועד זה הודיעו המשיבים למבקשים באופן חד צדדי על העלאת דמי השכירות בסך של 1,000 ₪ לחודש. אין ספק כי העלאת דמי השכירות בסך זה הינה משמעותית ביותר, כשדמי השכירות המקוריים עמדו על סך של 3,500 ₪ לחודש. משנודע למבקשים על העלאה זו, ובהעדר יכולת מצידם לעמוד בה, אך טבעי הדבר כי יינתן להם פרק זמן סביר למציאת דירה חלופית, שעה שההעלאה הודעה להם באופן חד צדדי, ובמועד שלאחר תום תקופת ההסכם הרשמית. לדידי, חובה זו הינה חלק מן החובה לקיים חיובים חוזיים בתום לב, ולא ניתן להשלים עם הציפיה כי מרגע שנודע למבקשים על ההעלאה, והם לא יכלו לעמוד בה, היה עליהם לפנות את הדירה מיידית. ציפיה מעין זו מטעם המשיבים אינה סבירה כלל ועיקר, ואינה עולה בקנה אחד עם החובה לנהוג בתו"ל ובדרך מקובלת בקיום חיובים חוזיים. משכך, ככל ויקבע כי אכן היה על המשיבים ליתן למבקשים פרק זמן סביר למציאת מקום מגורים חלופי, וזאת בהתאם לחובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים הנ"ל בעניין קיום חיובים חוזיים בתום לב ובדרך מקובלת, אזי, ממילא לא ניתן לומר כי קמה למשיבים הזכות לפיצוי הנתבע על ידם בגין האיחור היומי והפיצוי המוסכם לאור הפרת ההסכם. 5. התמונה לא תושלם אם לא יצויין אף סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971. אומנם, כטענת דברי ב"כ המשיבים, הסעיף הנ"ל עוסק במקרה שבו לא נקבע מועד לסיום השכירות, ואילו במקרה זה צויין בהסכם מועד סיום השכירות ליום 31.3.2010. יחד עם זאת, משלא נסתרה טענת המבקשים לפיה, כל נסיונותיהם ליצור קשר עם המשיבים סמוך למועד סיום השכירות עלו בתוהו, והקשר נוצר רק לאחר שכבר הסתיימה תקופת השכירות הרשמית, ביום 18.4.2010, הרי שלמעשה, בהתנהגותם, החלו הצדדים לפעול על פי חוזה חדש. אז גם עלתה הדרישה מצד המשיבים להעלות את דמי השכירות, וכל זאת שעה שטרם נחתם הסכם חדש, למרות שברור כי תקופת ההסכם הקודם חלפה לה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסכם חדש שנחתם בין הצדדים, אין מניעה לפנות להוראות סעיף 19 להסכם השכירות, אשר על פיו, סיום תקופת השכירות יהיה תוך זמן סביר לאחר מתן הודעה לצד השני. בענייננו, מדובר בתקופה של כחודשיים ימים, אשר סבורני כי היא מהווה "זמן סביר", לכל דבר ועניין, ודאי כאשר מדובר במציאת דירה חלופית. 6. בנוסף יצויין, כי משלא נשאלה המבקשת דבר אודות טענתה לעניין סירוב המשיבים ליטול את מפתחות הדירה לאחר שמצאו המבקשים דירה חלופית, אף טענה זו עומדת בעינה, וגם בה יש כדי להשליך על החובה לנהוג בתו"ל ובדרך מקובלת בעת קיום חיוביים חוזיים. 7. אשר לטענת המבקשים לעניין ליקויים במושכר, הרי שטענה זו נטענה בסתמיות ובכלליות, ומבלי ש נתמכה בכל אסמכתא, באשר לתיקונים נטענים שבוצעו על ידי המבקשים. ידועה ההלכה כי על מנת שתוכר טענת קיזוז כטענת הגנה טובה, יש לפרטה באופן שבו מפרטים כתב תביעה, ובעניינו לא נעשה הדבר כך. בנוסף, יש מקום לדחות טענה זו אף נוכח הוראות סעיף 6 להסכם השכירות, עליו חתמו הצדדים, ואשר קובע מפורשות כי אין זכות קיזוז בין הצדדים. 8. למען הסר ספק מובהר, כי לא הוגשה כל הודעה מטעם הצדדים בהמשך להחלטה מיום 14.2.2011. לאור הצהרת ב"כ המבקשים לפרוטוקול הדיון (עמ' 3, שורה 13) לעניין מקוריות התצהיר, לא מצאתי מקום להידרש לטענות ב"כ המשיבים בעניין זה. 9. מכל האמור לעיל באתי לכלל מסקנה, כי בכל הנוגע לטענות לעניין מתן הודעה מוקדמת ופרק זמן סביר לפינוי הדירה כתוצאה מהעלאת דמי השכירות באופן משמעותי וחד צדדי, עלה בידי המבקשים להציג הגנה לכאורית, באשר להתנהלות המשיבים שלא בדרך מקובלת ובתו"ל, ועל כן, יש מקום ליתן להם רשות להתגונן מפני התביעה. יש לדחות את כל טענותיהם לעניין מצב הדירה ותיקון ליקויים שבוצעו בה על ידם. נוכח סכום התביעה, תתברר התביעה בסדר דין מהיר. התצהיר התומך בבקשה ישמש כתב הגנה. היחידה המשפטית תקבע מועד לישיבה מקדמית בפני שופט ותמציא לצדדים ההוראות הנדרשות. 511הודעה מוקדמתמקרקעיןפינויפינוי דירה