תביעה זו עניינה תשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, החזר ניכויי שכר ותשלום זכויות סוציאליות. רקע עובדתי 1. הנתבע הינו בעליה של חנות המוכרת בשם "מחסני אמריקה - באס דוד" באשקלון. 2. החנות הועברה לבעלות הנתבע במהלך חודש יוני 2005 בהסכם מכר שנערך בינו לבין חברת "ס.פ. מחסני אמריקה בע"מ". 3. התובעות עבדו בחנות עת היתה בבעלותה של חברת ס.פ. מחסני אמריקה בע"מ ועם העברת החנות לבעלות הנתבע המשיכו התובעות לעבוד אצל הנתבע ברציפות. 4. התובעות הועסקו בחנות כדלקמן - התובעת 1 החלה לעבוד בחנות ב-12/02 ועבדה עד ליום 11.8.05. התובעת 2 החלה לעבוד בחנות ב-1/03 ועבדה עד ליום 28.8.05. התובעת 3 החלה לעבוד בחנות ב- 1.10.02 ועבדה עד ליום 6.8.05. התובעת 4 החלה לעבוד בחנות ב-10/02 ועבדה עד ליום 12.7.05. התובעת 5 החלה לעבוד בחנות ב-5/03 ועבדה עד ליום 10.8.05. התובעת 6 החלה לעבוד בחנות ב-10/02 ועבדה עד ליום 1.8.05. 5. התובעות 1,3,4,5, ו-6 קיבלו מכתבי פיטורים (נספחים ב', ד', ה', ו', ז' לכתב התביעה). 6. בפני בית הדין העידו כל התובעות, מר מיכאל ספוז'ניקוב בעלה של התובעת 2 וכן הנתבע עצמו. המחלוקת 7. תביעת התובעות נוגעות לשתי סוגיות עיקריות - האחת - נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. השניה - רציפות העבודה וחבות המעביד האחרון לתשלומים הנוגעים לעבודה באותו "מקום עבודה". כפועל יוצא מסוגיות אלה, יש לדון בתביעת התובעות לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, ובכל אחת מהזכויות הסוציאליות הנוגעות לדמי חופשה ופדיון חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעות, ניכויי שכר, אי ביצוע הפרשות לפוליסות ביטוח מנהלים ותשלום דמי מחלה לתובעת 2. טענות הצדדים 8. לטענת התובעות, עבדו ברציפות באותו מקום עבודה כאשר פוטרו על ידי הנתבע מבלי שניתנה להם כל הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו להם פיצויי הפיטורים בגין כל שנות העבודה. התובעות טענו, כי זכויותיהן הסוציאליות בכל תקופת העבודה לא שולמו להן וכי נעשו ניכויים משכרן שלא כדין. 9. מנגד טען הנתבע, כי רכש את העסק מתוך הסכמה, כי הכספים להם זכאים עובדי החנות בגין תקופת עבודתם הקודמת יהיו באחריות חברת ס.פ. מחסני אמריקה בע"מ וכי אין כל יריבות משפטית בינו לבין התובעות. לטענת הנתבע, רכש תכולה ומוניטין בלבד ואין הוא חב להן דבר בגין תנאים סוציאליים. לדבריו, התובעות המשיכו לעבוד בעיסקו לאחר שהסביר להן שהוא מעסיק חדש ואין לו כל קשר לחברה הקודמת. באשר לסיום עבודתן של התובעות טען הנתבע, כי התובעות עזבו את מקום העבודה ביוזמתן. פיצויי פיטורים 10. לטענת התובעות, משעבדו באותו מקום עבודה ברציפות, משפוטרו ונמסרו לידיהן מכתבי פיטורין, זכאיות הן לקבל פיצויי פיטורים ממעבידם האחרון. 11. לטענת הנתבע, התובעות עבדו בחנות בבעלותו של מר אלכסנדר סנדרוב אשר בסמוך לחודש יוני 2003 יסד חברה בשם ס.פ. מחסני אמריקה בע"מ והתובעות המשיכו לעבוד בשירותה וזאת עד לסוף חודש יוני 2005. לדבריו, רכש את התכולה והמוניטין של החנות בהסכם מיום 28.6.05 (נ/1) מתוך הסכמה בינו לבין המוכרת, כי לא יהא אחראי לכל זכות ו/או תנאי סוציאלי להן זכאיות התובעות. לדבריו, עבדו התובעות בשירותו ימים ספורים בלבד ואשר לא עלו על חודש וחצי. לדבריו בסיכומיו, לאור מהות פעילות החנות - מעדניה, לא היתה לו ברירה אלא להמשיך ולהעסיק את העובדים שעבדו קודם לכן בחנות שכן לא יכול היה להכשיר עובדים חדשים תוך יום אחד ומשכך, הועמדו הן הנתבע והן התובעות בפני עובדה מוגמרת. עוד לדבריו, לא פיטר את התובעות אלא הן עזבו מיוזמתן ומכתבי הפיטורים ניתנו להן רק כמחווה על מנת שיוכלו לקבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. לדבריו, התובעת 2 לא קיבלה מכתב פיטורים ולא הרימה את הנטל להוכיח, כי פוטרה. 12. תחילה, יש לבחון את טענת הנתבע בדבר העדר רציפות במקום העבודה. על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורין התשכ"ג - 1973 (להלן"החוק") הרי - "1(א) מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים. "עונה" לענין חוק זה - שלושה חדשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום. (ב) עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעביד ונתחלפו המעבידים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פיצויי פיטורים מהמעביד הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעבידים כאמור; קיבל המעביד החדש כאמור על עצמו, על פי התחייבות בכתב כלפי העובד, את האחריות לפיצויי הפיטורים שהיה העובד זכאי לקבלם מהמעביד הקודם כאמור, יהיה המעביד הקודם פטור מתשלום הפיצויים ויראו, לענין חוק זה, את תקופת עבודתו של העובד אצל המעביד הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי". (הדגשה שלי - י.א.ש). פסיקת בית הדין הארצי קובעת לעניין רציפות בעבודה כי - "לעניין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי - יש לראות את 'המפעל' את 'מקום העבודה' לא רק בנושא של "בעלות" אלא גם כנשוא של "זכויות", כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל..." (ראה: דב"ע שם/91-3 יעל נוסבאום - עיריית גבעתיים, פד"ע יב 194). 13. הנתבע טוען, כי יש להחיל על עניינן של התובעות את הוראות סעיף 1(ב) לחוק שכן התובעות לא עמדו בנטל להוכיח שעבדו באותו מקום עבודה. אין בסיס לטענה זו. גירסתן של התובעות, כי עבדו באותה חנות פיזית ובאותו סוג עסק לא נסתרה. הטענה, כי מעמדו המשפטי של הגורם המעסיק השתנה אין בו כדי לקבוע, כי לא מדובר באותו "מקום עבודה", הביטוי "מקום העבודה" נבחן מההיבט הפיזי-מפעלי ולא מההיבט של זהות הגוף המעסיק וזאת למדים דווקא מהוראות סעיף 1(ב) לחוק הדן באפשרות בו עובד עובר ממקום עבודה אחד למשנהו אצל אותו מעביד. במקרה דנן, שוכנעתי, למעלה מכל ספק וגם הנתבע למעשה אינו טוען אחרת, כי התובעות עבדו באותה חנות ובאותו סוג עסק ואין בעובדה שהנתבע רכש רק תכולה ומוניטין כדי לשנות ממהות זו של מקום העבודה, שהרי ברור הוא שהנתבע רכש את העסק כמפעל ולא הפעיל במקום עסק מסוג אחר. עניין זה מקבל משנה חיזוק עת עולה מהראיות, כי התובעות בעצם הועברו לעבוד אצל הנתבע כעובדה מוגמרת ואף הנתבע אומר כי המשיך להעסיקן שכן לא יכול היה "תוך יום" להעסיק עובדים חדשים חסרי נסיון (סעיף 14 לתצהיר). משלא נסתרה גירסת התובעות באשר לתקופת עבודתן באותו מקום עבודה, אין בסיס לטענה, כי התובעות לא עבדו ברציפות באותו מקום עבודה ואין מקום להחיל את הוראות סעיף 1 (ב) לחוק. 14. הוראות החוק והפסיקה מחילות על המעביד האחרון שפיטר את חובת תשלום פיצויי הפיטורים לכל תקופת העבודה אלא אם יוכיח המעסיק האחרון, כי העובדים קיבלו פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה קודמת. בית המשפט העליון דן בזכויות עובדים בעניין מזרחי שם קבע השופט ברק (כתוארו אז) כי - "הזכויות שבהן מדובר בענייננו הינן הזכות לפיצויי פיטורין והזכות לפדיון חופשה. בשני החוקים העוסקים בכך קבע המחוקק עיקרון של שמירת זכויות העובד בעת חילופי מעבידים, כך שהנטל לקיום הזכויות לפיצויי פיטורין ודמי חופשה עובר אל כתפי המעביד החדש עבור תקופת העבודה אצל המעביד הקודם והחדש כאחד... הרעיון העומד מאחורי הוראות אלה וכן הוראות דומות נוספות... הוא, שקיימת זיקה בין העובד לבין 'מקום העבודה'. זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח, כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח' הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (מלוא, תשמ"ח) 22, 25). על עיקרון זה עמד גם בית הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין... חוקים אלו נועדו להגן על זכויות מסוימות, ולפיכך עיקרון זה של הבטחת המשכיות הזכויות חל רק לגבי אותן זכויות. ... כאמור, הוראות החוק בדבר רציפות הזכויות אינן נשענות על קיומו של חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש, אלא על המשכה של העבודה באותו מקום עבודה, למרות חילופי המעבידים. אם המשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה, נשמרות זכויותיו, ואין הוא צריך להוכיח לשם כך כי נוצר חוזה עבודה חדש בינו לבין המעביד החדש או שהוסכם במפורש על שמירת הזכויות." (ע"א 415/90 מזרחי נ' הנאמן על נכסי אריה שטנדר פושט-רגל פ"ד מו(4) 601, 606 - 607). במקרה דנן, לא הרים הנתבע את הנטל להוכיח, כי המעסיק הקודם שילם לתובעות את פיצויי הפיטורים. להיפך, מעדותו עלה, כי פנה למר סנדרוב (המעסיק הקודם) עם תביעותיהן של התובעות והלה ענה לו כי הוא ידאג לשלמן. מכאן ברור הוא, כי הנתבע ידע שהתובעות לא קיבלו את פיצויי הפיטורים מהמעסיק הקודם. 15. הנתבע הפנה לפסיקת בית הדין בעניין "דינמיקה" וטען, כי מכאן יש ללמוד שהמעסיק הקודם חב בתשלום פיצויי הפיטורים. אין מקום לטענה זו. יובהר, כי גם אם יוכחו התנאים לחיוב המעסיק הקודם בפיצויי הפיטורים, אין בעובדה כי ניתן לחייב את המעסיק הקודם בתשלום פיצויי הפיטורים בעבור תקופת העבודה בה עבדו התובעות בשירותו, כדי לפטור את המעסיק החדש. כאשר מדובר בעובד שהמשיך לעבוד באותו מקום עבודה ופוטר על ידי המעסיק האחרון, חלות הוראות סעיף 1(א) לחוק על המעסיק האחרון ללא קשר לשאלה, האם ניתן לחייב גם את המעסיק הקודם, בגין תקופת העבודה בשירותו (בכפוף כמובן לאי קבלת כפל תשלום). טענות הנתבע הינן במישור טענות שיפוי ו/או תביעה לדמי נזק ו/או תביעה חוזית בינו לבין המעסיק הקודם ואין הן נוגעות למערכת היחסים בינו לבין התובעות. ובוודאי שאין בהן כשלעצמן לפטור את הנתבע כמעסיק, מחבותו על פי דין כלפי העובדות. 16. אין חולק, כי הנתבע מסר לידי התובעות מכתבי פיטורים. ככלל, משהפיק הנתבע ומסר לידי התובעות מכתבי פיטורים, עליו הנטל להוכיח, כי הלכה למעשה לא התקיימו פיטורים (ע"ע 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ - מימון תורג'מן, ניתן ביום 20.10.00). בעניין זה נפסק, כי מכתב הפיטורים מדבר בעד עצמו ומעביד הטוען, כי אינו משקף את המציאות, עליו נטל ההוכחה. מכאן, שעה שבידי עובד מכתב פיטורים, אין הוא חייב להוכיח כי פוטר והנטל כי המכתב אינו משקף את אשר נאמר בו, עובר לצד שכנגד. 17. לטענת הנתבע, התובעות עברו לעבוד במעדנית אביב הממוקמת מול מעדנית הנתבע וזאת בחודש נובמבר 2005 כאשר עד למועד זה קיבלו דמי אבטלה. לדבריו, התובעות בחרו להתפטר ובשל כוונתן ליטול דמי אבטלה ביקשו לקבל את מכתבי הפיטורים. לגרסתו, המכתבים נמסרו להן מתוך כוונה לסייע בידן. 18. אלא שמעדותה של התובעת 4 עולה, כי בתקופה שלאחר פיטוריה, היינו, בסוף חודש אוגוסט החלה לעבוד בחנות במעדניה בראשון לציון. מעדותה של התובעת 5 עולה, כי מספר ימים לאחר פיטוריה עברה לעבוד במעדניה בשם לוקוס. מעדותה של התובעת 1 עולה, כי לא קיבלה דמי אבטלה כלל היות והתאריך הנקוב במכתב הפיטורים היה כחודשיים טרם הפסקת עבודתה בפועל ואילו מעדותה של התובעת 6 עולה, כי כלל לא עברה לעבוד במעדנית אביב. מכאן, כי טענת הנתבע שהתובעות ביקשו לקבל דמי אבטלה ולצורך זאת בלבד ניתן להן מכתב הפיטורים על פי בקשתן, אין כל בסיס ודינה להידחות. 19. יתרה מזו, טענת הנתבע כי ביקש לסייע לתובעות בקבלת דמי אבטלה, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות מעסיק אשר לדבריו עזבו כל עובדיו באופן חד צדדי ללא מתן כל הודעה מוקדמת. 20 .זאת ועוד, הנתבע העיד, כי הודיע לתובעות לבוא לקחת את מכתב הפיטורים יחד עם המשכורת אך מהשוואת התאריכים עולה, כי המכתבים נושאים תאריכים המעידים על מועד הפסקת העבודה בפועל ולא עולה כי ניתנה להם כל הודעה מוקדמת. 21. באשר לתובעת 2 - לדבריה, ביום 28.8.05, עם שובה מחופשת מחלה בה שהתה בין התאריכים 24.8.05 - 26.8.05, פוטרה לאלתר ללא שקיבלה לידיה מכתב פיטורים. לטענת הנתבע, עזבה התובעת 2 את העבודה ביום 24.8.05 ומאז לא שבה אליה עוד. 22. התובעת 2 לא נחקרה כלל על גרסתה זו ואילו בעלה בעדותו תמך בדבריה. מנגד, הנתבע בעדותו ציין, כי הוא סבור שמסר לידיה מכתב פיטורין (עמ' 42 שורות 27 - 28 לפרוטוקול) ובכל מקרה, בהמשך לא עמד על גרסתו. אשר על כן, לא נסתרה גרסת התובעת 2 לפיה, פוטרה תוך הבטחה כי ימסר לידיה מכתב פיטורין. 23. מששוכנעתי מעדותן המהימנה של התובעות, כי הנתבע פיטרן לאלתר מצאתי, כי התובעות זכאיות לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. 24. בכתב הגנתו טען הנתבע, כי הסכומים הנתבעים הינם גבוהים ו/או מופרזים ו/או משוללי כל בסיס עובדתי. בתצהיר עדותו הראשית ובסיכומיו לא ציין הנתבע דבר לעניין הסכומים הנתבעים ואופן חישובם. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הסכומים הנקובים בתצהירי התובעות והמבוססים על שכר מינימום על פי ממוצע שעות העבודה של כל אחת מהתובעות ותקופת עבודתה - נסתרו. אשר על כן, ישלם הנתבע - לתובעת 1 - א. פיצויי פיטורים בסך של 7,256.9 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,155.68 ₪. לתובעת 2 - א. פיצויי פיטורים בסך של 6,679.5 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,155.68 ₪. לתובעת 3 - א. פיצויי פיטורים בסך של 3,930.8 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 2,581.92 ₪. לתובעת 4 - א. פיצויי פיטורים בסך של 3,179.6 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 1,290.96 ₪. לתובעת 5- א. פיצויי פיטורים בסך של 5,700.2 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,155.68 ₪. לתובעת 6- א. פיצויי פיטורים בסך של 7,559.3 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,334.56 ₪. (בסכום זה נלקחו בחשבון דמי ההודעה המוקדמת ששולמו בתלוש השכר לחודש 7/06 בסך של 108 ₪). 25. בשל טיבה של המחלוקת בין הצדדים ומשעיקר תקופת העבודה אינה נוגעת לנתבע, איני מוצאת כי יש מקום לפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ודין הטענה בעניין זה - להידחות. דמי חופשה ופדיונם 26. התובעות טענו, כי מעולם לא קיבלו תשלום בגין ימי חופשה שנתית שנטלו בפועל ואף לא קיבלו דמי פדיון חופשה במועד סיום עבודתן. לטענתן, הזכאות לפדיון החופשה נקבעת על פי רציפות עבודתן במקום העבודה. מנגד טען הנתבע, כי אין הוא חב בתשלום דמי חופשה אשר אליה יצאו התובעות שלא בתקופת העבודה בשירותו וכי תקופת עבודתן בשירותו אינה מזכה אותן בפדיון חופשה כלשהו. 27. הוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, קובעות את אורך החופשה בהתייחס לעבודה ב"מקום עבודה" אחד. היינו, עבודה במקום עבודה אחד אף אם התחלפו המעבידים, מקנה זכויות בשל הותק במקום העבודה. אין בהוראות סעיף זה כשלעצמן, כדי לחייב מעסיק חדש במתן ימי חופשה או תשלום פדיונם בתקופת העסקה של מעסיק קודם אלא כאמור צבירת ותק בלבד לצורכי חישוב הימים להם זכאי העובד בתקופת העבודה בשירות המעביד הנוכחי. 28. עם זאת, הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן - "חוק הגנת השכר") קובעות את אחריות המעביד החדש לחוב מעביד קודם בהתייחס לשכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל. סעיף זה אף קובע מנגנון המאפשר למעביד לפטור עצמו מחבות זו בדרך של פרסום הודעה במפעל ובעתונות ובה דרישה להגשת תביעות אלה תוך 3 חודשים מיום ההעברה או מיום הפרסום (לפי המאוחר מביניהם). על פי הוראות סעיף זה, המעביד החדש לא יהא אחראי לתביעות שהוגשו כעבור התקופה של שלושה חודשים כאמור. הגדרת "שכר עבודה" בסעיף 1 לחוק הגנת השכר קובעת - "לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". (הדגשה שלי - י.א.ש.) פסיקת בתי הדין קובעת כי "שכר עבודה" הינו- "כסף או שווה כסף שעובד מקבל ממעבידו תמורת חבותו מהיחסים החוזיים שביניהם, להבדיל מתשלומים עקיפים שאינם לידי העובד והם בגדר "יציאות עבודה" אך לא שכר עבודה. מכאן, שתשלום מאת מעביד לעובדו בעד ימי חג, ימי שבת, חופשה...וכיוצא באלה מצבים שבהם אין העובד אינו "עובד ממש", הם בגדר שכר עבודה (דב"ע לח/146-0 המוסד לביטוח לאומי - לבנה נבוקוב, פד"ע י 271, 275). לפיכך ובהתאם להוראות סעיף 17 לחוק חופשה שנתית הרי ש"דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה דינם לכל דבר כדין שכר עבודה". משכך מצאתי, כי הנתבע, משלא עמד בנטל להוכיח כי פרסם הודעה הדורשת שתביעות תשלומים יוגשו לו תוך שלושה חודשים שאם לא כן לא יהא אחראי לתשלום תביעות אלה, כדרישת הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר - חב בתשלום דמי החופשה ופדיונה. (ראה בעניין זה דב"ע מו/128-3 גדרון - מדינת ישראל ואח' סעיף 13 לפסק הדין, ניתן ביום 15.6.87; וכן עניין מזרחי ע"א 415/90 הנ"ל; ר' גישה אחרת בדב"ע נה/187-3 שטרקמן רפפורט סוכנות לביטוח בע"מ - שרה חפץ, ניתן ביום 28.5.96) 29. משלא נסתרה גירסת התובעות לפיה, לא קיבלו מעולם דמי חופשה ופדיון חופשה ומשלא נסתרו חישוביהן, זכאיות הן לדמי חופשה ולדמי פדיון חופשה כדלקמן - התובעת 1 בסך של 4,590.08 ₪. התובעת 2 בסך של 4,590.08 ₪. התובעת 3 בסך של 3,657.72 ₪. התובעת 4 בסך של 3,550.14 ₪. התובעת 5 בסך של 3,872.88 ₪. התובעת 6 בסך של 4,877 ₪. דמי הבראה 30. התובעות טענו, כי לא קיבלו דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתן. גירסתן זו לא נסתרה על ידי הנתבע ואולם לטענתו, אין הוא חב בתשלום דמי הבראה אותם חייב המעביד הקודם. הוראות ההסכם הקיבוצי לעניין תשלום דמי ההבראה קובעות אף הן ותק על פי רצף עבודה באותו מקום עבודה (סעיף 5.א. להסכם הקיבוצי) אלא שבהבדל מדמי חופשה או פדיון חופשה, הם בבחינת "זכות נילוות" ולא "שכר עבודה". בשל כך, לא ניתן להחיל על דמי ההבראה את הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר ואין לקבל את הטענה, כי הנתבע חב בעניין זה בחוב המעביד הקודם. 31. משעבדו התובעות אצל הנתבע תקופה שמגיעה עד כדי חודש ימים בממוצע ורק בשל העובדה שתקופת עבודתן הכוללת עולה על שנה, זכאיות הן לתשלום דמי הבראה בגין תקופת העבודה אצל הנתבע בלבד, בסכום השווה לשוויו של מחצית יום ההבראה, היינו על סך של 153 ₪. לפיכך, ישלם הנתבע לכל אחת מהתובעות בגין דמי הבראה תשלום בסך של 153 ₪. דמי נסיעות 32. התובעות תבעו החזר הוצאות נסיעה לתקופת עבודתן בשירות הנתבע. לטענת הנתבע, שילם דמי נסיעות לתובעות 1,3 ו-5. באשר לתובעות 2 ו-6 טען, כי הן גרות במרחק של פחות מתחנת נסיעה אחת בתחבורה ציבורית מהחנות ועל כן, אין הן זכאיות לקבל דמי נסיעות ואילו באשר לתובעת 4, ציין כי היא הגיעה לעבודה עם אחת התובעות וכי הוא נשא בהוצאות המוניות בסיום העבודה. 33. עיון בתלושי שכרה של התובעת 1 לחודשים יולי 2005 ואוגוסט 2005 מעלה, כי בחודשים אלה לא שולמו לה דמי נסיעות. עיון בתלושי שכרה של התובעת 2 מעלה, כי בחודש יולי 2005 לא שולמה לה דמי נסיעות ואולם בחודש אוגוסט 2005 שולמו לה דמי נסיעות בשיעור של 216 ₪. עיון בתלושי שכרה של התובעת 3 מעלה, כי לתובעת לא שולמו בחודש יולי 2005 דמי נסיעות. תלוש של חודש אוגוסט 2005 לא צורף כלל. עיון בתלושי שכרה של התובעת 4 מעלה, כי לתובעת לא שולמו בחודש יולי 2005 דמי נסיעות. עיון בתלושי שכרה של התובעת 5 מעלה, כי לתובעת לא שולמו בחודש יולי 2005 דמי נסיעות ואילו בחודש אוגוסט 2005 בו עבדה עד ליום 10.8.05, שולמו לתובעת דמי נסיעות בסך של 80 ₪. עיון בתלושי שכרה של התובעת 6 מעלה, כי לתובעת לא שולמו בחודש יולי 2005 דמי נסיעות. 34. טענת הנתבע לפיה, התובעת 4 הגיעה לעבודה עם עובדת אחרת, גם אם נכונה היא, אין בה כדי לפטור אותו מחובתו לשלם לה דמי נסיעות וגירסת התובעות לפיה לא קיבלו דמי נסיעות, למעט התובעת 2 אשר קיבלה תשלום חד פעמי בסך של 216 ₪, והתובעת 5 אשר קיבלה 80 ₪, לא נסתרה. טענת הנתבע לפיה, שתיים מהתובעות גרות במרחק שאינו מזכה אותן בתשלום בגין דמי נסיעות סותרת את טענותיו המפורשות בתצהירו לפיהן, שילם לתובעות כולן את דמי הנסיעות. משעולה מתלושי השכר כאמור, כי דמי הנסיעות לא שולמו ומשהטענה לפיה אין חלק מהתובעות זכאיות לתשלום דמי נסיעות, הועלתה רק בסיכומיו וזאת ללא כל בסיס עובדתי, דין טענותיו להידחות. 35. לפיכך, הנתבע ישלם לכל אחת מן התובעות 1,3,4, 5 ו-6 דמי נסיעות בסך של 142 ₪. לתובעת 2 ישלם הנתבע סך של 68 ₪ בלבד. ניכויי שכר 36. התובעות 2,3 ו-5 טענו, כי הנתבע ניכה משכרן סכומים אשר הוגדרו כרכיב "כלכלה" וזאת באופן חד צדדי וללא הסכמתן. הנתבע טען בעניין זה, כי הניכוי נעשה כדין וזאת לאור העובדה, כי התובעות ביצעו קניות בחנות. 37. אכן, גירסתו של הנתבע, כי התובעות ביצעו קניות בחנות לא נסתרה ואולם הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, קובעות - "(א)לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:- (1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על-פי חיקוק; (2) תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו; (3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר, על-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו והתשלומים הרגילים לוועד העובדים במפעל; (3א) תוספת לדמי חבר, שמותר לנכותם על-פי פסקה (3)... (3ב) דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג, ...; (4) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק. (5) תשלומים שוטפים לקופת גמל ובלבד שתשלומים כאמור לקופת גמל שהעובד בלבד חייב לשלם לה לא ינוכו משכרו של העובד אם הוא הודיע למעבידו בכתב על התנגדותו לתשלומם. (6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה; (7) מקדמות על חשבון שכר עבודה... (ב) "על אף האמור בסעיף (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, קובעות מהם הניכויים המותרים משכר עבודה והתנאים הם, כי על הסכום להיות קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת (דב"ע נד/201-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כח 241; דב"ע שנ/119-3 חב' עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן-עמי, פד"ע כב 303). יתרה מזו, סעיף 25 לחוק, אוסר על ניכויים פרט לאלה המנויים בו במפורש ואין בין הניכויים המותרים, תשלומים שאינם בגדר סכום קצוב ומוכח ושהעובד לא נתן הסכמתו לקיזוזים (המ' 213/61 גוסטב פשייר - מפעלי טקסטיל נצרת בע"מ, פד"י ט"ו (1) 844). סעיף 25 (ב) אמנם מתיר קיזוז חוב שעובד חייב למעביד, אך פסיקת בתי-הדין לעבודה, גורסת כי גם חוב זה עניינו חוב קצוב בלבד אשר עובד התחייב לשלמו למעביד ולא חוב בלתי קצוב אשר המעביד תובעו והעובד מכחישו (דב"ע שנ/119-3 חב' עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן-עמי, פד"ע כב 303) שהרי לא יעלה על הדעת, כי המחוקק יאפשר למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב ומדוע ולנכות כל סכום משכרו כישר בעיניו (דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל, פד"ע כח 241). 38. הנתבע לא הציג בפני ולו ראשית ראיה בנוגע לסכומים אותם קיזז משכרן של התובעות. לא הוצג בפני כל רישום ו/או תחשיב ו/או אישור באשר לרכישות אותן ביצעו תובעות לטענת הנתבע, וממילא לא הוצגה בפני כל אסמכתא ממנה עולה, כי התובעות הסכימו לקיזוז משכרן. 39. בנסיבות אלה, על הנתבע לשלם לתובעת 2 סך של 675 ₪. לתובעת 3 סך של 200 ₪ ולתובעת 5 סך של 345 ₪. 40. משלא חלקו התובעות על כך, כי ביצעו קניות בחנות ומשייתכן, כי הקיזוז מקורו במחלוקת אמיתית, לא מצאתי מקום לחייב הנתבע בפיצויי הלנת שכר. דמי מחלה לתובעת 2 41. התובעת 2 טענה, כי שהתה בחופשת מחלה החל מיום 24.8.05 ועד ליום 26.8.05 וכי היא זכאית לתשלום דמי מחלה בסך של 107.58 ₪. לטענת הנתבע, בכתב הגנתו, שילם את ימי המחלה לתובעת 2. בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע, כי ביום 24.8.05 עזבה מיוזמתה ולא שבה לעבודה כלל. בעניין זה לא נסתרה גירסתה של התובעת בעדותה ואילו לאור העובדה שלא קיבלתי את גירסתו של הנתבע לעניין נסיבות סיום עבודתה של התובעת 2, הרי ממילא אין לקבל טענתו לפיה עזבה את העבודה ביום 24.8.05 והתובעת 2 זכאית לתשלום דמי מחלה אשר לא נסתרו, בסך של 108 ₪. הפרשות לקופת מנהלים 42. התובעות טענו, כי בתחילת שנת 2004 בוטחו בפוליסות מנהלים בחברת הביטוח "מגדל" אך הן מעבידם הקודם חברת ס.פ. מחסני אמריקה בע"מ והן הנתבע לא ביצעו הפרשות על פי הוראות הפוליסה וכתוצאה מכך פוליסות התובעות סולקו. התובעות טענו, כי הינן זכאיות לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים. בעניין זה טען הנתבע בכתב ההגנה, כי מעולם לא התחייב לשלם לתובעות תנאים סוציאליים ואילו בסיכומיו טען הנתבע, כי אין מדובר בפוליסות המוכרות כקופת גמל, כי התובעות לא הציגו מתי סולקו הפוליסות וכי מעולם לא קיבל מהן כל דרישה לתשלום בפרק הזמן של תקופת עבודתן אצלו. 43. הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר כמפורט לעיל, קובעות את ערבות מעביד חדש לחוב קודמו, גם לעניין תשלומים לקופת גמל וכדברי בית הדין הארצי - "הוראות סעיף 30 (א) לחוק באות להגן על העובדים, כך שלא תקופח המשכיות זכות הביטוח שלהם, על ידי חילופי המעבידים במפעל בו הם מועסקים" (דב"ע לד/1-6, מוסך צומת אבדיה - מבטחים בע"מ, (לא פורסם), הובא בדב"ע מט/4-2 אלברט סבח - הד יצוא חקלאי בע"מ ואח' פד"ע כ 370, 372) 44. עיון בנספחים הנוגעים לפוליסות כפי שצורפו על ידי התובעות מעלה, כי בניגוד לנטען על ידי הנתבע, הפוליסות בהן בוטחו התובעות 2 ,4 ו-6 אושרו כקופות גמל. התובעות 1,3 ו-5 לא צורפו כל ראיה לפיה בוטחו במסגרת קופת גמל כלשהי. לפיכך, דין תביעתן של התובעות 1,3 ו-5 בעניין זה להידחות על הסף. 45. באשר לתובעות 2,4, ו-6 - מהמסמכים שהוצגו בפני עולה, כי למעט העובדה שהמעביד הקודם פתח עבורן תוכניות ביטוח מנהלים, לא מצאתי כי התוכניות השתכללו לכדי הסכם מחייב. מתלושי השכר ומסמכי הביטוח עולה, כי לא הופקדו סכומים כלשהם בקופה, הן תגמולי מעביד, הן תגמולי עובד. כן לא עלה מהעדויות כי מי מהתובעות פנתה בשלב כלשהוא לנתבע או למעביד הקודם במשך כשנתיים הימים ממועד פתיחת הקופה ועד למועד סיום העבודה, בדרישה לתשלום הכספים לקופת ביטוח המנהלים. בנסיבות בהן לא ברור כי תוכניות הביטוח השתכללו לכדי הסכם מחייב עם המעסיק הקודם, וממילא, המעסיק החדש לא יכול היה לדעת על קיומו של תנאי עבודה זה בין המעביד הקודם לעובדות, אף בשקידה סבירה, ומשאין מדובר בתנאי מחייב מכח הוראות הסכם קיבוצי כלשהוא, בנסיבות המיוחדות של תביעה זו, אף שמדובר בתשלומים לקופת גמל, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בתשלום זכות שעל פניה לא התגבשה ואשר לא ידע ולא יכול היה לדעת עליה. אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. אחרית דבר 46. לאור כל האמור ישלם הנתבע לתובעות כדלקמן - לתובעת 1 - א. פיצויי פיטורים בסך של 7,256.9 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,155.68 ₪. ג. דמי פדיון חופשה בסך של 4,590.08 ₪. ד. דמי הבראה בסך של 153 ₪. ה. דמי נסיעות בסך של 142 ₪. לתובעת 2 - א. פיצויי פיטורים בסך של 6,679.5 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,155.68 ₪. ג. דמי חופשה ודמי פדיון חופשה בסך של 4,590.08 ₪. ד. דמי הבראה בסך של 153 ₪. ה. דמי נסיעות בסך של 68 ₪. ו. החזר ניכויי שכר בסך של 675 ₪. ז. דמי מחלה בסך של 108 ₪. לתובעת 3 - א. פיצויי פיטורים בסך של 3,930.8 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 2,581.92 ₪. ג. דמי חופשה ודמי פדיון חופשה בסך של 3,657.72 ₪. ד. דמי הבראה בסך של 153 ₪. ה. דמי נסיעות בסך של 142 ₪. ו. החזר ניכויי שכר בסך של 200 ₪. לתובעת 4 - א. פיצויי פיטורים בסך של 3,179.6 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 1,290.96 ₪. ג. דמי חופשה ודמי פדיון חופשה בסך של 3,550.14 ₪. ד. דמי הבראה בסך של 153 ₪. ה. דמי נסיעות בסך של 142 ₪. לתובעת 5- א. פיצויי פיטורים בסך של 5,700.2 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,155.68 ₪. ג. דמי פדיון חופשה בסך של 3,872.88 ₪. ד. דמי הבראה בסך של 153 ₪. ה. דמי נסיעות בסך של 142 ₪. ו. החזר ניכויי שכר בסך של 345 ₪. לתובעת 6- א. פיצויי פיטורים בסך של 7,559.3 ₪. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,334.56 ₪. ג. דמי חופשה ודמי פדיון חופשה בסך של 4,877 ₪. ד. דמי הבראה בסך של 153 ₪. ה. דמי נסיעות בסך של 142 ₪. הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.05 ועד למועד התשלום המלא בפועל. התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקופת ביטוח המנהלים - נדחית. הנתבע ישלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק בסך של 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. הודעה מוקדמת